עד כלותי ……תערוכת היחיד של אוולין כץ – במשכן לאמנות 'חולון' 2019
"עַד כְּלוּתִי בְּתוֹךְ עַצְמִי" כותבת אוולין כץ בשירה 'שיט הערגה', ובעבורה גם האחיזה במכחול, השיט בנחלי הצבע, על בדי הקנבס, הם ערגה. זהו מסע, זוהי דרך בה היא מטביעה עצמה עד כלותה, עד קצה גבול יכולתה, אותו היא ממשיכה ובודקת ללא הפוגה.
כשהציירת /משוררת אומרת בשירתה וביצירתה החזותית 'עד כלותי', אנו שומעים הבטחה, בבחינת 'לעולם לא אפסיק לצייר, כל עוד רוחי בקרבי'. ובינתיים, בהתמדה שאין עליה עוררין, אוחזת אוולין במכחול למן ימי נעוריה הצעירים בתוניס ועד עצם היום הזה, ללא הפסקה.
בתערוכת היחיד הראשונה, לאחר כשישים שנות ציור רציפות, אנו פוגשים יוצרת פורה, חותרת לאמת פנימית ולחזות חיצונית מוקפדת, לומדת מתוך עצמה, על עצמה ובעצמה, ומעלה פיסות של רגש, חיים, מילים, וצורות, בדרכים שונות שהן דומות מחד ומגוונות מאידך.
בתערוכה הנוכחית, כץ חושפת ונחשפת לראשונה כציירת. "לא שייכת לכאן" אמרה באחת מהשיחות הארוכות בהם הציגה את משנתה, שרק עתה במבט לאחור ניתן לומר שהיא סדורה. ובכך התכוונה לומר שחלקים גדולים מהווייתה כרוכים עדיין במקום בו נולדה 'תוניס', תרבות שמפעמת בה גם בימים אלה.
"לא שייכת לכאן" נאמר אנו, לציירת, אמנית שאינה קורצת לשום זרם עכשווי, או מקומי, או אופנתי. עבודת הציור שלה לאורך שנים, היא עבודת לימוד, התבוננות, אתגרים ומשימות אותם היא מסמנת לעצמה, בבחינת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ולבסוף גם הרשות המבקרת. התבוננות על העולם, ורצון להתחבר אליו ואל המציאות אותה היא רואה, על ידי ייצוגה. ציירת אוטודידקטית, המתבוננת על העולם בעזרת בד קנבס קטן מידות, מכחולים, וטכניקות איתן היא מתמודדת ללא הנחות, וללא ויתורים. יוצרת בתוך בועה, כנמלה חרוצה, שנה אחר שנה, במשך ששה ויותר עשורים. ובבועה הזאת, מלמדת את עצמה, לומדת ועובדת – עד כלותה לתוך עצמה.
נושאי הציור מגוונים אך ניתנים להבחנה ולמיון. כץ עוסקת בנשים ובנשיות, מתבוננת על נופים, תרבויות, ויוצרת עבודות שיח ומחווה לאמנים ואישים יידועי שם. נראה שעבודת הציור היא לעולם התמודדות עם האתגר להתבונן ולצייר, לייצג את הנראה. השליטה בטכניקות רישום, צבע שמן, הקצרות, הם תוצר של לימוד עצמי מעמיק, החוזר ונשנה ומתעצם. וכל זאת בבועה שלה, שבה היא יוצרת מאין מסיכה, המספרת סיפור יפה, גם ברגעים שלא בהכרח היו יפים.
המאפיין הבולט של אוולין הוא הצורך העז והבלתי פוסק לצייר, ולהמשיך לעשות זאת שנה אחר שנה בהתמדה. עליה ניתן לומר שהיא ציירת משום שהיא פשוט צריכה לצייר. בעודה קשובה לקולה הפנימי היא מרימה מכחול או קסת, מצייתת ואומרת את דברה. זו דרכה להנכיח את קולה הפנימי, אך גם כשהוא כבר פורץ ויוצא אל גבולות הבד, השיח נשאר ונותר בינה לבינה בדלת אמותיה.
משלבת בין נוף חיצוני כל שהוא, לבין הנוף הפנימי שלה, פועלת מתוך דחף שמכוון אותה לספר את עצמה במילים בצורות, במילים וצורות. מספרת לעצמה את עצמה מבלי לגלות. אלה הם הצדדים השונים אשר בעזרתם מתמודדת עם העולם, זה שבחוץ וזה שבפנים. להיות ציירת, בעבור אוולין, זה צו פנימי הממשיך את סיפור חייה מהמילים שעל הדף, אל תוך הצורות והדימויים אשר על הבד. ובעוד המילים והשיר הם חידה, נראה שהציור הוא הפתרון.
כץ היא ציירת עמלה, אשר בודקת את אפשרויות הצבע, הדימוי, המצע, והצמיחה של ציור שמקור ההשראה שלו היא מציאות כל שהיא הנושאת סיפור ומסר, וחוזר אל המציאות כמראה. יישום של טכניקות, ציור נאסף אל ציור, כמו ששנה נאספת לשנה. והרי לך ציירת אמתית אשר עד לתערוכה זו לא חשפה את עבודתה בשום קנה מידה.
התערוכה מהווה חשיפה רחבה, המאפשרת הצצה לתוך ששה עשורים של יצירה, של מי שזכתה לאות יקירת העיר על מפעליה הרבים, מבלי שידעו בעת ההיא על עוד ממד משמעותי וחשוב. ציירת המתבוננת על העולם דרך חלון העטוף בווילונות שהם שכבות של צבע, ריחות טרפנטין ושמן, משיחות מכחול שהופכות להיות שיחות מכחול.
שכן, במקום שבו מסתיימות מילותיה על צירופיהם המרתקים, ממשיכים המכחול והצבע להיכנע ליד המכוונת, לתביעות בד הקנבס הקטן, לעפרון הצנוע, ולצורך של היוצרת להביא לידי ביטוי ממשי עוד מראה עיניים הטבול במראות הנפש. כל זאת תוך איפוק ומשמעת שבה הנפש אינה מתפרצת בציור אקספרסיבי, אלא מרכינה ראש בפני המציאות הנתונה ומאפשרת לה ביד אמן, פשוט להיות.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 