"בציירו את עצמו הוא מעניק לעצמו צורה… זהו העצמי במובן חדש, שהיה נוכרי לו עד עתה,
כי האני שלו מופיע כעת כאובייקט של מה שפעיל ויוצר בתוכו"
( ק.ג. יונג , 1993)
תקציר:
המאמר מציג תהליכים של 'מחקר על מחקר' . שילוב בין חקירה באמצעות פעילות אמנותית – 'ציור דיוקן עצמי' ובין חקירה בכלים מדעיים באמצעות הפרדיגמה האיכותנית המשלבת קריאה פרשנית בגישה האינטרטקסטואלית. שילוב ייחודי זה מציב את פעולת ציור דיוקן עצמי ואת התוצר של פעולה זו ככלי ליצירה, חקירה והתפתחות וכערך מוסף הוא מתגלה גם כתהליך טיפולי במובן של 'רווחה נפשית' ו 'תחזוקת העצמי'.
מילות מפתח: ציור דיוקן עצמי, אינטרטקסטואליות, מחקר מבוסס אמנות, אוטואתנוגרפיה, אוטוביוגרפיה,
מבוא : ציור דיוקן עצמי כתופעה וככלי לחקירה
בובר שואל "מהו טיבה של האמנות הנובע מתוך טיבו של האדם" (, pp. 1331989). כפרפראזה ובהיפוך אני שואלת 'מהו טיבו של האדם הנובע מטיבה של האמנות וכיצד ניתן לעצבו באמצעותה? על מנת לברר זאת ומשום היותי ציירת שעוסקת בציור דיוקן עצמי, בחרתי בזה כנושא, כתופעה וכפעולה למחקר.
ציור דיוקן עצמי הוא תהליך של התבוננות פנימית, חקירה עצמית ודרך ייחודית לכתיבה אוטוביוגרפית 2004) West,). במחקר זה אני מתארת פעילות זו גם כסוג של התנהגות אנושית ומפקיעה אותה מהשדה האוטונומי של האמנות למטרת המחקר. לפיכך, פעולה זו מקבילה לתהליכי הפקת 'דימוי ויזואלי' בחקירה אתנוגראפית – כצורה של תיעוד ודיווח משדה המחקר.
ה 'עצמי' הוא נושא העל במחקרי במובן הפסיכולוגי,הפילוסופי, האמנותי ומופעיו שונים ומשתנים. אך 'ציור דיוקן עצמי' הוא זה שעומד בלב המחקר כפעולה וכתוצר ? כחוקר וכנחקר.
הפעולה והתוצר של 'ציור דיוקן עצמי', נושאים עמם משמעויות עומק שהם גם הנחות העבודה במחקרי. ציור דיוקן עצמי מבטא ומיישם בדרכו הייחודית את החיפוש אחר משמעות (פרנקל,1981). הוא מתאר דרך ייחודית לכתיבת 'סיפור חיים' ויצירת אוטוביוגרפיה ויזואלית (West, 2004), שהיא דרך ליצירת זהות ועיצובה (כהן, 2005). שפת האמנות, ככלי לביטוי, היא גם כלי חקירה בעל דרכים ייחודיות להפקה וליצירת ידע (נוי, 1999). בנוסף, העיסוק באמנות נושא עמו ערך מרפא במובן של 'רווחה נפשית' ו 'תחזוקת העצמי' (נוי, 1999). אלה הם חלק מהנכסים ש 'ציור דיוקן עצמי' מביא עמו אל המחקר.
מתודולוגיה : גישות מהדהדות
המחקר האיכותני מכיר במעמדו הסובייקטיבי של החוקר, וכן מאפשר למספר גישות להדהד בו, בו זמנית (שקדי, 2003) – תופעה זו מתקיימת במחקרי. הסובייקטיביות, הרפלקטיביות, הפעולה והמרכזיות של ה 'עצמי' מהדהדים לסוגות Action-research ו – Self-study research. המקרה הספציפי שבו אני עוסקת והאסטרטגיה של ניהול המחקר מהדהדים ל-Case-Study. השימוש באמנות ככלי חוקר ו/או נחקר מהדהדים לסוגה Art-Based research והסיפור האישי שמופיע בצורה מעובדת כציור נושק לסוגה של Art-Based Autoethnography ( Ellis, 2004).
