חודש: מאי 2023

מתוך אירוע ההשקה לספרה של מיכל דורון "מעבר לגבעות החשופות"

ד"ר נורית יעקובס – צדרבוים

"אתה מזכיר לי את הגיבור של הבמאי ההוא, דיוויד לינץ'", אמרה,

"שכל מה שכתב רצה למחוק, כן קראו לסרט 'ראש מחק'. המודע מול הלא מודע". (דורון, מתוך הסיפור מטה הקסמים)

'מעבר לגבעות החשופות' הוא שם הספר, ובזה ארצה לפתוח את דבריי.

מצאתי שהספר, בשמו מייצג את הסופרת מיכל דורון. את מה שהיא עושה בחייה, מקצועה, המומחיות והייחודיות שלה. דורון מדברת על גבעות. אנו יודעים שגבעות מטבען נראות ובולטות, דבר פיזי בעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנו, הן שם. עם זאת, בזמן שהן בולטות ניצבות נכוחה, הן גם מסתירות. שהרי יש משהו מאחוריהן. משהו שאנחנו לא נוכל לראות. הנוכחות שלהן היא סוג של חשיפה, אבל זו חשיפה אשר בעת שהיא גלויה בולטת היא מסתירה.

אני רוצה לומר שכך גם הכתב. מיכל פוגשת בחיי היומיום שלה אנשים וכתב. הכתב נראה, וגלוי. כותבים אותו, מנכיחים אותו, קוראים ממנו את אשר הוא מייצג – שהרי מילות הכתב הם סמלים מוכרים ומקובלים אשר נושאים עמם תוכן. לא בכדי אמר לקאן ש 'האות היא המשענת של המילה'. האות היא הצורה אשר יחד עם חברותיה האותיות מייצרת מילה וחופנת בתוכה תוכן.

באה מיכל וכמו אומרת לנו, לא רק זו, גם זו. לא רק שהמילה מוסרת תוכן, אלה שהיא בצורתה מספרת רבות ונסתרות על האדם. אם כך, המילים הכתובות החזותיות, הבולטות כמו הגבעות, מסתירות., כשם שיש משהו מעבר לגבעות החשופות, כך גם יש משהו מעבר לכתב – בעבור מיכל הוא חשוף וחושף. נאמר אם כן, שבזמן שהן בולטות וגלויות הן גם מסתירות. הדבר המצביע על היפוכו. רוצה לומר שהדבר החזותי בין בגבעה עסקינן או בין אם בכתב, הוא נוכחות המצביעה מעצם נוכחותה על הנסתר. את הנסתר הזה יודעת מיכל לראות, כשהיא בוחנת כתב יד, ויודעת להראות כאשר היא מניחה לפנינו סיפור.

אנשים כותבים, נניח למיכל, והיא קוראת את הדבר ומשם קוראת אותם. כך היא צופה אל עבר ומעבר לגבעת הנפש החשופה, ומגלה עולמות שלמים. שהרי הנפש עצמה מרובדת ומחולקת בשכבות כפי שלימדו אותנו יונג ואחרים.

כך נפניתי לקרוא בספרה. בו הסופרת מספרת סיפורי אדם, סיפורי חיים. או כפי שכתבה בלשונה "הצופן המניע את האדם, את נבכי נפשו את התודעה ואת רגשותיו".

בספר הזה מיכל חובשת באופן מופלא שני כובעים. כובעה של הצופה – הבוחנת – המקשיבה – זו שרואה את האדם דרך חותם כתב ידו. הכובע השני הוא כובע הסופרת. כך משייטת היא בים הנפש של בני אדם, טווה ואורגת סיפורי חיים. סיפורים אותם יצרה ממה ששמעה, ממה שחשבה, ומהאופן שבו רקמה את הסיפורים, אלה בין אלה, אלה בתוך אלה. ואין משנה כלל אם אלה היו הסיפורים במציאות, או שמא נוסף אליהם נופך של יוצר- סופר פורה. כך או כך הסופרת מייצרת מציאות חדשה.

זהו מסעה המפליג אל נבכי נפש האדם, ואל הפיתולים שהחיים מזמנים. האופן שבו מיכל פוגשת את עולמם, בו היא משלבת בין מה שהיא יודעת, ואולי הם לא, ואולי בין מה שהם יודעים רק צריכים עוד חיזוק, הוא סוג של מקור השראה. השאר זה כבר ביד היוצר. היוצרת.

וכך הסופרת מדברת על הלא מודע. בתור מי שחושפת אותו כאשר הוא מתחפש ומתגלה באמצעות הכתב, תנועתו וקימוריו, יודעת שבעבורה הוא 'על קדמת הבמה', ובספרה, שהוא בבחינת המרחב שבו לה מותר הכול, ואני הייתי אומרת 'מותר הקול' (מלשון התרה) – יכולה לדבר בשמו של תת המודע ולומר "קצת הלכתי לאיבוד בין כל האנרגיות החיוביות, אני לא תמיד חיובי. אני צועק, רע לי, תנו לי במה קיבינימט".

הנה לפנינו משפט מאוד משמעותי. כן כל חייו התת מודע נאבק על מקומו, הוא צץ ועולה, עולה ומגיח לכשמתגלה פרצה בחומת הנפש. רגע אתה ישן, נפתח פתח ותת המודע מזדחל דרך החלום, שהוא עצמו מייצר. רגע את מצייר, ותת מודע שם, נתלה על סמלים, צבעים, צורות ודימויים ואומר את שלו בדרכו.  וגם הוא וכל מסריו כמו הגבעות החשופות, גלוי ונסתר בו זמנית.

וכך הסופרת מטיילת בין אנשים, סיפורים. ואלה אכן סיפורים מהחיים ממש. סיפורים שאולי לא כתובים על הפרצוף של האנשים בהולכם ברחוב, או במפגשי אדם שונים. אלה סיפורים שאנשים חיים אותם, לעתים סוחבים אותם. לדוגמא האישה הכלואה המוכה, יש כאלה בינינו רבות והסופרת נותנת להן כאן קול ומקום. הסיפור נוגע כסיפור וכתוב בכנות רבה, מעבר לכך שהוא סיפור הוא מסר ואמירה חשובה, אשר אמורה להוציא את כל אחד ואחת מאתנו מאזור הנוחות, מההסתרה, מההתעלמות. ספור פשוט – כלל וכלל לא פשוט.

וכך כמו שתת המודע קיבל תפקיד ראשי ועלה על הבמה, כך גם 'מר שוקולד' המתוק. וגם כאן מעבר לסיפור שבו השוקולד הוא הגיבור הראשי לכאורה, עולה מסר חשוב המדבר וזועק את קולם של אחרים. אני מזהה את התכסיס הזה, זה המעבר לגבעות, או הכתב, או הפנים החתומים של בני אדם.

כמו 'הנעדר הנוכח', כאן בהקשר הזה אנו פוגשים את 'הגלוי הנסתר' או 'המסתיר המתגלה'. מיכל בספרה מביאה את הסיפורים שלא מספרים. סיפורים שאפילו נושאי הסיפורים עצמם מסתירים לעתים מעצמם וברוב המקרים מאחרים. למשל הבן הטוב שנחשף לסודו שלו עצמו, וכאשר הוא לא נותן לעצמו רשות והתר להיות 'הוא' הוא אומר "הרוח הרעה והדיבוק בדמות המחשבות השחורות עדיין פוקדים את נשמתי. יום אחד אצליח להיפטר ממחשבות אסורות אלו, אבל בינתיים אני מתבוסס בדם המחשבות הללו", וחי את חייו 'האסורים' בתרתיי משמע.

