- המאמר התפרסם בספרו של האמן גדעון שני – 'פסלים' , בהוצאת 'מיטב ארגמן' – 2022
"האמנות ממשיכה את העבר, איך אינה חוזרת עליו" ( אוגוסט רודן)
הבנת המקרא – הבניית הנקרא
'תעסה לך פסל, לוש את החומר, ותן מחדש קול ומקום לאירועים שנחרטו בתודעה ובזיכרון הקולקטיבית'. זה מה שעושה שני כשהוא נובר בסיפורי הנצח של ספר התנ"ך ומעניק להם חיי חומר ותוכן חדשים – בבחינת בימים ההם ובזמן הזה.
קודם לעבודת הפיסול עסק ועוסק שני באמנות הציור בציוריו ניתן לראות ש'המדבר' הוא אחד הנושאים המרכזיים והמשמעותיים בעבודתו, אליו הוא חוזר שוב ושוב. שני הצייר מסייר בשבילי מדבריות הנפש, תוך שהוא משתמש בשבילים ובנופים המוכרים לו היטב מסיוריו במדבר ממש "זיכרונותיי מפעילותי הביטחונית והאחרת במהלך השנים השפיעו מאד על עבודתי האמנותית" אומר האמן ומעיד על עצמו "שירתי במדבר יהודה כמפקד יחידת סיור…בה פילסנו דרכים רבות, כולל שבילי פטרול מול ירדן ומול מצריים, פריצת דרכים לים המלח….רוב ציוריי מהשנים הראשונות הושפעו מהנופים המדהימים של מדבר יהודה ושל הבדואים שפגשתי שם".
האמן מספר על הקשר העמוק שלו אל נופי המדבר וסתרי השבילים אותם הוא מכיר בגוף וברוח. ההוויה הזאת של ההמצאות ב 'נוף קדומים', המדבר, המקום בו צמחנו להיות לעם כפי שעולה מן המקורות, טוענות את רוח היוצר של שני – שבילי המדבר אותם למד על גופו, כמו גם החוויות האנושיות שהתלוו לשהייה במדבר דרך מבצעי לחימה ומערכות יחסים אנושיות עם פקודיו ותושבי המדבר. נופי המדבר הפיזיים הופכים להיות חלק מהנוף הפנימי של היוצר ומהווים רקע חזותי ליצירתו כמו גם רקע תוכני ורעיוני.
בחיים האחרים אליהם הולך איש הצבא, שהם חיי היצירה ושיח הנפש, הוא משיל מעליו את מעטה הקשיחות, את מנגנוני ההישרדות, את אבק הדרכים ומעלה את הזיכרונות הטבועים עמוק בנפשו פנימה למקום של רוח ויצירה. שני נפרד מהפרק הקודם מבלי להיפרד, ונותן לו ביטוי אחר שיש בו רכות, אסתטיקה, דמיון, ורוח כשהוא נע במכחולו בין מציאות לדמיון, בין זיכרון להמצאה תוך התייחסות לגוף הדברים ולרוחם. החוויות, והזיכרונות הפעילים הועתקו מתוך המציאות הפיזית הממשית לחיי יצירה ורוח, לתמונות שבהם נוצר חיבור בין נוף חיצוני לנוף פנימי.
שני ביצירתו, בזמן הווה, יוצר מציאות חדשה על פני מצע הציור, תוך הדברות ושיח עם זמן עבר. יהיה זה העבר הקרוב שהוא הצבאי והמקצועי, ומשם קצרה הדרך לעבר הרחוק המונומנטלי – ימי התנ"ך. העיסוק בעבר ובמדבר מוביל אותו הלאה לעבר הרחוק יותר, לסיפורי ההתהוות של העם היהודי, להליכתו במדבר. ולכן אך טבעי, שכאשר שני עובר מציור לתחום החומר ולפיסול הוא פונה אל המקורות היהודים ואל סיפורי התנ"ך.
"המפגש שלי עם הנוף הוא מפגש של שייכות ומחויבות, ולא של צופה מהצד" אומר האמן, ומוכיח זאת בציוריו ובהמשך בפסליו, אשר בהם נעסוק כאן. כשמו כן הוא, הוא מושך את ההיסטוריה היהודית הקיומית, העברית כחוט השני. אותו המון שהלך במדבר 40 שנה וצמח להיות עם, הוא גם העם, ששני צומח ממנו וממשיך במדבר עם חייליו את תהליך ההישרדות, הבנייה המחודשת והשיקום להיום עם בארצו.
זוהי "השייכות להיסטוריה של אבות אבותיי ותושבי המדבר שנדדו לחבל ארץ זה לפני מאות שנים, שייכות לתושבים הגרים כאן כעת וליופיים הטהור והבראשיתי של מרחבי הנגב" כותב שני. כך כאשר שני עוסק בנופים הוא פונה אל הציור – המכחול, הצבע, המרקמים והצורות – ובונה את הנוף שהוא לכשעצמו עבודת הפיסול של הטבע. בפרק זמן מסויים בחייו כאמן הוגה ויוצר, עובר שני לעבודה בחומר ובוחר לפסל סצנות מתוך סיפורי המקרא.