שיטת הניתוח שאותה פיתחתי לצורך המחקר מבוססת על ה 'חקירה ההרמנויטית' (Allen & Jensen, 1990). גישה זו מבוססת על שני שלבים כאשר האחד הוא שיטתי ומובנה, מתייחס לציור כאל טקסט, ומנתח את האמצעים האמנותיים (שפת הציור) של הטכסט. השלב השני מתבסס על הניתוח ומרחיב את מנעד הניתוח והפרשנות באמצעות הגישה הפרשנית האינטרטקסטואלית לקריאת טכסטים (Kristeva, 1989 ; אזולאי, 2006).
על רקע גישות אלה ובהתייחס אליהם, הגדרתי את מחקרי כ Art-Based Hermeneutic Research. כל שלב במחקרי הוא חקירה שמייצרת פרשנות.
מבנה המחקר: ה 'שרשרת' והשאלה
מחקר זה בנוי משלושה שלבים שאותם הגדרתי כ 'שרשרת ההתבוננויות' שמוליכה ל 'שרשרת הפרשנויות':
1. 'מפגש מראה' – שלב ההתבוננות במראה שהוא שלב בסיסי, קריטי ומכונן במפגש של סובייקט עם עצמו. שלב זה מופיע כאקט טכני אך בו בזמן הוא גם מהדהד ל 'שלב הראי' של לאקאן (ואנייה, 2003) ולכן הוא נושא עמו גם משמעויות פסיכולוגיות.
2. 'הפעילות האמנותית' ? שלב של 'ציור דיוקן עצמי' מול מראה בעקביות, בסטודיו ולאורך זמן.
3. 'הפעילות המחקרית' ? שלב של השימוש בכלי חקירה איכותניים.
שרשרת זו מתארת מציאות של 'מחקר על מחקר'. כל אחד מהשלבים הוא שלב מתבונן-חוקר שמייצר פרשנות.
הציור שהופק בשלב של 'הפעילות האמנותית' מוגדר במחקרי כ 'טכסט ויזואלי פרשני' (מפרש ומתפרש) ואלה הופכים להיות מתוצר ופרי מחקר לנתונים שנאספו בשדה. הציור כנתון הוא סימן (סמל) שמכיל את המסמן והמסומן (דה סוסיר, 2005) – אובייקט סמלי שמצביע על תכנים בלתי מודעים. תכנים אלה עלו ממעמקי הנפש באמצעות תהליכי החשיבה היצירתיים (נוי, 1999). לפיכך אני רואה בפעילות האמנותית שלב ביניים שמשמש מקור ומאגר ייחודי להפקת יידע. התוצרים הויזואליים הם האובייקט הגלוי שהנסתר הוא חלק בלתי נפרד ממנו (מרלו-פונטי, 2004 ) ומופיעים ככתב חידה שאותו יש לפענח (בארת, 2005 ).
האמנות ,בשל טבעה, מופיעה כמטאפורה (נוי, 1999) וככזו היא הופכת להיות מציאות חדשה (Davidson,1984 ) שאותה אני מבקשת להמשיך ולחקור. יש לזכור שכל שלבי החקירה משרתים את הצורך הבסיסי של חקר
ה 'עצמי' כהדהוד לשאלה הסוקראטית 'מי אני' ולהוראתה- 'דע את עצמך'.