כסופרת דורון מביאה סיפור, מציגה דמויות, התרחשות ועלילה. לרוב מדובר בקושי שעולה מן החיים, מן האדם. הסופרת אמורה להציג פתרון, הפתרונות אותם היא מציגה מרתקים משום שאין בכוונתה להסב נחת והנאה לקורא בבחינת "ומאז ועד היום הם חיים באושר ובעושר". הסופרת מגיעה לסוף הסיפור הקצר, מתארת את רגשותיו של הגיבור, לעתים את חוסר המוצא, את ההשלמה, את החיים. את החיים החשופים למי שמטפס אל ראש הגבעה כדי להציץ לראות את מה שרואים משם. לעלות כדי לרדת למטה – אל נבכי הנפש. אמרנו 'תת המודע'.

לסכום נאמר שמיכל לוקחת את הקורא למסע. מסע שבו היא מציעה לו סיפורים, בבחינת אוסף סיפורים על אנשים על חיים, אך גם זו לדעתי רק הגבעה. זה הגלוי. בתוך הסיפור, מלפניו מאחוריו ובעומקו הסופרת מבקשת לספר לנו על חולשות, מצוקות, רגעים של אושר, לקיחת אחריות, חלומות, אמונות, אשליות, אכזבות, פתרונות ואמיתות. מה שבאמת קורה לפני ולפנים, במצולות הנפש, בפיתולי החיים. בין לבין שוזרת הסופרת אמירות חשובות המסבירות לא אחת מה באמת מוביל אותנו – כמו הרמז הראשון בתחילת הספר 'הלא מודע על הבמה' וכמו למשל משפט שמופיע באחד הסיפורים "הפחדים הם בעלי ברית נאמנים, הם אינם נעלמים ותמיד כאשר קוראים להם הם מגיעים במהירות ואינם מתעכבים. לעתים כאשר הם חשים נזנחים, הם מופיעים במסכות שונות ובלבושי מפתיעים ודורשים להכיר בקיומם". בבחינת בואו נלמד ונכיר את תופעת החרדה והפחד.

אוסקר וויילד אמר 'תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת" – הסופרת בסיפוריה לובשת את המסכה כדי לומר את כל האמת. המסכה מבחינתה אלה הם משקפי הרנטגן בהם היא מביטה פנימה אל עצמה, אל האחרים, לובשת ופושטת אותה ונעה בין דמיון למציאות, בין מציאות שאינה דמיון, בין דמיון שמזין את המציאות, בין הידוע לנסתר, ומספרת בשיא הפשטות את מה שבהחלט אינו פשוט.

ד"ר נורית צדרבוים

מתוך ההשקה לספר 'נוכח בי נסתר' של פנחס גרשום – 9.5.23

איך נולדת כריכה, איך מצוות ציור לספר, והשאלה 'הילכו השניים יחדיו'?

נתחיל מהסוף. יאיר בן־חיים, כדרכו ובהתייחס לקשר המקצועי חברי המתקיים בינינו מזה שנים, שולח לי כותרת / שם של ספר, ושואל האם יש לי משהו להציע. אני כדרכי מחפשת בין חומריי חושבת מה שחושבת ושולחת מספר הצעות, במקביל, ליאיר יש אוסף גדול מאוד של צילומי עבודות שלי, שהצטברו שם במשך שנים. מקבל את אשר שלחתי, ונובר באוספים שלו. וברוחו העצמאית, ובאופן שהוא מקבל החלטות בינו לבין עצמו, הוא מודיע לי יום אחד – 'יש לי' 'מצאתי'. יאיר מוצא עבודה שנמצאת בתוך מה שנקרא 'ספר אמן'. אחד מסגנונות העבודה שלי לאורך שנים הוא שאני יוצרת בתוך ספרים קיימים. ביני לביני, תהיתי כיצד מצא באוסף זה יצירה מתאימה לכותרת שהציג בפניי.

להלן דוגמא של כמה עבודות מתוך האוסף שמצוי אצל בן חיים – מתוך ספר אמן שלי שנקרא 'והכנ – אני אז בארץ'

הספר הזה, שמצאתיו בשוק פשפשים ונקרא 'והכנעני אז בארץ' – הוא ספר שעבדתי בתוכו, כפי שראיתם בכמה תמונות כאן, הוא חלק מקונספט ומסיפור ארוך שלא כאן המקום להרחיב. רק לומר שהוא קיבל במה וחשיפה בפסטיבל השירה השני שהפיק בן חיים, פסטיבל 'דורש שירה' – שהיה בסימן הצדעה ליונתן רטוש, מי שיסד את תנועת הכנענים, ובהקשר לזה עלה גם ספרי זה, בעיקר בכתב העת 'המסדרון'. אציין שיש לי גוף עבודות גדול בסגנון הכנעני כמו שאפשר למשל לראות בסרטון – מעל המגדר סביב אשקיפה – כנענית, כמו כן ניתן לצפות בעבודות נוספות מתוך ספר האמן שלי – כאן

כלומר ליאיר היו ויש חומרים משלי – והוא ברשותי 'עושה בהם כבתוך שלו'. וכך הוא מכריז יום אחד 'מצאתי'. זה לא כל כך מובן מאליו ה'מצאתי' הזה, ולא בכדי אני מעלה זאת כאן. בהמשך, כפי שתבינו אני ארצה להראות מה כל כך מיוחד בבחירה הזאת, ולהצביע על תהליכי חשיבה מעניינים,

להלן התמונה אותה בחר העורך, לספר שכותרתו כאמור 'נוכח בי נסתר'.

עוד בטרם פרשתי כאן משנתי, ועוד בטרם יעלה הדיבור ובהרחבה, נראה שגם ללא אף מילה אחת מטעמי, הנוכח והנסתר זה בתוך זה – מובנים ונראים בתמונה הנוכחית. מכאן, כמובן ברצוני להמשיך ולדון בקשר המיוחד שיש בין היצירה לכותר – לשם הספר, ולאחר מכן להמשיך ולהצביע על הקשר שמתגלה בין היצירה לתכנים פנימה.

כדי להבין את עומק וסוד הדברים ארצה לספר תחילה על ההיסטוריה הפרטית של הציור הנבחר. מה שנקרא גלגוליה של יצירה. רוצה לומר שגם ליצירה הנראית נכוחה יש סיפור שנסתר בה פנימה. רוצה לומר שמעבר לנוכח יש הרבה נסתר.

ובכן, מי זה הציור הזה? הציור הזה, כפי שהוא מופיע כאן על כריכת הספר ובתוך 'ספר האמן' הוא למעשה גלגול הנשמות של מה שהיה ועודנו 'פסל'. פסל אותו יצרתי לפני כשלושים שנה.

להלן צילומים של הפסל, ומאחר ופסל הוא אובייקט תלת מימדי, הבה נראה אותו מכמה נקודות מבט. רוצה כבר לומר כאן ולרמוז, שמה שאנחנו רואים בתמונה – ציור שעל הכריכה הוא צד אחד של מי שהיה הפסל, וזה הגלוי הנוכח. בבואי לספר שתמונה זו מקורה מפסל, הרי שיש בו גם נסתר. בצילומים אלה כאן נוכל לצפות גם ב "נסתר", כלומר במה שנושא עמו הציור בהיסטוריה הפרטית שלו.

עשר שנים לאחר מכן צבעתי את הפסל בלבן. והצבתי אותו על מרפסת ביתי. השמש משתעשעת בו, ואני עוקבת אחריהם, הפסל, השמש, הצל, האור, פגעי הזמן – עוקבת ומדי פעם שולפת מצלמה ומצלמת. רק הפסל ואנוכי יודעים את עברו שעתה הוא נסתר. פעם צבעו היה אחר. בהמשך נראה ונבין, איזה משמעות יצרה השמש ומשחקי הצל ביצירה זאת, ובהמשך גלגוליה.

כפי שניתן לראות, אני מצלמת את היצירות ומנציחה את השלבים השונים בחייהם. ועתה מבחינתי היצירה היא לא רק פסל, היא גם צילום, דימוי כפי שזה נקרא, ואת הצילומים עצמם אני מעבירה לעוד וריאציה מה שנקרא 'פוטו קופי' – במכונת צילום. וכך היצירה מקבלת שרשרת דורות, כאשר היא אובייקט תלת ממדי, היינו פסל, היא דימוי דו ממדי בשתי וריאציות של צילום. וכצילום היא הופכת להיות בעבורי עוד חומר לעבודה. אוסף הצילומים נשמר ומתויק בתיקיה מכובדת משלו, הוא יודע ואני יודעת – וכל זאת בלי לדעת שהזמן שלו יגיע.

