מה מעבר לגבעות – איך הן מגלות בזמן שהן מסתירות

מתוך אירוע ההשקה לספרה של מיכל דורון "מעבר לגבעות החשופות"

ד"ר נורית יעקובס – צדרבוים

"אתה מזכיר לי את הגיבור של הבמאי ההוא, דיוויד לינץ'", אמרה,

"שכל מה שכתב רצה למחוק, כן קראו לסרט 'ראש מחק'. המודע מול הלא מודע". (דורון, מתוך הסיפור מטה הקסמים)

'מעבר לגבעות החשופות' הוא שם הספר, ובזה ארצה לפתוח את דבריי.

מצאתי שהספר, בשמו מייצג את הסופרת מיכל דורון. את מה שהיא עושה בחייה, מקצועה, המומחיות והייחודיות שלה. דורון מדברת על גבעות. אנו יודעים שגבעות מטבען נראות ובולטות, דבר פיזי בעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנו, הן שם. עם זאת, בזמן שהן בולטות ניצבות נכוחה, הן גם מסתירות. שהרי יש משהו מאחוריהן. משהו שאנחנו לא נוכל לראות. הנוכחות שלהן היא סוג של חשיפה, אבל זו חשיפה אשר בעת שהיא גלויה בולטת היא מסתירה.

אני רוצה לומר שכך גם הכתב. מיכל פוגשת בחיי היומיום שלה אנשים וכתב. הכתב נראה, וגלוי. כותבים אותו, מנכיחים אותו, קוראים ממנו את אשר הוא מייצג – שהרי מילות הכתב הם סמלים מוכרים ומקובלים אשר נושאים עמם תוכן. לא בכדי אמר לקאן ש 'האות היא המשענת של המילה'. האות היא הצורה אשר יחד עם חברותיה האותיות מייצרת מילה וחופנת בתוכה תוכן.

באה מיכל וכמו אומרת לנו, לא רק זו, גם זו. לא רק שהמילה מוסרת תוכן, אלה שהיא בצורתה מספרת רבות ונסתרות על האדם. אם כך, המילים הכתובות החזותיות, הבולטות כמו הגבעות, מסתירות., כשם שיש משהו מעבר לגבעות החשופות, כך גם יש משהו מעבר לכתב – בעבור מיכל הוא חשוף וחושף. נאמר אם כן, שבזמן שהן בולטות וגלויות הן גם מסתירות. הדבר המצביע על היפוכו. רוצה לומר שהדבר החזותי בין בגבעה עסקינן או בין אם בכתב, הוא נוכחות המצביעה מעצם נוכחותה על הנסתר. את הנסתר הזה יודעת מיכל לראות, כשהיא בוחנת כתב יד, ויודעת להראות כאשר היא מניחה לפנינו סיפור.

אנשים כותבים, נניח למיכל, והיא קוראת את הדבר ומשם קוראת אותם. כך היא צופה אל עבר ומעבר לגבעת הנפש החשופה, ומגלה עולמות שלמים. שהרי הנפש עצמה מרובדת ומחולקת בשכבות כפי שלימדו אותנו יונג ואחרים.

כך נפניתי לקרוא בספרה. בו הסופרת מספרת סיפורי אדם, סיפורי חיים. או כפי שכתבה בלשונה "הצופן המניע את האדם, את נבכי נפשו את התודעה ואת רגשותיו".

בספר הזה מיכל חובשת באופן מופלא שני כובעים. כובעה של הצופה – הבוחנת – המקשיבה – זו שרואה את האדם דרך חותם כתב ידו. הכובע השני הוא כובע הסופרת. כך משייטת היא בים הנפש של בני אדם, טווה ואורגת סיפורי חיים. סיפורים אותם יצרה ממה ששמעה, ממה שחשבה, ומהאופן שבו רקמה את הסיפורים, אלה בין אלה, אלה בתוך אלה. ואין משנה כלל אם אלה היו הסיפורים במציאות, או שמא נוסף אליהם נופך של יוצר- סופר פורה. כך או כך הסופרת מייצרת מציאות חדשה.

זהו מסעה המפליג אל נבכי נפש האדם, ואל הפיתולים שהחיים מזמנים. האופן שבו מיכל פוגשת את עולמם, בו היא משלבת בין מה שהיא יודעת, ואולי הם לא, ואולי בין מה שהם יודעים רק צריכים עוד חיזוק, הוא סוג של מקור השראה. השאר זה כבר ביד היוצר. היוצרת.

וכך הסופרת מדברת על הלא מודע. בתור מי שחושפת אותו כאשר הוא מתחפש ומתגלה באמצעות הכתב, תנועתו וקימוריו, יודעת שבעבורה הוא 'על קדמת הבמה', ובספרה, שהוא בבחינת המרחב שבו לה מותר הכול, ואני הייתי אומרת 'מותר הקול' (מלשון התרה) – יכולה לדבר בשמו של תת המודע ולומר "קצת הלכתי לאיבוד בין כל האנרגיות החיוביות, אני לא תמיד חיובי. אני צועק, רע לי, תנו לי במה קיבינימט".