נופי התנ"ך מובילים את שני לנבור בתוך סיפורי התנ"ך, אלה המתארים מערכות יחסים בין בני אדם, מצבים אנושיים שונים של אהבות, שנאות, בגידות, מלחמות, הישרדות, ערכים או אבדן ערכים, תחבולות ופתרונות. כל אלה, כפי שמבין שני, וכפי שהדברים ידועים, מתארים את המין האנושי בכל הזמנים. שני שחי בין אנשים (פיקודיו, חבריו, מפקדיו ותושבי המקום), חווה מערכות יחסים בתנאים שונים ובזמנים שונים, וכאשר הוא פונה לעבודת הפיסול ולסיפורי התנ"ך, הוא מוצא בהם כמאמר קהלת ש "מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה". סיפורי התנ"ך שהם סיפורי אנשים ודמויות, מרתקים את שני ואותם הוא מבקש להביא אל החומר, אל הצורה, אל מה שבסוף יהיה פסל.
שני עובר לעבודת החומר ומייצר נוף פיזי, גשמי מתוך סיפורי התנ"ך שהם למעשה סיפורים המייצגים 'נוף אנושי'. הנופים הפיזיים שעולים מגוף עבודות הפיסול הריאליסטי יכולים גם להיקרא כמטאפורה לסיפורי הנפש של האמן המשתמש בסיורו של האחר כדי לומר את דברו שלו.
התנ"ך שהוא ספר של כל הזמנים, היה ועודנו מקור השראה ליוצרים בשדות יצירה שונים, אליהם מצטרף שני ומוסיף את האופן שבו הוא קורא ומפרש אירועים שהותירו בו רושם חזק. שני בוחר רגע מסויים בעלילה המוכרת, או דמות ברגע מסויים, או אירוע דרמטי, ומספר אותו בדרכו באמצעות הצורה, מעין עבודת בימוי.
הבחירה בדמות, או ברגע קריטי בעלילה הם כבר אמירה בפני עצמה. בחירה זו הצבעה שמתארת את העדפותיו, ובכך היא משמשת לו קול, בבחינת 'אלה הם דבריי' הנאמרים נולדים ונוצרים בידיו הלשות – מעסות – מעצבות – מספרות. שני בוחר סיפורים שמציתים את דמיונו "סיפורי התנ"ך מרתקים אותי כאמן, סיפורים הרואיים שמציתים את דמיוני" תוך שהוא נשען על המקורות הקדומים שגם הגדירו אותנו כאומה.
סגנון הפיסול הוא ריאליסטי אך אינו מתייפייף, נראה שהפסל אינו עוסק ביצירת "חפצי חן" לשמם, אלא מבקש לתת חיים לתכנים שהם מצד אחד אוניברסליים ועל זמניים ומצד אחר מרתקים אותו ונוגעים בו בממד האישי. שני אוחז בעבודתו זו במסורות של פיסול ריאליסטי התרשמותי, קלאסי שמכוון לתיאור, ייצוג, הבעה וספור, כמי שמייצר את הסיפור מחדש, ומספר אותו כראות עיניו וכמעשה ידיו. מכאן שיצירתו היא מפרשת מחד, ומתפרשת מאידך. בעת שהיוצר מפרש את הספור ומחייה אותו בחומר ובצורה, יעמוד הַפֶּסֶל כמאגר של תוכן סמלים ורעיונות, כאובייקט המזמן פרשנות.
אנו נשאל מהו הנושא אותו בחר היוצר ליצירתו, איזה רגע קריטי מתוך הסיפור הקפיא האמן ביצירתו, איזה פרטים מתוך הסיפור מבוטאים ביצירה, האם הפסל נאמן לפשוטו של הטקסט, או חורג ממנו, מהם הבעות הפנים, הגודל, החפצים והמיקום, מה מתוך היצירה נאמן לטקסט ומהו החלק שאותו הוסיף היוצר מכוח דמיונו, האם האמן מבקש להביע מסר כלשהו באמצעות יצירתו ובאיזה אמצעים עשה זאת, וכן הלאה. לשאלות אלה יש מקום כאשר הצופה מבקש להיות חלק מהמסע, שהרי קבוצת פסלים העוסקים בדמויות ובסיפורים תנכיים הם חלק משרשרת ארוכה של מסורות, תרבות, דת, פרשנות ומעל כל זה השילוב בין הרוח האלוהית לרוח האנושית.
שני בוחר סיפורי דמויות שחלקם נתפסים כגדולי האומה בכל הדורות ומציג צדדים אנושיים ארציים, בכך הוא מציע אמיתות קיומיות, בוחר לדבר על האדם כאדם, ולכן אין תמה בכך שבחר לעסוק בחומר שנלקח מן האדמה , כפי שגם עולה מתוך דבריו "אני משלים את הקשר החזק כל כך שיש לי עם האדמה ועם התושבים".
שני לא מקים פסלים בגודל מונומנטלי, שהרי אין זה פיסול כוחני כמו שגם אינו מתיימר להיות ראוותני. זהו פיסול רגיש ורגשני כפי שניתן לראות מתוך מגע היד והאצבעות אשר נשאר טבוע בחומר. שני לא מלטש את רוב פסליו, הוא יוצר אותם, הוא בורא את הדמויות אך אינו מנסה ליפות את הדברים. בנוסף, הפסל אינו מנסה להעביר מסרים דתיים, או אנטי דתיים. עניינו לספר סיפור ולהמחיש אותו, להפוך אותו ממילים לגוף ממשי, גוף האדם – גופו של הפסל.