עוד עשר שנים חולפות ומגיע זמנו של הספר 'והכנעני אז בארץ'. שם אני עוסקת בכנעניות. לא כאן המקום להרחיב ולדבר על הנושא הזה רק אציין שהפיסול שלי באותם זמנים מאד מתקשר לזרם הכנעני. וכך למעשה אני עוברת לכאורה לעסוק בעבודה זו כשהיא עברה סוג של "גלגול נשמות" ומפסל תלת ממדי הוא צילום דו ממדי, אבל העבודה בתוך ספר אמן הופכת להיות אותה יצירה בתוך אובייקט 'תלת ממדי' שכן היצירה עצמה היא הספר בכללותו.

גם לא המקום להרחיב כאן ולהסביר מהו 'ספר אמן' ומהם דרכי העבודה שלי בו ובהם. עם זאת חשוב היה לציין זאת משום שזה המסע שאותו היצירה הפרטית המדוברת כאן, נושאת עמה על גבה ומאחוריה וכפי שכבר נאמר זה חלק ממה שנסתר בה, ובנוכחות החזותית שלה.

זוהי אם כן הופכת להיות שעתן המבורכת של הצילומים אשר המתינו בתיקייה במשך עשור. עתה ברוח הספר, וברוח התאמתם לאופי הספר ההולך ונוצר, הם שייכים לנושא הספר כאמור ו'הכנעני אז בארץ' שזה שמו המקורי, וכיצירה ההולכת ונרקמת וקורמת אורה ועורה הסבתי את שמו ל 'והכנ-אני אז בארץ'.

בתוך דפי הספר שבהם אני עכשיו עושה כבתוך שלי אני מדביקה את הפסלים – צילומים ומציירת עליהם. והספר עם כל נכסיו המקוריים – הכתב, הטקסטים, הצילומים, הרישומים – הופכים להיות חלק מהיצירה. לעתים הם מבחינתי דף חלק ואני מתעלמת מהם, לעתים הם חלק ממה שנוצר עכשיו על דף הספר. וכך כל האובייקט הזה 'ספר אמן' הופך בעצמו להיות מקום שבו מתקיים דיאלוג בין הנוכח לנסתר. הציור החדש שעולה על דפי הספר הקיימים (עם כל נכסיהם) הוא הנוכח שמסתיר לעתים את הכתב שהיה שם מימים ימימה. לעתים הכתב קובע את הטון והוא הנוכח שמסתיר את הציור- צילום שמתארח בין דפיו. נוצר מאין מאבק בין הישן הקיים הנוכח, לבין החדש המחדש המנכיח. ואינך יודע לעתים מה באמת נוכח שם ומה נסתר. וביחד הקצוות האלה של נסתר נוכח מייצרים שלמות חדשה ואחרת. את הכתוב איני מתאמצת להסתיר, הוא שם, הוא עובדה קיימת. הוא מתווסף, מתערבב, נעלם, מתגלה, משתלב.

בן־חיים מתוך עשרות ציורים מצביע ובוחר את היצירה הזאת.

עתה משהיא ניצבת על כריכת הספר, נראה כאילו נועדה לו מלכתחילה, אולי נוצרה בעבורו. ואכן אלה הם דרכיה של יצירה בכלל.

אנחנו יודעים לומר שטקסטים משוחחים ביניהם כל הזמן, בשפה המקצועית קוראים לזה אינטרטקסטואליות. חוקר התרבות ההוגה והפילוסוף ג'נטי אומר שכל הטקסטים בעולם התרבות משוחחים זה עם זה. וזה קורה בין אם אנחנו גילינו זאת, בין הצבענו על כך, בין אם ידענו ובין אם לא. כך מטעים ג'נטי וחוקרי תרבות אחרים. השיח, רחש בחש טקסטואלי – קיים תמיד.

פרשני תרבות, אשר עוסקים בקריאה פרשנית מזהים זאת, או מצביעים על כך, ובדרך זו דולים את המידע המרתק הזה ונותנים לו תוקף. ובהקשר זה, ובהקשר למה שנאמר, אני מצביעה ואומרת זהו אחד הצדדים של הנוכח הנסתר- כפי שראינו עד כה. בהמשך נחשוף עוד כמה נסתרים שחבויים בנגלה שלפנינו. כלומר נהפוך את הסמוי לגלוי, ולו באופן זמני.

כשאנו אומרים 'נוכח בי נסתר' ניתן לשמוע זאת כמה שנאמר שהנסתרות היא הדבר החזק שקיים בי. נוכח בי בתוכי. ייתכן שאצל הסופר, ייתכן שאצל היצירה, וייתכן שאצל הקורא. באותו זמן נוכח בי נסתר מדבר על דואליות שבו הנוכח הגלוי הוא הסמוי, ואילו הסמוי קיים נוכח ואולי בכלל לא נסתר. זאת במידה ונדע איך לראות, איך להסתכל.

השיח אותו תיארתי קודם לכן בין הטקסט לציור, ואשר צויין שהוא הקיים והמבעבע במסדרונות האפלים של עולם הטקסטים, יש שיאמרו מתקיים בתהומות הנשייה. אך גם לטקסטים אלה בין אם אלה טקסטים מילוליים, ובין אלה טקסטים חזותיים ומילוליים, כשזה מהדהד לזה, להם יש תת מודע קולקטיבי – כפי שמציינת ד"ר אסתר אזולאי במחקריה. השיח הזה כבר היה שם, וחכה עד הסרת הלוט. וגם הלוט שהוסר לכאורה בידי בן חיים, בכך שהוא חיבר ביניהם פיזית, עדין לא חושף את הנסתר הגלוי, והנה בעוד הוא נוכח רב בו הנסתר.

יתרה מזאת, משהוציא בן חיים את הציור הזה מהקשרו – מהספר בו הוא נטמן ונטמע – התגלו לי עצמי דברים חדשים, קודם לכן לא הבחנתי בהם. רוצה לומר הם שם, הם היו שם תמיד, עיני לא לכדה אותם. ללמדנו שזה היה נוכח ובו בזמן נסתר. מן הראוי לציין ולומר, שכאשר יוצר מסיים יצירה ונפרד ממנה, הוא הופך להיות צופה ככל צופה אחר. כאשר חזרתי אל היצירה כשאנחנו שתינו כבר ישויות נפרדות, ראיתי אותה בעיניים נוספות, עיניים שעדיין לא היו עמדי כאשר היינו בעת ההתהוות כגוף אחד. עתה נגלו דברים חדשים, שאני היא זאת שטמנתי שם, אף כי לא ידעתי. נציין, כפי שסוברים חוקרים שבעת היצירה ישנה ידיעה אשר יודעת את עצמה והיא מעבר לידיעה המודעת של היוצר עצמו.

אחת המשימות החשובות כשאני עובדת בתוך ספר, שיש בו ממן הקיים, ויש בו כתב ויש לו עיצוב משלו, זה הדיאלוג עם הקיים, עם הנוכח, עם העובדות הקיימות. בשבילי הדף בספר הוא תמיד בשני תפקידים. אני גם מתייחסת אליו כאל דף ריק, שכן אני הרי מציירת ועובדת עליו כאילו אין כלום, ומצד שני אני יודעת שיש שם דברים. הכתב, מלבד העובדה שהוא כתב שנושא עמו תוכן, הוא גם צורה. שהרי כתב הוא קו, כתב הוא צורה.

