ד"ר נורית צדרבוים
המאמר התפרסם בכתב העת 'המוסיף' – גיליון מס 1, 'גמישות' במדור 'קו המחשבה – נוריתארט
***********************************************************************************************
ברשימתי זו אבקש להציג וריאציות שונות, או פרשנות מגוונת למושג גמישות. אבקש להצביע על גמישות מחשבתית, על גמישות בתהליך, וכן על גמישות פיזית של החומר גופו.
בשנת 2012 הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית בגלריה החברתית במרכז תל – אביב. התערוכה נקראה 'פרצופה של המדינה'. בחרתי מבין עבודותיי עבודה שקראתי לה 'אני, תבנית, נוף'. עבודה שהיא ציור שמן על דיקט. בחרתי חלק אחד מתוך טריפטיכון[1]. כלומר בחרתי לפרק עבודה שלמה ולהציג חלק ממנה. זו החלטה לא פשוטה, אך התאימה לי. מה גם שידעתי אל נכון שכל יחידה בטריפטיכון יכולה גם לעמוד בפני עצמה. כל יחידה בטריפטיכון היא 200X90.
כאשר ביקשתי להעביר את העבודה לתל-אביב (באותם ימים הסטודיו שלי היה בצפון), נוכחתי לדעת שהעבודה גדולה מדי, ולא נכנסת לרכבי. באותם רגעים קיבלתי החלטה נוספת. החלטתי שאני מסמנת קווים שונים בעבודה ומנסרת אותה לחלקים, לאחר שניסרתי אותה לחלקיה השונים חוררתי באמצעות מקדחה חורים מדודים מסביב לכל חלק ולאחר מכן חיברתי את כל החלקים מחדש באמצעות חבל צבעוני בעובי בינוני.
להלן סרטון המציג את תהליך החיתוך והחיבור שהוא היה מסע יצירתי מרתק ומתגמל בפני עצמו – טריפטיך – אשה , טוטם , כד – הזכרות
מה עשיתי? ומה קיבלתי? וכל זאת למה?
ברמה הטכנית גרמתי לכך שאפשר יהיה לקפל את העבודה וכך היא תוכל להיכנס לרכב.
אבל כאן נכנסות השאלות החשובות שהם עיקר דיון זה. האם מוצדק "להרוס" עבודה ולו רק כדי שתכנס לרכב? האם לא חששתי להרוס עבודה שלמה, טובה וגמורה?
ההחלטה לחתוך את העבודה ולהשלימה מחדש אך בדרך אחרת אמנם נולדה בשל טריגר טכני שהתגלגל לפתחי, ומתוך הרצון שלי להשתתף בתערוכה. אך הטריגר הוא רק טריגר. מה שקרה כאן והוא הרבה יותר חשוב ועמוק, הוא כוחו של התהליך היצירתי, כוחה של ההברקה, הכוח של האומץ להיות גמיש. לי היה ברור מרגע שההחלטה צצה לי שהפעולה שאני עומדת לעשות רק תיטיב עם היצירה, היא תוסיף לה, היא תחזק אותה, היא תהפוך אותה למעניינת יותר. היה לי ברור שמה שהתחיל לכאורה כאילוץ היה בעצם מתנה. ברמה הנקודתית זה פעל על הסיטואציה המסוימת, העבודה – התערוכה – ההובלה – התוצאה הסופית. אבל אפשר לקרוא את כל זה כמטאפורה על החיים בכלל. לפעמים, והרבה פעמים קושי ותקלה הם הזדמנות, רק צריך לדעת לזהות אותם ולאפשר לתהליך היצירתי ולהתנהגות שיש בה ממן הגמישות לפעול.
וכפי שציינתי למעלה, לא היה זה רק פתרון טכני נקודתי. זה הפך להיות חלק מהאמירה האמנותית. ברמת האמירה – החלקים ש"נקרעו" נחתכו והרסו, תוקנו וחוברו להם יחדיו. לימים ראיתי בזה סמל גם להתרחשויות אוניברסליות של עם, אומה, ארץ, וגם ברמה האישית לחיים של אדם, ואולי גם שלי, בהם ניתן למצוא שברים – קרעים – ותיקונים.