שני בוחר מתוך הסיפור המוכר רגע קריטי מבחינתו, ומקפיא אותו בעבודת לישה ועיצוב בחומר. "בורא את הסיפור" מחיה את הדמויות, קובע את תנוחת הגוף, מייצר את הבעת הפנים, ושוזר את האינטראקציה בין הדמויות בהתאם לרוח הספור, ובהתאם לאופן שבו הוא קורא אותו. בידיו הוא לש ומעלה מחדש סיפורים שהזמן ההיסטוריה ומאורעות כאלה ואחרים לא מחקו, לא מהזיכרון הקולקטיבי האוניברסלי, ולא מהזיכרון הקולקטיבי העברי יהודי. נאמר ששני לש מחדש סיפור שכוחו לא תש. בכך מספק שני לכאורה פשט חזותי, אך בו בזמן ובתהליך התבוננות מעמיק ניתן להפיק ממנו גם את הדרש.
הדמויות האלמותיות שהיו השראה לגוף הפסלים של שני, הפכו להיות שחקנים בתיאטרון החיים שמתקיים על בימתו של הפסל, ובעוד המקור מספר את הספור מבלי לתאר את מצבם הרגשי ומבלי לתת ביטוי לעולם הרגשי של הגיבורים, שני הפסל מבטא בדמויותיו את עולמם הרגשי , כמו פחד, מצוקה, גבורה, כאב, אהבה, אמונה ואלה הופכים באחת להיות לא רק סמל ארכיטיפי אלה בן אנוש אז שם וכאן ועכשיו
סדרת הפסלים של שני, אלה המקובצים כאן, מספרים לא רק את סיפורי התנ"ך דרך ידיו של שני, בעוד "הקול הוא קולו של המקרא והידיים ידי שני" ובעוד סיפורי המקרא קורמים כאן חומר צורה תנועה ומבע, מתגלם באורח מטאפורי משהו גם הסיפור האישי של אמן רב פעלים, אשר בחלק גדול מחייו פעל בשדות אחרים, כאיש צבא, כאיש ארגון, כאיש מִנְהָל, כשהוא תורם ידע, זמן ניסיון וכשרון. עתה כוח זה מועתק ומועבר אל הידיים ואל החומר.
סדרת פסלים אלה, על אף שהם מספרים סיפור עתיק יומין, אשר לחו לעולם לא נס, הם עצמם רכים צעירים ובני יומם. זוהי סדרת פסלים ראשונים, אשר בקעו זה עתה מתוך עולמו היוצר אשר התרכז עד כה במשיכות מכחול צבע וציור. אפשר לקרוא לסדרת פסלים זו 'המבוא' כשהם ניצני התנסות ראשונית של האמן בשדה החדש. שדה חדש בעבורו שבו הוא 'מוציא חדש מתוך ישן', ובתוך שהוא חושף בחומר ובצורה את הספור התנכ"י, ובעודו מתגלם כיוצר וכבורא בדמות הנבראת, הוא מגלה מחדש בכל פעם את עצמו. חדוות הגילוי, חדוות היצירה, חדוות מספר הסיפורים.
בשדה התרבות תחום הספרות והסיפור המילולי מוגדרים כ 'אמנות הזמן' – אמנות שמתקיימת ונקלטת בתהליך מתמשך בזמן, תפקידה לחקות אובייקטים דינמיים הנמשכים בזמן, היינו – עלילות. לעומת זאת, תחום הפיסול מוגדר כ 'אמנות המרחב' – המתקיים ונקלט במרחב סטטי, סימולטני, כשייעודו לחקות אובייקטים סטטיים המתקיימים במרחב. הפסל הוא צירוף של צורות הערוכים זה בצד זה בחלל, או על גבי משטח. בצד הגדרה זו אני מוצאים בתולדות האמנות והיצירה מצבים שונים של מורכבות בהם 'אמנות הזמן' פולשת אל 'אמנות המרחב' ולהיפך, או במילים אחרות יצירות שבהם הספרות ומרכיבי הזמן חודרים אל היצירה החזותית, העוסקת במרחב ולהיפך. פרשנים וחוקרים בגישה האיקונולוגית מראים שאמנים תמיד ביקשו לפלוש אל הטריטוריה המובהקת של הספרות והסיפור, ולבטא ביצירותיהם ניסיונות אנושיים והשקפות עולם, גם דרך הבעה מוחשית ישירה, וגם באמצעות רבדים סמליים מורכבים.
ידיי הַפַּסָּל וקולו הנראה של הַפֶּסֶל
חמש עשרה "עלילות" חזותיות, דמויות, או רגעים שהוקפאו מתוך סיפור קנוני רב דורי. סדרת פסלים קטנים המביאים כל אחד בדרכו שלו סיפור גדול, סיפור מקראי גדול. בגופו של כל פסל, שמידותיו קטנות מתקיימת עלילה, תנועה, מבנה, מרקם והבעות פנים. היוצר מתעכב על הבעות הפנים, מבנה אנטומי מדוייק ומוקפד, הרמוניה צורנית במבנה הפסל המורכב, ורמזים וסמלים. לעתים נראה שֶׁהַפֶּסֶל חי את חייו שלו, וגם אם הצופה לא יוכל לראות את הבעת הפנים ( של פנים מוטות כלפי מטה), הַפֶּסֶל עצמו יודע שהם שם, כמו שגם הַפַּסָּל יודע זאת. שני משלב בין ריאליזם קלאסי מצד אחד ובין עיבוד שיש בו מגע אקספרסיבי של מרקמים ומשאיר את עבודת היד שלו, הנחת היד המעסה, האצבע הנוגעת, כחותם אישי, – אלה מבטאים מתוך עצמם את סערת הרוח המשלבת בין רוחו היוצרת ובין סיפור המעשה עצמו.