עצם הפעולה של ציור דיוקן עצמי כבר מעידה על הדחף לעסוק בחקר ה 'עצמי'. תופעה שאותה מסביר Lellouch (2001), צייר ישראלי שעסק בציור דיוקן עצמי במשך שלושים שנה, כחיפוש אחר זהות. זהו חיפוש בלתי פוסק שבו כל תשובה מציגה את השאלה מחדש. שהרי התוצר סמלי וככזה הוא מעלה את הצורך בפענוחו, כפי שמסביר לאקאן (ואניה, 2003). החזרה אל הציור שוב ושוב מדגישה ומחדדת את העובדה שיש כאן שאלה בלתי פתורה. "העובדה שאני חוקר את עצמי ? תמיד משנה אותי, דבר הדורש חקירה נוספת" ( Lellouch , pp. 9). משום ש "מה שהיוצר מצא, עדיין לא נכבש על ידו. הדבר נשאר בגדר חיפוש, הגילוי עצמו נזקק עדיין לחקירות ודרישות נוספות" (79.pp, Merleau-Ponty). חקירות אלה מתנהלות בתוך המעגל הסגור של האמנות. במחקר זה אני מבקשת לפתוח את המעגל ולהרחיבו באמצעות כלי חקירה איכותניים. בדרך זו אני גם מעבירה את המחקר מהשפה הויזואלית לשפה המילולית, ואת עצמי מסובייקט החוקר את עצמו כאובייקט (המודל במראה), לסובייקט החוקר אובייקט ( תוצר/טכסט).
לטענתי, פעולה זו מצביעה על הצורך בחיפוש זהות, ובאמצעות המחקר אני מרחיבה את תהליך החיפוש ואף מציעה דרך לעיצובו. במחקר זה אני מבקשת לחלץ את הספור שהובא אל הציור ונאחז בו ושואלת 'איך' ? באיזו דרך לפרוץ את מעגל החקר שמתנהל בתוך השדה האוטונומי של האמנות? כיצד לפענח את תוצרי ה 'עצמי' שבציור שמגלים ומסתירים את עצמם בו זמנית כפי שאומר לאקאן ( אצל ואנייה, 2003 ).
שאלת ה 'איך', שהיא שאלת המחקר, חותרת למתודולוגיה וזו חותרת להצגת תהליך. עיקר ענייני במחקר זה הוא להציע תהליך פרשני יצירתי ולהראות שיצירת הדיוקן הוא תהליך אינסופי של התהוות והתפתחות. לכן גם בחרתי בגישה הפרשנית האינטרטקסטואלית שרואה בפרשן ובתהליכי הקריאה הפרשנית את עיקר העניין (בארת, 2005). גישה זו טוענת שהטכסט נוצר עבור הפרשן ותהליכי הקריאה שלו. מכאן אפשר להבין שאת ציורי הדיוקן יצרתי על מנת לפרשם. גישה פרשנית זו רואה את הטכסט כאובייקט רב שכבתי, שבו החלק הגלוי הוא סימבולי והוא אוחז את הסמוי (Kristeva, 1989). החלק הגלוי מכיל רמזים וסימנים שדרכם מבצבצות המשמעויות הפנימיות הסמויות של הטכסט. קריאה פרשנית זו כמוה כתהליך של פרימת אריג, ואריגתו מחדש (בארת,2005 ) או כחפירה בתל ארכיאולוגי (אזולאי, 2006). זהו תהליך שבו 'טכסטים משוחחים' (קריסטבה, 1989) כמונחים זה על זה, או זה בצד זה ויוצרים חדש מישן, וחדש עם ישן (אזולאי, 2006) זהו תהליך בלתי פוסק של יצירה ? שאותו אני מתארת כתהליך של התהוות, התפתחות, מימוש והגשמה ואשר מאוחר יותר מתברר ומתגלה גם כתהליך שיש לו משמעות תרפויטית (צדרבוים, 2009).
תוצאות ומסקנות : פרשנות כהתהוות
במחקרי, פניתי לשלב הפרשנות לאחר ניתוח, מיון, סיווג ועריכה של האמצעים האמנותיים של כלל הציורים. ניתוח התוכן התמקד בשפת האמנות – קו, צורה, צבע, דיאלוג בין סימנים, מבנה וארגון . תהליך הניתוח פירק את הטכסט ואת הדימוי (דיוקן) ועל ידי כך יצרתי קבוצות ממצאים בעלי אותו ייחוס ויזואלי ? עץ קטגוריות שמכיל יחידות משמעות. אלה הם אבני היסוד שעליהם נבנה תהליך הקריאה הפרשני האינטרטקסטואלי. תהליך זה מאפשר להמשיך בתהליך יצירת הדיוקן ? עיצובו, התהוותו, התפתחותו וגילויו.
