והיא רוקמת את עצמה לדעת, ויודעת

מלאכת תַּךְ-שֶׁבֶת

ד"ר נורית צדרבוים

"אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה" ( גוסטב פלובר)

כבר יצא לי לכתוב על יצירתה של מירה שטרן, אם זה היה כאשר פגשתי את עבודותיה (עוד בטרם הכרתי אותה) בתערוכה המרתקת 'הרקמה הגדולה' שהוצגה בגלריית הצוק בנתניה, ואם זה היה לאחר מכן כשהיכרותנו התהדקה כאשר השתתפה בשתיים מהתערוכות שאצרתי.

שוב אני מוצאת עצמי כותבת על יצירתה. לא בגלל ההכרות האישית, ולא בגלל החברות שנרקמה ( אם כבר ברקמה עסקינן), אלא בגלל שמה שאהבתי ועניין אותי מלכתחילה ממשיך ומעניין אותי עוד יותר בהמשך. ומה שעניין אותי כביכול מעל פני השטח, מעניין אותי לעומק יותר ויותר.

ואי אפשר בלי גילוי נאות.

את התערוכה המדוברת כאן, אצרה דורית מגל, שגם כתבה טקסט נפלא, נבצר מדורית להיות נוכחת בעיצוב ותליית התערוכה, ואת התפקיד הזה לקחתי על עצמי. זהו חלקי האישי בתערוכה, דבר אשר חיבר אותי לתערוכה.

התערוכה נפתחה ב – 9.9.22 . מקבץ של שלוש תערוכות יחיד, בגלריית הצוק בנתניה. שלוש אומניות חולקות את החלל. זוהי תערוכת זכות. שלושת האומניות זכו לפני המגיפה בפרס ראש העיר. וכפי שנהוג, ניתנת לזוכים בפרס אפשרות להציג תערוכת יחיד בגלריה החשובה של העיר.

ברשימתי כאן  אתעכב על התערוכה של מירה – שהיא זוכת הפרס הראשון.

התערוכה נקראת 'תך שרשרת' – כפי שהציעה דרורה וייצמן, וכבר למדתי שהיא אלופת השמות.

אתאר בקצרה את התערוכה, ואנסה להציג כמה נקודות מעניינות מבחינתי. אעשה זאת ברוח כתיבה חופשית וחווייתית.

מירה אוספת חפצים אישיים, ביתיים יומיומיים, כמו גם חפצים שסיימו את תפקידם, אלה הופכים להיות מצע העבודה שלה, או החומר הפיזי ליצירה. בשיטת האיסוף שלה היא פוגשת חפצים שמזדמנים לה בהפתעה, כמו מתגלים לה, ומגלים לה את אשר ידעה. מגלים לה שהנה זה בדיוק מה שהיא צריכה. היא אוספת בדרכים, בערמות נשכחות, כמו שגם אצל בני משפחה, חברים ועוד. אלה יכולים להיות מצעי מיטה ישנים ונוסטלגיים, מגבות מטבח, סמרטוטי רצפה, תחבושות, מעטפות של מכתבים שמייצגים חברות או מוסדות, עלוני תרופות, עטיפות, קרשים ועוד.

המצעים עליהם מירה עובדת הם חפצים שלכאורה עבר זמנם, או עבר זמן השימוש בהם, כמובן שהם מופיעים כאן בהגדרת 'רדי מייד' – שכן אין היא מסתירה את תפקידם הקודם, היינו את עברם. תפקידם הקודם הוא חלק חשוב מהאמירה. מה שהם היו בעבר, הוא חלק משמעותי ממה שהם עכשיו ביצירה החדשה. מירה מתכתבת עם העבר, העבר האישי שלה – זיכרון, ועם עבר תרבותי היסטורי שמתקשר לזיכרון הקולקטיבי וקושרת ביניהם . קושרת רעיונית וקושרת בחוטים.

בשירה 'תיקון' , המופיע גם הוא בתערוכה, כשהוא רקום אות באות היא מעירה ומציינת את ההקשר 'איכרה קשישה מתקנת גרביים' – מזכירה ומאזכרת ציור של פיסארו משנת 1902. וכך כותבת "….עֵינַיִם פְּרוּמוֹת /  בְּגֶרֶב קָרוּעַ  / טוֹווֹת קוּרֵי-זִכְרוֹנוֹת: / אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא  הִטְלִיאָה, / בְּיָדַיִם רַכּוֹת נְבוֹנוֹת.."

עכשיו, בתערוכה זו, מירה היא האמא, היא המטליאה ומתקנת, לכאורה בדים, למעשה זיכרונות – או להיפך.

לכאורה ומצד אחד, מירה עוסקת בעבודה עמלנית מסורתית. רוקמת. חוט ומחט, רושמת ורוקמת, רושמת ורוקמת. וכבר ברור שאין זו רקמה בבחינת אמנות שימושית, או רקמה לשם קישוט. אך מאידך ולמעשה הרקמה של מירה שיש בה אפילו משום הסיזיפיות היא רקמה כאמירה. היא דוקרת בבד, פוצעת אותו, יוצרת תך שחור, שרודך אחר תך שחור, ויוצרת דימוי. המילון יאמר לנו שרקמה זהו מעשה מחט, תפירת צורות שונות באריג בחוטים צבעוניים לשם נוי וקישוט, לפיכך זה המקום לשאול – האם אכן התערוכה הזאת עוסקת ברקמה?

אפשר לשאול, או להתריס  ולומר שאם רוצים ליצר או להציג דימוי, הרי שאין צורך לרקום, ובוודאי אין המטרה היא קישוט ונוי. אם יש צורך לאמן בדימוי הרי די אם יעסוק ברישום. כלומר מי חשוב כאן הדימוי או הרקמה? כאן, האומנית תחילה רושמת, ומייצרת רישום מדויק בקו, ולאחר מכן רוקמת ומעלימה את הרישום. הרישום הוא רק הבסיס, הכלי, היסוד למופע האמיתי – והוא הדמוי הרקום. מבחינתה הדימוי צריך להיות רקום, הרקמה נושאת תפקיד אחר. מכאן ניתן להבין שהרקמה בתערוכה זו היא אמירה בזכות עצמה, ובפני עצמה. וזאת עם כל הכבוד לתחום ולמאפייניו, שהרי לו רצתה להסתפק בדימוי הרשום, הייתה נשארת בסביבת החומרים של עפרון ונייר.

'תך השרשרת'- שהוא גם שם (התערוכה) וגם צורה ופעולת רקמה –  מוביל לשרשרת של אסוציאציות שנקשרות למילה 'רקמה' -'רקמה אנושית', 'רקמת העור', 'מרקם' (בבחינת טקסטורה), ומתוך עולם הטבע אנחנו מכירים את 'רקמת העלים', 'רקמת שרירים' – כלומר הרקמה היא לא רק פעולה ומלאכה עמלנית, רקמה זה מושג. רוצה לומר שהרקמה כשם המתאר פעולה, כפעולה פיזית נוכחת, מופיעה כאן כמטאפורה מורכבת ומעובה עם שלל משמעויות.

המעניין ביותר בהקשר זה הוא 'ספר הרקמה' – זה שם ספרו של יונה אבן ג'נאח מגדולי המדקדקים בימי הביניים בו ניתן ניתוח מפורט של מבנה הלשון העברית. מירה, עוסקת גם בלשון, למדה לשון, לימדה לשון וכותבת שירה. כך היא מתכתבת עם עצמה. עם עולמה התרבותי ועם עולמה הרגשי כפי שעולה בבית אחר בשירה 'תיקון' "….אִמָּא הָלְכָה /  כְּדֶרֶךְ עוֹלָם  / וְלָעַד פָּעֲרָה בִּי חוֹר / וַאֲנִי תּוֹפֶרֶת טְלָאֵי זִכְרוֹנוֹת / שְׁזוּרִים אֶגְלֵי דֶּמַע וָאוֹר" .

בפעולת הרקמה יש יופי משל עצמו, כמו שהיא גם סוג של מדיטציה. היא מייצרת קשר וזיכרון לעבודות מסורתיות, וכאמור לבית הוריה כפי שעולה מתוך שירה, כפי שנרמז מתוך המצעים עצמם (ציפות של כריות, סדינים ). כך היא גם מתכתבת עם אמנות נשית, נשיות, מגדר, חברה, אישים, אמירות, ותופעות חברתיות וסביבתיות. קושרת קשרים, פורמת, תופרת מחברת ומתקנת.

השיר תיקון, עצם פעולת התפירה/רקמה, האזכור של אימה "אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא הִטְלִיאָה" כל אלה מרמזים ומהדהדים למושג הגדול בפני עצמו 'תיקון עולם'. מושג זה מדבר על ההגנה והטיפוח של אורחות החיים של האנושות, והכוונה היא מהפכה ותמורה בחיי האנושות. בנוסף במושג זה תיקון עולם יש מרכיב של 'הבאת גאולה'. וכך 'תיקון עולם' הפך להיות מושג מקובל במשנותיהם של הוגים, מהפכנים ומדינאים ברחבי העולם בעת החדשה.

במשנה מונח זה מוזכר בהקשר שורה של תקנות שתוקנו על ידי נשיאי ישראל, הלל הזקן , רבן גמליאל. ניתן למצוא את המושג גם בתפילה, בקבלה ובהלכה. בתערוכה שבה נוכחת פעולתה התיקון הפיזית, כמו גם השיר ושמו, ניתן לראות שמירה עוסקת בשאלות ובסוגיות חברתיות הזועקות ותובעות שינוי ותיקון.

זו לי כמעט הפעם הראשונה שאני רואה תערוכה שיש בה קריאה – זעקה – צעקה והיא כל כך שקטה. זאת מירה – נוקבת ושקטה כאחד. נוגעת באמצעות אזמל חד, או במחט חדה ודוקרנית במסרים חשובים, בעוולות, ובדברים הדורשים תיקון. זאת היא עושה בנועם הליכות, בשקט, ובסבלנות. "נראה שמירה מרכזת את כל רעיונותיה היצירתיים בביתה הצנוע, בבית השייך לעבר, אך למעשה היא מגיבה לאירועים בהווה ומקווה לטוב בעתיד….. עם חומרים אלה ומהבית האישי, יוצאת מירה למסע אל החברה האנושית, הזקוקה לתיקון עוולות. על הבד הפשוט היא זועקת את הפגיעה באדם, באישה, בחיה, באקולוגיה ולאחרונה בבדידות שהקורונה כפתה עלינו" כותבת דורית מגל בדבר האוצרת.

גם הכותרות ושמות העבודות מעידים על כך: 'מעגל חיים', 'ללא כותרת ( המטבח של גולדה ופרסומת)', 'לשבור את תקרת הזכוכית', 'לא עוד אסקופה נדרסת', 'תוהו ובוהו', '75 גרם חמלה' ועוד.

הכול זז, ונע ומתנפנף בקלילות, הבדים רכים, שקטים, הקו הוא דק עדין. העבודות תלויות על קיר לבן, בבחינת לבן על לבן, ורק הצל שנוצר בעקבות המרחק והתאורה מוסיף להם נופך משלו ומחדד את האמירה. יחד עם זאת הבדים קמוטים וישנים (יש להם היסטוריה), הרקמה היפה מוצגת לעתים בהיפוך ( אתייחס לזה בהמשך), נראה תחבושות, סמרטוטי ריצפה, תיבת דואר ישנה, עטיפות של קפסולות כשהן מפוסלות. אלה מראים לנו איך אפשר להתבונן על החיים, דרך חפצים, דרך מילים, דרך הצירופים שלהם, ולעשות באמנות, אמנות מהחיים. להשתמש בזניח ובנפסד ולעשות ממנו עיקר, כמו לרומם את הנחות. בעיני זו דרך חתרנית חכמה ועדינה, כדי להצביע על הדרוש תיקון.

והנה האוקסימורון – מירה משתמשת בטכניקה ובפעולה שנועדה מלכתחילה וביסודה למטרות קישוט ונוי, כדי להציג בצורה נאה – יפה – אמנותית, דווקא את פניה הלא יפים של המציאות. את הכאב, את העוולה, את הזיכרון. ואפשר להמשיך ולעסוק בזה עוד ולמצוא רבדים נוספים. אסכם בקצרה ואומר שכל היופי הזה בעצם שופך אור על העוולות ומזמין את הצופה להסתכל סביבו דרך עיניה, וידיה של היוצרת, כמו לשים לב.

הוא שאמרתי, אפשר לצעוק בשקט, אפשר להציג באופן יפה את המכוער, אפשר לצרף את מה שאולי לא נועד מלכתחילה לשכון יחדיו. כמו לצאת מהסדר ולעשות בו סדר, ולקוות שיהיה בסדר.

היוצרת שמה לב. היא אוספת פרטים ופריטים שכמעט אבד עליהם הקלח, ומראה שהם יכולים להיות חשובים. מספיק חשובים כדי שיגרמו לה לשבת ימים ולילות ולרקום עליהם. אמרתי רוקמת את עצמה לדעת. והיא יודעת. כי בתוך ההחלטות הספונטניות והיצירתיות יש ידיעה וידע.

זאת לא הרוקמת שמקשטת לנו את החיים בחפצי חן. זו הרוקמת המבקשת לעשות תיקון. דרך פעולה, דרך זיכרון, דרך חומר ודרך התוצר. היא מעלה שוב לתודעה את המושג 'דלות החומר' – בכך שהיא משתמשת בחומרים דלים.

דלות החומר זהו סגנון שהתפתח באמנות הישראלית בשנות ה – 60, 70, 80 . מאפייניו הוא שימוש בחומרי יצירה דלים, לעתים רישול אמנותי, ויחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.

על כן, בין השאר, מירה אינה חוששת להציג חלק גדול מהיצירות במה שנקרא 'הצד ההפוך'. שהרי אין כוונתה להציג רקמה יפה ומהוקצעת, אלא את העבודה, הרישום שנעשה באמצעות מחט, הקו המתלבט והמהוסס שנוצר ב"צד ההפוך'- שמבחינה חזותית, לטעמי , וגם לדעתה, מעניין יותר ועשיר יותר. גם בכך יש אמירה – בבחינת לא כל מה שרואים הוא אכן כך, לעיתים מן הראוי שנבחן דברים מהצד הנסתר, או נתבונן עליהם בהיפוך על מנת לגלות מה באמת ישר. שנראה מכאן ומשם את מה שלא רואים כאן ושם.

ניתן להרחיב את הדיבור על כל פרט שנמצא בתערוכה. אם זה דימוי התינוק שלקוח מדימוי תינוק פרסומת והאסוציאציות שהוא מעלה אצל היוצרת, אם אלה דימויי דיוקן של גיבורי תרבות, או אחרים שמסומנים בזיכרון הקולקטיבי, אותם היא קושרת ומחברת לדיוקנאות הקרובים אליה, אם אלה כותרות קבועות שהופכות להיות סוג של סלוגן רעיוני בתערוכה, והכתב ש "נושא על ראשו" שני כובעים, גם כנציגו של התוכן וגם כמופע צורני.

מירה רוקמת שיר – רוקמת מחשבה – רוקמת על בד או על כל דבר מזדמן, רוקמת תוכניות, רוקמת "אֶת חַיַּי, תַּךְ גָּלוּי וְתַךְ נִסְתָּר. וְתַךְ…. , …… פּוֹרֶמֶת. וְנוֹתָרִים בִּי סִימָנֵי הַדְּקִירוֹת" ( מירה שטרן, השיר סימנים).

הערה אחרת קטנה נוספת וחשובה.

באירוע הפתיחה אמרה לי אחת המבקרות שהתלהבה מהתערוכה, חלקה למירה שבחים והוסיפה לומר בתום לב "עכשיו היא צריכה ללמוד לצייר" שמעתי את דבריה, תיקנתי אותה ואמרתי לה שמירה יודעת לצייר ולרשום מצוין, וקודם כל ולפני הכול היא יודעת ותמיד ידעה לצייר.

למה אני מעלה זאת כאן?

משום שדברי אותה אחת, מייצגים חשיבה די מקובלת של אנשים רבים, ומתברר שאפילו בין האומנים. אלה החושבים שבכל יצירה, ובכל ציור, ובכל תערוכה האומן צריך להוכיח שהוא יודע את המלאכה. או במילים הפשוטות יותר 'יודע לצייר'. ואני אומרת 'מלאכה', משום שאמנות זה הרבה יותר ממלאכה. המלאכה היא רק הבסיס – השפה – הכלי – ונקודת המוצא.

אתה יכול לדעת את השפה מצוין, ועדיין אינך יודע לכתוב שיר. אמנות היא שירה חזותית.

לדעתי (ולא רק לדעתי, כמובן), אמן פעיל, עכשווי, שמציג תערוכות לא חייב להוכיח לעולם שהוא יודע לצייר, ושהוא אמון על המלאכה, או מצייר יפה. הנחת העבודה היא שאם הוא אמן פעיל, אזי שפת האמנות והיצירה מוכרים לו, הוא בקי בה, הוא יודע את מלאכתו. ודווקא מתוך הידיעה הזו, ומתוך המיומנות שלו הוא יוצא והולך הלאה למקומות נוספים.

מירה לוקחת את הידע שלה, את המיומנות , את עולם התובנות והרגש ועושה עם זה ומזה עוד דברים ואחרת. האמנות לא מותנית בשאלה הבלעדית האם אני יודע לעשות? ( ההנחה היא שאם אתה אמן, אתה יודע את מלאכתך), אלא מה אני עושה עם מה שאני יודע? וכיצד אני יוצא עם זה לעולמות אחרים, שאולי קודם לכן לא ידעתי אותם, ואולי הם עצמם לא ידעו את עצמם.

לפיכך, צריך לומר. מירה ביצירתה מביאה משהו אחר וחדש, ועושה זאת בדרכה.

ומדוע אני אומרת בדרכה? משום שגם בבחירות שלה, אם זה 'רדי מייד' readymade, אם זה 'דלות החומר' ואם זה שילוב מלאכות, פעילות עמלנית, ואם אלה מסרים חברתיים, הרי שאלה דברים שעושים, ואשר נעשו בעולם האמנות בדרך זו או אחרת. עם זאת, מירה, מצאה דרך להטביע את החותם האישי שלה, את דרך הביטוי שמייחדת אותה. את זה, שבכל תערוכה, אתה כבר תדע שאלה הן עבודות של מירה, אם דרך החומר ואם דרך האומר לחוד וביחד. זו אמנות. וזו אומנותה.

אסכם נקודה זו ואומר, ולא רק בהקשר של מירה.

בתערוכה טובה היום, אין אנו מחפשים לראות כמה יפה וטוב האמן יודע לצייר. זה רק חלק ממה שנדרש כדי להגביה על ולהפוך את מלאכת הציור, ממלאכה גרידא ליצירת אמנות.

שאלה אחרת שנשאלתי באמת, ויש אחרים שאולי רוצים לשאול ואינם מעזים, מדוע יצא שלאחרונה אני מרבה לכתוב על עבודותיה של מירה.

אז אסכם ואסיים בנימה אישית. כפי שכבר כתבתי לא אחת.

ישנם מצבים שונים בהם אני מעלה דברים על הכתב.

  • יש שאני מוזמנת ומתבקשת כסוג של עבודה לכתוב בספר או בעיתון על אמן ועל יצירתו, במקרים כאלה אני יכולה לכתוב גם מעמדה אובייקטיבית,  וכאשר התכנים מדברים אלי אני עושה זאת.
  • יש אני עושה מחקרים לאורך זמן ומוציאה מאמרים על מחקרים אלה ואז המאמרים מופיעים בכתבי עת שונים.
  • ויש שאני כותבת ברשימותיי, ושם אני מגיבה אל דברים שמשכו את תשומת לבי, שדברו אלי במיוחד, שהרגשתי שיש לי מה לומר, ואני גם רוצה לעשות זאת.

לרוב, ומטבע הדברים, אלה דברים שבאיזה אופן נוגעים בי סובייקטיבית.

יצירתה של מירה נגעה ונוגעת בי, עוד בטרם הכרתיה אישית, ומבחינתי היא הנותנת.

מצאתי הרבה קשרים הצלבות ודומות בין צורת החשיבה שלנו – בבחירת החומרים, בשימוש בפעולות מסוימות. זה דיבר אלי לא רק בגלל שזה טוב בפני עצמו, אלא בגלל שזה נושק במובנים מסויימים שהיא לשפת היצירה שלי. אך חשוב לציין שעם כל הדומה ובתוך כל הדומה הזה, יש גם הרבה מן השונה. רוצה לומר, כל אחת לוקחת את הדברים האלה למקום אחר. נקודת המוצא שלנו – התוכניתית החומרית והמבצעית – דומה בהרבה מקרים, אך בתוך כל הדמיון הזה כל אחת מאתנו מאוד שונה.

זה מה שכל כך יפה באמנות. הפנים הרבות שיש לדבר, האפשרות להסתכל על המציאות ולהפיק ממנה פרשנויות שונות. זה נקרא להרחיב את המציאות הקיימת ולתת לה עוד נפח, ועוד עמקים.

עַם הַסֵּפֶר – אֵם הַסְּפָרִים

התערוכה 'כרוך וערוך' של דרורה וייצמן

ד"ר נורית צדרבוים

על התערוכה – ספרי יצירה[1]

אם תגיעו לירושלים למוזיאון לאמנות יהודית, אל תשכחו, או יותר נכון תזכרו להתייצב בתערוכה 'כרוך וערוך'. לא יחכה לכם שם 'שולחן ערוך' באף אחד מהמובנים שלו. גם לא יחכה לכם שם 'צפוּן כורך'.

כן תחכה לכם שם תערוכה חשובה, מיוחדת ויוצאת דופן. ומי שאחראיות עליה הן האומנית המעניינת והמוכשרת דרורה וייצמן והאוצרת המשובחת ליאורה לוי.

לאומנית, אני קוראת, ואולי מבחינתי זה כבר יהיה שמה השני 'אֵם הַסְּפָרִים'. אֵם כל הספרים, ואולי גם אֵם קוֹל הַסְּפָרִים.

וייצמן היא אומנית שמקשיבה לרחשי הדפים, החוטים, הכריכות, הכותרים והכותרות, המילים והאותיות בין מה שסמוי ומה שגלוי, בין מה שפרום ומה שדהוי, בין מה שקרוע ומה שצהב ועוד.

וייצמן היא לא הראשונה שבוחרת לעסוק בספרים כחומר וכתוכן. כחומר פיזי ליצירה, וכמי שמגיע לזירת היצירה עב כרס ותכנים. אמנים עוסקים בזה בקטגוריית 'חפץ מן המוכן' (readymade), בקטגוריית 'ספר אמן' או 'ספר אובייקט'. וייצמן היא היחידה שעושה זאת בדרך אחרת, ייחודית לה. בווריאציות של readymade שבהם הספר כחומר פיזי ורעיוני, בעל תוכן וצורה, גשמי ורוחני משתנה, משמש כחומר ליצירה הבאה לעתים משמר באופן מובהק את עברו, ולעתים רק מרמז על עברו.

