והיא רוקמת את עצמה לדעת, ויודעת

מלאכת תַּךְ-שֶׁבֶת

ד"ר נורית צדרבוים

"אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה" ( גוסטב פלובר)

כבר יצא לי לכתוב על יצירתה של מירה שטרן, אם זה היה כאשר פגשתי את עבודותיה (עוד בטרם הכרתי אותה) בתערוכה המרתקת 'הרקמה הגדולה' שהוצגה בגלריית הצוק בנתניה, ואם זה היה לאחר מכן כשהיכרותנו התהדקה כאשר השתתפה בשתיים מהתערוכות שאצרתי. שוב אני מוצאת עצמי כותבת על יצירתה. לא בגלל ההכרות האישית, ולא בגלל החברות שנרקמה ( אם כבר ברקמה עסקינן), אלא בגלל שמה שאהבתי ועניין אותי מלכתחילה ממשיך ומעניין אותי עוד יותר בהמשך. ומה שעניין אותי כביכול מעל פני השטח, מעניין אותי לעומק יותר ויותר.

ואי אפשר בלי גילוי נאות. את התערוכה המדוברת כאן, אצרה דורית מגל, שגם כתבה טקסט נפלא, נבצר מדורית להיות נוכחת בעיצוב ותליית התערוכה, ואת התפקיד הזה לקחתי על עצמי. זהו חלקי האישי בתערוכה, דבר אשר חיבר אותי לתערוכה.

התערוכה נפתחה ב – 9.9.22 . מקבץ של שלוש תערוכות יחיד, בגלריית הצוק בנתניה. שלוש אומניות חולקות את החלל. זוהי תערוכת זכות. שלושת האומניות זכו לפני המגיפה בפרס ראש העיר. וכפי שנהוג, ניתנת לזוכים בפרס אפשרות להציג תערוכת יחיד בגלריה החשובה של העיר.ברשימתי כאן  אתעכב על התערוכה של מירה – שהיא זוכת הפרס הראשון. התערוכה נקראת 'תך שרשרת' – כפי שהציעה דרורה וייצמן, וכבר למדתי שהיא אלופת השמות.אתאר בקצרה את התערוכה, ואנסה להציג כמה נקודות מעניינות מבחינתי. אעשה זאת ברוח כתיבה חופשית וחווייתית. מירה אוספת חפצים אישיים, ביתיים יומיומיים, כמו גם חפצים שסיימו את תפקידם, אלה הופכים להיות מצע העבודה שלה, או החומר הפיזי ליצירה. בשיטת האיסוף שלה היא פוגשת חפצים שמזדמנים לה בהפתעה, כמו מתגלים לה, ומגלים לה את אשר ידעה. מגלים לה שהנה זה בדיוק מה שהיא צריכה. היא אוספת בדרכים, בערמות נשכחות, כמו שגם אצל בני משפחה, חברים ועוד. אלה יכולים להיות מצעי מיטה ישנים ונוסטלגיים, מגבות מטבח, סמרטוטי רצפה, תחבושות, מעטפות של מכתבים שמייצגים חברות או מוסדות, עלוני תרופות, עטיפות, קרשים ועוד.

המצעים עליהם מירה עובדת הם חפצים שלכאורה עבר זמנם, או עבר זמן השימוש בהם, כמובן שהם מופיעים כאן בהגדרת 'רדי מייד' – שכן אין היא מסתירה את תפקידם הקודם, היינו את עברם. תפקידם הקודם הוא חלק חשוב מהאמירה. מה שהם היו בעבר, הוא חלק משמעותי ממה שהם עכשיו ביצירה החדשה. מירה מתכתבת עם העבר, העבר האישי שלה – זיכרון, ועם עבר תרבותי היסטורי שמתקשר לזיכרון הקולקטיבי וקושרת ביניהם . קושרת רעיונית וקושרת בחוטים.

בשירה 'תיקון' , המופיע גם הוא בתערוכה, כשהוא רקום אות באות היא מעירה ומציינת את ההקשר _{'איכרה קשישה מתקנת גרביים' – מזכירה ומאזכרת ציור של פיסארו משנת 1902.} וכך כותבת "….עֵינַיִם פְּרוּמוֹת /  בְּגֶרֶב קָרוּעַ  / טוֹווֹת קוּרֵי-זִכְרוֹנוֹת: / אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא  הִטְלִיאָה, / בְּיָדַיִם רַכּוֹת נְבוֹנוֹת.."