לחלק מהפסלים בסדרה זו אין גימור מדוקדק ומלוטש ונראים כאילו הוצאו מתוך תל חפירה ארכאולוגי, ובכך הם מהדהדים לשובל ההיסטורי הארוך שממנו הם צמחו. מרקם היד הגס שנותר על הפסל מותיר הרגשה שהוצאו מתל חפירות כפי שהוצאו מתוך תלי תילים של הסיפור האנושי המהדהד מתוך הסיפור התנכי. הַפַּסָּל מקפיד ברוח הפיסול הקלאסי הריאליסטי על מבנה, אנטומיה, פרופורציות והבעות פנים, אך בניגוד לרוח הפיסול הקלאסי, אינו מקפיד על גימור וליטוש, כאילו מבקש להדגיש שפעולת הפיסול נועדה כאן על מנת לייצג ולהביא את הסיפור המקראי כפי שהובן על ידו, ולא על מנת לייצר פסל. נראה לעתים שפעולת הפיסול היא רק התירוץ להצגת הסיפור, או פנים נוספות של הסיפור.
בפסליו שני עוסק באירועים כמו גם בדמויות. דמויות הרואיות שטבעו חותם היסטורי תרבותי דתי ואנושי. שני בוחר דמויות ומעצב להם דיוקן כפי שהם מתגלים לו בעיני רוחו. בסדרת פסלים זו הוא אינו מבקש להתחרות בפסלים העוסקים בדמויות וסיפורי המקרא, אלא להוסיף על הקיים את עולמו ואת נקודת המבט שלו.
ניתן לדמות אותו כבמאי המביים את עלילות המקרא. כבמאי "המחזה" שני בוחר רגע מסויים מתוך הסיפור הגדול, מקפיא אותו. הפסל, אשר אותו הגדרנו כ 'אמנות המרחב' מהדהד אל פסוק מסויים אשר הפך להיות מיתוס בזכרון הקולקטיבי ונושא עמו לקח ערכי מוסרי או א-מוסרי, פולש גם אל 'אמנות הזמן' על אף הקפאת הרגע, בכך שהוא מחבר בין זמנים, הופך להיות על זמני, ומאפשר לצופה להמשיך לספר לעצמו את העלילה בין אם מתוך הזיכרון הקולקטיבי ובין אם מתוך חזרה אל המקורות.
העובדה שפסלים מסוימים מתכתבים מבחינת התוכן עם פסלים מוכרים וידועים מרחיבה את המצע הפרשני של הטקסט המקורי ומוסיפה עליו עוד נקודות מבט, תוך שהיא מצביעה על רוחו של היוצר עצמו המספר את סיפורו שלו דרך סיפורי המקרא. העיון בפסלים בהמשך, כפי שניתן יהיה לראות, מבקש לבחון כיצד מפרש שני את הסיפור, או מה ברצונו להציג ולהדגיש מתוך הידוע ועל הידוע. בקריאה הפרשנית המתומצתת שאציע בהמשך, אין בכוונתי לטעון שיש הקבלה בין הטקסט המקראי ובין היצירה ( כאשר לפעמים היא קיימת ולעתים נוגדת), כמו שגם אין בכוונתי לטעון שזו הייתה כוונת המחבר.
כאמור, סדרת פסלים קטנים, מלאי תנועה והתרחשות שבהם ניתן לראות צייר ורשם מעולה, המכיר את פרופורציות הגוף, את המבנה האנטומי, את ההתנהלות במרחב, המנסה ליישם ידע קיים בידע חדש ונרכש, ומבטא בצניעות תוך עמלנות ועבודה מוקפדת את עולמו הפנימי תוך הצגת סיפור אוניברסלי רב משמעי.
סדרת הפסלים המקראיים של שני, קוראים לצופה ומזמנים אותו אל המקרא ואל הבנת הנקרא ומאפשרים לקרוא את היוצר על שפעת יצירתו ועל מקורות יצירתו המשלבים בין עולמו הערכי, תרבותי הנרכש ובין עולמו הפנימי החווייתי והרגשי.
הפסלים
אשת לוט
הבריחה – רגעים מוקפאים מתארים בו זמנית מנוסה וקיפאון. שני גושי אדם, באחד שלושה הנסים מכונסים זה בזה, אברי גופם מפותלים כמו משמשים מחסה זה לזה, באחר אישה אחת נסה ונבלמת.
גופו של לוט שחוח ומפוחד. פני הבנות מבטאים חרדה וכאב. לוט אוחז בראשן כמו מקפיד עליהן ועל עצמו לבל יביטו לאחור. גופו עוטף את בנותיו כמו מרמז על הקרבה הגופנית האסורה העתידית. לוט מתגלה כאן רחום מכיל ועוטף. אשת לוט מופרדת- קרובה ורחוקה בו זמנית – נראית חזקה בועטת ודעתנית. שפת הגוף, התנועה, המבט והלבוש מתארים דמות אישה עכשווית לוחמת ומשוחררת ולא אשת מדבר כנועה וצייתנית. בעוד לוט ובנותיו מתגלים כיחידה אנושית מאוחדת מתגוננת ומפוחדת, אשת לוט ניצבת יחידה לעצמה, לוחמת, סרבנית, מתבוננת בנחישות לעבר הרעה המאיימת עליה, תוך שהיא הופכת להיות נציב מלח, וכך ניצבת פיזית לנצח גם בזיכרון הקולקטיבי.
וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כד – כו)
מבחן המים של גדעון
גדעון אינו מניח נשקו בעת שהוא לוגם ממימי המעיין. הַפֶּסֶל בדמותו של גדעון מדגים את הפעולה שהייתה נקודת המבחן 'מבחן הליקוקים'. גדעון, בדמותו כאן מסמל את הפעולה החשובה והקובעת, ובכך מכיל את אשר עשו אותם שלוש מאות לוחמים נבחרים.
ידו האחת של גדעון שעונה על ברכו תוך שהיא אוחזת ביציבות כידון הנעוץ בקרקע. תנועה זו מתארת נחישות וקבלת החלטה נוקבת. שפת הגוף של גדעון מתארת מצבים נוגדים בו זמנית. צניעות, הכרת תודה, הקשבה יחד עם נחישות עמדה תקיפה והבעת דעה. הרכנת הראש, הגוף הכורע, ו נעיצת הכידון מתארים את הנכונות לקרב בבחינת 'נשמע ונעשה'.
הכידון האנכי מכוון כחץ כלפי מעלה, כאלגוריה חזותית לאמונה באל עליון המנחה אותו, ומבטיח ניצחון, בעוד שהוא גם נעוץ בקרקע לרמז על יציבות, שורשיות, ונחישות. אופן הכריעה, הגו השחוח במעט, היד המתקרבת לפה והראש המורכן בצניעות מפגינים מעין תפילה והכרת תודה לאל המגן המבטיח ניצחון. הפסל מתאר בו זמנית שיח בין האדם לאל כמו גם דריכות ונכונות לקרב. הכריעה המגולמת בפסל זה, אינה כריעה מתוך ביטול והכנעה, אלא מתוך כבוד, גבורה, ועוצמה.
דוד ובת שבע
מבנה הפסל מתאר משולש כמטאפורה למשולש האוהבים – דוד אוריה ובת שבע. מבנה המשולש נראה כמעט כמשולש ישר זווית, כאלגוריה למעשה מעוות אותו מנסה דוד לתקון, כמו ליישר את ההדורים.
הפסל מתמקד בעולם הרגשי של דוד ובת שבע ומתאר רגע של חסד ואהבה. דוד 'המלך' כורע אל בת שבע בתנוחת גוף והרכנת ראש המתארים רגש, רגש, חום, חמלה ואהבה. הרגע שהוקפא אל תוך החומר- שילובי הידיים, אופן החיבוק ומיזוג הגופות מתאר את פעולת האיסוף וְיַאַסְפֶהָ שאינה רק כלשון הפשט 'אל ביתו', אל גם ללבו, לחיקו.
המפגש המתואר בפסל מעביר תחושה של שניים שהגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה של כיסופי אהבתם. הבעת פניה של בת שבע מתארים תחושה של נועם ונחמה. שילוב הידיים של שניהם מתארים מפגש בין שנייםשווים מנחמים ומתנחמים.
הפסל, המתאר רגע אחד מתוך סיפור עלילה הוא טעון רגשית ומוסרית, מתמקד במפגש שיא, האיחוד בין דוד ובת שבע אשר אינו בא ממקום של תאווה אלא ממקום של חיבור אהבה, ונחמה ואולי גם כהכאה על חטא. הרגע המתואר בפסל מזקק את סיפור דוד המלך ובת שבע לרגע אחד של קשר קרבה אהבה וחמלה, ומותיר את שאר הסיפור מאחור.
שמשון ולחי החמור
לחי החמור אותה מצא שמשון בעת מצוקה והשתמש בה ככלי נשקו היא המרכז והקדקוד בפסל. מבנה הפסל מציג משולש שבו הבסיס מתאר את המין האנושי על תלאותיו, מעלליו ואזלת ידו בעוד שהקדקוד המופנה כלפי מעלה מסמל את האל השמימי, הכול יכול.
דמויות מוכות, מפוחדות, חסרות אונים מפותלות אלה באלה. פנים מבועתות מביעות אימה ופחד, אוחזים אלה באלה בידיהם המונפות להגנה או לעזרה. מתוך הסבך הגופני האנושי והמפותל צומח בזקיפות שמשון, כמו פרח המלבלב מתוך שיח. אלה מקיפים אותו מפותלים חסרי אונים שרועים על האדמה והוא מתרומם, ידו מונפת אל על ולחי החמור הנראה כגרזן מעל כל אלה.
שמשון המתרומם מתוך הגוש האנושי נראה כמי שמתרומם בזקיפות מתוך הכאוס. הקו האנכי של גופו הנמצא במרכז הפסל מייצר שקט רוגע והרמוניה כמו גם מבע פניו. מנח גופו מבטא כוח, ונחישות וידו המורמת למעלה מרמזת על הכוח האלוקי השמימי המיוחס לו כנזיר ולאל השומר עליו.