וייצמן כציידת ספרים נשכחים וזרוקים צועדת במסע זה בדבקות מזה כמה עשורים. לאורך הזמן עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות ובכל פעם מבצבצת עוד אמירה שמהדהדת אל קודמותיה מצד אחד מתקדמת אל עוד שיא מצד אחר והופכת להיות חלק משרשרת ארוכה של ספרים – שהם למעשה כבר לא ספרים.

רוצה לומר הם ספרים ותמיד יישארו כך, אבל הם כבר לא ספרים במובן המוכר והמקובל של ספר. של מה שהוא אמור להיות. של מה שהורגלו לראות בו, ולהשתמש בו. היוצרת מבקשת להראות לנו בדרכה הייחודית שספר הוא לא רק מה שאנו יודעים, או חשובים שיודעים. הייתי מעיזה לומר, שבדרכה החומלת והנועזת היא מראה גם לספר עצמו מה הוא יכול להיות עוד. וייצמן חוקרת את הפוטנציאל של הספר "עד דוק".

היוצרת משנה, מפרקת, מחברת בונה, מעצבת באין ספור של דרכים, כשהם למעשה כבר לא ספרים במובן שאנו רגילים לומר לראות ולדעת. ואף כי שינו פניהם והפכו להיות דבר אחר, הם נושאים עמם בכל מצב חדש ואחר גם את עברם וגם את תוכניהם.

וייצמן מכפילה ומאדירה את הספר. כך קורה שעל אף שהוא נלקח ממקום נשכח, על אף שנמצא בערימה שכוחת אל כזאת או אחרת, על אף שאולי סר חנו וסרו גם מילותיו, על אף שתוכנו אולי התיישן. וייצמן אוספת אותו אל המקום המוגן שלה, ובעת שהיא לכאורה "פוגעת בו", כלומר מפרקת, ממיינת, מוציאה דפים, חופרת בשכבות השונות של חומרי הכריכה, מפרידה כריכה מדפיה, על אף שנשמע שכאילו עוברת עליהם כליה, ניתן לראות זאת כירידה לצורך עליה. אכן, כורכת ועורכת. ובעוד שנראה שבעוד רגע קל היא מביאה עליו את מיתתו, אולי כורכת לו תכריכים, הרי שהיא מפרקת אותו לגורמיו, מתייחסת לכל פרט ,החל מחוט -דרך אות -דרך דף קרוע צהוב ובלוי -ועד כריכה ,כאל חפץ יקר ערך. בונה אותו מחדש, מעצבת, חופרת חוקרת, בדרכה – עורכת ובכך מאדירה אותו, מעניקה לו חיים חדשים. יש שנאמר חיים שכבר היו טמונים בו, חלק ממורשתו הפנימית, חלק מנסתר שתדיר נמצא בגלוי, הוא הידוע שאינו ידוע. עתה הוא כבר לא "רק" ספר, עתה הוא כבר גם ובעיקר יצירת אמנות.

ספרים זה סיפור. ברור.

אך בעבודתה של וייצמן הם הופכים להיות גם הסיפור של מה שהם היו. הרבה כבוד מעניקה וייצמן לספרים המתפרקים והמתפוררים. הם גם הסיפור של מה שהם הפכו להיות תחת ידיה ומוחה של היוצרת, וככאלה, כשהם מוצגים אחר כבוד והדר במוזיאון לאמנות יהודית הם גם הסיפור של כולנו.

אֵם הספרים – האומנית דרורה וייצמן מטפלת בספרים ומייצרת צורות שונות של ביטוי חזותי מילולי רעיוני חווייתי ורגשי "היא מפרקת את הקליפות והכיסויים ומפלטת עד דק את הכריכות לחלקי חלקים ובחוכמתה מצרפת אותם לכדי יצירות שמתכתבות עם מהות המקום: עם ירושלים, עם היכל שלמה כהיכל ליודאיקה ואמנות יהודית וישראלית" כותבת האוצרת לוי.

לטעמי זהו המפגש האולטימטיבי בין עַם הספר ואֵם הספרים.

בנימה אישית אספר שגם אני נמצאת במסע ארוך ובדיאלוג יוצר עם ספרים. לפני כשני עשורים ויותר התחלתי לאסוף ספרי אמנות, משוקי פשפשים למיניהם בארץ ובעולם. נוצרה לי ספריה של "ניצולים". גם בעבורי ספרים אלה משמשים כחומר ליצירה הבאה. אלא שבשונה מוויצמן, מאוד בשונה ממנה, הספרים הפכו להיות בעבורי כסוג של מצעים לעבודה, סוג של 'ספרי סקיצות', מחברות ליצירה. לא פירקתי את הספרים, אלא יצרתי בתוכם. עבדתי ועודני עובדת בתוך הספר. בעבורי הדף של הספר מתפקד בו זמנית כדף חלק אשר למעשה אינו חלק.  הוא מגיע עם תכניו המילוליים והחזותיים. בתוכו אני עובדת וכך נוצרים דיאלוגים בין מה שנותר, בין מה שבולט, בין מה שמוסתר, בין מה שנמחק וכך הלאה. אני מציינת זאת ראשית כדי להציג כאן בגילוי נאות את אהבתי הסובייקטיבית למסע הספר של האומנית. זה כמו להיות מעניין לעניין באותו עניין, אבל גם ממש לא. אני מציינת זאת כדי לתת מקום ולהסביר את נטיית הלב האישית שלי לעיסוק בספרים. אך אני מציינת זאת גם ובעיקר כדי להראות את השוני הגדול. את ההבדל הגדול. מכאן גם אוכל לאמר, שייתכן שמה שאני עושה בתוך הספרים ספריי, הוא כמעט סוג של מובן מאליו. מה שעושה וייצמן הוא יוצא דופן, ייחודי וחד פעמי.

וייצמן יוצרת אובייקטים, פריטים, "תכשיטי ספרים", חומות, מבנים, אמירות, שטחי קיר, ספריות, ובונה עולם חדש מתוך עולם מוכר. עולם המילים והכותרות תופס מקום בדיוק כמו דף, או כריכה, או חוטי הכריכה, או צבעי הכריכה. כל עבודה בזמן שהיא עומדת בפני עצמה כשלם היא גם חלק מתזמורת שלמה – פוליפוניה הרמונית של צורות ומילים.

בתהליכי הפירוק כל דבר משמש כ"סיבה למסיבה". לעיתים זו רק כותרת, לעתים זה אוסף כריכות שבעבר כרכו דפים, ועתה נכרכים אלה באלה, לעתים אלה שאריות חוטים. כל אלה מוצאים את דרכם להתאחד כצורה שמייצגת תוכן, כתוכן שבונה צורה.

על היצירות – הכתובת על הקיר

להלן כמה דוגמאות, מתוך אין סוף של יצירות כאשר לכל יצירה דברה שלה.

א.


וייצמן יוצרת מגדל. מגדל מספרים. הספרים הם הלבנים – הקוביות.  העבודה היא לא מגדל תלת ממדי, וגם הספרים לא מופיעים ככרך. המגדל הוא דימוי של מגדל[2], כלומר הוא מדבר ומדמה דבר מסוים ועושה זאת בדרך אחרת. זאת גישה יוצרת המראה לנו שאפשר להגיד דבר אחד מסוים בצורות רבות שונות ומגוונות. שאפשר להרחיב את התודעה ביחס לדברים מעבר לגבולות המוכרים והמוגדרים.

בתהליך של בחירה קפדנית נבחרים על ידה ספרים בצבע אחד, למשל אדום (מגדל אחר הספרים הם בלבן או שחור). נבחרות כותרות ומהם נבנה "המגדל". ייתכן שמגדל בבל נרמז כאן שהרי מדובר במילים- אותיות- שפה. ייתכן שמגדל פיזה נרמז כאן משום שאינו ישר. ומאחר ואלה הם ספרים שהוצאו מתפקידם המסורתי והמקובל ייתכן שיש כאן רמיזה למגדל קלפים, על כל המשתמע או מגדל "הפורח באוויר" שמשמעותו על פי מסכנת סנהדרין משל לעניין דמיוני, מקסם שווא. או כל מגדל אחר שיהדהד אל הצופה גם אם לא הייתה זו כוונת היוצר.

המגדל האדום, שאולי הוא גם אות אזהרה נושא כותרות שהחיבור ביניהם מייצר טקסט חדש.   

לבנה על לבנה מונחים 'המלחמה על ירושלים' של משה נתן, ומעליה לבנת ספר 'דברי ימי רומא'. אי אפשר שלא לחשוב על שער טיטוס שניצב ברומא ועליו עבודת תבליט של חורבן בית המקדש. תבליט המתאר את תהלוכת השלל והביזה מירושלים בחורף שנת 71 לספירה. באותו מגדל בקצה האחד נמצא הכותר 'ליבה של אם' ובקצה השני בין ירושלים ורומא 'אי הילדים'. לפנינו טקסט חזותי הנושא עמו בתוכו גם טקסט מילולי. כל לבנה מונחת בהקפדה ובכוונת תחילה. וויצמן מהלכת בעדנה על קו התפר שבין משחק ויצירה, משחקת בספרים כמו משחק קוביות. בונה, תופרת, מעצבת, מצרפת ומשחקת במלים בכפל משמעות.

על קו התפר הזה היא מניחה לעצמה בחרות רבה "לעשות שטויות בשיא הרצינות" או לחילופין "להתייחס ברצינות לשטויות" שהרי זה היינו הך. והרי זה כל העניין בעיסוק באמנות. והרי זה כוחה וזה תפקידה.

ב.


מגדל ספרים אחר מנהל שיח פעיל עם שדה האמנות. כותרים – שדרות של ספרים נושאי כותרות שעניינן אמנות. כלומר, היוצרת מדברת עם אומנות באומנות על אמנות. בשתי שפות אנגלית ועברית מזכירה בנשימה אחת זרמים, אמנים, אמנות ועוד. בהקשר זה ניתן לומר שהאמנית שעוסקת בספרים, במילה, בשפה נותנת מקום ודגש לשפות האם שלה ולמורשתה האישית. העברית (יהודיות וישראליות) ושפת האמנות. אלה השפות בהן היא דוברת, והדיבור כאן הוא בעצם מעשה היצירה

 אוסף ספרים שתחום הכתיבה בהם עוסק באמנות – קורות ומחשבה נאספים למקבץ אחד. זו בחירה קטגוריאלית חזותית ורעיונית. היוצרת משתמשת בתוכן המילולי שעוסק ביצירה שעומדת בפני עצמה. זוהי יצירה ששאובה מתוך הדיבור עליה. גם כאן הדימוי הוא מגדל והאשליה היא שהספר בכבודו ובעצמו משמש כלבנה. אך השימוש הוא בשדרת הכריכה. עצם השימוש בכריכה מייצר את האשליה שמדובר כאן במגדל תלת ממדי.

כל שנותר מעברו המפואר של הספר הם אותיות הזהב הבוהקות. מאחר ואלה הן רצועות הלקוחות מתוך הכריכה, הייתי מכנה אותם גם כפיסות מידע. לסכום נאמר, פעם היו אלה ספרים עתירי מידע וידע בתחום האמנות, ועתה הם חזרו להיות יצירת אמנות בזכות עצמה (ובזכות היוצרת). ייתכן שעליהם כבר ייכתבו דברים בספרים אחרים.

ג.

העבודה שעליה נמצאת הכותרת 'תולדות ארץ ישראל' מרגשת במיוחד. אוסף של קרעים, קטע בחוטי הכריכה, קרעי דף ישן צהוב ומקומט כמו נלקח מילקוט גנזים, חלק מכריכה מספר אחר, מצע שעשוי מקרטון ועץ. יצירה שמהדהדת לתל ארכיאולוגי, שכברות, קרעים, אדמה חרוכה, אור זוהר (הכריכה בזהב והחוט השזור), כל אלה תולדות ארץ ישראל. רוצה לומר, שמה שאפשר לכתוב באין ספור מילים בספרים עבי כרס, ניתן לתאר במספר אובייקטים שנאספים בתבונה, נאגדים בעמל כפיים, ומספרים כמטאפורה חזותית את כל הסיפור. אובייקט שהוא 'תבנית נוף מולדתו'.

לטעמי זו יצירה יפה עד מאוד ברמה האסתטית, חכמה בעושר ובמורכבות שלה, כאשר חלקים מתפוררים מצהיבים וישנים – זניחים משהו מתחברים באופן מושלם לאותיות זהב. ומכאן והלאה כל פרשנות היא בידי המתבונן- קורא – צופה. יש בה הרבה מן המעט ומעט מן ההרבה. וברוח המינימליזם של היצירה עצמה – לא אכביר במילים גם אני, למרות שיש מהם למכביר.

ד.

וייצמן הופכת חומרים זניחים וקרועים כאלה שיצאו מכלל שימוש לחפץ יפה ומפואר, ובעיקר כזה שמצביע או מדבר על פאר – תרבות – נכסים. כדוגמת היצירה 'נכסי תרבות'. לצורך העניין נבחרת כריכה שנתלשת מספר שזה שמו, ואשר נכתב באותיות זהב. הבחירה באותיות זהב מצביעות על הקשר בין החומר הפיזי לבין התוכן הרעיוני. הכריכה עצמה נראית די שמורה והופכת להיות פורמט של תמונה שנמצאת במסגרת מוזהבת שמזכירה יצירות קלאסיות במוזיאונים מפוארים.

לטעמי זו עבודה חתרנית שיש בה ביקורת, קריצה ושנינות. האם חפץ מוזהב שכנראה מצוי בבתי עשירים מלכים ורוזנים הוא נכס תרבותי? במיוחד שכאן החומרים הם חיקוי, והשאלה, חפץ קרוע וישן. כל אלה יחד הופכים להיות משהו שמדבר על נכסי תרבות ובעת שהוא לכאורה נותן להם מקום ובמה הוא שואל האם אכן אלה נכסי תרבות? או מה הם נכסי תרבות? ואולי מהי בכלל תרבות? וזה רק מקצת מן השאלות שעולות מתוך החפץ הנוצץ הזה, שמדבר דרך אמנות טהורה על קיטש'.

זו יכולה להיות שאלה חתרנית צינית, ובו בזמן אמירה חזותית המפנה אותנו למקומות בהם שמורים נכסים תרבותיים גם אם הם מוצגים ברוב הדר ופאר. כן, בתערוכה זו עבודה זו כמו חברותיה הן אכן כבר יושבות בקטגוריה העונה על ההגדרה 'נכסי תרבות'. ומשעה שיצירה זו מוצגת כיצירת אמנות באכסנייה השמורה ליצירות אמנות, היא יכולה בהחלט להכריז על עצמה ככזאת. היא נכס תרבותי, ערכו זהב, גם אם הוא עשוי מחומרים לכאורה זניחים.

ה.

ספר המידות המקורי אשר בתחילה  נקרא היה 'ספר האלף בית' הוא ספר שנכתב על ידי רבי נחמן מברסלב. בספר אוסף מאמרים העוסקים במידות השונות, ומדבר על היבטים שונים בחיי האדם. רבי נחמן מברסלב טען שהספר הזה הוא ידידו הטוב והוא שעשה אותו יהודי. כריכת ספר המידות שהגיעה לידיה של וויצמן מרופטת וישנה, צפוי היה שספר זה ימצא את דרכו לגנזך, כפי שנהוג לעשות בכתבי קודש. וייצמן עושה את עבודת הקודש שלה – ניתן לומר 'אמנות באמונה שלמה'.

הכריכה בעלת הכותרת המשמעותית, והספר בעל ההיסטוריה החשובה וההקשרים לעבר ואפילו להווה שלנו מספרים סיפור שאותו מעצימה היוצרת. מבחינתה כל אלה על כל נכסיהם בנוסף לאופן שבו היא בונה אותם עוד ומחדש, זו אמירה חדשה שניזונה מהישנה, מוסיפה עליה מרחיבה, כמו גם חולקת, מתווכחת, ומחברת.

וייצמן משתמשת במילה 'מידות' על דרך הפשט והדרש. בוחרת ב'סרט מידה', בשעונים, בגלגל שיניים שעליהם מספרים ומדדים.

מידה יכולה להיות שעור של תכונה ותופעה הניתנת למדידה. מידה היא תכונה טיב ודרך התנהגות. בצמדי מילים אנו מוצאים צירופים כמו 'מידת הדין', 'מידת הרחמים' ועוד צירופים רבים. וויצמן "משחקת" עם השפה עם ריבוי המשמעות ונותנת לכך ביטוי באמצעות החומרים הפיזיים.

בתוך כך בעת שהיא מעצבת ובונה את האובייקט היא מנהלת דיאלוג צורני. אם המסגרת המקיפה את הכותרת היא עיגול, יהדהדו אליו גלגלי המידות המצורפים. סרט המידה המהדק. הספרות והשנתות באדום והמחוג האדום אשר מורה עליהם. והמדף שנבנה כדי להציב את האובייקט כסוג של מתקן. אין כאן מקריות, או שלחילופין יש כאן מקריות שרק בכוח החיפוש וההתמדה אפשר שתקרה על דרכך.

ו.

מבחינתה של היוצרת כל מה שקשור ושייך לספר גופו הוא שווה ערך. בין אם זו הכריכה הבולטת הצבעונית והיפה ובין אם אלה החוטים של שדרות הכריכה הפנימיים הבלתי נראים, אלה אשר מחזיקים את הספר ואת הכריכה. אני מדמה אותם לעצמות, לשלד של הספר כאשר הדפים, הכריכה והמילים הם העור והגידים. האוצרת לוי מתארת את תהליך העבודה של היוצרת באומרה 'מפלטת'. מילה זו מזכירה  פעולה של 'פילוט דגים' –  חיתוך והפרדת בשר הדג מעצמותיו.

נפגוש עבודות שמבוססות אך ורך על 'עצמות הספר', תחבושות הכריכה. אותם וויצמן מפרקת, חותכת, מחברת, מדביקה מחדש, משחררת חוטים. מעין מלאכת מחשבת כשהתוצאה היא סוג של חפץ חן, תכשיט, וגדילים שנראים כמעשה תחרה. זוהי יצירת אמנות אשר למעשה אינה תכשיט או חפץ חן, אלא דימוי של חפץ חן, המדבר על חפץ חן – תכשיט או מפה רקומה.

לאחרונה התגלו תליונים בני כ 8,200 שנה שנוצרו מעצמות חיות ובני אדם. הדבר התגלה ברוסיה באזור ימת אונגה. ווייצמן מייצרת תכשיט מעצמות הספר. לפנינו שאריות שפורקו מתוך ספר ישן אשר נראות כמו שכיות חמדה. 

ניתן להמשיך ולהציג עבודות רבות, להתעכב ו"ולקרוא" את היצירה גם כשהיא כבר לא ספר כתוב במובן המקובל.

ההמלצה החמה היא להגיע למוזיאון לאמנות יהודית ולצפות ביצירות בזמן אמת.

טקסטים משוחחים – טקסטים מסוככים

רולאן בארת מוצא מתוך האטימולוגיה של המילה 'טקסט' שהיא שאולה מהשפה הלטינית ופירושה אריג. רוצה לומר שטקסט הוא למעשה אריגה של אות באות, מילה במילה, משפט במשפט. תוכן מילולי שנוצר מתוך מחשבה שאורגת מילים שהנציג שלהם הוא הכתב, או הקול.

טקסט על פי בארת[3] ודרידה[4] הוא לא רק מה שהוא. הוא נושא עמו רבדים ועמקים שונים. הוא מגלה רק פן אחד שלו, זה הכתוב והנקרא על פניו. אך בו בזמן הוא פוטנציאל לעוד טקסטים רבים ואחרים שיכולים לצמוח מאותם מילים ומשפטים שקיימים בו.

בארת מדגים זאת כשהוא משווה טקסט (אמרנו אריג) לאריגת שתי וערב. ומסביר. כאשר אנו פורמים את האריג לחוטי השתי וערב שלו קיבלנו את 'רכיביו' את הפרטים שמהם נוצר. לו נארוג אותם עצמם מחדש אך בסדר אחר, נקבל מאותם חומרים בדיוק תצורה של אריג חדש ואחר. רוצה לומר שהאריג החדש כבר היה שם, אלא שהיה טמון בתוך התצורה הקודמת. זהו תהליך אינסופי. ממנו מבקשים חוקרים אלה ללמד וללמוד על תהליכים של פירוק והרכבה.

בביקורת הספרות אנו מכנים זאת במונחים דה – קונסטרוקציה. זוהי שיטה פילוסופית וספרותית פוסט סטרוקטורליסטית אותה ניסח הפילוסוף היהודי צרפתי ז'אק דרידה. הרעיון הוא פירוק הטקסט והבנייתו מחדש כחלק מקריאה ביקורתית. זוהי מתודה החותרת תחת משמעות הטקסט עצמו, כדי לפורר כל משמעות יציבה בקרבו.

דרידה מסביר שטקסט דה – קונסטרוקטיבי הוא סוג של טקסט 'טפילי' שחי בתוך טקסט יחיד אחר, ואינו יכול להתקיים בלעדיו. ברברה ג'ונסון טוענת שדקונסטרוקציה קרובה יותר למשמעות המילה 'ניתוח' שמשמעותה האטימולוגית[5] היא לפרק – to de construct. אנו לא נכנס כאן לדקויות ולעמקי הרעיון הדרידיאני. אך נאמר שגם ביצירות המוצגות כאן מתקיימים תהליכים של פירוק – הרכבה – הבנייה ויצירת משמעויות חדשות מתוך מציאות נתונה קיימת.

אני מגדירה יצירת אמנות כ'טקסט חזותי'[6].

בתערוכה הנוכחית הספרים על כל נכסיהם הופכים מטקסט מילולי גרידא  להיות לטקסט חזותי ובכפל משמעות. המילה היא חומר וגם צורה, הספר הפיזי הוא חומר וצורה, החומרים שמרכיבים אותם הם חומר. וככל שהוא חומר פיזי הוא חומר תוכני מילולי רעיוני.