במחקר מצאתי ואף חידשתי שהמאפיינים של מנגנון החשיבה היצירתי מקבילים לעקרונות הניתוח האינטרטקסטואליים (צדרבוים, 2009). מאפיינים אלה הם: היתק (Displacement) , עיבוי ((Condensing, ניגודים והיפוך, רב משמעות (Multidetermination), המחשה (Concretization), יצירת הקשרים ,אסוציאציות, אינטואיציה (נוי, 1999). אלה הם גם כלי הניתוח שמצויים בארגז הכלים של הפרשן האינטרטקסטואלי (אזולאי, 2006).
מחקר זה לא רק מייצר מטאפורות (ציורים) אלא גם מתפקד כמטאפורה. שכן ה 'טכסט' הוא למעשה בא כוחו של ה 'עצמי' הפסיכולוגי. מכאן שקילוף השכבות של הטכסט כפי שמקובל בגישה האינטרטקסטואלית כמוהו כקילוף השכבות של ה 'אני המזויף' במטרה לחשוף את ה 'אני האמיתי' (ויניקוט, 2002). יצירת הציור היא גם דרך ליצירת "מסיכה" על מנת שאפשר יהיה לאחר מכן להסירה. המסכה, לפי יונג (1993) היא הדרך להופיע אך בו בזמן להיות מוגן, ואילו הסרתה היא הדרך למפגש עם ה 'עצמי' לאיחוד, גיבוש ומימוש ? שזהו תהליך עמוק, חווייתי ואינסופי.
במחקרי אני מחדשת ומציגה תהליך מחקרי רב שלבי שיש לו ערך מוסף בהיבט התרפויטי. מצאתי שהתהליך הפרשני האינטרטקסטואלי מקביל במובנים רבים לפעילות שמתקיימת בקליניקה הטיפולית (צדרבוים, 2009). תהליכים אלה מהדהדים לשיטות שמציע יונג (1993) לפירוש סמלים, ניתוח חלומות ותרפיה עצמית. וכן לכתיבה אוטוביוגרפית שאותה רואה פיליפס (2004) כחלק מהתהליך הטיפולי שעולה מתוך הדיאלוג בין מטפל ומטופל.
מתוך הממצאים, וכתוצאה מ 'מפגש מראה' מקבל החיפוש אחר הזהות משמעות עומק. מצאתי שפעילות זו מהדהדת לתהליכים שמציע קוהוט (2005) שפיתח את 'פסיכולוגיית העצמי'. המפגש מול המראה מהדהד לשלב הנרקיסיסטי, ומאפשר מפגש מחודש עם ה 'עצמי' בסביבה תומכת ומאפשרת (transitional space) (ויניקוט, 2002) , באמצעות פעולת הציור. בדרך זו מתאפשר לאדם לשחזר חוויה של פגיעות, להימצא במצב של קבלה, יצירה ואמפטיה כדרך לריפוי, ייצוב ועיצוב הזהות. קוהוט מתאר זאת כסביבה אמפאטית שמאפשרת לעצמי שבור וחלול לעבור שינוי והתמרה בדרך חווייתית ויצירתית.
ציור דיוקן עצמי שמופיע כאן כפעולה חקרנית וכתוצר בר חקירה מתגלה כאן כמטאפורה וככלי לתהליכי חקר ה 'עצמי' . התהליך של יצירת סיפור ה 'עצמי' וחילוצו מתוך הציור מהדהדים לתהליכים פסיכולוגיים של חיפוש ה 'עצמי', גילויו ויצירתו. השיח האינטר טקסטואלי שאותו אני מציעה ככלי לניתוח ופרשנות מתפקד גם כשיח אינטרה- סובייקטיבי. מכאן שפעולת הציור היא כאן אבן דרך לציור הדיוקן של ה 'עצמי' כפרויקט עיצוב כפי שמציע שטרנגר(1995) וכפי שמתאר זאת סארטר (1956) יצירת חיים כיצירת אמנות.