התנועה הסוערת שהוקפאה מתארת בו זמנית ניגודים – ניצחון וחרדה, סערה ושקט, אימה ושלווה. בעוד הדמויות המוכות, מבטאות סערת נפש, כאב וזעקה פניו של שמשון שלווים ומרוכזים בפעולה אליה נדרש.
"וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם, בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (שופטים, ט"ו, ט"ז).
ברכת יצחק
יצחק מגשש בידיו ומניח את יד אחת על ראש דמותו של יעקב. שקוע מהורהר כמו מוסר את ברכתו בכובד ראש. היד אינה מונחת על ראש יעקב בנדיבות וברוך, אלא קפוצה. ידו השנייה של יצחק אינה מצטרפת לברכה ונראית בתנוחת שאלה. אי התאימות בין פעולות הידיים משדרות מצב של ספקנות. יצחק מברך משום שנתבקש לעשות זאת, אך ייתכן שאינו שלם עם המעשה, כפי שגם אמר "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז' כב').
הבעת פניו של יצחק מתארת כובד ראש, הרהור ואולי היסוס, בעוד הבעת פניו של יעקב מתארים מתח, צפייה ותפילה. אין קירבה בין השניים, יש תפקוד, אחד עושה ומבצע את אשר נתבקש, האחר כורע דרוך ומתוח, מחכה ומייחל לברכה בתנוחה ובהבעת תפילה. הבעות הפנים והמחוות הגופניות מתארים רגעים של מתח ודריכות.
גם בפסל זה המבנה הגיאומטרי מתאר משולש, ומרמז על עשו שהוא הצלע השלישית, שהוא הנעדר הנוכח. מנח הגוף של שניהם יחד ובמיוחד של יעקב מתאר ומפרש את תוכן הברכה גופהּ "ישתחו לך לאומים…..וישתחוו לך בני אמך".
"יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים" (בראשית כז, כח)
הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" – ( בראשית כז, לז)
יעל וסיסרא
יעל רוכנת מעל סיסרא עירומה ומבצעת בו את זממה הולמת במקבת ומסמר ברקתו. לכאורה נראה שהפסל מתאר כפשוטו את האירוע. מבנה גופה השרירי של יעל, שפת הגוף, התנוחה, אופן האחיזה של כלי המשחית מתארים נחישות וכוח המיוחסים לגבר. ניתן לקרוא זאת כאלגוריה לתכונותיה של יעל אשר פעלה ללא פחד, באומץ בתושייה ובנחישות, תכונות הנדרשות מהיוצאים אלי קרב.
יעל עירומה, סיסרא בבגדיו ייתכן שיש כאן רמז לפיתוי שהיה חלק מהתרמית, או אירוע של קירבה ויחסי מין שקדמו לנפילתו של סיסרא, לתנומתו. הפסל מתאר רגע נדיר של אישה חזקה, נחושה העושה את מלאכתה בשלווה מדויקת ובהכרה מלאה בין אם הייתה זו נקמה אישית נשית ובין אם הייתה זו שליחות לאומית.
למרות האירוע הקשה שבו אישה מנקבת ביתד את ראש הגבר, הפסל מתאר אווירת רוגע זה הנם את שנתו וזו השוקדת בריכוז על מלאכתה כשהיא עירומה כביום היוולדה. הפסל מכיל את המתח בין הניגודים, אלימות וארוטיקה, גבר ואישה, חיים ומוות.
תמר
תחת ידיו של הַפַּסָּל זוכה תמר לחמלה, הגנה ואמפטיה. על פי המקור תמר קורעת את בגדיה מסירה אותם מעשה אבלות וצער. כאן תמר מתוארת ענוגה, יפהרעננה מהורהרת ועצובה ,מקופלת אל תוך עצמה בתנוחה נשית וארוטית כמו לרמז על ספור האהבה שהתקיים בינה ובין אמנון. הדמות המפוסלת מלוטשת ומעובדת ובכך מתארת את יופייה ורעננות גילה. נראה שלפסל יש חמלה לדמות הצעירה והענוגה אשר עברה טראומה. ידו המלטשת את הפסל למשעי, בשונה ממרבית הפסלים, כאילו מלטפת את הנערה הצעירה, כמחוות נחמה על המעשה האכזרי שנעשה בה. הפסל מדגיש את תמר היפה והענוגה המפותלת ברוך ועצב אל תוך עצמה בתנוחה של גמישות גופנית. מחווה גופנית זו מזכירה תנועה עוברית, כאילו מרמזת על הרצון למחוק את העבר, להגיע לראשוניות ולטהרה הבסיסית בטרם הושחתו גופה ונפשה.
הפסל מהדהד לספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון' אשר רצה בדרכו "לטהר" את אמנון ותמר מהתדמית השלילית אשר דבקה בהם.
עשו הצייד
עשו, צייד, איש שדה ועבודה, מבטו נחוש, גופו חסון ושרירי.
היוצר משווה את עשו הצייד לנמרוד שנחשב לצייד, למונרך הראשון(?), ולנכדו של חם. ההקשר לנמרוד עולה מתוך דימוי הציפור המונח כאן על חזהו של עשו, כדימוי המוכר מתוך פסלו של דנציגר 'נמרוד' שם ציפור זאת מונחת על כתפו. חיבור נוסף לפסלו של דנציגר הוא מנח הגוף. דנציגר בחר לוותר על הרגליים , כאילו הוא שריד ארכיאולוגי ובכך משייך אותו לעבר האלילי הקדום באזור – או לסגנון הפיסול שהוגדר כ' כנעני'.