וייצמן מפרקת את הטקסט המילולי חזותי והופכת אותו להיות טקסט חזותי מילולי. שהרי קודם לכן הספר כצורה וחומר הוא למעשה מיכל ואכסניה לתכנים כתובים. צורתו, צבעו, חומריו ומראהו כל אלה נועדו כדי לשרת תוכן מילולי ורעיוני. וייצמן הופכת את היוצרות. היצירה האמנותית, החומרית, החזותית, הפיזית היא הדבר, ובתוכה מצויים גם מילים ואותיות.  שם היה לנו תוכן נקרא, כלומר יש לקרוא אותו ולהבין את תוכנו דרך מילים. כאן יש לנו תוכן נראה שמתוכו ניתן ואפשר וצריך להבין את הנקרא. הפירוק שאותו מבצעת וייצמן דווקא על ספרים הוא סוג של ראייה חתרנית שמגיעה ממקום אוהב מפויס ומכבד. שהרי זה הספר שיכול היה להיעלם. להישרף, להיכחד, להיגנז או להיקרע ולהישכח. הסטודיו של וייצמן הופך להיות בית מחסה לספרים האבודים. באופן ציני נוכל אולי גם לומר בית מטבחיים, שהרי שם במקום בו היא עובדת היא עושה בספר המוגמר כבתוך שלה. כאמור, מפרקת, מפלטת, מפוררת, חותכת, מפרידה. אבל ניתן לראות זאת ולקרוא זאת כסוג של ירידה לצורך עלייה. סוג של הטהרות והתנקות לקראת השלב הבא שבו היא מעניקה לו חיים אחרים, חדשים, ומאפשרת לאמירות שטמונות בו להישמר בדרך אחרת, להשתנות, להתחדש ולהתחזק.

גם כאשר אלה כבר אובייקטים אחרים, כבודו של הספר נשאר שם מונח משום שהיוצרת לא מעלימה את עברו. אומר שלהיפך. מאדירה ומעצימה אותו. והראייה. אחרי דרך ארוכה הספרים כפי שהם, ומה שהם הפכו להיות מוצגים אחר כבוד באכסנייה המכובדת ביותר במוזיאון. ואין תמה שיהא זה מוזיאון לאמנות יהודית, שהרי היהודים הם עם הספר ווייצמן כאמור אליבא דעתי היא אֵם הספרים – הללויה.


[1] משפט זה נלקח בהשאלה. ספר יצירה הוא חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה. הספר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות

[2] בדומה לרעיון של מגריט אשר מצייר מקטרת וכותב בתוך היצירה 'זאת לא מקטרת'. רוצה לומר זה דימוי של מקטרת.

3] רולאן בארת – הנאת הטקסט

[4] בית המרקחת של אפלטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002[1].

5] אטימולוגיה היא ענף בבלשנות שחוקר את מקורות המילים, תולדותיהן והתפתחותן. בעברית גיזרון.

[6] בתוך עבודת הדוקטור – צדרבוים 2009




מלכת היערות – או מלאכת היערות?

על התערוכה 'בשני קולות' – עבודותיה של רותי סגל, בבית האומנים ע"ש שאגאל בחיפה – דצמבר 2022

ד"ר נורית צדרבוים

בית האומנים ע"ש שאגאל עדיין מתפקד שם בחיפה – תערוכות הולכות ובאות, אמנים הולכים ובאים וכך גם המבקרים. שם הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987, שם השתתפתי בפרויקטים שונים בתקופות שונות עם אנשים שונים. משם יצאנו והלכנו הלאה, לשם חזרנו לפעמים. בית עם הרבה היסטוריה.

ולמה אני אומרת את זה?

כבר איני חיפאית ובמקום הזה כבר לא ביקרתי זמן רב.

הייתה לי סיבה להגיע לשם –  לפתיחה של התערוכה המשותפת של רותי סגל וסאלאח אל קארא – 'בשני קולות'. הסיבה הראשונה הייתה הקשר שלי לרותי. הכרות רבת שנים שנמשכה על הגשר הזה של אמנות ויצירה. אני מכירה את רותי מתחילת דרכה כאומנית, רואה אותה לאורך השנים וזו הייתה מבחינתי סיבה מספקת להגיע למחוזות המוכרים לי, ולראות מה קרה? אם קרה? איך קרה? לפרגן לרותי ולראות מה שלום האמנות שלה. כמובן שגם עניין אותי הדיאלוג המתמשך בינה לבין אל קארא (ועל זה אכתוב בנפרד)

אז הגעתי אל "היערות" של רותי. וכמה שישמע קלישאתי לומר ש 'האדם הוא עץ השדה', כבר למדתי בחיי המתבגרים, שלקלישאות יש כוח ובמיוחד אם יודעים להניח אותם במקום הנכון. רותי היא האדם הזה, או אחד ה"אדמים" שעליהם זה נאמר. רותי היא אומנית עץ השדה. השדה הוא מקור ההשראה שלה, השדה הוא שדה הפעולה שלה, השדה הוא השורשיות שלה. שם היא צומחת ומשם מצמיחה (יצירות).

ומה ראיתי?

שהעצים של רותי הכו שורשים עמוק עמוק בתוך ההוויה האמנותית שלה.

ידעתי מה אני הולכת לראות, הרי אני מכירה את רותי ואת יצירתה. אודה ואומר שחשבתי לעצמי, מה כבר היא יכולה לחדש? הייתי סקרנית, זה כן, אבל ליד זה גם קצת ספקנית. כי 'מה היא כבר תחדש'?

שמחתי לגלות שהיא חידשה לי הרבה. מה חידשה?

כן, עדין אלה העצים שלה, ובכל זאת, כמו שאמרתי הם העמיקו שורש. במובן של אמנות זו השפה שלה העקבית שמתחדדת, שמתרחבת, שמתרעננת שיוצרת דיאלוג קסום בין מה שאתה יודע שאתה רואה – עצים, לבין מה שאתה לא ממש יודע. שהרי העצים הלכאורה פיגורטיביים של רותי הופכים להיות מהר מאד מחול צבעים -קווים- צורות- מתנועע – וכך אלה יושבים על קו התפר שבין הפיגורטיבי למופשט. רגע אלה עצים המשתרגים זה בזה ביער עבות קסום, אולי כזה מארץ האגדות, ורגע זוהי מערכת של צבעים -קווים -ותנועה הרוקדים יחד במחול שפת האמנות כעומדים להם בפני עצמם. רגע אלה הם קטעי עצים, נקודת מבט ורגע זה יער סבוך. והפרשנות שמתחילה אצל הציירת עצמה ממשיכה לעבוד גם בעיני המתבונן.

רותי והעצים – מתעצמים. רותי מעצימה את העצים, ואלה מעצימים אותה ואת יצירתה. זהו עצם העניין.

באופן עקבי ומודע זה הנושא שעליו היא עובדת, ובעצם נראה כאילו היא שואלת את עצמה, מה עוד אפשר לעשות מאותו דבר. זו הגדולה וזה הכוח של גוף העבודות האלה, היכולת שלהם לראות ולהראות שאפשר לראות דבר אחד ולתת לו פרשנות אינסופית. רוצה לומר שהנראה, הגלוי הוא רק רמז דק לשכבות המרובות הנסתרות שהוא נושא עמו.

כמו שכבר נאמר בפתיחה, שהייתה אגב מרשימה ורבת משתתפים, עבודותיה של רותי מבטאות רגש, סערה, מחול, ותנועה. העבודות שממלאות את חלל התצוגה מייצרות אווירה של צבע ותנועה של מי שביד אחת שולטת מכוונת מודעת ומקפידה, וביד האחרת משחררת מקפיצה מושכת ומרווחת.זהו סוג של דיאלוג שמתקיים בין האונה השמאלית של המוח לבין האונה הימנית – משחק בין השכל לרגש, בין המודע ללא מודע, בין הגבולות והיצר. בין מה שניתן לראות כנוף חיצוני שהוא מקור ההשראה שלה ובין נוף פנימי שהוא עולם הרגש – החוויה והדמיון של היוצרת.

כפי שאמרתי, אני מכירה את רותי ואת יצירתה. דומה שבכל מקום שאראה את יצירתה כבר אכיר ואזהה. ובכל זאת, בתערוכה הזאת הפעם, חשתי סוג של עוד קפיצת מדרגה. עוד עומק, עוד רוחב עוד משהו שמגבש את כלל עשייתה לאמירה מאוד נחרצת – בבחינת את מה שכולכם רואים, עצים, אני ( הציירת ) רואה קצת אחרת, או הרבה אחרת. ואת מה שהיא רואה היא מראה.

בד בבד, אני מדמה את הסטודיו של רותי כסוג של מעבדה שבו היא בודקת בכל יצירה מחדש, איך יראה העץ החדש אותו היא נוטעת על בד הציור. התחושה שלי היא שבכל פעם שרותי יוצאת למסע הציור היא הולכת אל הלא נודע, שנודע לה רק כאשר היא מחליטה שהציור הסתיים.

שמחתי להיות בחיפה, בבית שאגאל הישן המוכר והידוע, לפגוש חברים יוצרים ותיקים. שמחתי לגלות שאנשים בחיפה שמים פעמיהם אל אזורי התרבות – בית שאגאל, הוואדי, החג של החגים. צחקתי כשכולם התפלאו "שהואלתי בטובי להגיע מהמרכז".

ובתור חיפאית שפעם גרה ליד המון עצים, ועכשיו גרה ליד המון ים, שמחתי לפגוש את היערות של רותי על הקירות, ורציתי להגיד ש "מרוב עצים לא ייראה היער" ( זה הרי המשפט המוכר ) וחשבתי שכאן יהיה נכון לומר ש"מרוב עצים כן רואים תערוכה". ועוד אני רואה, יודעת, ומבינה שרותי לעולם לא שבעה ממראות העצים – מהאופן שבו היא רואה אותם – ואלה לא שבעים ממנה. כל ראייה חדשה המייצרת פרשנות חדשה פותחת צוהר לאפשרויות נוספות.

אהבתי את התערוכה, אני חושבת שגם האוצרות טובה, העיצוב טוב, הדיאלוג המעניין עם אל קארא שמביא צד אחר לגמרי ( אמרתי, עוד אכתוב על כך ). שמחתי להיות ולראות.

ועוד רציתי לומר שבעיני רותי היא לא 'חוטבת עצים' אלא 'כותבת עצים'. שהרי אמנות הציור כמוה כסוג של כתיבה בשפת האמנות.

בין הנראה לנקרא – מחצבת הנפש – וְכַרָה זה אל זה ואמר….

דברים של ד"ר נורית צדרבוים

תוך ההשקה לספרו של המשורר יאיר בן- חיים 'מכרות הפחם" אשר התקיימה ב 2.12.22 בבית היוצר 'האנגר 22' בנמל תל – אביבי

מכרה פחם הוא מקום שיורדים אליו למטה מתחת לאדמה. זו מערכת תת קרקעית של מנהרות להוצאת מחצבים. אוסף המילים הנרדפות למילה מכרה הם בור, גומה, חור, חפירה, מנהרה, שוחה, ולא מניתי את כולן. בדיבור רגיל, כאשר לדבר מסויים יש שם, תפקידו לתאר משהו – מקום, תופעה, רגש ועוד.

יאיר לוקח אותנו למכרות הפחם שלו הוא מזמין אותנו לרדת לירכתי נפשו פנימה, מוביל אותנו כמו עם פנס במחשכי המכרה, כאשר כל אות היא נר או פנס, כל מילה מעצימה את האור, וכל האור הזה כדי לראות מקרוב את מה שנגלה לו בעודו חופר  בתוך החופש. בואו לקרוא ולראות כיצד כלשונו "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי, מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה". יאיר מעצב לו נשמה חדשה תוך כדי כריה. עצם הכתיבה משמשת בו דחפור, היא חושפת ומגלה, מעצב לו נשמה חדשה, ולאחר מכן, כאן כפי שאנו רואים הוא מעצב גם את ספרו. ספר הנשמה.

בכל בוקר, דווקא כשהוא מתעורר אל האור, הוא יורד שוב אל חשכה אחרת, זו חשכה בה הוא מבקש למצוא נוחם – ואני אמרתי נו – חם. שהרי תפקיד הפחם לחמם.

נגעתי גם ברמז קל, בכמה מהתכנים המבצבצים מתוך הטקסטים המרתקים, אבל אין תפקידי כאן באירוע זה לעסוק בזאת. אני מבקשת לרדת גם כן למכרות הפחם, כלומר לרדת לחקרי הצירוף המיוחד הזה כאן בין צורה לתוכן, בין הנראה לנכתב, בין הסמוי לגלוי, בין החושך לאור, גם אני כמו יאיר שאומר בשירו 'להתקיים' רוצה "לַחֲזוֹת בְּלֶהָבוֹת סְדּוּרוֹת בִּמְעָרַת הַמִּכְרֶה". המערה במקרה הזה מבחינתי היא הספר, הלהבות הן המילים הבוהקות אלי.

ככל שהספר אישי, יאיר מעלה את החומרים אותם חצב מירכתי הנפש, אל האור חושף ומזמין. את הספר מעטרות קשתות , הקרביים של המנהרה, כמו הקרביים של הנפש, עם עלומות אור, פנסים, תאורה שנראית כמו שבבי זהב, והוא בשירו "מאושר בחלקי' אכן אומר "צוֹעֵד לְעֶבְרוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב מְאֻשָּׁר בַּחֶלְקִי".

רוצה לומר יאיר שיש אור בתוך החושך. התאורה הזאת שמונחת על הדפים נדמית בעיניי כסוג של הזמנה. לא זו בלבד שהספר נכתב והודפס ועכשיו מופץ, שזה בפני עצמו כבר הזמנה לבוא לקרוא ולהיכנס לעולמו, עתה הוא גם מאיר. צילום הקשתות מכניסות את הקורא הצופה אל המערה. אל נבכי נשמתו של יאיר. רוצה לומר, יאיר המשורר את נפשו, כורה אותה ממעמקי הנפש, קורא לך לבוא עכשיו אתו אל המסע, להיכנס, לצלול ולגלות שדווקא שם מתחת במקום החשוך הזה יש אפשרות למצוא הרבה אור. הקשתות מזמינות, מסקרנות, מפחידות משהו, בוהקות ומבליטות את העובדה שכדי למצוא את האור צריך לרדת אל החושך. צריך אומץ. ויאיר המשורר מזמין אותנו בכל דף מחדש, להיכנס. הוא כבר נכנס, העז, ועתה מזמין אתכם.

האור עליו הוא מדבר המופיע במילים מהדהד ומתכתב עם הבזקי המנורות שעל הקשתות ועם באותיות מאירות עיניים "מַרְאוֹת הַבְּרָכָה יעטפוך בְּאוֹר, קֶשֶׁת הַזְּמַן תִּזָּהֵר לְהַפְלִיא" אומר המשורר. קשת הזמן אומר המשורר, ומוסיף דימוי של המערות והקשתות. הקשת המילולית הופכת להיות קשת חזותית והופכת להיות רבת משמעות. והוא לא רק חולם, אומר ושר, הוא מראה זאת הלכה למעשה. כל אות לבנה על רקע שחור, כל מילה, וכל הבזק של מנורה. וכשם שהאותיות בוהקות, זוהרות, מנצנצות מתוך שחור הנייר כך גם המשורר עצמו אומר "בין הדקויות זרחתי בכל מאודי".

יאיר הוא אמן רב תחומי, בעבודתו כמשורר, עורך שירה, מוציא לאור ספרים וכתב עת, הפיק ומנהל את אתר חדרים, הוא מקפיד לשלב אמנות ועיצוב. הוא במהותו אוחז בעולם הצורה כשם שהוא אוחז בעולם המילה. אחראי על העיצוב הגרפי של המסדרון, כמוציא לאור וכעורך מסייע לסופרים לבחור עיצוב לספרם, הוא זה שמקפיד שהמסדרון יעסוק תמיד בשירה ואמנות, כמו שגם שולח ידו ביצירה הרבה פחות ממה שהיה רוצה.

הקשר ההדוק הזה מתקיים הפעם בספר זה כאשר הצורה – הדימוי – הצבע – המבנה הם חלק מהתוכן – ולפיכך קראתי לזה "וכרה זה אל זה ואמר'  כשאני מבקשת להצביע בו זמנית על האופן שבו הצורניות של הספר מתכתבת עם התוכן, מעצימה אותו ומאירה אותו. הכתיבה בכ' מזכירה לנו שיאיר כרה במחצבת הנפש שלו, קרא את הנכתב אליו מעמקי נפשו, קורא לכם לבוא ולהמשיך לסייר אתו במכרות הפחם, ואפשר במסע הקריאה והכרייה הזה, תצליחו גם אתם לכרות פחם בעולמכם שלכם.

כשאתם אוחזים בספר הזה אתם יורדים יחד עם המשורר אל מכרות הפחם. וזו ירידה לצורך עלייה.

שיר מתוך ספרו של יאיר בן חיים 'מכרות הפחם'.

כמה אפשר לכופף או להתכופף? – הכל תלוי

ד"ר נורית צדרבוים

המאמר התפרסם בכתב העת 'המוסיף' – גיליון מס 1, 'גמישות' במדור 'קו המחשבה – נוריתארט

***********************************************************************************************

ברשימתי זו אבקש להציג וריאציות שונות, או פרשנות מגוונת למושג גמישות. אבקש להצביע על גמישות מחשבתית, על גמישות בתהליך, וכן על גמישות פיזית של החומר גופו.

בשנת 2012 הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית בגלריה החברתית במרכז תל – אביב. התערוכה נקראה 'פרצופה של המדינה'. בחרתי מבין עבודותיי עבודה שקראתי לה 'אני, תבנית, נוף'. עבודה שהיא ציור שמן על דיקט. בחרתי חלק אחד מתוך טריפטיכון[1]. כלומר בחרתי לפרק עבודה שלמה ולהציג חלק ממנה. זו החלטה לא פשוטה, אך התאימה לי. מה גם שידעתי אל נכון שכל יחידה בטריפטיכון יכולה גם לעמוד בפני עצמה. כל יחידה בטריפטיכון היא 200X90.

כאשר ביקשתי להעביר את העבודה לתל-אביב (באותם ימים הסטודיו שלי היה בצפון), נוכחתי לדעת שהעבודה גדולה מדי, ולא נכנסת לרכבי. באותם רגעים קיבלתי החלטה נוספת. החלטתי שאני מסמנת קווים שונים בעבודה ומנסרת אותה לחלקים, לאחר שניסרתי אותה לחלקיה השונים חוררתי באמצעות מקדחה חורים מדודים מסביב לכל חלק ולאחר מכן חיברתי את כל החלקים מחדש באמצעות חבל צבעוני בעובי בינוני.

להלן סרטון המציג את תהליך החיתוך והחיבור שהוא היה מסע יצירתי מרתק ומתגמל בפני עצמו – טריפטיך – אשה , טוטם , כד – הזכרות

מה עשיתי? ומה קיבלתי? וכל זאת למה?

ברמה הטכנית גרמתי לכך שאפשר יהיה לקפל את העבודה וכך היא תוכל להיכנס לרכב.

אבל  כאן נכנסות השאלות החשובות שהם עיקר דיון זה. האם מוצדק "להרוס" עבודה ולו רק כדי שתכנס לרכב? האם לא חששתי להרוס עבודה שלמה, טובה וגמורה?

ההחלטה לחתוך את העבודה ולהשלימה מחדש אך בדרך אחרת אמנם נולדה בשל טריגר טכני שהתגלגל לפתחי, ומתוך הרצון שלי להשתתף בתערוכה. אך הטריגר הוא רק טריגר. מה שקרה כאן והוא הרבה יותר חשוב ועמוק, הוא כוחו של התהליך היצירתי, כוחה של ההברקה, הכוח של האומץ להיות גמיש. לי היה ברור מרגע שההחלטה צצה לי שהפעולה שאני עומדת לעשות רק תיטיב עם היצירה, היא תוסיף לה, היא תחזק אותה, היא תהפוך אותה למעניינת יותר. היה לי ברור שמה שהתחיל לכאורה כאילוץ היה בעצם מתנה. ברמה הנקודתית זה פעל על הסיטואציה המסוימת, העבודה – התערוכה – ההובלה – התוצאה הסופית. אבל אפשר לקרוא את כל זה כמטאפורה על החיים בכלל. לפעמים, והרבה פעמים קושי ותקלה הם הזדמנות, רק צריך לדעת לזהות אותם ולאפשר לתהליך היצירתי ולהתנהגות שיש בה ממן הגמישות לפעול.

וכפי שציינתי למעלה, לא היה זה רק פתרון טכני נקודתי. זה הפך להיות חלק מהאמירה האמנותית. ברמת האמירה – החלקים ש"נקרעו" נחתכו והרסו, תוקנו וחוברו להם יחדיו. לימים ראיתי בזה סמל גם להתרחשויות אוניברסליות של עם, אומה, ארץ, וגם ברמה האישית לחיים של אדם, ואולי גם שלי, בהם ניתן למצוא שברים – קרעים – ותיקונים.

בנוסף ברמת החומר, החלקים המנוסרים שנותרו כסוג של חתך, הוסיפו עוד רשת קווים, החיבורים שנוצרו באמצעות החבל יצרו גם הם עוד קווים, עוד צורות, ועוד מרקמים. החוטים שהשתלשלו הפכו להיות חלק מהעניין. עתה יכולתי לומר שהיצירה שלמה והושלמה. ושוב אציין, מה שנוצר ונולד כאילו מתוך אילוץ הפך להיות אירוע משמעותי שגרם לי לחזור לעבודה זו, לטפל בה, לשפר אותה ולהפוך אותה למעניינת יותר ולמסקרנת יותר.

כמובן שלצורך התערוכה המיועדת השתמשתי רק בחלק אחד מהטריפטיכון, אבל את הפעילות הזאת של חיתוך, וחיבור מחדש ביצעתי על כל החלקים. וכטריפטיכון על כל שלושת חלקיו עבודה זו הוצגה לאורך השנים בעוד מספר תערוכות קבוצתיות, ובכל פעם מצאתי עוד דרך להציג אותה.

 על פי ההגדרה, גמישות ברמה הפיזית זה הנוחות לכפיפה או למתיחה – ואכן הפכתי את היצירה הזאת נוחה לכפיפה לקיפול ולתנועה, היא יכולה להתכופף ולהתקפל ולחזור למצב הקודם טרם הכיפוף. גמישות ברמה ההתנהגותית זה היכולת להסתגל לתנאים שונים ולמצבים שונים. בתהליך אותו אני מציגה כאן, גם אני כיוצרת וגם היצירה הפגנו גמישות. הגמישות המחשבתית שלי שקראה את המצב, קלטה את ההזדמנות שנרמזה מהקושי, מצאה פתרונות יצירתיים, ונתנה ליצירה חיים חדשים, כוח באמירה מחוזקת, וריאציות בתצוגות השונות.

בתערוכה 'פרצופה של המדינה' הצגתי כאמור חלק אחד, שם גם הצגתי את שירי 'אני תבנית נוף' אשר נכתב בהשראת יצירה זו. שירי זה מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט', וניתן לשמוע אותי קוראת אותו בסרטון הנ"ל – 'אני תבנית נוף '.

המסע עם היצירה לא הסתיים, וקיבל מופע נוסף ומעצים בפרויקט אשר התקיים בסטודיו שלי ואשר נקרא 'צפופים לרווחה'. שם אני תולה את הטריפטיכון ובין חלקי העבודה רושמת על הקיר את כל מילות השיר 'אני תבנית נוף'.