הנה לפנינו משפט מאוד משמעותי. כן כל חייו התת מודע נאבק על מקומו, הוא צץ ועולה, עולה ומגיח לכשמתגלה פרצה בחומת הנפש. רגע אתה ישן, נפתח פתח ותת המודע מזדחל דרך החלום, שהוא עצמו מייצר. רגע את מצייר, ותת מודע שם, נתלה על סמלים, צבעים, צורות ודימויים ואומר את שלו בדרכו.  וגם הוא וכל מסריו כמו הגבעות החשופות, גלוי ונסתר בו זמנית.

וכך הסופרת מטיילת בין אנשים, סיפורים. ואלה אכן סיפורים מהחיים ממש. סיפורים שאולי לא כתובים על הפרצוף של האנשים בהולכם ברחוב, או במפגשי אדם שונים. אלה סיפורים שאנשים חיים אותם, לעתים סוחבים אותם. לדוגמא האישה הכלואה המוכה, יש כאלה בינינו רבות והסופרת נותנת להן כאן קול ומקום. הסיפור נוגע כסיפור וכתוב בכנות רבה, מעבר לכך שהוא סיפור הוא מסר ואמירה חשובה, אשר אמורה להוציא את כל אחד ואחת מאתנו מאזור הנוחות, מההסתרה, מההתעלמות. ספור פשוט – כלל וכלל לא פשוט.

וכך כמו שתת המודע קיבל תפקיד ראשי ועלה על הבמה, כך גם 'מר שוקולד' המתוק. וגם כאן מעבר לסיפור שבו השוקולד הוא הגיבור הראשי לכאורה, עולה מסר חשוב המדבר וזועק את קולם של אחרים. אני מזהה את התכסיס הזה, זה המעבר לגבעות, או הכתב, או הפנים החתומים של בני אדם.

כמו 'הנעדר הנוכח', כאן בהקשר הזה אנו פוגשים את 'הגלוי הנסתר' או 'המסתיר המתגלה'. מיכל בספרה מביאה את הסיפורים שלא מספרים. סיפורים שאפילו נושאי הסיפורים עצמם מסתירים לעתים מעצמם וברוב המקרים מאחרים. למשל הבן הטוב שנחשף לסודו שלו עצמו, וכאשר הוא לא נותן לעצמו רשות והתר להיות 'הוא' הוא אומר "הרוח הרעה והדיבוק בדמות המחשבות השחורות עדיין פוקדים את נשמתי. יום אחד אצליח להיפטר ממחשבות אסורות אלו, אבל בינתיים אני מתבוסס בדם המחשבות הללו", וחי את חייו 'האסורים' בתרתיי משמע.

כסופרת דורון מביאה סיפור, מציגה דמויות, התרחשות ועלילה. לרוב מדובר בקושי שעולה מן החיים, מן האדם. הסופרת אמורה להציג פתרון, הפתרונות אותם היא מציגה מרתקים משום שאין בכוונתה להסב נחת והנאה לקורא בבחינת "ומאז ועד היום הם חיים באושר ובעושר". הסופרת מגיעה לסוף הסיפור הקצר, מתארת את רגשותיו של הגיבור, לעתים את חוסר המוצא, את ההשלמה, את החיים. את החיים החשופים למי שמטפס אל ראש הגבעה כדי להציץ לראות את מה שרואים משם. לעלות כדי לרדת למטה – אל נבכי הנפש. אמרנו 'תת המודע'.

לסכום נאמר שמיכל לוקחת את הקורא למסע. מסע שבו היא מציעה לו סיפורים, בבחינת אוסף סיפורים על אנשים על חיים, אך גם זו לדעתי רק הגבעה. זה הגלוי. בתוך הסיפור, מלפניו מאחוריו ובעומקו הסופרת מבקשת לספר לנו על חולשות, מצוקות, רגעים של אושר, לקיחת אחריות, חלומות, אמונות, אשליות, אכזבות, פתרונות ואמיתות. מה שבאמת קורה לפני ולפנים, במצולות הנפש, בפיתולי החיים. בין לבין שוזרת הסופרת אמירות חשובות המסבירות לא אחת מה באמת מוביל אותנו – כמו הרמז הראשון בתחילת הספר 'הלא מודע על הבמה' וכמו למשל משפט שמופיע באחד הסיפורים "הפחדים הם בעלי ברית נאמנים, הם אינם נעלמים ותמיד כאשר קוראים להם הם מגיעים במהירות ואינם מתעכבים. לעתים כאשר הם חשים נזנחים, הם מופיעים במסכות שונות ובלבושי מפתיעים ודורשים להכיר בקיומם". בבחינת בואו נלמד ונכיר את תופעת החרדה והפחד.

אוסקר וויילד אמר 'תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת" – הסופרת בסיפוריה לובשת את המסכה כדי לומר את כל האמת. המסכה מבחינתה אלה הם משקפי הרנטגן בהם היא מביטה פנימה אל עצמה, אל האחרים, לובשת ופושטת אותה ונעה בין דמיון למציאות, בין מציאות שאינה דמיון, בין דמיון שמזין את המציאות, בין הידוע לנסתר, ומספרת בשיא הפשטות את מה שבהחלט אינו פשוט.