עשו, נתפס כאן, דרך ההקשר לפסל נמרוד כצייד בניגוד ליעקב שהיה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" על פי המסורת במדרש אגדה יושב אהלים ולומד תורה. עשו " אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה " מתגלה כאן כציד אמיץ, חזק, נחוש, שרירי ויצוק, מזוקן מתולתל ויפה תואר.
הדמות החזקה, האיתנה בעלת המבט הנחוש המביט בדריכות קדימה, מתכתב עם תפיסת עולמו של הפסל, שהיה בעצמו איש צבא, לוחם ומפקד מרבית חייו. נראה שהפסל מעניק לעשו את תכונות הגבר החזק, העצמאי והנחוש זה שעל אף שרומה ועל אף שלא זכה לקבל את ברכת אביו, כוחו עמו. אינדיבידואל נחוש אמיץ וגאה.
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה "
גוליית
דיוקנו של גוליית – אבן שהושלחה אל מצחו מתוך קלע פוגעת במצחו והוא מוכרע\ נופל ומת.
גוליית עם 'אות הקין' המבקעת את מצחו מביט במתרחש בפליאה באי אמון, מבע פניו נבוכות עד בוכיות על שהוכרע בקרב. אבן אחת קטנה, אותה קלע הישר אל מצחו איש עברי קטן – מביכה את גוליית גדול הממדים. הפסל קעור וחלול, ופניו הם פני מסיכה, כמו לאמור שהדמות רוקנה מתוכנה ומגבורתה והפכה להיות סמל למפלה. גוליית כאן הוא לא הגיבור שיצא מוגן בשריונים מצויד בכלי משחית, אלא דמות מסיכה נבוכה תוהה ומבוישת.
דומה שהפסל אינו מבקש לספר לצופה מה היה מראה פניו של גוליית, אלא מה קרה לו, ומה הייתה הרגשתו ברגע הקריטי שקיפד את חייו, ומשלב בתור מראהו המכובד לכאורה את מבטו האווילי והתמהה. אם בדמויות אחרות כמו גדעון למשל ושמשון , הפסל מנציח את הגיבור המיתולוגי, הרי שכאן הוא נותן במה לאנטי גיבור המיתולוגי.
עקדת יצחק
רגעי בכי, הודיה, קרבה, חום ואמונה – כמו רגעים של הקלה – לאחר אסון שנמנע.
אברהם נראה כמי שמרים פניו אל השמים, אל האל הבלתי נראה כמברך אולי מודה או מתפלל, בעוד יצחק מוטל בזרועותיו ופניו בוכיות. המאכלת שמוטה כלפי מטה, כעדות לאסון שנמנע. אנו פוגשים כאן את האב והבן ברגע של אנחת רווחה, כמי שנמלטו או ניצלו מאסון. הבעת פניהם משלבת חרדה והכרת תודה, בכי של הקלה וברכה לאל עליון כשהמבט כלפי מעלה.
אברהם שמחזיק על ברכיו את יצחק ועוטף אותו בזרועותיו נרמז כדמות אימהית. הפסל מתכתב במראהו עם יצירות 'הפייטה' – שמם הכולל של יצירות אמנות שנושאן הוא הצגת מרים המערסלת את בנה ישו המת לאחר שהורד מהצלב. ההדהוד ל'פייטה' שעניינה הוא 'הצליבה' מתכתב עם נושא 'העקידה' – כשהמכנה המשותף ביניהם הוא אמונה ודתות.
קינת דוד
דוד מקונן על מותם של שאול המלך ויהונתן בנו לאחר מותם בקרב מול הפלישתים על הר הגלבוע.
דמויות הנופלים, גופותיהם של בני המלוכה מפותלים , חסרי חיים אך עדיין ניתן בהבעת הפנים פחד וחדלון. דוד רוכן אל הדמויות, אלה שאותם אהבה נפשו, ובמיוחד יהונתן ושואל "איך נפלו גיבורים", בעוד הפסל מתאר את גופם החזק, השרירי היצוק לתפארת כשהם נפולים על הארץ חסרי חיים.
בקינתו הוא מדבר על 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" וכך הם גם מוצגים כאן בפסל שבו גופותיהם מפותלות זו בזו, כאשר גם דוד עצמו המקונן חלק מתוך אותה קרבה דוד המקונן אומר קבל עם ועולם "אחי יהונתן – נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי, מאהבת נשים" – מנח הגוף ושפת הגוף של דוד מבטאת אמירה זו. לאמור, אין זו קינה רגילה הנאמרת אחר הנופלים בקרב, דוד המקונן הוא דוד המבכה את אובדנם של אהובי נפשו.
משה על הר נבו
משה משקיף מהר נבו אל הארץ המובטחת, זו שהוא אומנם יראה אך לא יוכל להגיע אליה. דמותו נראית חזקה, ונחושה. הבעת הפנים מלאת עוצמה המתארים בו זמנית קבלה מהרהרת ומסתייגת. גופו איתן, פניו מהדהדים לתמונת פניו של הרצל המזוקן, שהיה חוזה מדינת היהודית – בדומה למשה שהוביל את בני ישראל לארץ אבותיהם. אנשי חזון. זה שהביט מרומו של ההר וזה שהביט מעל המרפסת – הובילו כל אחד בדרכו, חזו ולא זכו.
