על התערוכה 'דרך ארץ' – גלריה אורייתא, גלריה יבנה – קיץ 2023

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

נסעתי את כל הדרך בארץ, כדי לפגוש את 'דרך ארץ'. ודרכי לא הייתה לשווא.
ותשמעו מה ולמה?

כשאומרים 'דרך ארץ' מתכוונים ולפחות על פי המילון לנימוסים, אדיבות, תרבותיות, עידון, גינונים נאים והסברת פנים.
לנו בארץ שלנו בימים אלה אין את כל אלה.
ואילו המילה 'דרך' לוקחת אותנו יותר למילים כמו 'לדרוך' או 'דריכות'.

ובכל זאת הייתה זו התורה עצמה אשר אמרה לנו ש'דרך ארץ קדמה לתורה', במילים פשוטות משמעו שנימוסים ויחסים נאותים בין אדם לחברו קדמו ללימוד תורה וקיום מצוות. במקום אחר אנו למדים שמצוות שנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו, קודמים למצוות הנדרשות לקיום בין האדם והאל. והרי היה זה הלל הזקן אמר שאם תרצה לדעת על רגל אחת מהי כל התורה כולה תאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.

ולמה אני אומרת כל זאת?

בימים אלה הסתיימה תערוכה חשובה ביותר (ועוד אכביר בה מילותיי) שנקראה בשם 'דרך ארץ'. חברו בה לאצור רוני ראובן אוצר הגלריה בעיר יבנה (אני אומר, איש חילוני באורח חייו), ו Liora Levi ליאורה לוי אוצרת ומנהלת גלריה 'אורייתא' בישוב הושעיה אשר ממוקמת ליד ציפורי (ואני אומר אישה דתית באורח חייה).

ועוד לפני שאמרנו מילה אחת ושניים, אנו כבר מבינים את המשמעות הפיזית והסמלית של החיבור והדרך והארץ בין שני ישובים אלה – יבנה וציפורי שניהם היו מרכזים רוחניים דתיים, מוסדות השלטון והסנהדרין בתקופות שונות. חוט מקשר לכל אורך הדרך בין יבנה לציפורי – סיפורה של ארץ.

אז הנה לנו החיבור הפיזי והרעיוני בין שתי גלריות אלה – הדרך הפיזית העוברת בשבילי הארץ, המקשרת בין שני מקומות היסטוריים משמעותיים, וכמובן המשמעות העמוקה של צמד מילים אלה.

והנה אני, שגרה במרכז הארץ בין שתי נקודות אלה, שמתי פעמיי, כלומר עשיתי את כל הדרך, עד לגלריית 'אורייתא' אשר בהושעיה כדי להשתתף בשיח גלריה שנערך שם, רגע לפני שהתערוכה יורדת.

אמנים ואנשי רוח הם סוג של נביאים, בעיניי. הם הסיסמוגרף של הזמן, של התקופה, ושל המקום.

כשיאיר ולוי הגו את התערוכה עדיין לא היינו כולנו בלב הסערה (למרות שרוח הסערה כזאת או אחרת היא חלק משגרת חיינו בשבעים השנה האחרונות ובכלל בהיסטוריה היהודית).

האוצרים בחנו את המושג הזה דרך עיניהם שלהם, ודרך עיניהם של יוצרים רבים וחשובים בהקשר הבסיסי שלו. ארץ, עם, היסטוריה, מורשת, אדם, מקורות – אנחנו כאן. וכך כמו עמוד האש לפני המחנה, או כמו הנבואה שיודעת להגשים עצמה מצאו את עצמם ואת התערוכה בלבה של רעידת האדמה האנושית המתקיימת בימים אלה. וכל מה שהם אומרים אולי בדרך כזאת ואחרת היא – רגע, יש כאן ארץ, עשינו דרך, בואו נדע איך לנהוג.

אני אומר שזוהי תערוכה חשובה. אבל אוסיף ואומר איזו תערוכה טובה היא לא חשובה? לכן אני אומר שהאמנות היא דווקא החשובה. אם לא יודעים אנחנו לדבר בשפת בני האדם, בואו נדבר אמנות.