וכך מתהווה לו הפסל- צילם – ציור בתוך הדף בספר. מתמקם. קצת דוחק את הקיים, קצת משאיר לו עדות ונוכחות, קצת אטום, קצת שקוף, קצת מתמזג וקצת בולט. והנה שוב, כמו שאמרתי כבר בפעולה הזאת, בעצם הפעולה יש לנו את התופעה של נוכח נסתר. מה נוכח, מה נסתר, מה נמחק ומה נשאר ונשמר, מה בולט ומה מטושטש, מה מקדימה ומה מאחור.

הבה נתבונן בדמות שעל כריכת הספר. אנחנו רואים דמות, חזית של פנים – דימוי של פנים. לכאורה יש שם סמנים של עיניים, אף ופה. אך בתוך הפנים החזיתיות האלה, מבצבצת דמות נוספת במצב של פרופיל. והנה אנחנו מזהים דמות בתוך דמות. זאת מביטה לפנים – חזיתית. ובתוכה דמות נוספת נסתרת, נוכחת, אשר מביטה בפרופיל מהצד אל הצד. פנים בתוך פנים. והרי בעברית ממילא זה קיים, שהרי המילה פנים מכילה בתוכה גם את המילה פנים (תוך) ובו בזמן גם את המילה צדדים (פן). כלומר, אנו רואים בציור עצמו נסתר ונוכח בו זמנית יחד כאשר אינך יודע מי הוא הנסתר ומהי הוא הנוכח. כאשר אינך יודע עם המבט הוא חזיתי, או צדדי, או זה גם זה.

זה המקום להזכיר את פיקאסו שהוא האמן הראשון שיצר כך, ומצא בתוך חזית הפנים את הפרופיל. אודה שלא חשבתי עליו ועל עבודותיו במודע כשציירתי זאת, מאידך איני יכולה להישבע ולומר שהוא לא מצוי בתודעתי מאז שנחשפתי לעבודותיו, וייתכן שמשם זה פעל, והתכתב, ושוב על כך אומר הנה לנו עוד נוכח נסתר. אמרנו, טקסטים מתכתבים בתרבות, זה עם זה, זה על זה. זה מהדהד לזה, וזה קורה בין אם נתכוון נדע על כך ובין אם לא. אז גם פיקאסו השתחל לכאן, מתוך הזיכרון והדיאלוג הקולקטיבי וגם הוא נסתר מאוד נוכח.

עוד נאמר על העבודה, ראו את דימוי העיניים. שהרי אלה מסמנות מקום של עיניים, מרמזות על עיניים, מסמלות עיניים, אבל לא נראות כמו עין במציאות – ואין זה משנה. יחד עם זאת הם גם מסמנים ומסמלים חלונות. והרי אנו אומרים, לא אחת, על העיניים שהם החלונות לנפש. אז הנה לנו עוד אופציה שבה הנסתר, זה שחבוי בנפש, יכול להתגלות ולהיות נוכח, אפילו במרומז.

עד עכשיו דיברתי על הציור, על קורותיו, על מה שהוא מביא עמו אל המפגש שאקרא לו 'נוכח בי נסתר'.

רוצה לומר שבעת שהוא הגיע למפגש הטקסטואלי בו טקסט חזותי נפגש עם טקסט מילולי כאשר זה משלים את זה, הוא עצמו כבר נושא עמו היסטוריה ומטענים שבהם הנוכחות נסתרת, והנסתר נוכח – כפי שתיארתי עד כה.

אבל, אמרנו, ולא בכדי אני חוזרת על זה שוב, טקסטים מתכתבים זה עם זה, וכאן המקום לצטט את הפסוק הידוע האומר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו (עמוס פרק ג' פסוק ד'). כלומר אין מקריות. כאשר שניים הולכים יחד, יש להם מן משותף.

בקראי את השירה של פנחס גרשון, אני מבחינה במצבים שונים בהם מה שנוכח בו נסתר, או מה שנוכח במציאות כל שהיא הנגלית לעיניו יש הרבה מן הנסתר, וגם להיפך, הוא הנוכח מביט במציאות כל שהיא ורואה בה, בו זמנית את הנסתר, את מה שמלפני השטח ומה שנמצא מתחתיו.

אשר הוא שואל בשיר 'לפני התרסקות' "האם אני יודע שאיני באמת לבד" – הוא מנהל שיח עם עצמו המודע והלא מודע, עם מציאות שיש בה נעדר נוכח 'חייכתי כשהחזיק אותי מישהו בלי ראש' – הוא בתמונה צילום ילדות, נראה שהוא לב מחייך, אך הוא מוחזק, והוא מחייך, ואותו אחד בלי ראש, כמובן נוכח נעדר, או הנעדר הנוכח. בשירת המקוננות המשורר הוא הילד, אשר גם כאשר הוא מביט בזקנות, הוא זה ששמוע את הרוח המדברת עם קולותיהם. הוא הילד הרואה את הזקנות אשר אולי אינן יודעות שהוא מתבונן בהן, ומשכך הריהו סוג של נסתר נוכח. וכך שיר אחר שיר, הילד שממהר לרדת מהאוטובוס ולהיצמד לאימו שלא הרגישה בחסרונו כמו שגם לא בנוכחותו "ירדתי בבהלה נצמדתי לשמלתה והיא לא הרגישה". כמעט שיר אחר שיר אנו חשים במשורר הנוכח בין צללי מראות, רגשות, מחוות, רואה וחש, אומר ולא אומר. אומר לעצמו, או כותב בשירתו, כמי שמסיר שכבות, מסיר קליפות כמו שהוא עצמו מציין "רק להסיר את מסך העולם שהוא עמלי רק לקלף את הקיר מולי" בשיר 'לקלף את הקיר'. ואין משפט שמתאר יותר את המציאות הזאת של נוכח בי נסתר כמו "אור היום עור לחושך שלי"

ניתן לראות בכל שיר את השיח החי הקיים הבוהה, או בוכה, היודע את הסמוי, והמסתיר את הגלוי. אסיים בעוד שיר שמבטא באופן כל כך ברור את אותה נוכחות נסתרת, רוצה לומר את הנוכחות החזקה של הנסתרות. השיר 'הצופה האילם" – "אם הייתה מצלמה יכול להיות שהייתי משוגע. עבורי זה בריא לדבר עם עצמי. עבורי זה בריא לקלל, לשיר, לרקוד בדרך לשומקום. כי בבית הקפה אני אלם – המחשבות יורדות מהראש וזולגות לעיניים".

וכך אני סוגרת את המעגל ואומרת שלא רק לציור עצמו יש היסטוריה וחזות המספרת על הנוכח שבו נסתר, על הגלוי הנושא עמו בגלוי משהו שמספר על הנסתר, על הנסתר שאני גיליתי וחשפתי ביודעים ושלא ביודעין, אלא שבעיקר בעיקר, משום הבחירה של ציור זה להיות בפתח ספר השירה הזה, הרי שגם והרבה מתוך מה שנאמר בו במילים מהדק ומנכיח את הנסתר הופך אותו לגלוי ושומר על חידתו בו בזמן.

הבאתי לכאן טעימה קלה מתוך השירה של גרשון, כדי להראות כיצד ציור אחד בכריכה יכול לדבר עם תוכן מילולי כאילו הלכו שניהם יחדיו כי נועדו.

ד"ר נורית צדרבוים

מתוך קטלוג התערוכה שהתקיימה במסגרת 'צוות' – אירגון גמלאי צה"ל – במרכז הבמה בגני תקווה

'צוות יוצר' – "כי רעות שכזאת לעולם…"

"אילו כל בני האדם היו נלחמים רק לפי השקפותיהם, לא הייתה מלחמה בעולם" ( לב טולסטוי)

"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, ח) – רבות נאמר והתפרש בהקשר של פסוק אלמותי זה, אך הפשט הברור אומר שיש זמן לכל דבר. בעולם המהיר והתזזיתי שלנו הנטייה היא לערב בין הדברים, הכול קורה באותו זמן, מהיר וקצר, כמעט ללא הגדרת גבולות. שלמה המלך מתבונן בחיים ומזכיר לנו שיש לכל דבר רגעים כאלה ואחרים. יש תפקידים ומצבים תלויי זמן ומציאות כזאת, ואחר כך גם אחרת, יש טוב ורע. נוסיף ונאמר שהדבר הנכון הוא להכיר בכך.