משה הוא חלק מההר, רגליו מקובעים בחומר כמו לרמז על כך ששם הוא אמור להישאר ולהיקבר שכן לארץ ישראל הוא לא יגיע. ידו האחת אוחזת במטה המפורסם, זה שבאמצעותו הנהיג הוביל וחולל ניסים, ואילו השנייה כבולה בתוך גוש האבן, לאמור, כאן הוא נשאר. דמותו של משה, המתוארת כאן מעוררת כבוד לאיש בעל סבר פנים נחוש ומלא חכמה, כמו גם חמלה על היותו כבול.
יוסף
יוסף ניצב בפני מלך מצריים כשהוא בן שלושים שנה, נראה כאן ללא שום סממן יהודי או כנעני. מראהו טוב, יפה תואר ומכובד, לבוש כלבוש המצרים בממלכה, מראה פרעוני. נתפס כאיש מצרי, חסון, יפה תואר נשוא פנים, מכובד ונאמן למלך אשר רומם אותו. היד המונחת על חזה מתארת איש אמין אשר נשבע לשמור אמונים.
יוסף כאן, הוא לא יוסף עם כתונת הפסים, הוא גם לא יוסף הזרוק בבור, או הכלוא במצריים. כאן הוא יוסף החזק אשר נראה כאיש מצרי רם מעלה, עצמתי, נאמן, מצרי לכל דבר ועניין, עם זאת פניו אינן נשואות בגאווה, אלא נראות כמהורהרות ואוחזות סוד. משהו מיוסף החולם נשאר חרוט במבע פניו, על אף שעתה הוא במעמד של פותר החלומות. ידו האחת מונחת על חזהו כתנועה של שבועה, ושמירת אמונים, בעוד ידו האחרת מונחת על מטהו ומבטאת נחישות ונחרצות. הידיים משדרות את הכאן ועכשיו בעוד המבט נמצא הרחק אי שם, אולי בעברו הקשה ואולי בחזונו ביחס לעתידו.
אברהם
אברהם איש המדבר, אבי המונותאיזם, אבי האומה העברית, מתגלה בדיוקן פנים של דמות מנהיג הצופה במבט קדימה אל כל הזמנים. איש חזון, צופה ומהרהר, שעלומיו נותרו נצחיים דרך שרשרת הדורות והזיכרון הקולקטיבי.
היוצר בוחר להציג את אברהם בדיוקנו בלבד נראה כמו איש הגות פילוסוף, כשהוא מעצב דמות עכשווית שאינה דומה ליושבי המדבר באותם הימים, ובכך הוא מנכיח את דמותו הנצחית זו שהגיחה מרחוק מאותם זמנים, ועדיין ממשיכה להתקיים, להיות בתודעה ולהביט רחוק.
הפסוק הנבחר על ידי היוצר מספר על השכמת אברהם להגיע אל המקום בו נפגש עם אלוהיו – מה שהופך את דיוקנו כאן לדמות נבואית חזקה ובו בזמן שורשית. הדיוקן עצמו מונח על מוט ברזל, כמו מנותק מגופו לרמז על הגוף המתכלה ואילו דמות דיוקנו , היינו רוחו של אברהם היא נצחית. .
אוֹבֶּלִיסְק
האובליסק הוא הפסל – היצירה שחותמת וסוגרת את מסע הפיסול של שני.
אובליסק במקורו הוא מונומנט צר וגבוה, כאשר הקצה העליון שלו הוא בצורת פירמידה. האובליסקים הראשונים נבנו במצרים העתיקה. עצם הבחירה באובליסק כאובייקט אחרון ומסכם, מרמז על הקשר בין היוולדו וצמיחתו של העם העברי, ביציאתו ממצריים. להזכיר שפסליו של שני, הקשר למדבר, הקשרים ההיסטוריים של העם היהודי ומסע חייו שזורים אלה באלה.
על האובליסק שני יוצר עבודת תבליט הלקוחים מתוך אירועים וסיפורים בתנ"ך. מעין סכום של התרחשויות מקראיות מתקופת כיבושי יהושוע דרך תקופת המלכים, שאול, דוד, שלמה ועד חלוקת הארץ ליהודה וישראל. צורת התבליט של הדמויות והאירועים על דופן האובליסק מזכירים עבודות מצריות, אכדיות ושומריות שבהם היו מנציחים אירועי מלחמה, עבודה וחיי היום יום.
האובליסק יכול באופן ציני גם להדהד אל מגדל בבל על כל המשמעויות הנלוות אליו, או לחילופין כאל טיל השלוח אל השמיים או קליע של כלי נשק. כאשר כל אחד מסמלים נרמזים אלה מסמל עוד היבט מתוך תפיסת העולם האוניברסלית והאישית של שני.
האובליסק אוסף אליו ועליו תקופות ואירועי עבר, שנחרטו בזכרון הקולקטיבי כפי שהם חרוטים על דופני האובליסק וכך גם ימשיכו כנראה לנצח, בדיוק כפי שהקצה העליון וחודו מופנים כלפי מעלה. וכשם שהפירמידה במצריים נועדה לתאר את חיי הנצח, כך גם התנ"ך על כל תכניו, ואולי בכך מבטא הפסל ( שגם היה לוחם) את נצחיותו של העם היהודי.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 