מקורות
אזולאי, א., 2006. יצירה ביצירה עשויה: אינטר טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז. באר שבע: הוצאת מכללת " חמדת הדרום".
בארת, ר. ,2005 . מות המחבר ( יחד עם מישל פוקו, מיהו מחבר) .תרגום מצרפתית ד. משעני. תל-אביב: הוצאת רסלינג.
בובר, מ. , 1989 . פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית. ירושלים: מוסד ביאליק.
דה-סוסיר, פ., 2005 . קורס בבלשנות כללית. תרגום מצרפתית א. להב. תל-אביב: הוצאת רסלינג..
ואניה, א. ע., 2003 . לאקאן. תרגם מצרפתית ע. סקברר. תל-אביב: הוצאת רסלינג.
ויניקוט, דונלד. ו., 2002 . משחק ומציאות. עריכה 10. תרגום מאנגלית י, מילוא. תל-אביב: הוצאת עם עובד.
יונג, קארל. ג., 1993 . זיכרונות חלומות מחשבות: ראיון ועריכה אניאלה יפה. תרגם מ. אנקורי. תל-אביב: הוצאה רמות יחד עם אוניברסיטת תל-אביב..
כהן, א., 2005. אלף הפנים של האני: הסיפור האישי כמסע ספרותי ? טיפולי. היבטים פסיכולוגיים, פילוסופיים, ספרותיים וטיפוליים. חיפה: הוצאה לאור מפגש.
ללוש, ע., 2001. הערות על דיוקן עצמי. עופר ללוש, דיוקן עצמי 1977-2001. מוזיאון תל-אביב לאמנות (קטלוג), עמ' 29 ? 33.
מרלו- פונטי, מ., 2004 . העין והרוח. בתוך ח. כנען , ע., מוריס מרלו- פונטי – העין והרוח. תרגום מצרפתית ע. דורפמן. תל-אביב: הוצאת רסלינג. עמ' 29-81.
נוי, פ., 1999 . הפסיכואנליזה של האמנות והיצירה. תל-אביב: הוצאה לאור מודן.
פיליפס, א., 2004 . לפלרטט עם החיים. תרגום מאנגלית מ. קראוס. תל-אביב: הוצאת דביר.
פרנקל, ו., 1981. אדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה. תרגום ח. איזק ). תל-אביב: הוצאת דביר.
קוהוט, ה., 2005 . כיצד מרפאת האנליזה? תרגום א. אידן. תל-אביב: הוצאת עם עובד.
שקדי, א., 2003. מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני ? תיאוריה ויישום. תל-אביב: הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.
שטרנגר, ק., 1999 . אינדיווידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי. תל-אביב: ספריית אופקים , הוצאת עם עובד.
Allen, Marion. N., & Jensen, L., 1990. Hermeneutical inquiry: Meaning and scope, Western Journal of Nursing Research, 12(2),pp. 241 ? 253.
Available at: Sage Publications/
http://wjn.sagepub.com/current.dtl
[Accessed 9 February 2010].
Cederboum, N., 2009. "Self- Portrait" ? A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and
the Development of the 'Self' through a "Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University.
Davidson, D., 1984. Inquiries into Truth and Interpretations. Oxford: Oxford University Press.
Ellis, C., 2004. The Ethnographic I: A Methodological Novel About Autoethnography. New York:
Altamira Press, Inc.
Kristeva, J., 1989. Language – The Unknown: An Initiation into Linguistics. N.Y.
Lyotard, F.,1984. The Postmodern Condition. introduction by Fredrick Jameson. Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 7-20.
Sartre, Jean. P., (1956. Being and Nothingness. Tr. H. Barnes. New York: Random House
West, S., 2004. Portraiture. Oxford: History of Art, oxford university Press.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 