הייתי שם, ראיתי את היצירות שנבחרו בהקפדה רבה, אמנים חשובים משתתפים בתערוכה, העבודות רגישות, צנועות, עמוקות ומעניינות וחלקן אף יפות. זה מה שנקרא בעיניי לעשות מהחיים, ממה שהם ומאיך שהם (בעבור כל אומן) – אמנות. כלומר, לדבר את המציאות בדרך אחרת. כלומר, להסתכל על המציאות החיצונית לחבר אותה עם מציאות פנימית אישית ולפרש אותה ולתת לה ביטוי באמצעים חזותיים – כל אמן על פי רוחו.

ושם שמעתי את האומנים מדברים. מדברים על עצמם, על יצירתם, על מה שהם ביקשו להעביר מתוך עצמם פנימה אל החוץ, אל העולם. ובין היוצרים היו שם דתיים מאוד, והיו שם אנשי מרכז, והיו שם חילוניים מוחלטים, זה מעיר כזאת, זאת מהישוב הזה, וזה מקיבוץ, באו מכל הארץ, עשו דרך. והכל נעשה ב 'דרך ארץ'.

דיברו, הקשיבו, קיבלו, הכילו, התנגדו. פתאום היה שם לכולם מקום. והיצירות שהם למעשה הפה הדובר של כל יוצר ויוצר הסתדרו ביניהם מצוין. ולא רק שהן התכתבו אחת עם השנייה באותו מרחב, הם גם הדהדו אל האחרות שהיו במרחב האחר ( ביבנה). סוג של קפיצת הדרך.

וכל זאת למה, כי שפת האמנות יודעת לחבר ולגשר. שם הדברים נאמרים על מצע היצירה, באמצעות החומר, המילה, הצורה הכתב והכתם. שם זה נאמר, זה מוצג, זה זועק את דברו, זה יכול להיות עדין, או לחילופין בוטה, שקט, או זועק, חידתי או ברור, ובתוך כל אלה האדם שאמר- שיצר – שהפיק, שומר על צלמו שלו וצלמו של האחר – צלם אנוש.

אחד הקורסים שאני מעבירה בבית ספר לחברה ואמנות בקריה האקדמית באונו נקרא 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי חברתי ואישי'. וכן, בזה אני מאמינה. אני מאמינה בשפת האמנות. זו שפה שאפשר לומר בה הרבה, ואחרת, ולבעוט, ולצחוק, ולבכות, וליפות, ולשנות – ולשמור על צלם אנוש.

אני מראה כאן מספר עבודות, של כמה אמנים שבאו לומר את דברם בשקט, אי שם בפאתי הדרך בשתי נקודות ציון משמעותיות ולהזכיר לנו שיש כאן דרך (במובנים של מסע, מקום, התנהגות, צורה) ויש כאן ארץ (במובנים של בית, מקום, מורשת) ויש לנו מסע שבו שום דבר לא דורך במקום. כי איך אמר הרקליטוס 'אתה אף פעם לא דורך באותו נהר' – הכל נע, זז, מתחלף, משתנה.

יום אחד לא נהיה כאן ואז יאמרו עלינו 'הלך בדרך כל הארץ' ( גם את זה עלינו לזכור, להוריד ראש ולנהוג בצניעות, כי מי אנחנו, מה אנחנו וכמה עוד נהיה כאן), שהרי אנחנו 'עוברי דרך' ( עוברי אֹרַח).

העבודות המוצגות כאן, הם חלק מהמבחר המרתק שהוצגו בהושעיה.
האוצרים ראובן ולווי כתבו ואמרו: " בתערוכה זו, האומנים בחרו, לתת ביטוי ליצירותיהם לדרכים שהאדם יבחר בהם להלך בעולם. בהיבטים השונים של אמרת חז"ל על 'דרך ארץ' על מרחבים בנפש ועל מרחבים במציאות החיים. במדיות שונות. בציור, צילום, פיסול, רישום והדפס. בחודשים אלה, שבהם אנחנו נערכים לתערוכה, הביטוי 'דרך ארץ' מבקש להיות נוכח על כל היבטיו ונדרש כחיבור בין דעות שונות בעם ישראל".

העבודות שמוצגות כאן הם משל האומנים: דרורה וייצמן, סיגל מאור, ורד פרחי, ז'אק ז'אנו, אהרלה קריצר, רות קסטנבאום בן דב, ישראל רבינוביץ, יאיר גרבוז, דורון זאבי.

סיגל מאור

ישראל רבינוביץ

דרורה וייצמן

אהרון קריצר

ורד פרחי

יאיר גרבוז

ז'א ז'אנו

דרורה וייצמן

דורון זאבי

כתיבת תגובה