מלכת היערות – או מלאכת היערות?

על התערוכה 'בשני קולות' – עבודותיה של רותי סגל, בבית האומנים ע"ש שאגאל בחיפה – דצמבר 2022

ד"ר נורית צדרבוים

בית האומנים ע"ש שאגאל עדיין מתפקד שם בחיפה – תערוכות הולכות ובאות, אמנים הולכים ובאים וכך גם המבקרים. שם הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987, שם השתתפתי בפרויקטים שונים בתקופות שונות עם אנשים שונים. משם יצאנו והלכנו הלאה, לשם חזרנו לפעמים. בית עם הרבה היסטוריה.

ולמה אני אומרת את זה?

כבר איני חיפאית ובמקום הזה כבר לא ביקרתי זמן רב.

הייתה לי סיבה להגיע לשם –  לפתיחה של התערוכה המשותפת של רותי סגל וסאלאח אל קארא – 'בשני קולות'. הסיבה הראשונה הייתה הקשר שלי לרותי. הכרות רבת שנים שנמשכה על הגשר הזה של אמנות ויצירה. אני מכירה את רותי מתחילת דרכה כאומנית, רואה אותה לאורך השנים וזו הייתה מבחינתי סיבה מספקת להגיע למחוזות המוכרים לי, ולראות מה קרה? אם קרה? איך קרה? לפרגן לרותי ולראות מה שלום האמנות שלה. כמובן שגם עניין אותי הדיאלוג המתמשך בינה לבין אל קארא (ועל זה אכתוב בנפרד)

אז הגעתי אל "היערות" של רותי. וכמה שישמע קלישאתי לומר ש 'האדם הוא עץ השדה', כבר למדתי בחיי המתבגרים, שלקלישאות יש כוח ובמיוחד אם יודעים להניח אותם במקום הנכון. רותי היא האדם הזה, או אחד ה"אדמים" שעליהם זה נאמר. רותי היא אומנית עץ השדה. השדה הוא מקור ההשראה שלה, השדה הוא שדה הפעולה שלה, השדה הוא השורשיות שלה. שם היא צומחת ומשם מצמיחה (יצירות).

ומה ראיתי?

שהעצים של רותי הכו שורשים עמוק עמוק בתוך ההוויה האמנותית שלה.

ידעתי מה אני הולכת לראות, הרי אני מכירה את רותי ואת יצירתה. אודה ואומר שחשבתי לעצמי, מה כבר היא יכולה לחדש? הייתי סקרנית, זה כן, אבל ליד זה גם קצת ספקנית. כי 'מה היא כבר תחדש'?

שמחתי לגלות שהיא חידשה לי הרבה. מה חידשה?

כן, עדין אלה העצים שלה, ובכל זאת, כמו שאמרתי הם העמיקו שורש. במובן של אמנות זו השפה שלה העקבית שמתחדדת, שמתרחבת, שמתרעננת שיוצרת דיאלוג קסום בין מה שאתה יודע שאתה רואה – עצים, לבין מה שאתה לא ממש יודע. שהרי העצים הלכאורה פיגורטיביים של רותי הופכים להיות מהר מאד מחול צבעים -קווים- צורות- מתנועע – וכך אלה יושבים על קו התפר שבין הפיגורטיבי למופשט. רגע אלה עצים המשתרגים זה בזה ביער עבות קסום, אולי כזה מארץ האגדות, ורגע זוהי מערכת של צבעים -קווים -ותנועה הרוקדים יחד במחול שפת האמנות כעומדים להם בפני עצמם. רגע אלה הם קטעי עצים, נקודת מבט ורגע זה יער סבוך. והפרשנות שמתחילה אצל הציירת עצמה ממשיכה לעבוד גם בעיני המתבונן.

רותי והעצים – מתעצמים. רותי מעצימה את העצים, ואלה מעצימים אותה ואת יצירתה. זהו עצם העניין.

באופן עקבי ומודע זה הנושא שעליו היא עובדת, ובעצם נראה כאילו היא שואלת את עצמה, מה עוד אפשר לעשות מאותו דבר. זו הגדולה וזה הכוח של גוף העבודות האלה, היכולת שלהם לראות ולהראות שאפשר לראות דבר אחד ולתת לו פרשנות אינסופית. רוצה לומר שהנראה, הגלוי הוא רק רמז דק לשכבות המרובות הנסתרות שהוא נושא עמו.

כמו שכבר נאמר בפתיחה, שהייתה אגב מרשימה ורבת משתתפים, עבודותיה של רותי מבטאות רגש, סערה, מחול, ותנועה. העבודות שממלאות את חלל התצוגה מייצרות אווירה של צבע ותנועה של מי שביד אחת שולטת מכוונת מודעת ומקפידה, וביד האחרת משחררת מקפיצה מושכת ומרווחת.זהו סוג של דיאלוג שמתקיים בין האונה השמאלית של המוח לבין האונה הימנית – משחק בין השכל לרגש, בין המודע ללא מודע, בין הגבולות והיצר. בין מה שניתן לראות כנוף חיצוני שהוא מקור ההשראה שלה ובין נוף פנימי שהוא עולם הרגש – החוויה והדמיון של היוצרת.