התחלתי את הסיפור ממה שקרה בשנת 2012, ולא סיפרתי את ההיסטוריה האמיתית של אותה עבודה, שבכלל התחילה את דרכה בתערוכה 'כן לא שחור לבן' בשנת 1990 – והוצגה בבית האומנים בירושלים. לא ארחיב כאן בתיאור התהליכים שהיא עברה מעבודת שחור לבן מובהקת לעבודת צבע, לא ארחיב את הדיבור שהיא שרדה את מיצג הגריסה שלי, שבו גרסתי עבודות מתוך אותה תערוכה. רק אומר לצורך העניין כאן, שאם צריך דוגמא חיה ונושמת למושג הזה של גמישות, הרי שההיסטוריה של היצירה הזאת, או של היצירה הזאת ושלי, היא בהחלט עדות חיה לגמישות גם במובן המחשבתי, גם  כפעולה, וגם כחומר וכתוצר.

להלן צילומי קטעים ופרט מתוך העבודה השלמה

פרט מתוך הציור

העבודה השלמה – מתוך התערוכה תערוכת היחיד 'כתב תפר' – במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית' – 2017

העבודה השלמה – מתוך 'כתב תפר' – תערוכה במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית, בעכו

"מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" – גבריאלה 'יחפה'

ד"ר נורית צדרבוים

אלה הדברים שנאמרו על ידי – בהשקת הספר 'יחפה' של גבריאלה מורז , לאחר מכן באירוע האזכרה לזכרה שהתקיים בזום, והופיעו גם בכתב העת 'בין כחול לתכלת' גיליון מס' 21

"מִתְעָּנה בְּצוֹם וְחֹגֶרֶת שַׂק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה

נִחוּמָה כִּי הִנֵּה אֲדֹנָי מֵעִיר רוּחַ קִנְאָה

מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה"

(אֲגָגִי הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים מִשְׂחָק

(ר' יהודה הלוי) (ירמיה ב כה).

גבריאלה הולכת בספר הזה 'יחפה'. איך יחפה נשאל? הרי בספר לא מתהלכים? ספר הרי קוראים. ובכל זאת כן, גבריאלה מהלכת בו על בהונות, נוגעת בקצות אצבעותיה בעולם שלם של רגש. אכן, יחפה.

אנו יודעים שיחפה זה לא רק מי שמהלך ללא נעליים וגרביים. המילון מלמד אותנו שלהלך יחף משמע 'ללא כסות לגופו, במערומיו, לא לבוש, מופשט ללא בגדים.

גבריאלה ניצבת לפנינו בספרה עירומה ללא כסות. ללא זיוף, בלי מילים מיותרות שמכסות, בלי התייפייפות נפש, בלי העמדת פנים. עירומה ועריה, גלויה ואותנטית – כפי שכבר אמרו כאן רבים לפני, ובטח עוד יאמרו, כי איך אפשר לא.

אני מבקשת לעשות ניסיון, אשר מאד חביב עלי, כאשר אני נפגשת עם טקסטים או מפגישה ביניהם.

לטענתי, כמו שגם גדולים וחשובים ממני טוענים – 'טקסטים מתכתבים'. טקסטים בתרבות יכולים להתכתב בין יצירות של יוצרים שונים, בזמנים שונים, בתחומי דעת שונים, ולעתים גם מבלי שהיוצרים מודעים לכך. טקסטים גם יכולים להתכתב בינם לבין עצמם, כאשר מדובר באותו יוצר עצמו, וגם כאן לא תמיד היוצר מודע לכך. לטקסטים יש תת מודע משלהם וגלי תקשורת פנימיים שעומדים בפני עצמם. יש שאנו כפרשנים נחשוף אותם, וייתכן גם שלא. אך אין זה משנה את העובדה ואת הידיעה שטקסטים בוחשים, רוחשים ומנהלים עולם שלך בתוך תוכם, ובינם לבין עצמם.

הגישה הזאת, אשר מנחה אותי, מניעה אותי לגשת לטקסטים , לחפור בהם, ולחפש את ההתכתבות הפנימית הזאת. לעולם זה יהיה עולם שלם של תגליות והקשרים. חשיפת ההקשרים האלה מאפשרת להעניק משמעויות עומק לטקסט הנקרא. גילויים אלה תמיד מרגשים.

במקרה הנדון, עוד בטרם הכרתי את ספרה של גבריאלה, מתוך שיח עמה, ומתוך הכרות אותה, ואת אישיותה, הצעתי לה לבחור את השם  'יחפה' לספרה . זה התאים לשיחה, זה התאים לרוח הדברים, וזה התאים למה שחשבתי שנכון לגבריאלה, זאת עוד בטרם הכרתי את הספר על תוכו פנימה. ואכן זה התאים. זה התאים לגבריאלה ולרוחה החופשית והיחפה, זה התאים לתוכן הדברים.

עתה הדברים נקבעו ונחתמו. שם הספר אכן 'יחפה'. על פניו הוא מתכתב עם אחד השירים, וזה המובן מאליו. אני ביקשתי להבין ולדעת האם באמת יש בספר, מלבד אותו שיר, ומלבד אותה אווירה של התערטלות הרוח והנפש והלב, האם ישנם עוד מקומות בספר שמהדהדים לאותה יחפה.

יצאתי למסע של חיפוש, ובחנתי את הטקסטים השונים כמו בזכוכית מגדלת, שורה שורה, העיון שלי היה בכלל הטקסטים בין אלה שירה ובין אם פרוזה. ניסיתי לראות אם ה'יחפה', מבצבצת שם בתכנים ובין השורות, בגלוי או בסמוי.

נקודת המוצא שלי הייתה – יחפה = מתערטלת. אם כן, איזה מילים, מטאפורות, תכנים מבטאים סוג של התערטלות. ובריא לנו שאנו עוסקים במצבים שונים של התערטלות הנפש.

כשאנו אומרים מתערטלת בשירה, אלה יכולים להיות דברים רבים. אני בחרתי לגעת במקומות בהם גבריאלה מציגה ויתור אמיץ על האגו. האגו הוא הכסות הוא הלבוש שלנו, במקום שבו גבריאלה מסירה את האגו, ומניחה עצמה כפי שהיא מרגישה, ללא חשש, ללא מורא, גלויה – עירומה יחפה ללא כסות – אלה הם רגעי היחפה האמיתית, עוד אפילו יותר מאותה יחפה שעליה היא מדברת כשהיא אומרת 'באה אליך יחפה'.

ובכן, המקומות שאין בהם אגו, שם היא דורכת ללא מנעל, הגנה, ולא חוששת להיפצע.

אספתי וליקטתי את המקומות האלה, וחשבתי שהם אלה יכולים להיות יחד כשהם מקובצים שיר בפני עצמו.

המשפטים להלן הם ציטוטים מתוך שירתה בספר יחפה, והמקבץ שלהם, כאמור כבר יכול לעמוד כשיר בפני עצמו, אשר מציג את עומק המשמעות של  השם 'יחפה'.

"קורע ממני פיסות של לב, כל יום יותר ולי אין לב אחר".

"ואני מחכה לשמש ( אף כי מתייבשת בגפי) אולי היא תייבש גם את דמעתי הפנימית".

"כשהמילים לא מדברות אלי אני שותקת להן בחזרה. נוטרת להן טינה אבל איני מראה".

"למדתי ממך, איך לא לרצות את מה שאני רוצה עכשיו ומיד",

"הלב שלי לא עושה מבחני קבלה. נוהה אחר גחמותיו. ואף לוקח בחשבון נפילה אפשרית".

"השכבה המתקשה בעקבות החבטות אינה מקשיחה אותי אלה הופכת לרכה וסלחנית יותר כלפי עצמי".

"מזמן איני אומרת לו מה לעשות, אף שבדרך כלל אני הנושאת בתוצאות".

"אחר כך אתה חוזר למגדל השן, להיטען מחדש, מותיר אותי נפעמת ופעורה, נפחדת שלא תרחק יותר מדי".

"החלומות שלי צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש… ובכל זאת אוהבת אותך".

"המילים שלי, אפילו הטובות שבהן עושות סיבוב פרסה וחוזרות חפויות ראש.. ובכל זאת אוהבת אותך".

"לא נכנעת לדלות הבשר ולקשיי האחיזה".

באירוע הנוכחי, שבו אנו מדברים – מספרים – קוראים על ואת גבריאלה – לזכרה , אני קוראת שוב את הדברים שנאמרו אז, באירוע ההשקה, ומוצאת, שהיום, שש שנים אחרי, כשגבריאלה כבר לא איתנו, הדברים שנאמרו בהקשר לספרה, בהקשר לשירתה וכתיבתה מתארים נאמנה את דמותה. הלכה יחפה בעולם. אמיתית, חשופה, חדה, ישירה, מצחיקה, שנונה, עניינית וטובת לב. משוררת מוכשרת שכתבה את עצמה בדם חייה. קולה הפיזי נדם, אבל קולה האישי והרוחני נותר בעולם נשמע, יישמע וייזכר.

לסיום, אספר, במסגרת אותם צירופי מקרים הידועים.

בימים אלה יצא לאור ספרי 'שירליום – 365 מסביב למילה'

הספר נכתב ברובו בשנת 2018, אך רק עכשיו יצא לאור.

בספרי שם, כתבתי שיר, סוג של הרהור ביני לביני, כאן אני מוכנה להודות שמקור ההשראה שלי היה גבריאלה. במילים אחרות, השיר נכתב אודותיה. מצאתי לנכון לצרף אותו ולקוראו כאן הערב במפגש זה.

חולת אהבה

חֲבֶרְתִּי הַזְּקֵנָה חוֹלַת אַהֲבָה

נוֹתֶנֶת אֲוִיר נִשְׁמָתָהּ לְקַבֵּל לְטִיפָה

ומְיַחֶלֶת בְּקֹר עַד  נִשְׁמָתָהּ  לָאֶחָד

גַּם אִם כָּפוּף גִּבֵּן  וְאַכְזָר

תָּרָה אַחַר אַהֲבָה בְּלֹא לֵאוּת

בְּמִינִיּוּת מִלִּים שִׁירָה וְסִפּוּר

לְגִבּוֹר שֶׁיִּקְשֹׁר לָהּ זֵר אַהֲבָה

וִיסַדֵּר לָהּ אֶת הַזֶּהוּת.

אֲבוּדָה מִסְתּוֹבֶבֶת בְּלֵב שָׁבוּר מְלַקֶּטֶת

פֵּרוּר וְשׁוֹכַחַת שִׁעוּר שֶׁלָּמְדָה  בְּיַנְקוּת

שֶׁאֵין כְּבָר אֲהָבוֹת  שְׂמֵחוֹת.

חֶבְרָתִי הַזְּקֵנָה חוֹלַת אַהֲבָה, וַאֲנִי

חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין לָהּ מַרְפֵּא, אֲבָל

לְפָחוֹת זֶה יָפֶה כִּי זוֹ מַחֲלָה טוֹבָה.

גבריאלה קוראת משירתה באירוע 'צפופים לרווחה' שהתקיים בשנת 2014 בסטודיו 'נוריתארט' של נורית צדרבוים . בקריית מוצקין
  • הצילומים המצורפים צולמו על ידי ענת גרי לקריף באירוע של 'צפופים לרווחה'
הספר 'יחפה' – של גבריאלה

"הרצון ליצור קשר, חזק מאי הרצון"[1] – אז מה הקשר?

ד"ר נורית צדרבוים

קשרים יכולים להיות בין אנשים, בין חברות, בין דוממים, בין טקסטים ,בין אירועים ועוד. יש שהקשרים נוצרים מטבעם, יש שהם קיימים ואיש אינו יודע עליהם בבירור. יש שיוצרים אותם במיוחד, או באופן מלאכותי, יש שהם נפרמים ויש שהם מתהדקים. יש קשרים רעיוניים, יש קשרים פיזיים ועם כל אלה ואת כל אלה אפשר לומר ולראות ביצירות אמנות. שהרי אמנות היא מראה, מראה לנו את אשר אולי לא ראינו. מראה לנו את אשר אולי לא קיים ואף משמשת לנו מראה לראות עצמנו.

וכל זאת למה?

ברצוני לדבר על כמה עבודות שמוצגות בימים אלה בתערוכה "קשרים"[2].

הזמנה לתערוכה

'אבולוציה – יושבים על הגדר'  – דליה אילון סינקלר

'

העבודה שזכתה השנה במקום הראשון בפרס ראש העיר, היא עבודתה של האמנית דליה אילון סינקלר שנקראת "אבולוציה-יושבים על הגדר"

דליה אילון סינקלר – אבולוציה – יושבים על הגדר

מוטיב ה'עלים', מופיע בעבודותיה של דליה, בדרכים שונות, בווריאציות שונות ובאופני פרשנות מעניינים שאפילו חודרים לכתב היד הציורי האישי שלה. היא עוסקת בטבע, בהתבוננות בו ובשיח עמו. לא ארחיב על כך את הדיבור כאן, רק אומר שעבודתה בתערוכה זו היא סוג של המשך של משהו שהיא נוגעת בו. הפעם לקחה אותו למקום אחר, לעוד מקום.

אם בענייני 'קשר' ו'הקשר' עסקינן, הרי שכבר בעבודתה ניתן לראות בחוט המקשר בין יצירותיה שלה עצמה, כלומר מתקיים שיח יוצרת תוך אישי, וניתן להניח שמעורבים בו החלק המודע והלא מודע באישיותה.

מתוך העניין שלה בטבע, במה שחי בו ובמה שגם מתכלה בו, דליה החלה לתומה לייבש קליפות של בננות. בכוונתה היה להשתמש בקליפות היבשות למטרות שונות.

אבל נראה שלאוסף הקליפות המתייבשות של דליה הייתה תכנית אחרת לגמרי. הקליפות המתייבשות החלו לקבל צורות משלהם. התכווצו, התקפלו, התיישרו, השחירו. בתוך התהליך, דליה מזהה צורות. הצורות שנתקבלו נראו לה כבני אדם בתנועות שונות. תנועות ישיבה, ריצה, כיפוף, הליכה, הרמת ידיים, הורדת ידיים. או כפי שאומרת האמנית בלשונה, "זו עבודה אורגנית שמעצבת את עצמה, ובתהליך הייבוש יש מעט התערבות שלי". על כך אוסיף ואומר, ההתערבות של היוצרת היא עצם היכולת להבחין ולהבין. ההבנה שמשהו קורה כאן, שנוצרת אמירה, זו ההתערבות של היוצרת.

נראה היה שקליפות הבננה מייצרות דמויות רישומיות. הקליפה רושמת את עצמה לעצמה. דליה מתרשמת ורושמת לעצמה את הערותיה. עם הזמן היוצרת "קולטת" את השיח החרישי שמתנהל בינה לבין הקליפות. דמויות הולכות ונוצרות לה עם הזמן. והיא כבר מבינה שאלה יהיו הדמויות בתערוכה 'קשרים'.

בתהליך העיצוב נבחרת מסגרת סורגים לבנה ועליה הדמויות. האמנית מקשרת זאת בין השאר לביטוי "יושב על הגדר" ומשווה את זה לסוג של תקופת ביניים, תקופת הסגר והמגיפה שבה אנשים נאלצו  לנתק קשר. להיות מנותקים, סגורים, מצפים ומייחלים לקשרים אנושיים. הדמויות עצמן נקשרו למסגרת בגומיות שנלקחו מתוך המסכות (אביזר שמייצג את המגיפה).

אחד הדברים שמעניינים אותי בעיון ובמפגש עם יצירה חדשה הוא לחשוף ולגלות את השילוב בין הגלוי לסמוי, בין הרעיונות הברורים והנראים לעין ובין אלה שנמצאים כסוג של אניגמה בין הקפלים של הדברים הגלויים. יצירה טובה בעיניי היא זו שאוחזת בין צורותיה וחומריה את הפשט והדרש. זו שהחלקים הגלויים שבה, אשר נקראים 'פני השטח', אוחזים ומרמזים על הסמויים שהם 'עומק השטח'[1].

ביצירה זו אנו רואים דימויים שיכולים לסמל דמויות אדם בתנועות שונות, במחוות גופניות שונות, שחורות כמו צללים, כשכולם נמצאים יחד על סורג מתכת. כאילו מקפצים, כאילו מהלכים, כאילו כולם עסוקים יחד בפעילות צפופה משותפת. כולם יחד, ואם נרצה, גם כל אחד לחוד.

קשרים. עולם, אנשים, אנושות. נמצאים יחד בחלל אחד, הולכים או מרחפים, יושבים או עומדים, מעין שרשרת אנושית של מקבץ בני אדם. יתכן שיש ביניהם קשרים, ויתכן שלא (וכאשר עוסקים בנושא קשרים, אפשר לדבר גם על ניתוק ופירוד), יכול להיות שעוד יהיו ביניהם קשרים – אלה כבר תלויים בעיני המתבונן. המתבונן ביצירה, שהוא יוצר בפני עצמו, יכול לחשוב איזה קשרים יש כאן או אין. ניתן לומר ששיח אילם אך קולני מתקיים שם בין הדמויות, והקשרים שנוצרים ביניהם נולדים מתוך 'שפת הגוף' שלהם.

קשרים נוספים שאני מוצאת, אלה הם הקשרים הפיזיים האמיתיים שנוצרו בקליפה כאשר היא התקפלה, התכווצה, הסתלסלה, נפתחה. כלומר, כאשר דליה היוצרת עוסקת בקשרים, היא לא מסתפקת ברעיון שעולה מתוך ההתבוננות בדמויות המדמות דמויות אנושיות, אלא מנצלת גם את ההקשר החזותי. כלומר יש שם קשרים לא רק בהיבט הרעיוני, אלא גם בהיבט החזותי. אנו רואים קשרים לנגד עינינו. כך נוצר שילוב מעניין בין תוכן לצורה, בין חומר לאומר.

הקשרים וקשרים נוספים שמתקיימים ביצירה זו, הם הקשרים של היוצרת בינה לבין עצמה, בינה לבין יצירתה לאורך זמן. הנה כאן היא אוספת עלי שלכת ובונה מהם תערוכה שלמה (התערוכה שהתקיימה באוסטרליה לפני מספר שנים), הנה כאן היא אוספת ענפים ושאריות שעל שפת הים ויוצרת מהם, הנה שם (בתערוכה שאצרתי, ודליה השתתפה בה) מוטיב העלים מופיע כדגם שחוזר על עצמו. והנה כאן עכשיו העלים, הם עלי בננות. כל אלה מתקשרים לכל תהליך היצירה של דליה. אשר ממשיכה ללכת בנתיב האישי שלה, ויוצרת קשרים וקישורים.

בשיחה שהייתה לנו, היוצרת הוסיפה בקריצה את המושג 'בננות', שנקשר לילדותנו, כאשר הכינוי ל'בנות' היה בננות. אם כך, בין לבין, היוצרת מדברת גם על נשיות, גילנות, זמן, צמיחה והתכלות.

חלק בלתי נפרד מהיצירה הן דמויות הצללים שעל הקיר. שוב תהליך שהוא לכאורה מקרי, שהרי הדימויים הם שחורים, הקיר לבן והתאורה נוכחת. גם כאן המקריות היא חלקית. היוצרת בוחרת לעצב את העבודה ולתלות אותה במרחק מה מן הקיר, והצללים של הקיר הופכים להיות חלק מהיצירה.

הצללים מתכתבים עם המונח הפסיכולוגי יונגיאני 'הצל', אשר מצביע על חלקים פנימיים באישיותו של הפרט, אשר אותם הוא מסתיר לעתים, נאבק בהם. במסע חייו לגילוי עצמי וחקר העצמי הוא אמור לפגוש אותם. הצללים מתכתבים עם "משל המערה" של אפלטון ומרמזים עליו [2]– והרי לנו מערכת קשרים נוספת, אשר כאמור מרחיבה את משמעות היצירה ומעמיקה אותה.

תהליך ההתבוננות שלי ביצירה הוא תהליך של קריאה, הפנמה, עיון; ובתוך כך נוצרים ביני לביני הקשרים אסוציאטיביים המובילים אותי לזיהוי סוג נוסף של קשר, קשרים והקשרים שמתקיים בהקשר של עבודה זו.

אחד הנושאים בו אני עוסקת רבות במחקריי נוגע במה שנקרא 'אינטרטקסטואלית', שעניינו 'טקסטים משוחחים' בקונטקסט התרבותי. ההנחה הרווחת היא שבתוך עולם התרבות מתקיים, רוחש ורוגש שיח טקסטואלי. טקסטים משוחחים עם טקסטים, בזמנים שונים, מתחומים שונים, משל יוצרים שונים. הגישה היא שכל העולם התרבותי הוא טקסט אחד גדול ושלם, ובתוכו מתקיים שיח[3]. לא תמיד היוצרים עצמם מודעים לזה, אבל זה קיים. שיח טקסטואלי הוא המקום שבו עניין אחד נרמז ונדון בגלוי או בסמוי בטקסט והוא מהדהד ומתקשר לטקסט אחר. הדהוד של מילים, רעיונות, ציטוטים, רמזים, צורות ועוד. זיהוי החלקים הדומים בטקסטים שונים יוצר ביניהם שיח כאשר זה מדבר על זה, או זה מדבר אל זה. זיהוי השיח מרחיב את המשמעות של כל אחד מהטקסטים[4]

לעתים נוצרים מפגשים שבהם קורא – פרשן, או יוצר מזהה קשר בין טקסטים. זיהוי ההקשרים מייצר שיח פורה, ותורם להבנת כל אחד מהטקסים והרחבתו. במפגש שלי עם יצירתה של דליה זיהיתי שיח כזה. והנה עוד קשר והקשר. רוצה לומר, שהתערוכה 'קשרים' היא לא רק הקשרים שעליהם רצה היוצר לדבר, אלא שבתוכה עצמה בזמן אמת נטווים ונקשרים חיבורים נוספים.

ההקשר הנוסף עליו אני רוצה להצביע מגיע דווקא בהקשר לעבודה ישנה שלי[5]

כאשר ראיתי לראשונה את הדמויות השחורות המקפצות על הסורגים, הבנתי מיד שבעבורי אלה הם דימויים של בני אדם פועלים ופעילים במחוות גופניות. לא הייתי צריכה להרחיק לכת כדי להחליט שאלה מדמים צורות גופניות, שהרי אני עצמי רשמתי לא אחת דמויות בדיוק בצורה הזאת.

והנה מפגש טקסטואלי, עוד קשר והקשר.

בעבודותיי, מתוך תערוכת היחיד שלי 'כן, לא, שחור, לבן'[6] עולות וצצות דמויות בדומה לדמויות "הבננה", אלה שעלו מתוך קליפות הבננה המתייבשות בעבודתה של דליה. והרי לנו הקשר וקשר נוסף. וגם כאן הקשר הוא צורני ורעיוני כאחד.

נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן , לא, שחור, לבן' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן, לא, שחור, לבן' – 'טלית שכולה' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן'

הדמויות שנוצרו מכוח עצמם, מתוך תהליך הייבוש מקליפות הבננה, מופיעים כדימוי ציורי בעבודותיי משנות ה- 90, לאמור יש קשרים והקשרים ארכיטיפיים.