עכשיו, בתערוכה זו, מירה היא האמא, היא המטליאה ומתקנת, לכאורה בדים, למעשה זיכרונות – או להיפך.

לכאורה ומצד אחד, מירה עוסקת בעבודה עמלנית מסורתית. רוקמת. חוט ומחט, רושמת ורוקמת, רושמת ורוקמת. וכבר ברור שאין זו רקמה בבחינת אמנות שימושית, או רקמה לשם קישוט. אך מאידך ולמעשה הרקמה של מירה שיש בה אפילו משום הסיזיפיות היא רקמה כאמירה. היא דוקרת בבד, פוצעת אותו, יוצרת תך שחור, שרודך אחר תך שחור, ויוצרת דימוי. המילון יאמר לנו שרקמה זהו מעשה מחט, תפירת צורות שונות באריג בחוטים צבעוניים לשם נוי וקישוט, לפיכך זה המקום לשאול – האם אכן התערוכה הזאת עוסקת ברקמה?

אפשר לשאול, או להתריס ולומר שאם רוצים ליצר או להציג דימוי, הרי שאין צורך לרקום, ובוודאי אין המטרה היא קישוט ונוי. אם יש צורך לאמן בדימוי הרי די אם יעסוק ברישום. כלומר מי חשוב כאן הדימוי או הרקמה? כאן, האומנית תחילה רושמת, ומייצרת רישום מדויק בקו, ולאחר מכן רוקמת ומעלימה את הרישום. הרישום הוא רק הבסיס, הכלי, היסוד למופע האמיתי – והוא הדמוי הרקום. מבחינתה הדימוי צריך להיות רקום, הרקמה נושאת תפקיד אחר. מכאן ניתן להבין שהרקמה בתערוכה זו היא אמירה בזכות עצמה, ובפני עצמה. וזאת עם כל הכבוד לתחום ולמאפייניו, שהרי לו רצתה להסתפק בדימוי הרשום, הייתה נשארת בסביבת החומרים של עפרון ונייר.

'תך השרשרת'- שהוא גם שם (התערוכה) וגם צורה ופעולת רקמה – מוביל לשרשרת של אסוציאציות שנקשרות למילה 'רקמה' -'רקמה אנושית', 'רקמת העור', 'מרקם' (בבחינת טקסטורה), ומתוך עולם הטבע אנחנו מכירים את 'רקמת העלים', 'רקמת שרירים' – כלומר הרקמה היא לא רק פעולה ומלאכה עמלנית, רקמה זה מושג. רוצה לומר שהרקמה כשם המתאר פעולה, כפעולה פיזית נוכחת, מופיעה כאן כמטאפורה מורכבת ומעובה עם שלל משמעויות.

המעניין ביותר בהקשר זה הוא 'ספר הרקמה' – זה שם ספרו של יונה אבן ג'נאח מגדולי המדקדקים בימי הביניים בו ניתן ניתוח מפורט של מבנה הלשון העברית. מירה, עוסקת גם בלשון, למדה לשון, לימדה לשון וכותבת שירה. כך היא מתכתבת עם עצמה. עם עולמה התרבותי ועם עולמה הרגשי כפי שעולה בבית אחר בשירה 'תיקון' "…אִמָּא הָלְכָה / כְּדֶרֶךְ עוֹלָם / וְלָעַד פָּעֲרָה בִּי חוֹר / וַאֲנִי תּוֹפֶרֶת טְלָאֵי זִכְרוֹנוֹת / שְׁזוּרִים אֶגְלֵי דֶּמַע וָאוֹר" .

בפעולת הרקמה יש יופי משל עצמו, כמו שהיא גם סוג של מדיטציה. היא מייצרת קשר וזיכרון לעבודות מסורתיות, וכאמור לבית הוריה כפי שעולה מתוך שירה, כפי שנרמז מתוך המצעים עצמם (ציפות של כריות, סדינים ). כך היא גם מתכתבת עם אמנות נשית, נשיות, מגדר, חברה, אישים, אמירות, ותופעות חברתיות וסביבתיות. קושרת קשרים, פורמת, תופרת מחברת ומתקנת.

