קופסה שחורה – על מיטתו ערב מיתתו

על ההצגה של מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי – ד"ר נורית צדרבוים

קופסה שחורה – זה שם ההצגה שעלתה זה עתה מבית מדרשם של 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי'. יצירה רב תחומית של האנסמבל אשר ממשיך בכל שנה להוסיף עוד אמירה חזקה לרפטואר שלו, ואשר חושף את יצירתו החדשה, תמיד במסגרת 'פסטיבל עכו לתיאטרון אחר'.

הייתי. אני מלווה את האנסמבל מזה שנים רבות, ובשנים האחרונות אף משמשת שם כחברה בוועד המנהל. ואיני אומרת עתה את דברי השבח שלי בשל היותי חברה בוועד. נהפוך, אני מסכימה להיות חברה בוועד משום כל דברי השבח שאותם אני חושבת ואף אומרת.

ומה היה שם 'בקופסה שחורה'? ומה זו הקופסה השחורה שם ובכלל?

חוויה מטלטלת שאותה מעבירים השחקנים בצורה רב ממדית, רב תחומית, רב ועל זמנית.

וכך הם כותבים בקצרה "בערוב ימיו יושב אדם מול מיטה ריקה ועם שחר עליה מוטל" – ואתה רואה את השחקן פניו חרושות קמטים, לבוש לבן יושב ליד נר שהולך ודועך, ואינך יודע מי הולך ודועך, הלילה? הנר? או השחקן? – חייו. והנך יודע שהכל הולך ודועך. אבל אז, ליד תהליך הדעיכה מתחילה פריחה וצמיחה חדשה. צמיחת מחשבות, תמונות רצות, תמונות הולכות ובאות. חיים שלמים נרקמים שם בצל המוות.  וכך הם כותבים ובקצרה "בין תמונה להמתנה מבקרים אותו חייו:"

חייו של האדם מבקרים אותו. יפה. כן, חייו, הדמויות לבושות הלבן, עטויות באביזרים, הם דמויות, הם מספרי חיים, הם החיים. הדמויות נושאים עמם מסרים, סמלים, אמירות רגשות הם "נופים, עננים, שברי מילים, שמש זורחת, ירח במרחק נגיעה" – כמו שהם כותבים ובקצרה.

ואתה, הצופה, יושב קרוב ומביט מרחוק, יושב רחוק ומרגיש קרוב. האדם שמוטל על סף סיום חייו, על מיטת חוליו, צופה בסרט של חייו ואתה צופה בסרט של חייו, או שמא בסרט של חייך – היינו הך. מי נמצא שם שרוע על המיטה? אדם אחד? כל אחד.

קופסה שחורה – היא בדרך כלל תיאור של אוסף רכיבים אשר מקובצים בתוך יחידה אחת, שמטרתם היא לרשום ולתעד (באמצעים מכניים, אנלוגיים או דיגיטליים) נתונים שונים כגון מהירות, נתוני חיישנים, דיבור (בתא הטייס במטוסים), כוחות פיזיקליים שונים, נתוני מחשב וכו' מרכיבי הקופסה ומרכיבי חוץ, כדוגמת חיישנים ובקרים מתוכנתים. הקופסה היא אמצעי לשליפת מידע מסוים מתוך הרכיבים שמאחזרים את הנתונים ממכשירי הקופסה. הקופסה משמרת תכנים ומסרים שהיו בזמן אמת במקום אחר אולי. 'הקופסה השחורה' (ספר) של עמוס עוז היא פיענוח אסון אהבתם ונישואיהם של אילנה ואלק.

בהצגה, אנו כולל השחקנים, פותחים את הקופסה השחורה ומנסים להציג את רכיביה כאשר הם השחקנים, כמו אנחנו הצופים מנסים לפענח את רכיבי הקופסא. את צופן חייו של האדם המוטל על מיטת מיתתו שם או כאן או בכל מקום.

בזה עוסקת ההצגה. אך בהצגה כמו בהצגה התוכן הוא רק העילה להפקת יצירה.

אני מכירה את התיאטרון, את אופיו, את שחקניו, את תפיסת העולם שלו ורבות רבות מן ההצגות שעלו שם במהלך השנים. אני מוצאת שהצגה זו, הוא שיא חדש שאליו הם העפילו.

דיוק, ניקיון, אסתטיקה ואנטי אסתטיקה, שילוב רב תחומי של קול, מוסיקה, תנועה, צורה, מלל, מרחב, עיצוב, הכול פעל בתזמון מדויק ונקי. מעציב בתוכנו, מרהיב ביופיו. רגעים שיכולים להיות רגעים של צער ומתח הפכו להיות רגעים של יופי מסוג אחר. קבוצת השחקנים מתוזמנים, נעים בגוף, בקול, המוסיקה המדויקת, השפה הלא שפתית, החומרים, הלבוש, התפאורה. והכול כל כך ברור, נראה לעין באופן מדויק, וסתום וסמוי ואניגמטי בו זמנית.

משום מה עולה בדעתי להשוות את ההצגה למנה יפהפייה ומעוצבת, מריחה בריח טוב ומוגשת לאכילה. נוסח מנת גורמה. אתה רואה, אתה מריח, זה מוגש בעבורך אבל אתה הוא זה שצריך להשתמש בסכין ומזלג להביא את הדבר המופלא והטעים לחכך וללעוס אותו עד שיתעכל. כך גם כאן ועוד הרבה יותר מזה.

הקופסה השחורה נפתחת. אבל היא קופסה שחורה, ולכן לא די שנפתח אותה, יש לפענח את רכיביה. ופענוח כמו פענוח הוא חופשי ופתוח לכל רוח. הצופה הוא חלק מההצגה. זה לא פשוט. מגישים לך הצגה יפהפייה שנראית טוב ונשמעת טוב ואתה מתבקש להיות חלק ממנה, ולעבוד שם. לחשוב, להבין, לקלוט הכול ולספוג הכול. השחקנים שולטים במרחב ובחלל עם כל האופציות האפשריות, ואתה הצופה יושב שם כחלק מהסיפור. הסיפור האישי המורכב של הדמות המרכזית, היא גם הסיפור הכללי הרחב של כולם, של כל אחד. שהרי כל אחד הוא קופסה שחורה שנושא עמו רכיבי חיים טעונים מורכבים נעים ומשתנים.

הקופסה היא אולי שחורה, אכן, כמטאפורה. אבל בחלל החדר הבגדים לבנים. תכריכים? או בגדי כלה? נקיים מכל רבב, תמימים וישרים יוצאים לעולם מתוך קופסה שחורה. בחדר השחור והאפל אתה רואה כתמים לבנים נעים, קופצים, שרים, צועקים, בוכים, מדברים או כמו שהם כותבים בקצרה: "פנים מוכרות במצעד אין סופי בעיני רוחו, בתוך קופסה שחורה".

חשבתי שיש כאן התכתבות עם 'בבושקה' קופסא שחורה בתוך קופסא שחורה. אנחנו הצופים יושבים בתוך קופסא שחורה, כל אחד מאתנו הוא אחד הרכיבים בקופסא זו, ובתוך הקופסא השחורה הגדולה, עולם/ כל אדם, ישנה קופסא שחורה נוספת זו ההצגה, ובתוכה קופסה שחורה נוספת זו שנמצאת בעיני רוחו, על מסך מוחו של האדם המוטל על מיטתו ערב מיתתו.

ד"ר נורית צדרבוים