הקשרים אלה נמצאים גם בתוך התערוכה עצמה. ניתן לראות דמויות כגון אלה גם בעבודתה של אניטה ארבע

אניטה ארבע – מתוך התערוכה 'קשרים'

פלונטר – מירה שטרן

מירה שטרן ממשיכה לטוות חוטים, לרקום ולייצר קשרים. בין אם אלה קשרים פיזיים אותם היא יוצרת בחוט בתוך פעולת הרקימה, ובין אם זה קשר והקשר לסדרת עבודות, ולאופן בו היא עובדת לאחרונה.

מירה שטרן – פלונטר

פגשתי את עבודותיה של מירה במהלך השנה האחרונה בכ -4 תערוכות . מוטיב הבד הלבן, הריקמה, הרישום העדין שנרקם בחודה של מחט, מופיעים כעניין חוזר ביצירותיה, ובכך עוד בטרם עסקנו בתערוכה זו גופה, אנו מוצאים את הקשרים של מירה בינה לבין עצמה כיוצרת, בינה לבין עבודותיה העוברות כ'חוט השני' בתערוכות השונות.

לכאורה מירה רוקמת. בעיקר על מצעים לבנים (סדינים, צפיות, מגבות), בחוט שחור בתך עדין. זוהי עבודת רישום. היא רושמת דימוי, או אות, או כתב, והדימוי מתגלה כשהוא מופיע כקו עדין בחוט. המיוחד בדרך ביטוי זו שהיא מופיעה בכפל משמעות. זוהי פעולה שנקראת 'עיבוי' ( condensation). זהו רישום, אלא שהרישום מתבצע בחוט, וחוט כחוט הוא לא רק אמצעי לקשירה או תפירה או ריקמה, חוט מעצם טבעו, תפקידו לחבר, ולקשר. בין אם היא רושמת דמות, ובין אם מילים – כרשימה, המופע שלהם הוא בחוט על בד, כשהפעולה היא ריקמה, כמו שהיא גם התוצר הסופי.

בעת שמירה יוצרת את הדימוי שלה, היא קושרת, משחילה, דוקרת, ומתקדמת. הבחירה בפעילות עמלנית זו מהדהדת לעבודות נשים, לתרבויות, ומכאן ניתן ליצור הקשרים רעיוניים רבים, בהתאם לשרשרת האסוציאציות של המתבונן, או בהתייחס לעולם התרבותי האישי של הצופה.

היוצרת קושרת ומתקשרת ליצירותיה האחרות בהם היא עוסקת בשנים האחרונות, היא מתקשרת לעבודת נשים, היא קושרת בין אמנות לאומנות, בין שחור ללבן, בין חוט – שהוא חוט המחשבה, או חוט השני, או החוט המקשר.

קושרת את יצירתה לעיסוק נוסף שלה, כתיבת שירה. משתמשת במילות השיר שלה כסוג של דימוי. המילים, מופיעות כתוכן וכצורה, שכן מילה המורכבת מאותיות נושאת עליה את נכסיה התוכניים, הם הדימוי והאובייקט. או כפי שניסח זאת לאקאן "האות היא המשענת של המילה".

 רוצה לומר, מירה מרמזת על שירה, ועל שירתה, אבל מבקשת להוציא את השיר מהקונטקסט הרגיל שלו, של שיר כשיר, והופכת אותו להיות גם דימוי ואובייקט, בכך הוא הופך להיות בו זמנית גם מה שהוא עצמו במקור (שיר) וגם דימוי חזותי רקום תפור על מצע לבן, בד. כשהבד גם הוא לא סתם בד, אלא ציפית. השימוש בציפית מוליך לשרשרת אסוציאציות והקשרים. כלי מיטה, ואולי כלי מיטה של פעם, זכרונות של בית, משהו שעוטף, נוח, מגן. ומאחר והשפה האמנותית והיצירה האמנותית נתפסת כמטאפורה וכסמל, ניתן לשער שגם השימוש בציפית, ובמילה 'ציפית', מרמז על 'ציפיות' במובן של תקווה לבאות. או להתייחס לתפקיד של 'ציפית' לעטוף ולכסות. ובכך מרמזת מירה על תופעת הכיסוי והגילוי.

שם השיר הוא 'פלונטר' – פשוטו כמשמעו – קשר. אבל הרעיון הוא 'קשר סבוך'. משהו שצריך לפרום אותו. מירה רוקמת, אנחנו נצטרך לפרום. לפרום במובן של, להבין, לרדת לעומקו של רעיון.

העבודה תלויה בהיפוך והכתב מופיע בהיפוך כתב ראי.

היוצרת לא כותבת כאן שיר על מנת שייקרא, לו רצתה לכתוב שיר שיעמוד בקטגוריה של שיר, סביר להניח שהייתה רושמת אותו בספר, במחברת בעיתון. מירה מבקשת להפנות את תשומת לבנו אל השיר, ואל תוכנו. היא מרמזת עליו, מכוונת אליו, ומבקשת מהצופה לדעת לייצר את ההקשרים. בין אם אלה ההקשרים שאליו היא כיוונה מתוך עצמה, ובין אם אלה הקשרים שהצופה יוכל לייצר בעצמו מתוך עולם הידע, החוויה וההבנה של עצמו. הנוכחות של השיר, כשהוא בכתב ראי, מצביעה על כך שהוא גלוי וסתום בו זמנית. הוא קיים, יש לו נוכחות אך הוא בלתי קריא לכאורה. הצופה יוכל לקוראו במידה ויביא למקום מראה. ההנחה היא שכאשר הצופה יביא מראה, הוא יראה בה גם את עצמו, ובכך יהפוך להיות שותף וחלק מהאמירה של השיר, כשזה אכן יתגלה לו.

לכאורה עבודה תמימה, קטנה, לבנה, ועדינה. למעשה עבודה חתרנית וחשובה.

השיר כאמור נקרא 'פלונטר' – ללמדנו שישנם דברים לא פטורים. פלונטר צריך לפרום. קשר סבוך או קשר שלא קיים, שאי קיומו מייצר געגוע וכאב 'קשר – אין', כלשון הכתוב. שהוא גם קשר בין בני אדם, ובו זמנית הוא אינו – נעדר נוכח.

פְּלוֹנְטֶר / מירה שטרן

קֶשֶׁר עַיִן, קֶשֶׁר לֵב / קֶשֶׁר שֶׁגּוֹרֵם שִׂמְחָה אוֹ גּוֹרֵם לִכְאֵב/ קֶשֶׁר דָּם, קֶשֶׁר  חָם/ קֶשֶׁר מְהֻדָּק /  קֶשֶׁר מְפֹרָר עַד דַּק / קֶשֶׁר קַר וּמְנֻכָּר /  קֶשֶׁר – אַיִן.

השיר עצמו, כפי שהוא מופיע כאן, אכן מדבר על סוגים שונים של קשרים. ניתן לקרוא אותם מתוך היצירה ולפענח, וניתן לראותם בלבד. זו כוחה של יצירת אמנות, המאפשרת לצופה לזהות קשרים, לפענח, להתיר "פלונטרים", ולהמציא קשרים חדשים.

וברוח 'טקסטים משוחחים', כשם שעבודתה של סינקלר שלחה אותנו בין השאר ל 'משל המערה', יצירה זו שולחת אותנו לספרו של פסקאל ליינה 'רוקמת התחרה'[7]

הצבעתי למעלה על התופעה התרבותית בה 'טקסטים משוחחים' ביניהם. וכפי שציינתי התופעה קיימת תדיר. יש שהקוראים – מבקרים – חוקרים – צופים-  מזהים את השיח ואת ההקשרים, ויש שאינם. הצבעתי על קשר סמוי, על זמני, בינתחומי, בין – יוצרי, שנחשף בין יצירותיי, עבודתה של דליה, כמו גם עבודתה של אניטה.

בהקשר הנוכחי, ביצירתה של מירה אני רוצה להצביע על שיח טקסטואלי אחר, נוסף אשר  מתקיים בו זמנית .

גם בהקשר זה אזכיר יצירה שלי, זו המוצגת בתערוכה הנוכחית –  'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם (2017). מצאתי ששתי יצירות אלה מנהלות ביניהם שיח. לאמור, קשרים שנטווים להם בתוך התערוכה 'קשרים'.

טקסטים, כאמור, משוחחים ביניהם כל הזמן, כפי שכבר קבעו וטבעו חוקרי תרבות. היוצרים והצופים יכולים לגלות ולמצוא את ההקשר, או לא. אין זה משנה את העובדה שהשיח וההקשר קיימים ומתקיימים.

אציין ואזכיר, מבלי להיכנס לעומקו של עניין, שתהליך חשיפת הקשר שבין הטקסטים מאפשר להעמיק את ההבנה של הקטע הנצפה או הנקרא, להבנות לו עוד משמעות, ולהרחיב אותו. לעיתים זיהוי ההקשרים בין הטקסטים תורמים לפיתוח טקסט חדש ונוסף שניזון מתוך זיהוי ההקשרים ופירושם.

בתערוכה הנוכחית אני מציגה 'ספר אובייקט' ( ספר אמן) שאני קוראת לו 'דיוקן נרקם)[8] [9] [10].  בעבודה זו, בשלב הראשון יצרתי סדרה של ציורים,  דימויים  של דיוקן ודיוקן עצמי, קולאז'ים, ורישומים . בשלב השני  עסקתי לכאורה בפעולת רקמה. עבדתי עם חוט ומחט על כל דף מצויר. אך לא הייתה זו רקמה מסורתית של צורות ודימויים. עבדתי בה כמו בעיפרון, כמו בצבע. יצרתי שכבה נוספת מעל הציור, עוד מרקם, עוד חומר, עוד צבע, אלה משולבים יחד ויוצרים מראה אחיד שמציג גם סוג של שכבות ושקיפות.

נורית צדרבוים – פרט מתוך דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'
נורית צדרבוים – 'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'ספר אובייקט – דיוקן נרקם

נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'

לא הייתה זו רקמה לשם רקמה, שהרי רקמה נועדה לקישוט.

מבחינתי הרקמה בעבודה זו היא עוד צורה של הנחת צבע, הנחת קו,  שכבה נוספת, עוד חומר. לאורך כל הספר – 'האובייקט' – רואים גם את הדפים ההפוכים בהם נראים תכי הרקמה, הקשרים (הפלונטרים) – סוג של קשר שיוצרים ברקמה על מנת שלא תיפרם.

והנה עוד מושג שמצטרף לרעיונות שבתערוכה. הקשרים הם להידוק. הקשר נוצר כדי שהדבר לא ייפרם. לשמור על שלמות, אחדות. רוח – נפש – אדם. כמו גם חומר וצורה.

מאחר והעבודה מציעה דימויי דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי, ניתן להבין שהחיבורים, הקשרים, החוטים, הצבעים, השכבות – כל אלה מדברים על קשרים של אדם עם עצמו, ה'אגו' (האני) וה 'עצמי'[11], המודע והלא מודע, החלקים השונים של העצמי הגלויים והסמויים. קשרים תוך אישיים ובין אישיים. כל החוטים כמו גם בעבודות קודמות עליהם דיברתי כאן, מספרים על סוגים שונים של קשרים. ולא רק הקשרים של היוצר עם עצמו היוצר, עם עצמו הדובר, עם דמותו פנימה, אלא בו בזמן הקשרים שאני כיוצרת מבקשת ליצור עם הצופה, המתבונן, הקורא הפרשן.

וכפי שציינתי קודם לכן, עבודה זו בשל פעולת הרקמה, השימוש בחוטים, מתקשרת ומתכתבת עם עבודתה של מירה. שם, בחלל התצוגה עצמו.

קשרים בין השאר נוגעים גם באסוציאציה מחשבתית.

מתוך יצירתה של מירה שטרן עולה שירה, וביצירתי שלי, בה דקרתי בחוט ומחט דף אחר דף, עלה לימים שירי אשר מופיע בספר השירה שלי 'כאן ציור' .

אסור לדקור ציור / נורית צדרבוים[12]

זֶה לֹא אִישִׁי וְלֹא אֱנוֹשִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /לִרְקֹם בְּמַחַט מְזִמּוֹת עַל נְיָר צָבוּעַ  /לִיצֹר דְּיוֹקָן שָׁזוּר בְּחוּט שָׁבוּר  /לִתְפֹּר סִיבֵי זִכָּרוֹן בְּתַךְ שַׁרְשֶׁרֶת /לֶאֱרֹג דּוֹרוֹת בִּשְׂדֵרַת קַו מְהֻפָּךְ /בְּמִרְקָם גַּס וּבְלִיל פְּתִיל בִּסְבַךְ /מְצֹעַף מַרְאוֹת שֶׁל דַּף חָלָק נִרְדָּף. /זֶה לֹא אֱנוֹשִׁי לֹא אִישִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /אֲבָל אִישׁ לֹא אָמַר זֶה אָסוּר /

וְכָךְ בֵּין קַו לְתָו וְחוּט מִסְתּוֹבֵב שָׁמַעְתִּי מַחַט אוֹמֶרֶת לַדַּף:/ "לַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ זֶה לֹא כּוֹאֵב הַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ אֶת זֶה אוֹהֵב"[13]

מצאנו את הקשר וההקשר בין שתי העבודות של מירה שטרן ונורית צדרבוים, שתיהן משתמשות בחוטים כחומר וכדימוי, בשתי העבודות מתקיימת פעולת הריקמה, בשתיהן יש נגיעה ישירה או עקיפה בשירה ולשירה. ובתוך כל ההקשר ההופך את שתי היצירות האלה לטקסטים שיש ביניהם שיח, ומתקיים שם כפי שמכנה זאת אלקד להמן ….'קסם הקשר'[14], יש ביניהן גם שוני רב. ללמדנו שטיבו של קשר נמדד לא רק בכך שהוא מצביע על דמיון אלא גם מחדד ומבליט את השונות.

המצע של מירה שטרן הוא בד, ואילו המצע של נורית צדרבוים הוא דף בריסטול קשיח משהו. ללמדנו שכאן פעולת הדקירה היא רכה, טבעית ומתבקשת לעומת האחרת שבה פעולת הדקירה חזקה יותר, אגרסיבית משהו. אנו נאמר שהדקירה של המחט המשחילה את החוט ונחתמת על הבד היא טבעית, מסורתית ומתבקשת ואילו הדקירה של המחט והאכלוס של החוט בדרך זו על מצע הציור היא אינה טבעית, אינה מתבקשת ואפילו חריגה משהו.

מכאן ניתן לראות את הקשר הטבעי שעולה מתוך יצירתה של מירה, לאמירה, לעצמה, למסורות ולמשמעויות הנגזרות מהן, לעומת יצירתה של נורית שבה יש התרסה. פעולה שחותרת תחת מסורות מקובלות, תחת גבולות אולי, תחת אמירות ואידיאות. זאת דרך לדבר על אמנות באמצעות אמנות, ולבחון אמנות מול או יחד עם אמנות, זאת גם דרך לדבר על מנהגים ומסורות מתוך רצון לנפץ נורמות או אידיאות מקובלות וחוסמות. אפשר גם להתייחס למילה 'קשר' עצמה, שאחד מפירושיה הוא 'מרד'. התפירה ורקימה שלא כמקובל בתוך ספר ציור היא סוג של מרידה אלגנטית משהו.

הבדל נוסף הוא סולם הצבעוניות. אצל מירה העבודה היא בשחור לבן בלבד. מינימליסטית ומתארת קצוות – השחור והלבן. אצל נורית העבודה היא צבעונית ושכבתית. הרבה רבדים, גוונים, חומרים וצבע. זה שקט עדין ורך, זה רועש עמוס תוסס ודחוס.

אלה גם אלה יכולים ללמדנו על הקשרים ועל היחסים של האמן עם עצמו, עם סביבתו, עם תרבותו ועם צופיו. על קשרים שהוא מתיר כמו גם על קשרים שהוא 'רוקם'.

המאמר נפתח בכותרת ציטוט מתוך דבריו של אדם ברוך "הרצון ליצור קשר חזק יותר ממאי הרצון ליצור קשר" – קשרים הם עולם ומלואו, הם קיימים בבסיס טבעו של העולם כמו גם בסיס טבע האדם ומכאן כוחו של רצון זה שהוא חלק משמעותי מהישרדות המובילה לצמיחה בתהליך ארוך מתמשך משתנה ומתפתח.


[1] אלה הם מונחים שטבע אהרנצווייג במחקריו

[2] משל המערה נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, אנשים אינם ורצים להשתחרר מהבורות, שהפכה להיות אזור הנוחות, ההרגל, הם שמים את מבטחם במצב החשוך בו הם נמצאים ..

[3] כפי שמציינת ג'וליה קריסטבה, רולאן בארת ואחרים

[4] כאשר מדברים על טקסטים ופרשנות בעולם התרבות, הכוונה היא לסוגים שונים של טקסטים. זה יכול להיות טקסט מילולי, זה יכול להיות טקסט חזותי ( כלומר יצירת אמנות), אפשר שזה יהיה מופע וכן הלאה. שיח בין טקסטים יכול להתקיים כאשר מדובר בטקסטים מתחומים שונים, שנכתבו או נוצרו בזמנים שונים, ויכולים להיות משל יוצרים שונים, או משל אותו יוצר עצמו.

[5] עד כמה שזכור לי, כאשר שוחחתי עם דליה על יצירתה, כאשר עוד עסקה בתהליך, בתכנון ובהגות, התרגשתי וסיפרתי לה שהדמויות שנוצרו מקליפות הבננות הן ממש צורות ציוריות של דמויות אנושיות שאני ציירתי לפני כעשרים שנה. בעיניי זה היה סוג של פלא. כאן הטבע מייצר דמויות שנראות בדיוק כמו מה שאני ציירתי לפני שנים רבות.

[6] אשר הוצגה בשנת 1990, בבית האןמנים בירושלים

[7] בניתוח מעמיק יותר ניתן לבדוק את המשמעויות של הטקסטים המהדהדים, ולראות כיצד משמעויות אלה תורמות להבנת הטקסט הנוכחי , זה שמרמז על ההדהוד לטקסטים האחרים.

[8] עבודה זו הוצגה לראשונה בתערוכת היחיד שלי במוזיאון עוקשי בעכו. התערוכה נקראה 'כתב תפר'. 'ספר האובייקט' 'דיוקן נרקם' היה חלק ממיצב.

[9] הצגת סרטון המתאר את היצירה על כל רכיביה – https://www.youtube.com/watch?v=-k4yW_kMUYI&t=67s

[10] נמשכת בחוטי עצמי – https://www.youtube.com/watch?v=RfwC4ajpxvE

[11] כפי שמתאר זאת יונג. של החלקים של נפש האדם, המודע והלא מודע, הגלוי והסמוי, המכוון והמתעתע.

[12] שיר זה נכתב בהשראת העובדה שעסקתי ב'דקירת' ציוריי. אני מוסיפה אותו לכאן, כדי להציג הקשר נוסף שבו היצירה הרקומה הפואטית חזותית של מירה שטרן, מתכתבת עם יצירתי גם בהקשר של שירה. כלומר, שילוב בין השפות המילולית והחזותית שזהו הקשר נוסף.

[13] השיר מופיע בספרי 'כאן ציור' – ספר שירה ואמנות – 2017, הוצאת ספרי ניב, ונורית ארט

[14] חוקרת שעוסקת במחקר אינטרטקסטואלי


[2] התערוכה של 'עמותת אמני נתניה', מתקיימת בימים אלה בגלריית 'הצוק'. זוהי תערוכה מיוחדת המתקיימת בחסות ראש העיר הגב' מרים פיירברג – איכר. בתערוכה זו, כמנהג כל השנים, ראש העיר מעניקה פרסים לעבודות המצטיינות. האמנים  שעבודותיהם זוכות בשלושת המקומות הראשונים  מציגים  תערוכת יחיד בגלריית הצוק, בשנה שלאחר מכן.


[1] אדם ברוך

תעסה לך פסל וקול תמונה

  • המאמר התפרסם בספרו של האמן גדעון שני – 'פסלים' , בהוצאת 'מיטב ארגמן' – 2022

"האמנות ממשיכה את העבר, איך אינה חוזרת עליו" ( אוגוסט רודן)

הבנת המקרא – הבניית הנקרא

'תעסה לך פסל, לוש את החומר, ותן מחדש קול ומקום לאירועים שנחרטו בתודעה ובזיכרון הקולקטיבית'. זה מה שעושה שני כשהוא נובר בסיפורי הנצח של ספר התנ"ך ומעניק להם חיי חומר ותוכן חדשים – בבחינת בימים ההם ובזמן הזה.

קודם לעבודת הפיסול עסק ועוסק שני באמנות הציור בציוריו ניתן לראות ש'המדבר' הוא אחד הנושאים המרכזיים והמשמעותיים בעבודתו, אליו הוא חוזר שוב ושוב. שני הצייר מסייר בשבילי מדבריות הנפש, תוך שהוא משתמש בשבילים ובנופים המוכרים לו היטב מסיוריו במדבר ממש "זיכרונותיי מפעילותי הביטחונית והאחרת במהלך השנים השפיעו מאד על עבודתי האמנותית" אומר האמן ומעיד על עצמו "שירתי במדבר יהודה כמפקד יחידת סיור…בה פילסנו דרכים רבות, כולל שבילי פטרול מול ירדן ומול מצריים, פריצת דרכים לים המלח….רוב ציוריי מהשנים הראשונות הושפעו מהנופים המדהימים של מדבר יהודה ושל הבדואים שפגשתי שם".

האמן מספר על הקשר העמוק שלו אל נופי המדבר  וסתרי השבילים אותם הוא מכיר בגוף וברוח. ההוויה הזאת של ההמצאות ב 'נוף קדומים', המדבר, המקום בו צמחנו להיות לעם כפי שעולה מן המקורות, טוענות את רוח היוצר של שני – שבילי המדבר אותם למד על גופו, כמו גם החוויות האנושיות שהתלוו לשהייה במדבר דרך מבצעי לחימה ומערכות יחסים אנושיות עם פקודיו ותושבי המדבר. נופי המדבר הפיזיים הופכים להיות חלק מהנוף הפנימי של היוצר ומהווים רקע חזותי ליצירתו כמו גם רקע תוכני ורעיוני.

בחיים האחרים אליהם הולך איש הצבא, שהם חיי היצירה ושיח הנפש, הוא משיל מעליו את מעטה הקשיחות, את מנגנוני ההישרדות, את אבק הדרכים ומעלה את הזיכרונות הטבועים עמוק בנפשו פנימה למקום של רוח ויצירה. שני נפרד מהפרק הקודם מבלי להיפרד, ונותן לו ביטוי אחר שיש בו רכות, אסתטיקה, דמיון, ורוח כשהוא נע במכחולו בין מציאות לדמיון, בין זיכרון להמצאה תוך התייחסות לגוף הדברים ולרוחם. החוויות, והזיכרונות הפעילים הועתקו מתוך המציאות הפיזית הממשית לחיי יצירה ורוח, לתמונות שבהם נוצר חיבור בין נוף חיצוני לנוף פנימי.  