לפנינו תערוכה רבת-משתתפים ורבת־חומרים, טכניקות, צורות עבודה, דרכי התבוננות ואופני ביטוי בחומר, בצורה, בתוכן ובמילה. התאגדה קבוצה ולצורך העניין אגדיר תת־קבוצה של יוצרים והוגים המהווים חלק מקבוצה גדולה יותר של גמלאי צה"ל, חברים בארגון 'צוות' – שם שכבר מדבר את עצמו.

קבוצת יוצרים אלו שכל אחד מהם פועל בה בנפרד בתוך עולמו היוצר, מציגה יחד אוסף יצירות המתגבשות לכדי תמונה אחת גדולה ומשמעותית. מלבד העובדה שבתערוכה זו ניתנת לכל אחד ואחת מהיוצרים והיוצרות במה להצגת יצירתו, נוצרת כאן במה החושפת פינה מסוימת, מעניינת וייחודית בתוך 'צוות'. תופעה תרבותית ואנושית בכלל, תופעה ארץ־ישראלית בפרט.

מדובר גוף המונה כשמונים יוצרים מכלל חברי 'צוות'), אשר פעילות יוצרת הפכה לעיקר עיסוקם משעה שפרשו מתפקידם הצבאי. התופעה, כפי שאני מגדירה זאת, הפכה להיות אחד המרכיבים המסקרנים ביותר בתערוכה. וככל שהתנהלות מסוימת מוגדרת כתופעה, הרי שהיא הופכת להיות מקור לחקר. במילים אחרות, התערוכה המוצגת המקבצת אליה יחדיו יצירות ויוצרים גמלאי צה"ל העוסקים בתחומי יצירה שונים, מעלה שאלות על אומנות, אדם, צבא ומלחמה – ומפנה זרקור אל עבר פניה השונות והמורכבות של המציאות.

הציטוט שהובא מתוך קהלת מבקש לומר שזוהי העת שבה כל אחד מהיוצרים מצא לעצמו את המקום האישי ודרכו הוא מביא לידי מימוש וביטוי יכולות נוספות ואחרות. באמצעות יכולות אלו ואהבת הדבר הם מבטאים רגש, מחשבה, דעה, התבוננות, חקר ועוד. תערוכה זו שעה שהיא מתארת פעילות יוצרת ענפה, מספקת חוויה תרבותית ומציגה פנים שונות ואחרות של משתתפיה, אפשר לומר עבודת צוות ב 'צוות', בו בזמן היא כאמור תופעה שיש לבחון בהקשרים של אומנות – אדם־לחימה־רגש־נפש.

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" נוטים לומר, ואולם המציאות מלמדת שדווקא קושי, צער, כאב ומצוקה מובילים ליצירה. הפעילות היצירתית עשויה להוות מגן, מחסה, פורקן, עידון. נאמר אפוא שלא נוכל לנתק בין הנפש והרגש לבין האומנות והיצירה. נהפוך הוא, היצירה היא המקום שהנפש נכספת אליו. העיסוק ביצירה מאפשר לעבד חוויות, לקשור קשר תוך־אישי בין האדם לעולמו הפנימי, להציע אפשרויות חדשות ולהתבונן פנימה והחוצה.

הוגים שונים מלמדים אותנו שיצירת אומנות נתפסת ככזו שאינה כפופה לאינטרסים ולמטרות חיצוניות לה; האי־תלות או ההשהיה הזאת מאפשרת לאומנות למלא תפקיד טיפולי־תרפויטי ביחס לסבלה של האנושות. האוטונומיה של יצירת האומנות מאפשרת לראות ביפי היצירה פעולה או תוצר, יסוד המשכך ומפייס במידת־מה את הסבל האנושי.

כאן אנו נחשפים לתופעה מרתקת: אנשי צבא שעסקו בכל הקשור לתחום הפיזי המלחמתי: לוחמה, חיי אדם, הגנה, ניהול, טכנולוגיה, נשק, שדה וקרב, כל מה שהיה ליבת עיסוקם שבו גם הגיעו להישגים, לתארים ולדרגות בתחומם – פונים כאן לעסוק בתחום שנתפס שונה לחלוטין מכל מה שעסקו בו קודם לכן. יש שעסקו בזה קודם לכן ופסקו למשך זמן, ויש שהמשיכו לעסוק בכך גם תוך כדי פעילותם הצבאית. כך או כך הדבר מעורר פליאה, עניין ושאלה. נציין שהשאלה לא עולה מתוך ספק ומתוך המחשבה שאולי אין זה לא ייתכן. השאלה באה מהמקום שבו מתעוררת הסקרנות לחשוף את העניין, לברר אותו, לרדת לעומקו. ממבט ראשון נראה כאן ניגוד, סתירה פנימית, אך בעיון מעמיק יותר נוכל לראות בכך גם סוג של השלמה. לא בכדי לימד אותנו הפסיכואנליטיקן קרל יונג שהשלמות מורכבת מהאופן שבו אדם מקבל, מכיר ומכיל את הניגודים שמתקיימים בו־עצמו.

המשפט האלמותי המזכיר לנו את הסכסוך הקבוע בין המוזות והתותחים הרועמים, עורר אותי לבדוק את הקשר בין אומנות ומלחמה, אם בכלל קיים כזה. תולדות האומנות חושפות לפנינו היסטוריה ארוכה של אומנות ופעילות יצירתית השזורות במלחמה.

בין אומנות ומלחמה – יש דברים בגו

לאורך ההיסטוריה שימשה האומנות אמצעי לבטא רגשות לאומניים או פטריוטיים, כמו גם צורך בהאדרת מלחמה וכיבושים צבאיים. בתקופות מלחמה הוזמנו אומנים ליצור יצירות התומכות במאמץ הצבאי כמו כרזות תעמולה, שירים פטריוטיים ואפילו אנדרטאות מלחמה. זאת ועוד: החיילים עצמם השתמשו בפעילות יצירתית כאמצעי להתמודדות עם טראומות המלחמה, החל בכתיבת שירה, עבור להלחנת מוזיקה וכלה בציור ופיסול. עם זאת, המלחמה הייתה גם כוח הרסני שפגע לעיתים קרובות בחפצים תרבותיים וביצירות אומנות. מלחמות חוללו הרס של יצירות אומנות אין־ספור, של מבנים היסטוריים ואתרי מורשת תרבותית – דבר שהוביל בהכרח לאובדן אוצרות תרבות שאין להם תחליף ולשיבוש ההמשכיות התרבותית.

חקר ההיסטוריה של האומנות חושף אומנים שיצרו בהשפעת מלחמות וצבאות ואומנים שהיו בעצמם לוחמים וחיילים והשתתפו בקרבות. השאלה כיצד כל זה השפיע על הפעילות האומנותית שלהם ועל רגשותיהם. אנו למדים שלמלחמה הייתה השפעה עמוקה על אומנים ויצירתם, על רגשותיהם ועל חייהם האישיים. חלק מהאומנים ניזונו מהטראומה והמצוקה הרגשית, נתנו לכך ביטוי ביצירתם, וייתכן שאף ראו בכך סוג של מזור. אומנים אחרים השתמשו במלחמה ככלי לבקר את החברה והמערכות הפוליטיות, כמו למשל תנועת הדאדא. תנועה זו קמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, וביקשה לערער על הצורות האמנותיות המסורתיות ולאתגר את ערכי התרבות שמשלו בכיפה באותה תקופה. אומני דאדא יצרו יצירות פרובוקטיביות הגובלות בסוג של 'אי־גיון' במכוון, ואלה משקפות את התפכחותם מעולם שנקרע במלחמה.