השיר תיקון, עצם פעולת התפירה/רקמה, האזכור של אימה "אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא הִטְלִיאָה" כל אלה מרמזים ומהדהדים למושג הגדול בפני עצמו 'תיקון עולם'. מושג זה מדבר על ההגנה והטיפוח של אורחות החיים של האנושות, והכוונה היא מהפכה ותמורה בחיי האנושות. בנוסף במושג זה תיקון עולם יש מרכיב של 'הבאת גאולה'. וכך 'תיקון עולם' הפך להיות מושג מקובל במשנותיהם של הוגים, מהפכנים ומדינאים ברחבי העולם בעת החדשה.

במשנה מונח זה מוזכר בהקשר שורה של תקנות שתוקנו על ידי נשיאי ישראל, הלל הזקן , רבן גמליאל. ניתן למצוא את המושג גם בתפילה, בקבלה ובהלכה. בתערוכה שבה נוכחת פעולתה התיקון הפיזית, כמו גם השיר ושמו, ניתן לראות שמירה עוסקת בשאלות ובסוגיות חברתיות הזועקות ותובעות שינוי ותיקון.

זו לי כמעט הפעם הראשונה שאני רואה תערוכה שיש בה קריאה – זעקה – צעקה והיא כל כך שקטה. זאת מירה – נוקבת ושקטה כאחד. נוגעת באמצעות אזמל חד, או במחט חדה ודוקרנית במסרים חשובים, בעוולות, ובדברים הדורשים תיקון. זאת היא עושה בנועם הליכות, בשקט, ובסבלנות. "נראה שמירה מרכזת את כל רעיונותיה היצירתיים בביתה הצנוע, בבית השייך לעבר, אך למעשה היא מגיבה לאירועים בהווה ומקווה לטוב בעתיד….. עם חומרים אלה ומהבית האישי, יוצאת מירה למסע אל החברה האנושית, הזקוקה לתיקון עוולות. על הבד הפשוט היא זועקת את הפגיעה באדם, באישה, בחיה, באקולוגיה ולאחרונה בבדידות שהקורונה כפתה עלינו" כותבת דורית מגל בדבר האוצרת.

גם הכותרות ושמות העבודות מעידים על כך: 'מעגל חיים', 'ללא כותרת ( המטבח של גולדה ופרסומת)', 'לשבור את תקרת הזכוכית', 'לא עוד אסקופה נדרסת', 'תוהו ובוהו', '75 גרם חמלה' ועוד.

הכול זז, ונע ומתנפנף בקלילות, הבדים רכים, שקטים, הקו הוא דק עדין. העבודות תלויות על קיר לבן, בבחינת לבן על לבן, ורק הצל שנוצר בעקבות המרחק והתאורה מוסיף להם נופך משלו ומחדד את האמירה. יחד עם זאת הבדים קמוטים וישנים (יש להם היסטוריה), הרקמה היפה מוצגת לעתים בהיפוך ( אתייחס לזה בהמשך), נראה תחבושות, סמרטוטי ריצפה, תיבת דואר ישנה, עטיפות של קפסולות כשהן מפוסלות. אלה מראים לנו איך אפשר להתבונן על החיים, דרך חפצים, דרך מילים, דרך הצירופים שלהם, ולעשות באמנות, אמנות מהחיים. להשתמש בזניח ובנפסד ולעשות ממנו עיקר, כמו לרומם את הנחות. בעיני זו דרך חתרנית חכמה ועדינה, כדי להצביע על הדרוש תיקון.

והנה האוקסימורון – מירה משתמשת בטכניקה ובפעולה שנועדה מלכתחילה וביסודה למטרות קישוט ונוי, כדי להציג בצורה נאה – יפה – אמנותית, דווקא את פניה הלא יפים של המציאות. את הכאב, את העוולה, את הזיכרון. ואפשר להמשיך ולעסוק בזה עוד ולמצוא רבדים נוספים. אסכם בקצרה ואומר שכל היופי הזה בעצם שופך אור על העוולות ומזמין את הצופה להסתכל סביבו דרך עיניה, וידיה של היוצרת, כמו לשים לב.

הוא שאמרתי, אפשר לצעוק בשקט, אפשר להציג באופן יפה את המכוער, אפשר לצרף את מה שאולי לא נועד מלכתחילה לשכון יחדיו. כמו לצאת מהסדר ולעשות בו סדר, ולקוות שיהיה בסדר.