שני ביצירתו, בזמן הווה, יוצר מציאות חדשה על פני מצע הציור, תוך הדברות ושיח עם זמן עבר. יהיה זה העבר הקרוב שהוא הצבאי והמקצועי, ומשם קצרה הדרך לעבר הרחוק המונומנטלי – ימי התנ"ך. העיסוק בעבר ובמדבר מוביל אותו הלאה לעבר הרחוק יותר, לסיפורי ההתהוות של העם היהודי, להליכתו במדבר. ולכן אך טבעי, שכאשר שני עובר מציור לתחום החומר ולפיסול הוא פונה אל המקורות היהודים ואל סיפורי התנ"ך.

"המפגש שלי עם הנוף הוא מפגש של שייכות ומחויבות, ולא של צופה מהצד" אומר האמן, ומוכיח זאת בציוריו ובהמשך בפסליו, אשר בהם נעסוק כאן. כשמו כן הוא, הוא מושך את ההיסטוריה היהודית הקיומית, העברית כחוט השני. אותו המון שהלך במדבר 40 שנה וצמח להיות עם, הוא גם העם, ששני צומח ממנו וממשיך במדבר עם חייליו את תהליך ההישרדות, הבנייה המחודשת והשיקום להיום עם בארצו.

זוהי "השייכות להיסטוריה של אבות אבותיי ותושבי המדבר שנדדו לחבל ארץ זה לפני מאות שנים, שייכות לתושבים הגרים כאן כעת וליופיים הטהור והבראשיתי של מרחבי הנגב" כותב שני. כך כאשר שני עוסק בנופים הוא פונה אל הציור – המכחול, הצבע, המרקמים והצורות – ובונה את הנוף שהוא לכשעצמו עבודת הפיסול של הטבע. בפרק זמן מסויים בחייו כאמן הוגה ויוצר, עובר שני לעבודה בחומר ובוחר לפסל סצנות מתוך סיפורי המקרא.

נופי התנ"ך מובילים את שני לנבור בתוך סיפורי התנ"ך, אלה המתארים מערכות יחסים בין בני אדם, מצבים אנושיים שונים של אהבות, שנאות, בגידות, מלחמות, הישרדות, ערכים או אבדן ערכים, תחבולות ופתרונות. כל אלה, כפי שמבין שני, וכפי שהדברים ידועים, מתארים את המין האנושי בכל הזמנים. שני שחי בין אנשים (פיקודיו, חבריו, מפקדיו ותושבי המקום), חווה מערכות יחסים בתנאים שונים ובזמנים שונים, וכאשר הוא פונה לעבודת הפיסול ולסיפורי התנ"ך, הוא מוצא בהם כמאמר קהלת ש "מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה". סיפורי התנ"ך שהם סיפורי אנשים ודמויות, מרתקים את שני ואותם הוא מבקש להביא אל החומר, אל הצורה, אל מה שבסוף יהיה פסל.

שני עובר לעבודת החומר ומייצר נוף פיזי, גשמי מתוך סיפורי התנ"ך שהם למעשה סיפורים המייצגים 'נוף אנושי'. הנופים הפיזיים שעולים מגוף עבודות הפיסול הריאליסטי יכולים גם להיקרא כמטאפורה לסיפורי הנפש של האמן המשתמש בסיורו של האחר כדי לומר את דברו שלו.

התנ"ך שהוא ספר של כל הזמנים, היה ועודנו מקור השראה ליוצרים בשדות יצירה שונים, אליהם מצטרף שני ומוסיף את האופן שבו הוא קורא ומפרש אירועים שהותירו בו רושם חזק. שני בוחר רגע מסויים בעלילה המוכרת, או דמות ברגע מסויים, או אירוע דרמטי, ומספר אותו בדרכו באמצעות הצורה, מעין עבודת בימוי.

הבחירה בדמות, או ברגע קריטי בעלילה הם כבר אמירה בפני עצמה.  בחירה זו הצבעה שמתארת את העדפותיו, ובכך היא  משמשת לו קול, בבחינת 'אלה הם דבריי' הנאמרים  נולדים ונוצרים בידיו הלשות – מעסות – מעצבות – מספרות. שני בוחר סיפורים שמציתים את דמיונו "סיפורי התנ"ך מרתקים אותי כאמן, סיפורים הרואיים שמציתים את דמיוני"  תוך שהוא נשען על המקורות הקדומים שגם הגדירו אותנו כאומה.

סגנון הפיסול הוא ריאליסטי אך אינו מתייפייף, נראה שהפסל אינו עוסק ביצירת "חפצי חן" לשמם, אלא מבקש לתת חיים לתכנים שהם מצד אחד אוניברסליים ועל זמניים ומצד אחר מרתקים אותו ונוגעים בו בממד האישי. שני אוחז בעבודתו זו במסורות של פיסול ריאליסטי התרשמותי, קלאסי שמכוון לתיאור, ייצוג, הבעה וספור, כמי שמייצר את הסיפור מחדש, ומספר אותו כראות עיניו וכמעשה ידיו. מכאן שיצירתו היא מפרשת מחד, ומתפרשת מאידך. בעת שהיוצר מפרש את הספור ומחייה אותו בחומר ובצורה, יעמוד הַפֶּסֶל כמאגר של תוכן סמלים ורעיונות, כאובייקט המזמן פרשנות.

אנו נשאל מהו הנושא אותו בחר היוצר ליצירתו, איזה רגע קריטי מתוך הסיפור הקפיא האמן ביצירתו, איזה פרטים מתוך הסיפור מבוטאים ביצירה, האם הפסל נאמן לפשוטו של הטקסט, או חורג ממנו, מהם הבעות הפנים, הגודל, החפצים והמיקום, מה מתוך היצירה נאמן לטקסט ומהו החלק שאותו הוסיף היוצר מכוח דמיונו, האם האמן מבקש להביע מסר כלשהו באמצעות יצירתו ובאיזה אמצעים עשה זאת, וכן הלאה. לשאלות אלה יש מקום כאשר הצופה מבקש להיות חלק מהמסע, שהרי קבוצת פסלים העוסקים בדמויות ובסיפורים תנכיים הם חלק משרשרת ארוכה של מסורות, תרבות, דת, פרשנות ומעל כל זה השילוב בין הרוח האלוהית לרוח האנושית.

שני בוחר סיפורי דמויות שחלקם נתפסים כגדולי האומה בכל הדורות ומציג צדדים אנושיים ארציים, בכך הוא מציע אמיתות קיומיות, בוחר לדבר על האדם כאדם, ולכן אין תמה בכך שבחר לעסוק בחומר שנלקח מן האדמה , כפי שגם עולה מתוך דבריו "אני משלים את הקשר החזק כל כך שיש לי עם האדמה ועם התושבים".

שני לא מקים פסלים בגודל מונומנטלי, שהרי אין זה פיסול כוחני כמו שגם אינו מתיימר להיות ראוותני. זהו פיסול רגיש ורגשני כפי שניתן לראות מתוך מגע היד והאצבעות אשר נשאר טבוע בחומר. שני לא מלטש את רוב פסליו, הוא יוצר אותם, הוא בורא את הדמויות אך אינו מנסה ליפות את הדברים. בנוסף, הפסל אינו מנסה להעביר מסרים דתיים, או אנטי דתיים. עניינו לספר סיפור ולהמחיש אותו, להפוך אותו ממילים לגוף ממשי, גוף האדם – גופו של הפסל.

שני בוחר מתוך הסיפור המוכר רגע קריטי מבחינתו, ומקפיא אותו  בעבודת לישה ועיצוב בחומר. "בורא את הסיפור" מחיה את הדמויות, קובע את תנוחת הגוף, מייצר את הבעת הפנים, ושוזר את האינטראקציה בין הדמויות בהתאם לרוח הספור, ובהתאם לאופן שבו הוא קורא אותו. בידיו הוא לש ומעלה מחדש סיפורים שהזמן ההיסטוריה ומאורעות כאלה ואחרים לא מחקו, לא מהזיכרון הקולקטיבי האוניברסלי, ולא מהזיכרון הקולקטיבי העברי יהודי. נאמר ששני לש מחדש סיפור שכוחו לא תש. בכך מספק שני לכאורה פשט חזותי, אך בו בזמן ובתהליך התבוננות מעמיק ניתן להפיק ממנו גם את הדרש.

הדמויות האלמותיות שהיו השראה לגוף הפסלים של שני, הפכו להיות שחקנים בתיאטרון החיים שמתקיים על בימתו של הפסל, ובעוד המקור מספר את הספור מבלי לתאר את מצבם הרגשי ומבלי לתת ביטוי לעולם הרגשי של הגיבורים, שני הפסל מבטא בדמויותיו את עולמם הרגשי , כמו פחד, מצוקה, גבורה, כאב, אהבה, אמונה ואלה הופכים באחת להיות לא רק סמל ארכיטיפי אלה בן אנוש אז שם וכאן ועכשיו

סדרת הפסלים של שני, אלה המקובצים כאן, מספרים לא רק את סיפורי התנ"ך דרך ידיו של שני, בעוד "הקול הוא קולו של המקרא והידיים ידי שני" ובעוד סיפורי המקרא קורמים כאן חומר צורה תנועה ומבע, מתגלם באורח מטאפורי משהו גם הסיפור האישי של אמן רב פעלים, אשר בחלק גדול מחייו פעל בשדות אחרים, כאיש צבא, כאיש ארגון, כאיש מִנְהָל, כשהוא תורם ידע, זמן ניסיון וכשרון. עתה כוח זה מועתק ומועבר אל הידיים ואל החומר.

סדרת פסלים אלה, על אף שהם מספרים סיפור עתיק יומין, אשר לחו לעולם לא נס, הם עצמם רכים צעירים ובני יומם. זוהי סדרת פסלים ראשונים, אשר בקעו זה עתה מתוך עולמו היוצר אשר התרכז עד כה במשיכות מכחול צבע וציור. אפשר לקרוא לסדרת פסלים זו 'המבוא' כשהם ניצני התנסות ראשונית של האמן בשדה החדש. שדה חדש בעבורו שבו הוא 'מוציא חדש מתוך ישן', ובתוך שהוא חושף בחומר ובצורה את הספור התנכ"י, ובעודו מתגלם כיוצר וכבורא בדמות הנבראת, הוא מגלה מחדש בכל פעם את עצמו. חדוות הגילוי, חדוות היצירה, חדוות מספר הסיפורים.   

בשדה התרבות תחום הספרות והסיפור המילולי מוגדרים כ 'אמנות הזמן' – אמנות שמתקיימת ונקלטת בתהליך מתמשך בזמן, תפקידה לחקות אובייקטים דינמיים הנמשכים בזמן, היינו – עלילות. לעומת זאת, תחום הפיסול מוגדר כ 'אמנות המרחב' – המתקיים ונקלט במרחב סטטי, סימולטני, כשייעודו לחקות אובייקטים סטטיים המתקיימים במרחב. הפסל הוא צירוף של צורות הערוכים זה בצד זה בחלל, או על גבי משטח. בצד הגדרה זו  אני מוצאים בתולדות האמנות והיצירה מצבים שונים של מורכבות בהם 'אמנות הזמן' פולשת אל 'אמנות המרחב' ולהיפך, או במילים אחרות יצירות שבהם הספרות ומרכיבי הזמן חודרים אל היצירה החזותית, העוסקת במרחב ולהיפך. פרשנים וחוקרים בגישה האיקונולוגית מראים שאמנים תמיד ביקשו לפלוש אל הטריטוריה המובהקת של הספרות והסיפור, ולבטא ביצירותיהם ניסיונות אנושיים והשקפות עולם, גם דרך הבעה מוחשית ישירה, וגם באמצעות רבדים סמליים מורכבים.

ידיי הַפַּסָּל וקולו הנראה של הַפֶּסֶל

חמש עשרה "עלילות" חזותיות, דמויות, או רגעים שהוקפאו מתוך סיפור קנוני רב דורי. סדרת פסלים קטנים המביאים כל אחד בדרכו שלו סיפור גדול, סיפור מקראי גדול. בגופו של כל פסל, שמידותיו קטנות מתקיימת עלילה, תנועה, מבנה, מרקם והבעות פנים. היוצר מתעכב על הבעות הפנים, מבנה אנטומי מדוייק ומוקפד, הרמוניה צורנית במבנה הפסל המורכב, ורמזים וסמלים. לעתים נראה שֶׁהַפֶּסֶל חי את חייו שלו, וגם אם הצופה לא יוכל לראות את הבעת הפנים ( של פנים מוטות כלפי מטה), הַפֶּסֶל עצמו יודע שהם שם, כמו שגם הַפַּסָּל יודע זאת. שני משלב בין ריאליזם קלאסי מצד אחד ובין עיבוד שיש בו מגע אקספרסיבי של מרקמים ומשאיר את עבודת היד שלו, הנחת היד המעסה, האצבע הנוגעת, כחותם אישי, – אלה מבטאים מתוך עצמם את סערת הרוח המשלבת בין רוחו היוצרת ובין סיפור המעשה עצמו.

לחלק מהפסלים בסדרה זו אין גימור מדוקדק ומלוטש ונראים כאילו הוצאו מתוך תל חפירה ארכאולוגי, ובכך הם מהדהדים לשובל ההיסטורי הארוך שממנו הם צמחו. מרקם היד הגס שנותר על הפסל מותיר הרגשה שהוצאו מתל חפירות כפי שהוצאו מתוך תלי תילים של הסיפור האנושי המהדהד מתוך הסיפור התנכי. הַפַּסָּל מקפיד ברוח הפיסול הקלאסי הריאליסטי על מבנה, אנטומיה, פרופורציות והבעות פנים, אך בניגוד לרוח הפיסול הקלאסי, אינו מקפיד על גימור וליטוש, כאילו מבקש להדגיש שפעולת הפיסול נועדה כאן על מנת לייצג ולהביא את הסיפור המקראי כפי שהובן על ידו, ולא על מנת לייצר פסל. נראה לעתים שפעולת הפיסול היא רק התירוץ להצגת הסיפור, או פנים נוספות של הסיפור.

בפסליו שני עוסק באירועים כמו גם בדמויות. דמויות הרואיות שטבעו חותם היסטורי תרבותי דתי ואנושי. שני בוחר דמויות ומעצב להם דיוקן כפי שהם מתגלים לו בעיני רוחו. בסדרת פסלים זו הוא אינו מבקש להתחרות בפסלים העוסקים בדמויות וסיפורי המקרא, אלא להוסיף על הקיים את עולמו ואת נקודת המבט שלו.

ניתן לדמות אותו כבמאי המביים את עלילות המקרא. כבמאי "המחזה" שני בוחר רגע מסויים מתוך הסיפור הגדול, מקפיא אותו. הפסל, אשר אותו הגדרנו כ 'אמנות המרחב'  מהדהד אל פסוק מסויים אשר הפך להיות מיתוס בזכרון הקולקטיבי ונושא עמו לקח ערכי מוסרי או א-מוסרי, פולש גם אל 'אמנות הזמן' על אף הקפאת הרגע, בכך שהוא מחבר בין זמנים, הופך להיות על זמני, ומאפשר לצופה להמשיך לספר לעצמו את העלילה בין אם מתוך הזיכרון הקולקטיבי ובין אם מתוך חזרה אל המקורות.

העובדה שפסלים מסוימים מתכתבים מבחינת התוכן עם פסלים מוכרים וידועים מרחיבה את המצע הפרשני של הטקסט המקורי ומוסיפה עליו עוד נקודות מבט, תוך שהיא מצביעה על רוחו של היוצר עצמו המספר את סיפורו שלו דרך סיפורי המקרא. העיון בפסלים בהמשך, כפי שניתן יהיה לראות, מבקש לבחון כיצד מפרש שני את הסיפור, או מה ברצונו להציג ולהדגיש מתוך הידוע ועל הידוע. בקריאה הפרשנית המתומצתת שאציע בהמשך, אין בכוונתי לטעון שיש הקבלה בין הטקסט המקראי ובין היצירה ( כאשר לפעמים היא קיימת ולעתים נוגדת), כמו שגם אין בכוונתי לטעון שזו הייתה כוונת המחבר.

כאמור, סדרת פסלים קטנים, מלאי תנועה והתרחשות שבהם ניתן לראות צייר ורשם מעולה, המכיר את פרופורציות הגוף, את המבנה האנטומי, את ההתנהלות במרחב, המנסה ליישם ידע קיים בידע חדש ונרכש, ומבטא בצניעות תוך עמלנות ועבודה מוקפדת את עולמו הפנימי תוך הצגת סיפור אוניברסלי רב משמעי.

סדרת הפסלים המקראיים של שני, קוראים לצופה ומזמנים אותו אל המקרא ואל הבנת הנקרא ומאפשרים לקרוא את היוצר על שפעת יצירתו ועל מקורות יצירתו המשלבים בין עולמו הערכי, תרבותי הנרכש ובין עולמו הפנימי החווייתי והרגשי.

הפסלים

אשת לוט

הבריחה – רגעים מוקפאים מתארים בו זמנית מנוסה וקיפאון. שני גושי אדם, באחד שלושה הנסים מכונסים זה בזה, אברי גופם מפותלים כמו משמשים מחסה זה לזה, באחר אישה אחת נסה ונבלמת.

גופו של לוט שחוח ומפוחד. פני הבנות מבטאים חרדה וכאב. לוט אוחז בראשן כמו מקפיד עליהן ועל עצמו לבל יביטו לאחור. גופו עוטף את בנותיו כמו מרמז על הקרבה הגופנית האסורה העתידית. לוט מתגלה כאן רחום מכיל ועוטף.   אשת לוט מופרדת- קרובה ורחוקה בו זמנית – נראית חזקה בועטת ודעתנית. שפת הגוף, התנועה, המבט והלבוש מתארים דמות אישה עכשווית לוחמת ומשוחררת ולא אשת מדבר כנועה וצייתנית.  בעוד לוט ובנותיו מתגלים כיחידה אנושית מאוחדת מתגוננת ומפוחדת, אשת לוט ניצבת יחידה לעצמה, לוחמת, סרבנית, מתבוננת בנחישות לעבר הרעה המאיימת עליה, תוך שהיא הופכת להיות נציב מלח, וכך ניצבת פיזית לנצח גם בזיכרון הקולקטיבי.

"וַה' הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן-הַשָּׁמָיִם.
וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח"  (בראשית יט, כד – כו)

מבחן המים של גדעון   

גדעון אינו מניח נשקו בעת שהוא לוגם ממימי המעיין. הַפֶּסֶל בדמותו של גדעון מדגים את הפעולה שהייתה נקודת המבחן 'מבחן הליקוקים'. גדעון, בדמותו כאן מסמל את הפעולה החשובה והקובעת, ובכך מכיל את אשר עשו אותם שלוש מאות לוחמים נבחרים.

ידו האחת של גדעון שעונה על ברכו תוך שהיא אוחזת ביציבות כידון הנעוץ בקרקע. תנועה זו מתארת נחישות וקבלת החלטה נוקבת. שפת הגוף של גדעון מתארת מצבים נוגדים בו זמנית.  צניעות, הכרת תודה, הקשבה יחד עם נחישות עמדה תקיפה והבעת דעה. הרכנת הראש, הגוף הכורע, ו נעיצת הכידון מתארים את הנכונות לקרב בבחינת 'נשמע ונעשה'.

הכידון האנכי מכוון כחץ כלפי מעלה, כאלגוריה חזותית לאמונה באל עליון המנחה אותו, ומבטיח ניצחון, בעוד שהוא גם נעוץ בקרקע לרמז על יציבות, שורשיות, ונחישות. אופן הכריעה, הגו השחוח במעט, היד המתקרבת לפה והראש המורכן בצניעות מפגינים מעין תפילה והכרת תודה לאל המגן המבטיח ניצחון. הפסל מתאר בו זמנית שיח בין האדם לאל כמו גם דריכות ונכונות לקרב. הכריעה המגולמת בפסל זה, אינה כריעה מתוך ביטול והכנעה, אלא מתוך כבוד, גבורה,  ועוצמה.

"וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם–שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם" (שופטים ז' , ה- ו )

דוד ובת שבע

מבנה הפסל מתאר משולש כמטאפורה למשולש האוהבים – דוד אוריה ובת שבע. מבנה המשולש נראה כמעט כמשולש ישר זווית, כאלגוריה למעשה מעוות אותו מנסה דוד לתקון, כמו ליישר את ההדורים.  

הפסל מתמקד בעולם הרגשי של דוד ובת שבע ומתאר רגע של חסד ואהבה. דוד 'המלך' כורע אל בת שבע בתנוחת גוף והרכנת ראש המתארים רגש, רגש, חום, חמלה ואהבה. הרגע שהוקפא אל תוך החומר- שילובי הידיים, אופן החיבוק ומיזוג הגופות מתאר את פעולת האיסוף וְיַאַסְפֶהָ שאינה רק כלשון הפשט 'אל ביתו', אל גם ללבו, לחיקו.

המפגש המתואר בפסל מעביר תחושה של שניים שהגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה של כיסופי אהבתם. הבעת פניה של בת שבע מתארים תחושה של  נועם ונחמה. שילוב הידיים של שניהם מתארים מפגש בין שנייםשווים מנחמים ומתנחמים.

הפסל, המתאר רגע אחד מתוך סיפור עלילה הוא טעון רגשית ומוסרית, מתמקד במפגש שיא, האיחוד בין דוד ובת שבע אשר אינו בא  ממקום של תאווה אלא ממקום של חיבור אהבה, ונחמה ואולי גם כהכאה על חטא.  הרגע המתואר בפסל מזקק את סיפור דוד המלך ובת שבע לרגע אחד של קשר קרבה אהבה וחמלה, ומותיר את שאר הסיפור מאחור.

שמשון ולחי החמור  

לחי החמור אותה מצא שמשון בעת מצוקה והשתמש בה ככלי נשקו היא המרכז והקדקוד בפסל. מבנה הפסל מציג משולש שבו הבסיס מתאר את המין האנושי על תלאותיו, מעלליו ואזלת ידו בעוד שהקדקוד המופנה כלפי מעלה מסמל את האל השמימי, הכול יכול. 

דמויות מוכות, מפוחדות, חסרות אונים מפותלות אלה באלה. פנים מבועתות מביעות אימה ופחד, אוחזים אלה באלה בידיהם המונפות להגנה או לעזרה. מתוך הסבך הגופני האנושי והמפותל צומח בזקיפות שמשון, כמו פרח המלבלב מתוך שיח. אלה מקיפים אותו מפותלים חסרי אונים שרועים על האדמה והוא מתרומם, ידו מונפת אל על ולחי החמור הנראה כגרזן מעל כל אלה.