כפי שאמרתי, אני מכירה את רותי ואת יצירתה. דומה שבכל מקום שאראה את יצירתה כבר אכיר ואזהה. ובכל זאת, בתערוכה הזאת הפעם, חשתי סוג של עוד קפיצת מדרגה. עוד עומק, עוד רוחב עוד משהו שמגבש את כלל עשייתה לאמירה מאוד נחרצת – בבחינת את מה שכולכם רואים, עצים, אני ( הציירת ) רואה קצת אחרת, או הרבה אחרת. ואת מה שהיא רואה היא מראה.

בד בבד, אני מדמה את הסטודיו של רותי כסוג של מעבדה שבו היא בודקת בכל יצירה מחדש, איך יראה העץ החדש אותו היא נוטעת על בד הציור. התחושה שלי היא שבכל פעם שרותי יוצאת למסע הציור היא הולכת אל הלא נודע, שנודע לה רק כאשר היא מחליטה שהציור הסתיים.

שמחתי להיות בחיפה, בבית שאגאל הישן המוכר והידוע, לפגוש חברים יוצרים ותיקים. שמחתי לגלות שאנשים בחיפה שמים פעמיהם אל אזורי התרבות – בית שאגאל, הוואדי, החג של החגים. צחקתי כשכולם התפלאו "שהואלתי בטובי להגיע מהמרכז".

ובתור חיפאית שפעם גרה ליד המון עצים, ועכשיו גרה ליד המון ים, שמחתי לפגוש את היערות של רותי על הקירות, ורציתי להגיד ש "מרוב עצים לא ייראה היער" ( זה הרי המשפט המוכר ) וחשבתי שכאן יהיה נכון לומר ש"מרוב עצים כן רואים תערוכה". ועוד אני רואה, יודעת, ומבינה שרותי לעולם לא שבעה ממראות העצים – מהאופן שבו היא רואה אותם – ואלה לא שבעים ממנה. כל ראייה חדשה המייצרת פרשנות חדשה פותחת צוהר לאפשרויות נוספות.

אהבתי את התערוכה, אני חושבת שגם האוצרות טובה, העיצוב טוב, הדיאלוג המעניין עם אל קארא שמביא צד אחר לגמרי ( אמרתי, עוד אכתוב על כך ). שמחתי להיות ולראות.

ועוד רציתי לומר שבעיני רותי היא לא 'חוטבת עצים' אלא 'כותבת עצים'. שהרי אמנות הציור כמוה כסוג של כתיבה בשפת האמנות.

בין הנראה לנקרא – מחצבת הנפש – וְכַרָה זה אל זה ואמר….

דברים של ד"ר נורית צדרבוים

תוך ההשקה לספרו של המשורר יאיר בן- חיים 'מכרות הפחם" אשר התקיימה ב 2.12.22 בבית היוצר 'האנגר 22' בנמל תל – אביבי

מכרה פחם הוא מקום שיורדים אליו למטה מתחת לאדמה. זו מערכת תת קרקעית של מנהרות להוצאת מחצבים. אוסף המילים הנרדפות למילה מכרה הם בור, גומה, חור, חפירה, מנהרה, שוחה, ולא מניתי את כולן. בדיבור רגיל, כאשר לדבר מסויים יש שם, תפקידו לתאר משהו – מקום, תופעה, רגש ועוד.

יאיר לוקח אותנו למכרות הפחם שלו הוא מזמין אותנו לרדת לירכתי נפשו פנימה, מוביל אותנו כמו עם פנס במחשכי המכרה, כאשר כל אות היא נר או פנס, כל מילה מעצימה את האור, וכל האור הזה כדי לראות מקרוב את מה שנגלה לו בעודו חופר  בתוך החופש. בואו לקרוא ולראות כיצד כלשונו "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי, מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה". יאיר מעצב לו נשמה חדשה תוך כדי כריה. עצם הכתיבה משמשת בו דחפור, היא חושפת ומגלה, מעצב לו נשמה חדשה, ולאחר מכן, כאן כפי שאנו רואים הוא מעצב גם את ספרו. ספר הנשמה.

בכל בוקר, דווקא כשהוא מתעורר אל האור, הוא יורד שוב אל חשכה אחרת, זו חשכה בה הוא מבקש למצוא נוחם – ואני אמרתי נו – חם. שהרי תפקיד הפחם לחמם.