פבלו פיקאסו ביצירתו "גרניקה" (1937) מוחה נגד המלחמה בכל הזמנים. הציור נקרא על שם העיירה והוא תגובה להפצצה האכזרית של מטוסי קרב גרמניים ואיטלקיים שהרגו ופצעו מאות אזרחים. בציור צבעים מונוכרומטיים וצורות קוביסטיות המעניקים ליצירה תחושה של פיצול וכאוס. הדימוי המרכזי הוא סוס צורח, שהפך לסמל אייקוני לזוועות המלחמה. כמו כן אפשר לראות גם דימויים עוצמתיים ונוקבים נוספים, כמו אישה המחזיקה את ילדהּ המת ודמות מתפתלת בייסורים על הקרקע. יצירה זו נחשבת לאחת מיצירות האמנות האנטי־מלחמתיות החשובות במאה העשרים.  זהו גינוי עוצמתי של האלימות וההרס של מלחמה, תזכורת להשפעה ההרסנית שיש למלחמה על אזרחים.

ציור 1 – גרניקה של פיקאסו

המשורר וילפרד אוון (1917) מעלה בשירו Dulce et Decorum Est"" ( תרגום מלטינית 'מתוק וראוי הוא')  ביקורת נוקבת על האדרת המלחמה, ומתאר בצורה חיה זוועות מלחמה. פסלהּ של האומנית קתה קולביץ "ההורים המתאבלים" (1932) מתאר זוג מתאבל על אובדן בנם במלחמת העולם הראשונה. זהו כתב אישום רב־עוצמה נגד האלימות חסרת הטעם של המלחמה ועל השפעתה ההרסנית על משפחות. הסופר טים אובריאן בספרו "הדברים שהם נשאו" (1990) מעלה סיפורים קצרים של חיילים במהלך מלחמת וייטנאם. הוא מתאר את המחיר הנפשי והרגשי של המלחמה על חיילים ואזרחים כאחד.

ציור 2 – קטה קולביץ – ההורים המתאבלים

יש עבודות אומנות המתארות אירועי מלחמה. הצייר ז'אק לואי דוד בציור "נפוליאון חוצה את האלפים" (1801–1805), מתאר את נפוליאון בונפרטה מוביל את חייליו על פני הרי האלפים במהלך המערכה האיטלקית של מלחמות העצמאות הצרפתיות. הציור הוא חגיגה ליכולתו הצבאית והשאפתנות של נפוליאון. פרנסיסקו גויה בציורו "שלושה במאי 1808" (1814) מתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדים על ידי חיילים צרפתים במהלך מלחמת חצי האי. ציור זה הוא גינוי עוצמתי לאכזריות המלחמה וקריאה לצדק ולאנושיות.

אומנים אלו דיברו על המלחמה, זעקו אותה. אנו מוצאים אומנים רבים ששירתו כחיילים, פעלו ולחמו בשדה הקרב ולאחר מכן עסקו באומנות ואף עשו קריירה משמעותית בתחום זה. הצייר אוטו דיקס שירת בחיל הארטילריה במלחמת העולם הראשונה, התקדם בדרגות, קיבל עיטור את צלב הברזל והועלה לדרגת קצין. לאחר המלחמה השתנה סגנונו, עבודותיו קיבלו ממד פוליטי ובהן הוא מביע כעס. בתערוכה קבוצתית שנקראה "לא עוד מלחמה" מציג דיקס בסדרת תחריטים את האכזריות והכאוס של מלחמת העולם הראשונה. העבודות מתאפיינות באלימות הגרפית שלהן ובתיאור גלוי של מחירה הפיזי והרגשי של המלחמה.

ציור 4 – אוטו דיקס – הגוף שאחרי המלחמה

הסופר והפילולוג הבריטי ג'יר"ר. טולקין שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין איתותים. חוויותיו בשוחות השפיעו על כתיבתו וניכרות בספריו "ההוביט" ו"שר הטבעות". הצייר הגרמני מקס בקמן שירת במלחמת העולם הראשונה, נפצע בקרב והשתחרר מהצבא, אך לחוויותיו במלחמה הייתה השפעה עמוקה על עבודתו. ציוריו מתארים את הזוועות והכאוס של המלחמה, ומשקפים את התפכחותו מהחברה ומהפוליטיקה. הסופר האמריקאי רון קוביץ' שירת במלחמת וייטנאם, נפצע והפך למשותק בגופו – הפך לפעיל אנטי־מלחמתי וכתב את "נולד בארבעה ביולי" – זיכרונות על קורותיו במלחמה ופעילותו נגדה.

האומן הגרמני ג'וסף בויס שירת כטייס קרב במהלך מלחמת העולם השנייה. הופל מעל חצי האי קרים ב־1944 ונפצע באורח קשה. לחוויותיו במהלך המלחמה הייתה השפעה עמוקה על האומנות שלו ועל אמונותיו הפוליטיות. הוא הפך לאומן מוביל דעה חשוב. בויס האמין כי יש בכוחה של האומנות לחולל שינוי חברתי ופוליטי, ועבודתו שילבה לעיתים קרובות אלמנטים של ביצוע, אקטיביזם ומעורבות קהילתית. 

אלה היו אומנים וסופרים פעילים, מוכרים וחשובים והטביעו חותמם בעולם התרבות.

עובדות אלו מדגימות את המורכבות של החוויה האנושית ואת הדרכים שבהן היבטים שונים בחייו של אדם עשויים להשפיע על עבודתו – לטוב ולרע. בעוד ששירות בצבא וחוויית הטראומה והאלימות של מלחמה עשויים להיראות בסתירה לשאיפה לקריירה יצירתית, אומנים רבים מצאו דרכים לשלב את חוויותיהם באומנות שלהם ולהשתמש בעבודותיהם כאמצעי לעיבוד החוויה, כדרך להתמודדות, ולפעמים להתבונן ממרחק לשפוט ולבקר.

בישראל רוויית המלחמות, כשהנוכחות הצבאית היא חלק מהמהות הישראלית והמדינה המתחדשת, רבים האומנים שעוסקים בנושאים אלה ביצירתם, כמו שגם רבים מהם שירתו בצבא, כפי שאנו נוכחים גם בתערוכה זו. הצייר והפסל צבי גולדשטיין מרבה להשתמש בדימויים צבאיים ובסמליות, ביצירתו מתייחס לחוויה של חיילים ולהשפעת המלחמה על יחידים וחברה. הצייר והפסל ציבי גבע משלב ביצירתו חפצים וחומרים שנמצאו, ועוסק בהשפעת המלחמה על הנוף ועל חיי הפרט. האומנית מיכל רובנר משתמשת בווידאו־ארט, פיסול ומיצב ומדברת על קונפליקט, עקירה וזיכרון. יצירתה 'גבול' ( 2008) הוא מיצב וידאו גדול הכולל מספר מסכים בהם נעים בהילוך איטי, אנשים במעבר גבול בין ישראל לשטחים הפלסטיניים. הווידאו מלווה בפסקול של רעש ומוזיקה מטרידה. רובנר מבקשת מאתנו לשקול את הדרכים שבהן גבולות וחלוקות מעצבים את חיינו וחוויותינו ואת המחיר שסכסוך ואלימות עשויים לגבות על יחידים וקהילות.

ציור 4 – צבי גולדשטיין

ציור 5 – ציבי גבע – מתוך הביאנלה בוונציה

האומן משה גרשוני שירת בצבא ולאחר מכן הפך לדמות בולטת בעולם האמנות הישראלי. עבודתו משקפת את חוויותיו כחייל ואת התנגדותו למלחמה ולמיליטריזם. הפסל יגאל תומרקין שירת בצבא, עבודתו מרבה להתייחס לנושאים הקשורים למלחמה, אלימות ותסיסה פוליטית וכפי שהוא אומר " המלחמה זורמת בדמי, נראה שלעולם לא אשתחרר ממנה". הפסל והצייר מנשה קדישמן שירת בצבא ועבודתו מרבה להתייחס לנושאים של טראומה, זיכרון ואובדן. אומנים אלה ששירתו בצבע משקפים את החוויה האישית שלהם ומבטאים את התנגדותם למלחמה ואלימות.