היוצרת שמה לב. היא אוספת פרטים ופריטים שכמעט אבד עליהם הקלח, ומראה שהם יכולים להיות חשובים. מספיק חשובים כדי שיגרמו לה לשבת ימים ולילות ולרקום עליהם. אמרתי רוקמת את עצמה לדעת. והיא יודעת. כי בתוך ההחלטות הספונטניות והיצירתיות יש ידיעה וידע.

זאת לא הרוקמת שמקשטת לנו את החיים בחפצי חן. זו הרוקמת המבקשת לעשות תיקון. דרך פעולה, דרך זיכרון, דרך חומר ודרך התוצר. היא מעלה שוב לתודעה את המושג 'דלות החומר' – בכך שהיא משתמשת בחומרים דלים.

דלות החומר זהו סגנון שהתפתח באמנות הישראלית בשנות ה – 60, 70, 80 . מאפייניו הוא שימוש בחומרי יצירה דלים, לעתים רישול אמנותי, ויחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.

על כן, בין השאר, מירה אינה חוששת להציג חלק גדול מהיצירות במה שנקרא 'הצד ההפוך'. שהרי אין כוונתה להציג רקמה יפה ומהוקצעת, אלא את העבודה, הרישום שנעשה באמצעות מחט, הקו המתלבט והמהוסס שנוצר ב"צד ההפוך'- שמבחינה חזותית, לטעמי , וגם לדעתה, מעניין יותר ועשיר יותר. גם בכך יש אמירה – בבחינת לא כל מה שרואים הוא אכן כך, לעיתים מן הראוי שנבחן דברים מהצד הנסתר, או נתבונן עליהם בהיפוך על מנת לגלות מה באמת ישר. שנראה מכאן ומשם את מה שלא רואים כאן ושם.

ניתן להרחיב את הדיבור על כל פרט שנמצא בתערוכה. אם זה דימוי התינוק שלקוח מדימוי תינוק פרסומת והאסוציאציות שהוא מעלה אצל היוצרת, אם אלה דימויי דיוקן של גיבורי תרבות, או אחרים שמסומנים בזיכרון הקולקטיבי, אותם היא קושרת ומחברת לדיוקנאות הקרובים אליה, אם אלה כותרות קבועות שהופכות להיות סוג של סלוגן רעיוני בתערוכה, והכתב ש "נושא על ראשו" שני כובעים, גם כנציגו של התוכן וגם כמופע צורני.

מירה רוקמת שיר – רוקמת מחשבה – רוקמת על בד או על כל דבר מזדמן, רוקמת תוכניות, רוקמת "אֶת חַיַּי, תַּךְ גָּלוּי וְתַךְ נִסְתָּר. וְתַךְ…. , …… פּוֹרֶמֶת. וְנוֹתָרִים בִּי סִימָנֵי הַדְּקִירוֹת" ( מירה שטרן, השיר סימנים).

הערה אחרת קטנה נוספת וחשובה.

באירוע הפתיחה אמרה לי אחת המבקרות שהתלהבה מהתערוכה, חלקה למירה שבחים והוסיפה לומר בתום לב "עכשיו היא צריכה ללמוד לצייר" שמעתי את דבריה, תיקנתי אותה ואמרתי לה שמירה יודעת לצייר ולרשום מצוין, וקודם כל ולפני הכול היא יודעת ותמיד ידעה לצייר.

למה אני מעלה זאת כאן?

משום שדברי אותה אחת, מייצגים חשיבה די מקובלת של אנשים רבים, ומתברר שאפילו בין האומנים. אלה החושבים שבכל יצירה, ובכל ציור, ובכל תערוכה האומן צריך להוכיח שהוא יודע את המלאכה. או במילים הפשוטות יותר 'יודע לצייר'. ואני אומרת 'מלאכה', משום שאמנות זה הרבה יותר ממלאכה. המלאכה היא רק הבסיס – השפה – הכלי – ונקודת המוצא.

אתה יכול לדעת את השפה מצוין, ועדיין אינך יודע לכתוב שיר. אמנות היא שירה חזותית.

לדעתי (ולא רק לדעתי, כמובן), אמן פעיל, עכשווי, שמציג תערוכות לא חייב להוכיח לעולם שהוא יודע לצייר, ושהוא אמון על המלאכה, או מצייר יפה. הנחת העבודה היא שאם הוא אמן פעיל, אזי שפת האמנות והיצירה מוכרים לו, הוא בקי בה, הוא יודע את מלאכתו. ודווקא מתוך הידיעה הזו, ומתוך המיומנות שלו הוא יוצא והולך הלאה למקומות נוספים.