בנוסף ברמת החומר, החלקים המנוסרים שנותרו כסוג של חתך, הוסיפו עוד רשת קווים, החיבורים שנוצרו באמצעות החבל יצרו גם הם עוד קווים, עוד צורות, ועוד מרקמים. החוטים שהשתלשלו הפכו להיות חלק מהעניין. עתה יכולתי לומר שהיצירה שלמה והושלמה. ושוב אציין, מה שנוצר ונולד כאילו מתוך אילוץ הפך להיות אירוע משמעותי שגרם לי לחזור לעבודה זו, לטפל בה, לשפר אותה ולהפוך אותה למעניינת יותר ולמסקרנת יותר.
כמובן שלצורך התערוכה המיועדת השתמשתי רק בחלק אחד מהטריפטיכון, אבל את הפעילות הזאת של חיתוך, וחיבור מחדש ביצעתי על כל החלקים. וכטריפטיכון על כל שלושת חלקיו עבודה זו הוצגה לאורך השנים בעוד מספר תערוכות קבוצתיות, ובכל פעם מצאתי עוד דרך להציג אותה.
על פי ההגדרה, גמישות ברמה הפיזית זה הנוחות לכפיפה או למתיחה – ואכן הפכתי את היצירה הזאת נוחה לכפיפה לקיפול ולתנועה, היא יכולה להתכופף ולהתקפל ולחזור למצב הקודם טרם הכיפוף. גמישות ברמה ההתנהגותית זה היכולת להסתגל לתנאים שונים ולמצבים שונים. בתהליך אותו אני מציגה כאן, גם אני כיוצרת וגם היצירה הפגנו גמישות. הגמישות המחשבתית שלי שקראה את המצב, קלטה את ההזדמנות שנרמזה מהקושי, מצאה פתרונות יצירתיים, ונתנה ליצירה חיים חדשים, כוח באמירה מחוזקת, וריאציות בתצוגות השונות.
בתערוכה 'פרצופה של המדינה' הצגתי כאמור חלק אחד, שם גם הצגתי את שירי 'אני תבנית נוף' אשר נכתב בהשראת יצירה זו. שירי זה מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט', וניתן לשמוע אותי קוראת אותו בסרטון הנ"ל – 'אני תבנית נוף '.
המסע עם היצירה לא הסתיים, וקיבל מופע נוסף ומעצים בפרויקט אשר התקיים בסטודיו שלי ואשר נקרא 'צפופים לרווחה'. שם אני תולה את הטריפטיכון ובין חלקי העבודה רושמת על הקיר את כל מילות השיר 'אני תבנית נוף'.
התחלתי את הסיפור ממה שקרה בשנת 2012, ולא סיפרתי את ההיסטוריה האמיתית של אותה עבודה, שבכלל התחילה את דרכה בתערוכה 'כן לא שחור לבן' בשנת 1990 – והוצגה בבית האומנים בירושלים. לא ארחיב כאן בתיאור התהליכים שהיא עברה מעבודת שחור לבן מובהקת לעבודת צבע, לא ארחיב את הדיבור שהיא שרדה את מיצג הגריסה שלי, שבו גרסתי עבודות מתוך אותה תערוכה. רק אומר לצורך העניין כאן, שאם צריך דוגמא חיה ונושמת למושג הזה של גמישות, הרי שההיסטוריה של היצירה הזאת, או של היצירה הזאת ושלי, היא בהחלט עדות חיה לגמישות גם במובן המחשבתי, גם כפעולה, וגם כחומר וכתוצר.
להלן צילומי קטעים ופרט מתוך העבודה השלמה
העבודה השלמה – מתוך התערוכה תערוכת היחיד 'כתב תפר' – במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית' – 2017
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 