נגעתי גם ברמז קל, בכמה מהתכנים המבצבצים מתוך הטקסטים המרתקים, אבל אין תפקידי כאן באירוע זה לעסוק בזאת. אני מבקשת לרדת גם כן למכרות הפחם, כלומר לרדת לחקרי הצירוף המיוחד הזה כאן בין צורה לתוכן, בין הנראה לנכתב, בין הסמוי לגלוי, בין החושך לאור, גם אני כמו יאיר שאומר בשירו 'להתקיים' רוצה "לַחֲזוֹת בְּלֶהָבוֹת סְדּוּרוֹת בִּמְעָרַת הַמִּכְרֶה". המערה במקרה הזה מבחינתי היא הספר, הלהבות הן המילים הבוהקות אלי.

ככל שהספר אישי, יאיר מעלה את החומרים אותם חצב מירכתי הנפש, אל האור חושף ומזמין. את הספר מעטרות קשתות , הקרביים של המנהרה, כמו הקרביים של הנפש, עם עלומות אור, פנסים, תאורה שנראית כמו שבבי זהב, והוא בשירו "מאושר בחלקי' אכן אומר "צוֹעֵד לְעֶבְרוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב מְאֻשָּׁר בַּחֶלְקִי".

רוצה לומר יאיר שיש אור בתוך החושך. התאורה הזאת שמונחת על הדפים נדמית בעיניי כסוג של הזמנה. לא זו בלבד שהספר נכתב והודפס ועכשיו מופץ, שזה בפני עצמו כבר הזמנה לבוא לקרוא ולהיכנס לעולמו, עתה הוא גם מאיר. צילום הקשתות מכניסות את הקורא הצופה אל המערה. אל נבכי נשמתו של יאיר. רוצה לומר, יאיר המשורר את נפשו, כורה אותה ממעמקי הנפש, קורא לך לבוא עכשיו אתו אל המסע, להיכנס, לצלול ולגלות שדווקא שם מתחת במקום החשוך הזה יש אפשרות למצוא הרבה אור. הקשתות מזמינות, מסקרנות, מפחידות משהו, בוהקות ומבליטות את העובדה שכדי למצוא את האור צריך לרדת אל החושך. צריך אומץ. ויאיר המשורר מזמין אותנו בכל דף מחדש, להיכנס. הוא כבר נכנס, העז, ועתה מזמין אתכם.

האור עליו הוא מדבר המופיע במילים מהדהד ומתכתב עם הבזקי המנורות שעל הקשתות ועם באותיות מאירות עיניים "מַרְאוֹת הַבְּרָכָה יעטפוך בְּאוֹר, קֶשֶׁת הַזְּמַן תִּזָּהֵר לְהַפְלִיא" אומר המשורר. קשת הזמן אומר המשורר, ומוסיף דימוי של המערות והקשתות. הקשת המילולית הופכת להיות קשת חזותית והופכת להיות רבת משמעות. והוא לא רק חולם, אומר ושר, הוא מראה זאת הלכה למעשה. כל אות לבנה על רקע שחור, כל מילה, וכל הבזק של מנורה. וכשם שהאותיות בוהקות, זוהרות, מנצנצות מתוך שחור הנייר כך גם המשורר עצמו אומר "בין הדקויות זרחתי בכל מאודי".

יאיר הוא אמן רב תחומי, בעבודתו כמשורר, עורך שירה, מוציא לאור ספרים וכתב עת, הפיק ומנהל את אתר חדרים, הוא מקפיד לשלב אמנות ועיצוב. הוא במהותו אוחז בעולם הצורה כשם שהוא אוחז בעולם המילה. אחראי על העיצוב הגרפי של המסדרון, כמוציא לאור וכעורך מסייע לסופרים לבחור עיצוב לספרם, הוא זה שמקפיד שהמסדרון יעסוק תמיד בשירה ואמנות, כמו שגם שולח ידו ביצירה הרבה פחות ממה שהיה רוצה.

הקשר ההדוק הזה מתקיים הפעם בספר זה כאשר הצורה – הדימוי – הצבע – המבנה הם חלק מהתוכן – ולפיכך קראתי לזה "וכרה זה אל זה ואמר'  כשאני מבקשת להצביע בו זמנית על האופן שבו הצורניות של הספר מתכתבת עם התוכן, מעצימה אותו ומאירה אותו. הכתיבה בכ' מזכירה לנו שיאיר כרה במחצבת הנפש שלו, קרא את הנכתב אליו מעמקי נפשו, קורא לכם לבוא ולהמשיך לסייר אתו במכרות הפחם, ואפשר במסע הקריאה והכרייה הזה, תצליחו גם אתם לכרות פחם בעולמכם שלכם.

כשאתם אוחזים בספר הזה אתם יורדים יחד עם המשורר אל מכרות הפחם. וזו ירידה לצורך עלייה.

שיר מתוך ספרו של יאיר בן חיים 'מכרות הפחם'.