מירה לוקחת את הידע שלה, את המיומנות , את עולם התובנות והרגש ועושה עם זה ומזה עוד דברים ואחרת. האמנות לא מותנית בשאלה הבלעדית האם אני יודע לעשות? ( ההנחה היא שאם אתה אמן, אתה יודע את מלאכתך), אלא מה אני עושה עם מה שאני יודע? וכיצד אני יוצא עם זה לעולמות אחרים, שאולי קודם לכן לא ידעתי אותם, ואולי הם עצמם לא ידעו את עצמם.

לפיכך, צריך לומר. מירה ביצירתה מביאה משהו אחר וחדש, ועושה זאת בדרכה.

ומדוע אני אומרת בדרכה? משום שגם בבחירות שלה, אם זה 'רדי מייד' readymade, אם זה 'דלות החומר' ואם זה שילוב מלאכות, פעילות עמלנית, ואם אלה מסרים חברתיים, הרי שאלה דברים שעושים, ואשר נעשו בעולם האמנות בדרך זו או אחרת. עם זאת, מירה, מצאה דרך להטביע את החותם האישי שלה, את דרך הביטוי שמייחדת אותה. את זה, שבכל תערוכה, אתה כבר תדע שאלה הן עבודות של מירה, אם דרך החומר ואם דרך האומר לחוד וביחד. זו אמנות. וזו אומנותה.

אסכם נקודה זו ואומר, ולא רק בהקשר של מירה.

בתערוכה טובה היום, אין אנו מחפשים לראות כמה יפה וטוב האמן יודע לצייר. זה רק חלק ממה שנדרש כדי להגביה על ולהפוך את מלאכת הציור, ממלאכה גרידא ליצירת אמנות.

שאלה אחרת שנשאלתי באמת, ויש אחרים שאולי רוצים לשאול ואינם מעזים, מדוע יצא שלאחרונה אני מרבה לכתוב על עבודותיה של מירה.

אז אסכם ואסיים בנימה אישית. כפי שכבר כתבתי לא אחת.

ישנם מצבים שונים בהם אני מעלה דברים על הכתב.

• יש שאני מוזמנת ומתבקשת כסוג של עבודה לכתוב בספר או בעיתון על אמן ועל יצירתו, במקרים כאלה אני יכולה לכתוב גם מעמדה אובייקטיבית,  וכאשר התכנים מדברים אלי אני עושה זאת.

• יש אני עושה מחקרים לאורך זמן ומוציאה מאמרים על מחקרים אלה ואז המאמרים מופיעים בכתבי עת שונים.

• ויש שאני כותבת ברשימותיי, ושם אני מגיבה אל דברים שמשכו את תשומת לבי, שדברו אלי במיוחד, שהרגשתי שיש לי מה לומר, ואני גם רוצה לעשות זאת.

לרוב, ומטבע הדברים, אלה דברים שבאיזה אופן נוגעים בי סובייקטיבית.

יצירתה של מירה נגעה ונוגעת בי, עוד בטרם הכרתיה אישית, ומבחינתי היא הנותנת.

מצאתי הרבה קשרים הצלבות ודומות בין צורת החשיבה שלנו – בבחירת החומרים, בשימוש בפעולות מסוימות. זה דיבר אלי לא רק בגלל שזה טוב בפני עצמו, אלא בגלל שזה נושק במובנים מסויימים שהיא לשפת היצירה שלי. אך חשוב לציין שעם כל הדומה ובתוך כל הדומה הזה, יש גם הרבה מן השונה. רוצה לומר, כל אחת לוקחת את הדברים האלה למקום אחר. נקודת המוצא שלנו – התוכניתית החומרית והמבצעית – דומה בהרבה מקרים, אך בתוך כל הדמיון הזה כל אחת מאתנו מאוד שונה.

זה מה שכל כך יפה באמנות. הפנים הרבות שיש לדבר, האפשרות להסתכל על המציאות ולהפיק ממנה פרשנויות שונות. זה נקרא להרחיב את המציאות הקיימת ולתת לה עוד נפח, ועוד עמקים.