ציור 6 – יגאל תומרקין

ציור 7 – מנשה קדישמן – עקדת יצחק

הסופר עמוס עוז שירת בצבא ורבים מהרומנים שכתב כמו "שלום מושלם" ו"קופסה שחורה", עוסקים בנושאים של מלחמה וסכסוך, וחוקרים את השפעת האלימות על יחידים וחברה. המשורר יהודה עמיחי מרבה גם הוא להתייחס בשירתו למלחמה, קונפליקט, זהות, זיכרון והחוויה האנושית. הסופר ס' יזהר שירת בצבא ויצירתו "חירבת חזעה" נחשבת ליצירה מכוננת של הספרות הישראלית, ובה הוא עוסק במלחמה וסכסוך ובחוויות של חיילים ואזרחים שנקלעו לאלימות הסכסוך.

כל מה שתואר עד כה מצביע על קיומו של קשר כזה או אחר בין אומנות־צבא־מלחמה־חייל אומן או אומן חייל. ללמדנו שגם התערוכה שבה אנחנו צופים היום היא חלק ממערך אנושי על־זמני. רוצה לומר, חלק מחיים על כל הווייתם בהתייחס לעובדה שיש עת כזו, ועת כזו, ולעיתים העיתים עצמן מעורבות ומשולבות אלה באלה בזמן אמת.

וכיתתו חרבותם למכחול ואזמל, עדשה ועט – כאן ועכשיו

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית הכוללת מלחמות, אובדן, הישרדות ויצירה אפשר להסיק שגם התערוכה הנוכחית היא עוד נדבך חשוב לדברים שהוצגו למעלה. הרקע שהוצג בפרק הקודם יוצר קשר בין עולם האומנות, בין ההיסטוריה של האומנות, בין התופעה עצמה ובין מה שקורה כאן בתערוכה הנוכחית. עתה אני מציעה עוד כמה נקודות מבט, כאלה שינסו לבחון את התופעה ולנסות להבין מה עומד מאחוריה מבחינה אישית, נפשית, ערכית ותרבותית.

היום יודעים לומר שפעילות אומנותית יוצרת אינה מנותקת ממהלכים רגשיים. יתרה מזאת, עולמות הרגש והנפש, חלקים תת־הכרתיים, מניעים לא מודעים ורגשות מודחקים – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. אפשר אפוא לומר שייתכן שחלקים רגשיים אלה שקשורים לאונה הימנית של המוח ואשר אמונים על חלקים באדם הקשורים לחוויה רגשית, ספונטניות, דמיון, אינטואיציה, תת־מודע ועוד, נמצאו כפחות פעילים בזמן הפעילות הצבאית. אם כי אין לטעון שהם לא קיימים. מתוך התערוכה עולה, באופן מובהק אפילו כמו סוג של 'כתובת על הקיר', שהינה, הגיע מקומם של החלקים המודחקים הללו, הגיע זמנם, והם מקבלים את המקום המרכזי על בימת חייהם של אלה היוצרים, אותם אנו רואים כאן.

אפשר לראות את האומנות צורת טיפול לטראומות מודעות ולא מודעות, למתחים או לאתגרים אחרים המטרידים את מנוחת הנפש בעקבות החוויות השונות הכרוכות בפעילות צבאית. עיסוק ביצירה בכתיבה ובאומנות חזותית הוא דרך טיפולית לעיבוד והבעה של רגשות, במובן של  Art is Therapy, אריסטו כבר טען, עוד בטרם הייתה הכרה שלאומנות יש ערך מרפא.

נקודת מבט נוספת מצביעה על זמן אחר וחדש שהזדמן לחייהם – תופעת הפנאי. אנשים שמסרו את עיקר זמנם לתפקידים מוגדרים ומשמעותיים אשר לעיתים מנעו מהם לעסוק בדברים אישיים פנימיים, מצאו עתה את הזמן לכך. יונג יתאר זאת כמי שהיו עסוקים עם עצמם כלפי חוץ ועתה מצאו דרך וזמן לעסוק עם עצמם כלפי פנים.  כמו כן אפשר לראות בפעילות זו ערך רב בהקשר של היכרות עם יכולות נוספות שלא זכו להתממש, ובצד אלה תגמול והעלאת ערך הדימוי העצמי ותפיסת העצמי.

בהקשר החיצוני עיסוק זה נותן מענה לצורך בסיסי קיומי להרהר בחוויות החיים במבט ביקורתי או משלים. לאחר קריירה ארוכה בצבא אנשים נוטים להרהר בחוויותיהם כדי להבין את עצמם ואת חייהם. נוסף על כל מה שנאמר פעילות יוצרת עשויה להתבטא דרך עדשה ומשקפת – התבוננות על חוויות עבר, על מציאות בזמן הווה, לחקור זאת ולהשתמש גם בפעילות וגם בתוצר כסוג של שופר שלעיתים אומר את דברו באופן עקיף ומטפורי.

אם כן הגורמים לכך שאנשים שבחרו בשירות משמעותי וארוך בצבא על תפקידיהם השונים עשויים לפנות לאומנות לאחר פרישה הם מורכבים, מגוונים ומשתנים מאדם לאדם. ככלל נאמר שפעילות יוצרת היא דרך עוצמתית ומשמעותית להבעת רגשות, לחקור חוויות חיים ולמצוא סיפוק לאחר הפרישה. פעילות זו אינה מצביעה בהכרח על כך שזה עתה התגלה פן אחר באישיותם, אלא משקפת היבט שלא הובע בעבר. אנשים הם מורכבים ורבי־פנים, ומכאן שעשויים להיות תחומי עניין וכישרונות רבים ושונים שאי אפשק לממש ולתת להם מקום וביטוי בזמן עיסוק תובעני מסוים. עיסוק ביצירת אומנות חזותית, בכתיבה או כל עיסוק אומנותי אחר לאחר פרישה עשוי לסלול דרך לגילוי חלקים באישיות שלא באו לידי ביטוי קודם לכן. 

מן הראוי לציין שבתערוכה הנוכחית מציגים גברים ונשים, כמעט כולם גמלאי צה"ל, למעט כמה בנות זוג של גמלאים או אלמנות. אך העיסוק באומנות, תרומתו לתרבות בכלל, לקבוצה, לחברה ולפרט הוא נכון באשר הוא.

בתערוכה הנוכחית אנו פוגשים קשת רחבה של תחומי יצירה – ציור, פיסול, צילום, מלאכת מחשבת, כתיבה ספרותית, פרוזה עיון ושירה. ברמת התוכן החזותי נוכל למצוא יצירות בסגנונות שונים ובטכניקות שונות – מריאליזם למופשט, מציור רזה לציור חומרי. ציירים עוסקים בנוף, מושפעים מנופי הארץ – עצים, אנשים, מקומות. עוסקים באור, בצבע, בהשתקפויות. מצלמים בארץ ובעולם, משתמשים באפקטים שונים של צילום – משחקי אור. אחרים משחקים בחומר – נייר, ברזל, אבן, מתכת וצבע. מספרים סיפורים מהחיים על החיים. נראה שבאומנותם אינם עוסקים בעבר ובמה שהיה חלק משמעותי מחיי היום־יום שלהם בעבר, אלא עוסקים בהתבוננות, בתיעוד רשמים, בשילוב שבין הנראה למרגיש, מה שנקרא נוף פנימי ונוף חיצוני – ויוצרים. פעולת היצירה והתוצר הם לב ליבו של העניין. והם אלה, כמו שנאמר, התורמים לרוח היוצרת איתנות הנפש ורווחה נפשית ותחזוקת ה'עצמי'.