שמשון המתרומם מתוך הגוש האנושי נראה כמי שמתרומם בזקיפות מתוך הכאוס. הקו האנכי של גופו הנמצא במרכז הפסל מייצר שקט רוגע והרמוניה כמו גם מבע פניו. מנח גופו מבטא כוח, ונחישות וידו המורמת למעלה מרמזת על הכוח האלוקי השמימי המיוחס לו כנזיר ולאל השומר עליו.
התנועה הסוערת שהוקפאה מתארת בו זמנית ניגודים – ניצחון וחרדה, סערה ושקט, אימה ושלווה. בעוד הדמויות המוכות, מבטאות סערת נפש, כאב וזעקה פניו של שמשון שלווים ומרוכזים בפעולה אליה נדרש.

וַיִּמְצָא לְחִי־חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ־בָּהּ אֶלֶף אִישׁ: (שופטים פרק טו פסוק טו)
"וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם, בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (שופטים, ט"ו, ט"ז).
 

ברכת יצחק   

יצחק מגשש בידיו ומניח את יד אחת על ראש דמותו של יעקב. שקוע מהורהר כמו מוסר את ברכתו בכובד ראש. היד אינה מונחת על ראש יעקב בנדיבות וברוך, אלא קפוצה.  ידו השנייה  של יצחק אינה מצטרפת לברכה ונראית בתנוחת שאלה. אי התאימות בין פעולות הידיים משדרות מצב של ספקנות. יצחק מברך משום שנתבקש לעשות זאת, אך ייתכן שאינו שלם עם המעשה, כפי שגם אמר "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז' כב').

הבעת פניו של יצחק מתארת כובד ראש, הרהור ואולי היסוס, בעוד הבעת פניו של יעקב מתארים מתח, צפייה ותפילה.  אין קירבה בין השניים, יש תפקוד, אחד עושה ומבצע את אשר נתבקש, האחר כורע דרוך ומתוח, מחכה ומייחל לברכה בתנוחה ובהבעת תפילה. הבעות הפנים והמחוות הגופניות מתארים רגעים של מתח ודריכות.

גם בפסל זה המבנה הגיאומטרי מתאר משולש, ומרמז על עשו שהוא הצלע השלישית,  שהוא הנעדר הנוכח. מנח הגוף של שניהם יחד ובמיוחד של יעקב מתאר ומפרש את תוכן הברכה גופהּ "ישתחו לך לאומים…..וישתחוו לך בני אמך".

"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"
"יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים"  (בראשית כז, כח)
הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" – ( בראשית כז, לז)
 

יעל וסיסרא

יעל רוכנת מעל סיסרא עירומה ומבצעת בו את זממה הולמת במקבת ומסמר ברקתו. לכאורה  נראה שהפסל מתאר כפשוטו את האירוע. מבנה גופה השרירי של יעל, שפת הגוף, התנוחה, אופן האחיזה של כלי המשחית מתארים נחישות וכוח המיוחסים לגבר. ניתן לקרוא זאת כאלגוריה לתכונותיה של יעל אשר פעלה ללא פחד, באומץ בתושייה ובנחישות, תכונות הנדרשות מהיוצאים אלי קרב. 

יעל עירומה, סיסרא בבגדיו ייתכן שיש כאן רמז לפיתוי שהיה חלק מהתרמית, או אירוע של קירבה ויחסי מין שקדמו לנפילתו של סיסרא, לתנומתו. הפסל מתאר רגע נדיר של אישה חזקה, נחושה העושה את מלאכתה בשלווה מדויקת ובהכרה מלאה בין אם הייתה זו נקמה אישית נשית ובין אם הייתה זו שליחות לאומית.


למרות האירוע הקשה שבו אישה מנקבת ביתד את ראש הגבר, הפסל מתאר אווירת רוגע זה הנם את שנתו וזו השוקדת בריכוז על מלאכתה כשהיא עירומה כביום היוולדה. הפסל מכיל את המתח בין הניגודים, אלימות וארוטיקה, גבר ואישה, חיים ומוות.  

וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (שופטים ד', כא')
 

תמר

תחת ידיו של הַפַּסָּל זוכה תמר לחמלה, הגנה ואמפטיה. על פי המקור תמר קורעת את בגדיה מסירה אותם מעשה אבלות וצער. כאן תמר מתוארת ענוגה, יפהרעננה מהורהרת ועצובה ,מקופלת אל תוך עצמה בתנוחה נשית וארוטית כמו לרמז על ספור האהבה שהתקיים בינה ובין אמנון. הדמות המפוסלת מלוטשת ומעובדת ובכך מתארת את יופייה ורעננות גילה. נראה שלפסל יש חמלה לדמות הצעירה והענוגה אשר עברה טראומה. ידו המלטשת את הפסל למשעי, בשונה ממרבית הפסלים, כאילו מלטפת את הנערה הצעירה, כמחוות נחמה על המעשה האכזרי שנעשה בה. הפסל מדגיש את תמר היפה והענוגה המפותלת ברוך ועצב אל תוך עצמה בתנוחה של גמישות גופנית. מחווה גופנית זו  מזכירה תנועה עוברית, כאילו מרמזת על הרצון למחוק את העבר, להגיע לראשוניות ולטהרה הבסיסית בטרם הושחתו גופה ונפשה.

הפסל מהדהד לספרו של  אברהם מאפו 'אהבת ציון' אשר רצה בדרכו "לטהר" את אמנון ותמר מהתדמית השלילית אשר דבקה בהם.

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה )"שמואל ב', יג' , יט')
 

עשו הצייד

עשו, צייד, איש שדה ועבודה, מבטו נחוש, גופו חסון ושרירי.

היוצר משווה את עשו הצייד לנמרוד שנחשב לצייד, למונרך הראשון(?), ולנכדו של חם. ההקשר לנמרוד  עולה מתוך דימוי הציפור המונח כאן על חזהו של עשו, כדימוי המוכר מתוך פסלו של דנציגר 'נמרוד' שם ציפור זאת מונחת על כתפו. חיבור נוסף לפסלו של דנציגר הוא מנח הגוף. דנציגר בחר לוותר על הרגליים , כאילו הוא שריד ארכיאולוגי ובכך משייך אותו לעבר האלילי הקדום באזור – או לסגנון הפיסול שהוגדר כ' כנעני'.


עשו, נתפס כאן, דרך ההקשר לפסל נמרוד כצייד בניגוד ליעקב שהיה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" על פי המסורת במדרש אגדה יושב אהלים ולומד תורה. עשו " אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה " מתגלה כאן כציד אמיץ,  חזק, נחוש, שרירי ויצוק, מזוקן מתולתל ויפה תואר.

הדמות החזקה, האיתנה בעלת המבט הנחוש המביט בדריכות קדימה, מתכתב עם תפיסת עולמו של הפסל, שהיה בעצמו איש צבא, לוחם ומפקד מרבית חייו. נראה שהפסל מעניק לעשו את תכונות הגבר החזק, העצמאי והנחוש זה שעל אף שרומה ועל אף שלא זכה לקבל את ברכת אביו, כוחו עמו. אינדיבידואל נחוש אמיץ וגאה.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה "

גוליית

דיוקנו של גוליית – אבן שהושלחה אל מצחו מתוך  קלע פוגעת במצחו והוא מוכרע\ נופל ומת.

גוליית עם 'אות הקין' המבקעת את מצחו מביט במתרחש בפליאה באי אמון, מבע פניו נבוכות עד בוכיות על שהוכרע בקרב. אבן אחת קטנה, אותה קלע הישר אל מצחו איש עברי קטן   – מביכה את גוליית גדול הממדים. הפסל קעור וחלול, ופניו הם פני מסיכה, כמו לאמור שהדמות רוקנה מתוכנה ומגבורתה והפכה להיות סמל למפלה. גוליית כאן הוא לא הגיבור שיצא מוגן בשריונים מצויד בכלי משחית, אלא דמות מסיכה נבוכה תוהה ומבוישת.
דומה שהפסל אינו מבקש לספר לצופה מה היה מראה פניו של גוליית, אלא מה קרה לו, ומה הייתה הרגשתו ברגע הקריטי שקיפד את חייו, ומשלב בתור מראהו המכובד לכאורה את מבטו האווילי והתמהה.  אם בדמויות אחרות כמו גדעון למשל ושמשון , הפסל מנציח את הגיבור המיתולוגי, הרי שכאן הוא נותן במה לאנטי גיבור המיתולוגי.

"וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה" ( שמואל א, יז' מט' )
 

עקדת יצחק

רגעי בכי, הודיה, קרבה, חום ואמונה – כמו רגעים של הקלה – לאחר אסון שנמנע.

אברהם נראה כמי שמרים פניו אל השמים, אל האל הבלתי נראה כמברך אולי מודה או מתפלל, בעוד יצחק מוטל בזרועותיו ופניו בוכיות. המאכלת שמוטה כלפי מטה, כעדות לאסון שנמנע. אנו פוגשים כאן את האב והבן ברגע של אנחת רווחה, כמי שנמלטו או ניצלו מאסון. הבעת פניהם משלבת חרדה והכרת תודה, בכי של הקלה וברכה לאל עליון כשהמבט כלפי מעלה.
אברהם שמחזיק על ברכיו את יצחק ועוטף אותו בזרועותיו נרמז כדמות אימהית. הפסל מתכתב במראהו עם יצירות 'הפייטה'  – שמם הכולל של יצירות אמנות שנושאן הוא הצגת מרים המערסלת את בנה ישו המת לאחר שהורד מהצלב. ההדהוד ל'פייטה' שעניינה הוא 'הצליבה' מתכתב עם נושא 'העקידה' – כשהמכנה המשותף ביניהם הוא אמונה ודתות.

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנו" ( בראשית כב' י')

קינת דוד

דוד מקונן על מותם של שאול המלך ויהונתן בנו לאחר מותם בקרב מול הפלישתים על הר הגלבוע.

דמויות הנופלים, גופותיהם של בני המלוכה מפותלים , חסרי חיים אך עדיין ניתן בהבעת הפנים פחד וחדלון. דוד רוכן אל הדמויות, אלה שאותם אהבה נפשו, ובמיוחד יהונתן ושואל "איך נפלו גיבורים", בעוד הפסל מתאר את גופם החזק, השרירי היצוק לתפארת כשהם נפולים על הארץ חסרי חיים.

בקינתו הוא מדבר על 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" וכך הם גם מוצגים כאן בפסל שבו גופותיהם מפותלות זו בזו, כאשר גם דוד עצמו המקונן חלק מתוך אותה קרבה דוד המקונן אומר קבל עם ועולם "אחי יהונתן – נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי, מאהבת נשים" – מנח הגוף ושפת הגוף של דוד מבטאת אמירה זו. לאמור, אין זו קינה רגילה הנאמרת אחר הנופלים בקרב, דוד המקונן הוא דוד המבכה את אובדנם של אהובי נפשו.

"וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל ב, א' יז' )

משה על הר נבו

משה משקיף מהר נבו אל הארץ המובטחת, זו שהוא אומנם יראה אך לא יוכל להגיע אליה. דמותו נראית חזקה, ונחושה. הבעת הפנים מלאת עוצמה המתארים בו זמנית קבלה מהרהרת ומסתייגת. גופו איתן, פניו מהדהדים לתמונת פניו של הרצל המזוקן, שהיה חוזה מדינת היהודית – בדומה למשה שהוביל את בני ישראל לארץ אבותיהם. אנשי חזון. זה שהביט מרומו של ההר וזה שהביט מעל המרפסת – הובילו כל אחד בדרכו, חזו ולא זכו.


משה הוא חלק מההר, רגליו מקובעים בחומר כמו לרמז על כך ששם הוא אמור להישאר ולהיקבר שכן לארץ ישראל הוא לא יגיע. ידו האחת אוחזת במטה המפורסם, זה שבאמצעותו הנהיג הוביל וחולל ניסים, ואילו השנייה כבולה בתוך גוש האבן, לאמור, כאן הוא נשאר. דמותו של משה, המתוארת כאן מעוררת כבוד לאיש בעל סבר פנים נחוש  ומלא  חכמה, כמו גם חמלה על היותו כבול.

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן" ( דברים לד' א')
 

יוסף

יוסף ניצב בפני מלך מצריים כשהוא בן שלושים שנה, נראה כאן ללא שום סממן יהודי או כנעני. מראהו טוב, יפה תואר ומכובד, לבוש כלבוש המצרים בממלכה, מראה פרעוני. נתפס כאיש מצרי, חסון, יפה תואר נשוא פנים, מכובד ונאמן למלך אשר רומם אותו. היד המונחת על חזה מתארת איש אמין אשר נשבע לשמור אמונים.

יוסף כאן, הוא לא יוסף עם כתונת הפסים, הוא גם לא יוסף הזרוק בבור, או הכלוא במצריים. כאן הוא יוסף החזק אשר נראה כאיש מצרי רם מעלה, עצמתי, נאמן, מצרי לכל דבר ועניין, עם זאת פניו אינן נשואות בגאווה, אלא נראות כמהורהרות ואוחזות סוד. משהו מיוסף החולם נשאר חרוט במבע פניו, על אף שעתה הוא במעמד של פותר החלומות. ידו האחת מונחת על חזהו כתנועה של שבועה, ושמירת אמונים, בעוד ידו האחרת מונחת על מטהו ומבטאת נחישות ונחרצות. הידיים משדרות את הכאן ועכשיו בעוד המבט נמצא הרחק אי שם, אולי בעברו הקשה ואולי בחזונו ביחס לעתידו.

" וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא' מו')

אברהם

אברהם איש המדבר, אבי המונותאיזם, אבי האומה העברית, מתגלה בדיוקן פנים של דמות מנהיג הצופה במבט קדימה אל כל הזמנים. איש חזון,  צופה ומהרהר, שעלומיו נותרו נצחיים דרך שרשרת הדורות והזיכרון הקולקטיבי.

היוצר בוחר להציג את אברהם בדיוקנו בלבד נראה כמו איש הגות פילוסוף, כשהוא מעצב דמות עכשווית שאינה דומה ליושבי המדבר באותם הימים, ובכך הוא מנכיח את דמותו הנצחית זו שהגיחה מרחוק מאותם זמנים, ועדיין ממשיכה להתקיים, להיות בתודעה ולהביט רחוק.


הפסוק הנבחר על ידי היוצר מספר על השכמת אברהם להגיע אל המקום בו נפגש עם אלוהיו – מה שהופך את דיוקנו כאן לדמות נבואית חזקה ובו בזמן שורשית. הדיוקן עצמו מונח על מוט ברזל, כמו מנותק מגופו לרמז על הגוף המתכלה ואילו דמות דיוקנו , היינו רוחו של אברהם היא נצחית.  

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה" ( בראשית יט, כז')
 
 

אוֹבֶּלִיסְק     

האובליסק הוא הפסל – היצירה שחותמת וסוגרת את מסע הפיסול של שני.

אובליסק במקורו הוא מונומנט צר וגבוה, כאשר הקצה העליון שלו הוא בצורת פירמידה. האובליסקים הראשונים נבנו במצרים העתיקה. עצם הבחירה באובליסק כאובייקט אחרון ומסכם, מרמז על הקשר בין היוולדו וצמיחתו של העם העברי, ביציאתו ממצריים. להזכיר שפסליו של שני, הקשר למדבר, הקשרים ההיסטוריים של העם היהודי ומסע חייו שזורים אלה באלה.

על האובליסק שני יוצר עבודת תבליט הלקוחים מתוך אירועים וסיפורים בתנ"ך. מעין סכום של התרחשויות מקראיות מתקופת כיבושי יהושוע דרך תקופת המלכים, שאול, דוד, שלמה ועד חלוקת הארץ ליהודה וישראל. צורת התבליט של הדמויות והאירועים על דופן האובליסק מזכירים עבודות מצריות, אכדיות ושומריות שבהם היו מנציחים אירועי מלחמה, עבודה וחיי היום יום.

האובליסק יכול באופן ציני גם להדהד אל מגדל בבל על כל המשמעויות הנלוות אליו, או לחילופין כאל טיל השלוח אל השמיים או קליע של כלי נשק. כאשר כל אחד מסמלים נרמזים אלה מסמל עוד היבט מתוך תפיסת העולם האוניברסלית והאישית של שני.

האובליסק אוסף אליו ועליו תקופות ואירועי עבר, שנחרטו בזכרון הקולקטיבי כפי שהם חרוטים על דופני האובליסק וכך גם ימשיכו כנראה לנצח, בדיוק כפי שהקצה העליון וחודו מופנים כלפי מעלה. וכשם שהפירמידה במצריים נועדה לתאר את חיי הנצח, כך גם התנ"ך על כל תכניו, ואולי בכך מבטא הפסל ( שגם היה לוחם) את נצחיותו של העם היהודי.

עד כלותי ……

עד כלותי ……תערוכת היחיד של אוולין כץ – במשכן לאמנות 'חולון' 2019

"עַד כְּלוּתִי בְּתוֹךְ עַצְמִי" כותבת אוולין כץ בשירה 'שיט הערגה', ובעבורה גם האחיזה במכחול, השיט בנחלי הצבע, על בדי הקנבס, הם ערגה. זהו מסע, זוהי דרך בה היא מטביעה עצמה עד כלותה, עד קצה גבול יכולתה, אותו היא ממשיכה ובודקת ללא הפוגה.

כשהציירת /משוררת אומרת בשירתה וביצירתה החזותית 'עד כלותי', אנו שומעים הבטחה, בבחינת 'לעולם לא אפסיק לצייר, כל עוד רוחי בקרבי'. ובינתיים, בהתמדה שאין עליה עוררין, אוחזת אוולין במכחול למן ימי נעוריה הצעירים בתוניס ועד עצם היום הזה, ללא הפסקה.

בתערוכת היחיד הראשונה, לאחר כשישים שנות ציור רציפות, אנו פוגשים יוצרת פורה, חותרת לאמת פנימית ולחזות חיצונית מוקפדת, לומדת מתוך עצמה, על עצמה ובעצמה, ומעלה פיסות של רגש, חיים, מילים, וצורות, בדרכים שונות שהן דומות מחד ומגוונות מאידך.

בתערוכה הנוכחית, כץ חושפת ונחשפת לראשונה כציירת. "לא שייכת לכאן" אמרה באחת מהשיחות הארוכות בהם הציגה את משנתה, שרק עתה במבט לאחור ניתן לומר שהיא סדורה. ובכך התכוונה לומר שחלקים גדולים מהווייתה כרוכים עדיין במקום בו נולדה 'תוניס', תרבות שמפעמת בה גם בימים אלה.

"לא שייכת לכאן" נאמר אנו, לציירת, אמנית שאינה קורצת לשום זרם עכשווי, או מקומי, או אופנתי. עבודת הציור שלה לאורך שנים, היא עבודת לימוד, התבוננות, אתגרים ומשימות אותם היא מסמנת לעצמה, בבחינת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ולבסוף גם הרשות המבקרת.  התבוננות על העולם, ורצון להתחבר אליו ואל המציאות אותה היא רואה, על ידי ייצוגה. ציירת אוטודידקטית, המתבוננת על העולם בעזרת בד קנבס קטן מידות, מכחולים, וטכניקות איתן היא מתמודדת ללא הנחות, וללא ויתורים. יוצרת בתוך בועה, כנמלה חרוצה, שנה אחר שנה, במשך ששה ויותר עשורים. ובבועה הזאת, מלמדת את עצמה, לומדת ועובדת – עד כלותה לתוך עצמה.

נושאי הציור מגוונים אך ניתנים להבחנה ולמיון. כץ עוסקת בנשים ובנשיות, מתבוננת על נופים, תרבויות, ויוצרת עבודות שיח ומחווה לאמנים ואישים יידועי שם. נראה שעבודת הציור היא לעולם התמודדות עם האתגר להתבונן ולצייר, לייצג את הנראה. השליטה בטכניקות רישום, צבע שמן, הקצרות, הם תוצר של לימוד עצמי מעמיק, החוזר ונשנה ומתעצם. וכל זאת בבועה שלה, שבה היא יוצרת מאין מסיכה, המספרת סיפור יפה, גם ברגעים שלא בהכרח היו יפים.

המאפיין הבולט של אוולין הוא הצורך העז והבלתי פוסק לצייר, ולהמשיך לעשות זאת שנה אחר שנה בהתמדה. עליה ניתן לומר שהיא ציירת משום שהיא פשוט צריכה לצייר. בעודה קשובה לקולה הפנימי היא מרימה מכחול או קסת, מצייתת ואומרת את דברה. זו דרכה להנכיח את קולה הפנימי, אך גם כשהוא כבר פורץ ויוצא אל גבולות הבד, השיח נשאר ונותר בינה לבינה בדלת אמותיה.

משלבת בין נוף חיצוני כל שהוא, לבין הנוף הפנימי שלה, פועלת מתוך דחף שמכוון אותה לספר את עצמה במילים בצורות, במילים וצורות. מספרת לעצמה את עצמה מבלי לגלות. אלה הם הצדדים השונים אשר בעזרתם מתמודדת עם העולם, זה שבחוץ וזה שבפנים. להיות ציירת, בעבור אוולין, זה צו פנימי הממשיך את סיפור חייה מהמילים שעל הדף, אל תוך הצורות והדימויים אשר על הבד. ובעוד המילים והשיר הם חידה, נראה שהציור הוא הפתרון.

כץ היא ציירת עמלה, אשר בודקת את אפשרויות הצבע, הדימוי, המצע, והצמיחה של ציור שמקור ההשראה שלו היא מציאות כל שהיא הנושאת סיפור ומסר, וחוזר אל המציאות כמראה. יישום של טכניקות, ציור נאסף אל ציור, כמו ששנה נאספת לשנה. והרי לך ציירת אמתית אשר עד לתערוכה זו לא חשפה את עבודתה בשום קנה מידה.

התערוכה מהווה חשיפה רחבה, המאפשרת הצצה לתוך ששה עשורים של יצירה, של מי שזכתה לאות יקירת העיר על מפעליה הרבים, מבלי שידעו בעת ההיא על עוד ממד משמעותי וחשוב. ציירת המתבוננת על העולם דרך חלון העטוף בווילונות שהם שכבות של צבע, ריחות טרפנטין ושמן, משיחות מכחול שהופכות להיות שיחות מכחול.

שכן, במקום שבו מסתיימות מילותיה על צירופיהם המרתקים, ממשיכים המכחול והצבע להיכנע ליד המכוונת, לתביעות בד הקנבס הקטן, לעפרון הצנוע, ולצורך של היוצרת להביא לידי ביטוי ממשי עוד מראה עיניים הטבול במראות הנפש. כל זאת תוך איפוק ומשמעת שבה הנפש אינה מתפרצת בציור אקספרסיבי, אלא מרכינה ראש בפני המציאות הנתונה ומאפשרת לה ביד אמן, פשוט להיות.

טקסט גלריה – הופיע בתערוכה כ 'דבר האוצרת' – ד"ר נורית צדרבוים

סרטון מתוך ההכנות לתערוכה

זקנים לנצח – בחזרה להצגה – וחוזרים חלילה

הצג פוסט

זקנים לנצח – בחזרה להצגה – וחוזרים חלילה

ברק נחשול: את מגיעה להצגה ביום חמישי? מחווה לשלושים של אמי, יש שתי הצגות בבוקר ובערב.

נורית: אני מגיעה, ברור. אגיע להצגה השנייה בערב.

ברק נחשול: בבוקר ההצגה מלאה עד אפס מקום, בערב ייתכנו מעט מאד אנשים, אבל לא משנה כמה יהיו , ההצגה עולה.

נורית: אני באה יחד עם עוד שניים.

ברק נחשול: ייתכן שזה יהיה כל הקהל, אבל הכל בסדר. לא מזמן העלינו הצגה בפני אדם אחד בלבד, והוא היה עיוור………

———————————————————————-

שיח קטן זה, מעיד על המפעל התרבותי החשוב שנקרא בשם שלא מסגיר את גדולתו 'מרכז שלומי לתאטרון'. עוד שם. זה תאטרון שלומי, אלה שחיים למען ההצגה, ומציגים למען החיים. נושמים את עשייתם בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. תאטרון שאינו קורץ ואינו מתחנף לאף אחד ולאף קהל, תאטרון שלעולם אינו עייף מלהציג את ההצגות הקשות והתובעניות שהוא מעלה. כל קהל הוא נכון וטוב, בין אם הוא רב ובין אם מועט, בין אם הוא עיוור או פיכח.

בסרט סינמה פרדיסו אומר העיוור "לילד" שבא לבקר אותו, לאחר שכבר בגר, "עכשיו כשאני עיוור אני יכול לראות". סביר להניח שאותו עיוור שנכח בהצגה בשלומי והיה קהל של אדם אחד, ראה גם ראה. מכאן ניתן ללמוד שראייה היא שאלה של בחירה ( ואת זאת נראה עוד רבות בהמשך דבריי). קבוצת תאטרון זו עובדת על כל החושים, ומייצרת קלידוסקופ של מראות – צלילים – קולות – ריחות , אשר נעים, מתחברים, מתרחקים וחוזרים חלילה. ייתכן שאותו עיוור ראה דברים רבים שאנחנו, או אני, לא הצלחנו לראות דווקא בשל כושר הראייה שלי.

להציג בפני עיוור, מתאר ומבטא משהו מהאידיאולוגיה של תיאטרון זה. התיאטרון מצד אחד שם דגש על הנראות, שכן הוא מגיש חומרים הדורשים ראייה ומורכבת. אך מצד שני הנראות אינה מעניינו. התיאטרון מביא את כל השלמות על כל מורכבותה, הצופה מחליט מה לראות. מה שאומר, שהיוצרים השחקנים, יודעים שהם מציגים משהו וייתכן שמישהו בקהל, לא רואה זאת באותו זמן. זו האידיאולוגיה 'אנחנו מביאים את הסיפור ואת עצמנו בשלמות, אתם תבחרו איזה 'נתח' לאכול מתוך הסעודה השלמה. כן תראו, לא תראו, מה שתראו , הכל נמצא שם בדקדקנות רבה והשאר הוא עניין של בחירה'.

שנים אני מחוברת לתא תיאטרון זה ובדרכים שונות. לאנשיו, ליצירותיו ולפעלו. גדלה איתם, לומדת אותם, לומדת את שפתם ולומדת לראות אותם כמו שהם, ולפעמים גם מעבר. שכן, עיקר עניינם של יוצרים אלה הוא ביצירת המבט האישי של הצופה. הם יגישו לך על מגש הבימה את מיטב פירות היצירה, ואתה תבחר מה אתה רוצה לראות, מאיזו זווית, על מה להתבונן, מה לסנן, מה לשמוע ועל מה לוותר בלית ברירה. זו דרכו וזה רוחו. גם אדם אחד, שעניו כבדו מראות הוא קהל חשוב. וכשהם יהיו שם, הם יתנו הכל. ללא הנחות, ללא ויתורים, ללא זיופים. בעבורם כל רגע הוא מבחן אמת ומבחן התוצאה, כל מופע משמש להם מראה כלפי עצמם, שהוא המשך טבעי של תהליך החקר האינסופי, חידוד ושידוד המערכות של עצמם, המשמעת והחיים שלהם כאנשי תאטרון החוקרים את נפשם, את נפש האדם, ואת הכלים בהם הם משתמשים.

סקרנית הייתי לדעת, ועודני,  מה ראה אותו עיוור מתוך מה שהוא לא ראה.

בהקדמה זו, ביקשתי להביא עוד הצצה לעולמו של תיאטרון זה, ולומר בהזדמנות זו, אחרי שכבר צפיתי בהצגה, שאין עוד תיאטרון כזה בארץ. ברשימותיי הקודמות 'קופסא שחורה- על מיטתו ערב מיתתו' ו 'מדרגות נאות – (זה שעולה או זה שיורד)  – אני מזכירה היבטים שונים על התיאטרון ועל דרכו, וסביר להניח שאצביע על כך גם כאן אך בקצרה.

אמרתי בפסקה הקודמת 'אחרי שצפיתי בהצגה' – ובכן, המילה צפיתי אינה נכונה בהקשר של תאטרון זה. זו הצגה שאתה גם צופה, אם אינך עיוור, אך עיקר העניין הוא שזו הצגה (כמו כל הצגותיהם) שאתה חווה. הווה אומר, אינך מגיע לצפות בהצגה, אתה מגיע לחוות הצגה. אתה חווה את האירועים הקוליים – חזותיים – תנועתיים – מילוליים – הבעתיים ,המתקיימים בהצגה, ואתה נמצא בחוויה שהיא גם זמן מבחן. בכל רגע את בודק את עצמך מה תראה, על מה תניח עין ואוזן, על מה תוותר. אין רגע מנוח וגם לא רגע דל. התיאטרון האקטיבי הזה הופך אותך הצופה, להיות צופה אקטיבי בתוך ועם עולמך פנימה. התאטרון, בכל הצגה, מבקש ממך להתבונן על החיים בדרך אחרת, חלון הצצה קליידוסקופי, שלקוח מהמציאות, מגזים אותה, כדי להצביע עליה. בזמן שאתה לומד כאן, מה תאטרון יכול ( ואולי גם צריך ) להיות, אתה לומד על החיים ועל עצמך.

תיאטרון שלומי לא מזמין אותך לשבת על כורסא נוחה עם כוס יין וסיגר, הוא מזמין אותך להיות חלק ממה שקורה שם בזמן אמת. להתלבט, לשאול, להתרגז, להיבהל, לחשוב שאתה מבין, ולפתע אינך מבין, לדעת לחבר בין צירופים שאין בהם הגיון ליניארי, שאין בהם חיקוי של המציאות. זאת על אף שהמציאות האמתית החיצונית והפנימית היא היא נר לרגלי יוצרים אלה. ואתה הצופה, הופך להיות חלק מהבלבול המהודק, ומהבלגן המסודר מאד, חלק מהסדר האסתטי שצמח מתוך כאוס המציאות.

אז מה היה לנו ב 'זקנים לנצח'. גם הפעם, האנסבל יוצר מתוך חקר התופעות. תופעות חווייתיות רגשיות הקשורים לחיים האישיים של הנפשות הפועלות , תופעות המוכרות מהחיים, מאדם ועולם. שואב מתוך המציאות שאותה אנו רואים, יודעים, וגם לא .

הזקנה מופיעה כחוט השני בהצגות השונות ומהווה כנקודת מוצא משמעותית ביותר. שהרי הזקנה היא חלק מהחיים. שהרי רק אלה שחיים וחיים הרבה מגיעים לגיל זקנה. ההצגה הנוכחית מייצרת אין סוף של מפגשים שחלקם אפשריים ואחרים דיאלקטיים ומעוררים מחשבה חרדה ואהדה בו זמנית, בועת שהם מעוררים מחשבה ולפעמים פלצות. עולה מפגש בין נעורים לזקנה, חילוף בין תפקידים ובין דורות. לא אחת נשאלת השאלה מי למעלה ומי למטה. וזאת לא נשאלת במילים, אלא במחוות גופניות, פיזיות, ובאמצעים טכנולוגיים. פעם את/ה למעלה, פעם את/ה למטה. פעם אתה מטפל פעם אתה מטופל, ומאחור יש מישהו שמנהל את זה, אותך. מי זה? האם זה רק בהצגה לצורך העניין, או שמא זה גם בחיים.

ההנחה שזקנים הם זקנים לנצח אומרת אולי, שגם הצעירים בהצגה זו, הם זקנים, שכן הם הזקנים העתידים לבוא. המציאות היא  המחזוריות ,'חיים – מוות – חיים ' , מעברים, מנגנונים, תהליכים פיזיים ונפשיים .אלה מתגלים כאן דרך פיסות של מצבים : לבוש – תנועה –הבעה – משפט – כתב – וצליל. דבר נכנס בתוך דבר, כמו שהוא גם נפרד מתוך דבר. על קו התפר הזה מועלים הניגודים השונים תוך חיבורם המופלא. לחבר בין הניגודים זו השלמות ( כך גם טוען יונג ואחרים).

אין בהצגה סיפור ועלילה של התחלה אמצע סוף, ישנם מצבים. כל פינה במרחב היא הצגה בפני עצמה, כמו הצגה לעצמה, כל פינה בחלל יכולה לעמוד בפני עצמה ולהיות עולם ומלואו, ובו בזמן יש סדר מופתי בין החלקים השונים. יש קצב, יש מקצב, יש הקשבה – להוראות הבימאי שהם חלק בלתי נפרד מההצגה.

החזרה היא ההצגה, וההצגה היא חזרה. אין הפרדה בין אחורי הקלעים וקדמת הבמה. הכל פתוח, וכך מופיע כחופשי ומשוחרר בו בזמן שהוא מהודק ומתוזמן. כמתפרע חסר עכבות ובו בזמן קשוב, ומותנע. בהצגה כמו בחיים, נראה שאדם חופשי ומשוחרר, ומאידך נתון לתכתיבים, לגורל ולמציאות.

ההצגה מפגישה את השחקנים כמו גם את קהל הצופים עם פרצופה האמיתי של הזקנה, הזקן הממאן להזדקן, הזקן המטופל, הזקן והזוהר הזקן וקמילתו. מול הצעיר התוסס והחזק שיכול לראות דרך הזקן את עתידו.

לדעתי, הגישה התיאטרונית המופגנת ביצירה זו וגם באחרות מקבילה לזרם הדאדאיסטי באמנות חזותית. דדאיזם הוא זרם אמנותי – תרבותי – אוונגרדי שעסק בג'אנרים אמנותיים שונים במקביל ( שירה, אמנות, קולנוע, צילום ועוד) האמנות הדאדאיסטית קראה תיגר על מוסכמות החברה באותה עת. אמנים אלה ביקשו לזעזע את הקהל באמצעות האמנות, מתוך תקווה לגרום לשינוי. לשם כך גם פיתחו טכניקות חדשות העשויים מחומרים שונים, המסודרים יחד באופן אקראי, ואלה נועדו לערער את השיפוט האמנותי – אסתטי. על פי דאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והגיון, אלא באקראי מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר. דאדא עשו אמנות ויצרו, ובעצם ביקשו לדבר על אמנות באמצעות אמנות

מתוך תיאור סגנון אמנותי זה ודרכי פעולתו ניתן לגזור גם לעבר תיאטרון שלומי. המדבר על תיאטרון באמצעות תיאטרון, העוסק ביצירה במשמעת ברזל, ובתוך כך שובר מוסכמות, חותר נגד ההיגיון, יוצר דרך, חוקר, ומבקש לדבר על הנכון הטוב והישר דרך הצגת 'העקום', על אף שאותו עקום הוא חלק מהחיים, ובעיקר השאלה איך רואים אותו , ואחר כך איך מראים אותו.

אין כאן חידוש בכל מה שאנו יודעים על זקנה, או על על זקנים. יש חידוש באומץ להראות זאת, ובאומץ לראות זאת. אין חידוש בפחד מפני הזקנה, פחד שאנו בורחים ממנו ואולי גם מתכחשים "לנו זה לא יקרה". הזקנה מכוערת, קשה, מכבידה, מכאיבה. ההצגה אמנם מביאה זאת למרכז הזירה ואולי אף משתמשת בתופעה זו כקרדום לחפור בו, אך אין ספק שזהו קרדום שמביא לפנים תופעה שקשה להתמודד עמה. רוצה לומר שלא הסיפור העוסק בזקנה הוא החשוב כאן, אלא האופן שבו הוא מוצג כאן. האופן שבו תאטרון זה על כל אנשיו מגישים תופעה מוכרת וידועה. ובעיקר הדרך שבעיני היא אלכימאית, לעשות מחומר זניח "פסולת" , זהב. לקחת סיפור קשה של מציאות ולהשתמש בו כמקור השראה ובסיס ליצירת אמנות. כזה הלוקח אותנו, הקהל, לבכות ולצחוק, לשמוח ולהעצב. שהרי זו "רק" הצגה שהיא חגיגה לעיניים ולכל החושים. ובכל זאת, מטלטלת, מעוררת, מזמנת תמהיל של חווייה וחשיבה.

י מבחינתי לא באתי להצגה ( לזו ולאחרות) כדי לדעת מה האנסמבל רוצה להגיד ולחדש לי על זקנה, באתי כדי לראות איך הפעם יציגו את התובנות שלהם על החיים, על אדם, על עצמם, וכן, גם על זקנה. איך הם יעשו זאת מה הם יעשו הפעם? ומה אוכל עוד ללמוד על העניין דרך הפילטרים של רגש וחוויה.

תיאטרון זה מעיד על עצמו שהוא תיאטרון חוקר יוצר. כיוצרת חוקרת אני מרגישה קרובה לגישה זו, ונטענת כל פעם מחדש, כשאני מבינה כיצד נבנה המעשה האמנותי של יוצרים אלה, אשר לוקחים 'סיפור פשוט' לכאורה, והופכים אותו להיות גדול מהחיים, גדול מהזקנה, גדול מהצער וגדול מעצמו.

דבר נוסף שלמדתי בהצגה זו, שעליה אמרתי מה שאני אומרת בשנים האחרונות על כל הצגה שלהם 'זו ההצגה הכי טובה שלכם'. אכן כן, וזה לא ממעיט מערך ההצגות המעולות הקודמות. תאטרון זה לא נח על זרי הדפנה של עצמו  (וכן, זרי דפנה, פרסים מלא החופן), לא קופא על שמריו. הוא לומד מתוך עצמו, לומד על עצמו, ובכל פעם עובד יותר קשה , ולא על מנת לשחזר הצלחות אלא כדי ללמוד ולעלות הלאה.

"מה שלומי על הגבול" הם שואלים מדי שנה בפסטיבל שנקרא כך, וכך הם פועלים, ובכל פעם דוחקים את הגבול הלאה לעוד קצה. נראה שהם בודקים את גבול היכולת שלהם, ונראה שהם לומדים בכל פעם מחדש שהגבול מתרחק מהם, וטוב שכך.

הפעם הבחנתי בסוג של בגרות והבשלה. בשנים קודמות ומוקדמות ההצגות היו מקוריות ונבנו על חומרים אישיים, על השחקנים וסיפוריהם האישיים, ועל תובנות מתוך החיים. גם הפעם לא נפקד מקומם של אלה, אלא שהפעם, הקונספט של היצירה בנוי כולו סביב יצירתו של בקט. רק תיאטרון בשל, בוגר, בטוח בעצמו ובעשייתו יכול להחליט להתכתב עם יוצרים גדולים אחרים, בבחינת לשאוב השראה מקאנוניים תרבותיים להתכתב עמם, להצמיח מזה משהו חדש ואחר ולצמוח הלאה.

זהו שיח אינטרטקסטואלי שבו יוצר אחר מהווה מקור השראה לדיון, להרחבה, לציטוט ולשיח. כל העולם הוא טקסט אחד גדול אומר ג'נטי, ובתוכו מתקיים שיח גלוי וסמוי.  בקט עסק בכתיבתו באבסורד של הקיום האנושי, דבר שבהחלט עולה בהצגה זו, זקנים לנצח, שכן כולם יהיו בסופו של דבר זקנים. הדיאלוג עם בקט מתממש על הבמה כאשר תפקיד הבימוי וההוראות שאפיינו את בקט, הופכים להיות אחד הטקסטים של ההצגה. אין בהצגה גבולות שבהם ייאמר 'מה תראה' ומה לא תראה',מה קורה מאחורי הקלעים, ומה אל מול הקהל. הכל גלוי, והכל הוא חלק מההצגה, כמו שהכל בעצם הוא חלק מהחיים. בו בזמן ניתן לקרוא את הוראות הבימוי כמטפורה לכך שאנשים כולם למעשה מתופעלים על ידי חוקים, נורמות, אנשים, אל, דת ותת מודע שתלטן במיוחד.

הדיאלוג עם בקט מרחיב את כל השיח התרבותי המתקיים על הבמה. וכמו שאין הפרדה בין אחורי הקלעים ולפניהם כך גם אין הפרדה בין הקהל והשחקנים. אין במה. יש מרכז ובו אנשים. חלקם מתנועעים על הבמה, מתלבשים מתפשטים, קצת מדברים ( מעט מאד), נכנסים יוצאים, וחלקם יושבים. אלה מתערבבים באלה, כי כמו בחיים, הכל נמהל בתוך הכל ובתוך הקול.

הוראות הבימוי שמתכתבות עם דרכו של בקט להכתיב הוראות שיש לציית להם גם בשנים שאחרי מותו, הופכות את קולו לנצחי. במקביל, הוראות אלה כשהן "משוחקות" בהצגה מתארות את שלבי החיים, החיים בנויים ממערכות ( מערכה ראשונה, שנייה וכו'), כמו שגם כניסת הקהל היא מערכה בפני עצמה, כי אין הצגה ללא קהל, ואין קהל ללא הצגה. אמרנו, אין גבולות. הגבולות מתפוררים כמו החיים, כמו אנשים, והכל חוזר חלילה, ואולי גם חלילה וחס.

התיאטרון מתכתב גם עם עצמו, ומוטיבים שאותם פגשתי בהצגות קודמות, מופיעים גם כאן, כך נוצר שיח תרבותי על זמני, רב ממדי. דימויי פסלים שנראים כמו הגיעו מהתרבות היונית הופיעו בהצגה 'מדרגות' ואלה משתרבבים גם כאן. דימויים אלה נוצרו וסותתו בעבודת מחשב מתוך דימוי פרופיל של השחקנים. תמונות של דמות הנאחזת בידי דמות אחרת כמו 'הפייטה' אשר הופיעה ב'מדרגות' מופיעה גם כאן'. הזקנים והזקנה אשר מופיעים בהצגות השונות, השיח ההורי – ילדי – רב דורי. ועוד.

האנסמבל, פותח את עצמו לשיח פנימי מתמשך ולשיח חיצוני מתרחב. סמלים שנטבעו בהצגות קודמות מופיעים שוב כחלק משפה, כחלק מקוד פנימי מודע וייתכן שגם אינו מודע. מה שהופך את כלל העשייה שלהם לשפה, קודים ומילון ייחודי ומאפיין.

כמות הגירויים בהצגה אחת קטנה היא למעשה גדולה ומאפשרת. בכך מאפשרת לצופה להפוך להיות גם הוא חוקר. לחקור את עצמו לבדוק על מה העדיף להסתכל, במה בחר, מה הטריד אותו, איך הצליח להתמודד עם השפע ולא ללכת לאיבוד, איך הצליח לקלוט ,לדעת לוותר ובכל זאת ליהנות. איך ליהנות מחוויה תרבותית גם אם היא מעיקה, וגם אם היא מעמידה לפניו מראה המציגה אמיתות לא פשוטות.

אין חוויה חזותית, חושית אפשרית שלא נמצאת באירוע הקצר הזה שמציג שנות חיים, שנות דור – דורות. תנועה, קול, מוסיקה, ריקוד, וידאו ארט, כתב, מלל, לבוש, דבור. פרטי פרטים, כשכל אחד מהם בנפרד הוא צורך לגופו של עניין ,כמו שהוא גם מטפורה וסמל. וכל זה מתוזמן וערוך בקפידה, תוך כבוד והדהוד לבקט ולהוראותיו. תגידו זה תאטרון פורץ דרך וגדר, ללא גבולות, משוחרר מכבלים וחוקים ותגידו באותה נשימה, עם המון משמעת, עבודה קשה, ירידה לפרטים, משמעויות עומק, ושפע של מיומנות מכל תחומי היצירה והאמנות. הוא אשר אמרתי, תאטרון שהוא חיים, חיים שהם תאטרון.

אתה הצופה, נאלץ להחליט בזמן אמת איך להתמודד עם כל השפע הזה.

זהו תיאטרון שמנטרל את האגו הפרטי של השחקן. אין כאן שחקן ותפקיד. יש כאן צוות של אנשים מוכשרים, בעלי מיומנויות גבוהות ביותר שמשתכללות עוד יותר עם השנים. שחקנים שכל עניינם הוא לחקור אדם ועולם, לחקור את עצמם, לחקור את הכלי שעומד לרשותם, שאותו הם מפתחים ללא הרף, וליצור יצירה מחומרי החיים הפוטנציאליים בחומר וברוח.

הוא אשר אמרתי. לא באתי ללמוד כאן על זקנה, באתי לראות כיצד חבריי השחקנים, הצעירים והזקנים יספרו לי /לנו את הסיפור שלהם, באופן שכזה עוד לא ראיתי. וכן, בסוף הזקנה טפחה על פני, והזכירה לי שגם אני הולכת להזדקן, הזכירה לי את הוריי, הזכירה לי מה זה חיים ומה זה פרופורציות, ומה זה תאטרון. הבנתי שוב, שתאטרון הוא בעצם זכוכית מגדלת. חברי האנסמבל מגדילים את החיים ומגדילים לעשות .

ככל שאני מתקדמת בכתבתי, אני יודעת שיש ביכולתי להכביר בעוד ועוד מילים, כגודל החוויה וכעומקה כך יכולה להיות כאן כתיבתי. אך אסיים, ורק אומר ואשאל, שלאור ארבעת ההצגות האחרונות ( אחת בכל שנה – והרפטואר הולך וגדל) – באמת חברים 'מה שלומכם על הגבול' ואיפה הוא הגבול שלכם או בעבורכם. יש לי שנה ואולי יותר, כדי לשוב ולראות את ההצגה. אשוב, ובכל פעם אראה הצגה אחרת (כי אולי אתמקד במשהו אחר).

אתם אומרים זקנים לנצח, ואני רוצה לומר עם 'זקנים לְנַצֵּחַ'