עוד אציין שבשונה מעבודות שהצגתי בפרק הקודם שבהם האומנים נתנו ביטוי לעברם כלוחמים או למלחמה בכלל והיה בהן סוד של התרסה, מחאה, זעקה, הרי שכאן בתערוכה אנשים בחרו לעסוק בחלק היפה, המהנה והאסתטי של החיים, כמו הניחו את עברם מאחוריהם. סוג של חזון אחרית הימים. הציורים עוסקים בנופים, באדם, בטיולים. כמו רוצים לומר החיים, על הטוב שבהם מנצחים.

חומרי העבודה של העוסקים בכתיבה הם המילה, גם כאן כמו בכל תהליך יצירתי, המילה הכתובה היא שמייצגת את רחשי הלב, הרהורי המוח, חיבוטי הנפש ותוצרי מחקר והתבוננות מעמיקים. מקצתם נותנים מחדש מקום לפינת הקול הילדי שעוד קיים בהם, עוסקים בספרי ילדים ומביאים לילדים את "כל מה שילדים אוהבים", כלשונו של אחד היוצרים. חלק גדול מהכותבים מתייחסים לאירועי העבר וספריהם מוקדשים לחברים שנפלו בקרב. יש שמדברים על תקופות היסטוריות כמו למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה או השנייה, ומציגים ראייה ערכית ופילוסופית על החיים וסיפורים מאחורי הקלעים. יש שמציעים דרכים לחיים נוחים ובריאים יותר בכתיבתם. יש שפנו לעסוק בחקר תרבות והגות, אחרים גילו את הקול האומנותי, המשורר שבהם וכותבים שירה, יש שנותנים דרור לדמיון וקושרים סיפורים לתקופה, לזמן ולאדם תוך כדי הישרדות והתבגרות.

התופעה שאני מצביעה עליה, היינו תערוכה של 'צוות', או בשמה המסורתי 'צוות יוצר', אכן משקפת עבודת צוות. אם אלה אנשי צוות שיזמו זאת ופועלים בכל המרץ, הדיוק, ואהבת הדבר כדי לממש זאת, אם אלה חברי 'צוות' שנענו לקריאה ותרמו משהו מיצירתם. המפגש המצֻוות הזה של צוות יוצרים תחת מטרייה אחת, כתת־קבוצה בתוך ארגון 'צוות' – גמלאי צה"ל, יוצר נישה מיוחדת חשובה, עם קול ייחודי משלה. קול שצריך להישמע, או במקרה הזה להיות בבחינת 'רואים את הקולות' שהוא הקול הנראה והנכתב.

מפגש תרבותי זה מסתייע בזכות הפעילות המבורכת של אנשי 'צוות' על כל קשת התפקידים שהיו במיזם זה. הוא מאפשר מפגש תרבותי משמעותי נוסף בעל נופך ואמירה משל עצמו, הן ברמת הפנים של הגוף עצמו הן ברמת החוץ, כאשר האירוע נפתח לקבל הרחב, פותח את התודעה ומצביע על העשייה ועל מה שהגדרתי כתופעה. בדרך זו נחשף לפני הקהל הרחב פן נוסף ויפה של החברה הישראלית על גווניה ורבדיה השונים, המנוגדים לכאורה והמחוברים למעשה.

אפשר לומר שתערוכה זו נותנת מקום חשוב להכיר ולהבין את המשמעות של הפרט והכלל. מקומו של הפרט כיוצר בעל אמירה, עולם ומלואו בפני עצמו. והכלל – מקום לחבור יחד לשזור תערוכה אחת שלמה גדולה יותר מסך חלקיה ההופכת להיות אמירה שבה נוסף על הסיפור האישי של כל יוצר ויוצר נרקם ומתגבש סיפור אחד גדול.

מוזמנים לצפות בסרטון – וכתתו חרבותם למכחול

מוזמנים לצפות ולדפדפ בקטלוג – וכתתו חרבותם למכחול – צוות יוצר

להלן הסרטון ובו אוסף היצירות באמנות חזותית ובספרות – מתוך המוצג בתערוכה גופה

כל זאת ראיתי בעיניי – הקול האישי

שנים רבות אני מצויה בעולם האומנות כיוצרת, חוקרת, אוצרת וכיו"ב. דווקא השנה התגלגל לפתחי המיזם הזה לחבור ל'צוות' ולאצור תערוכה. צעדתי אל תוך הדבר בשני כובעים, כמו מהלכת בקו ישר בו בזמן על שני מסלולים. מצד אחד ברור לי שיש כאן יוצרים, אומנים, סופרים משוררים שהיו בעברם חיילים ומשרתי צבא ומדינה מתוך בחירה, ואני מבינה שזו למעשה 'מגה תערוכה'. זאת לא תערוכת נושא. ובכל זאת יש כאן עניין ואני תוהה לדעת כיצד מרימים מיזם כזה כאשר נקודת המוצא שלו והמטרות שלו שונות ממה שמקובל בעולם האומנות. מצד שני אני מייד מזהה תופעה, כפי שציינתי, מסמנת אותה ויוצאת לדרך.

ודווקא השנה. הינה אני שמדברת על תופעה ועל צבא. מוצאת עצמי סוגרת מעגל. הצבא והמלחמה הם חלק ממה שעיצב את דמותי בחמישים השנה האחרונות. אנו מצדיעים השנה חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. אני אלמנת מלחמת יום הכיפורים, שכלתי את בעלי יוסף צבי (בונדי) יעקבס ז"ל, שהיה סמ"פ במילואים בסיירת שריון גדוד 189, נפל בפאיד, יומיים לפני הפסקת האש. נותרתי ילדה – אם (ופתאום גם אב) לשני ילדים, בן ובת – ברק וחלי. נישאתי בשנית ונולדו לי ילדים נוספים. בניי שירתו בצבא, קצינים בשריון, בני הבכור, סא"ל ברק יעקבס המשיך את דרכו במודיעין עד לפני כשנתיים, בניו קצינים בצבא. והינה אני עצמי מגלמת במו חיי את השילוב הזה בין צבא־מדינה־מלחמה־אומנות.

ציור 8 – נורית צדרבוים – אישי צבי יעקבס ( בונדי) ( צוייר בשנת 1985 )

רצה הגורל וזימן לי לסמן חמישים שנות חיים המלווים בטראומת המלחמה, ועם זאת 'במותו ציווה לנו את החיים". והינה אני פוגשת שמונים אנשי צבא בדימוס, מכל קשת התפקידים, ואני זו שמובילה אותם להציג תערוכה, להציג את עצמם, לתת עוד מבט משמעותי על נפש האדם, להראות צדדים נוספים נפלאים ואחרים בעצמם, בקבוצה שהם שייכים אליה. כך אני ביני לביני מזכירה ומציינת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, כמו שאמרתי סוגרת מעגל – לי, לילדיי, לכל המשפחה שנוצרה וגדלה ואולי לרוחו שבשמיים למעלה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות ל'צוות' שבחרו בי לתפקיד זה ולכל האומנים היקרים ששיתפו פעולה לכל אורך התהליך המורכב. אני מרשה לעצמי לומר, נראה שזה צריך היה לקרות (It meant to be).

בספר יואל (ב, ז) אומר הנביא כי "ְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם". על פי פרשנים המילה 'יעבטון' יחידאית וככזו אינה ברורה. חלק מפרשני המקרא מציעים שייתכן שהכוונה היא ל'יעוותו'. לענייננו כאן אני אומר שאפשר לאפיין את היוצרים בתערוכה זו לאלה שבזמן מסוים בחייהם פעלו כלוחמים וכאנשי צבא על כל גוני התפקידים ועם זאת בחרו לאחר מכן את דרכם, זו שתואמת לרוחם בזמן הנכון.

אסכם בדבריו של אלברט איינשטיין המתאימים ומובנים לכל מי שבחר לעסוק באומנות: "אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האומנות ואל המדע הוא השאיפה להימלט מחיי היום־יום על גסותם המכאיבה ושיממון ריקנותם, להימלט מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד". על כך אומר שאשרי אלה שבחרו בדרך זו ואשרי הדרך הזאת המאפשרת.

ד"ר נורית צדרבוים

אוצרת