איך הגיע אלכסנדר זייד לוואדי ניסנאס?

ומה הקשר בינו ובין הפרש הכחול?

(החג של החגים – 1998 )

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים – מתוך יומן יצירה


כדי להיכנס לאווירה מומלץ לצפות תחילה בסרטון

סרטון שמציג את המיצב 'הפרש הכחול' – נורית צדרבוים 1998 –[1]

השנה היא שנת 1998 ואירועי 'החג של החגים', החל לצבור כוח, עניין, סקרנות, ולהתמקצע. אמנים נאספים מכל קצות הארץ ומשתפים פעולה ומעל הכול מנצחת האוצרת חנה קופלר שגם קובעת שם ונושא חדש בכל שנה.

 1998 ואני שומעת שהנושא הפעם הוא '60 כוח סוס'.

סוס? בוואדי? אני שואלת גם בשקט את עצמי וגם בקול, ומבינה שמעכשיו זה כבר לא יהיה הרעיון שלי 'מראות בוואדי', [1]'מראות ומאורות בוואדי'  [2] וכו'. מעתה יש תכתיב, יש נושא. את הוואדי, אני כבר יודעת, שאני אוהבת. את פרויקט 'החג של החגים', גם כן. סמטאות הוואדי על שלל חלונותיו, ספי דלתותיו ואפילו החצרות האחוריות כבר היו חלק מנופים שנטמעו בי. אבל מה לי ולסוסים? (זה שבעבר עסקתי ברכיבת סוסים, לא נגע כלל ועיקר לעיסוקי באמנות. מעולם סוס לא כיכב באף אחת מיצירותיי).

קופלר הסבירה שהיא בחרה בסוס כדימוי מוביל בתערוכה זו משום שהוא מסמל מהלכי פיוס ומלחמה, ניצחון וכניעה, שלום ועבודה,  מאגד יחד אקטים של גבורה, תחרות, אצילות כוח וחולשה, יופי ואהבה ואף חיים ומוות. דימוי זה לדעתה על כל משמעויותיו וסימוליו מתאים לככב באירוע שחרט על דגלו שלום, דו קיום אחווה ואהבה, בשיח רב תרבותי שמתקיים כאן בעיר חיפה בין אמנים יהודים וערבים למען תושבי העיר היהודים והערבים.

עתה המשימה שלי הייתה למצוא את הדרך שבה אומר את דבריי בהקשר לרעיון המוביל, בדרך שגם תתאים לצורת החשיבה שלי באמנות, ובדרך שבה יהיה גם לסוס, מקום במרחב העשייה שלי.

זכרתי סוס אחד בלבד שמעניין אותי במיוחד. זכרתי גם שהסוס הזה מסמל בשבילי משהו שקשור בחבל דק גם לאירועי החג של החגים. זכרתי את פסל הסוס שמלווה אותי מאז ילדותי, פסלו של אלכסנדר זייד, פסלו של השומר שהיה חברם של הערבים וגם נרצח על ידם. אם מדברים על פיוס, על שלום על דו קיום בין ערבים ויהודים – אז צריך לעשות אקט של פיוס. חשבתי, שלהביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי, אל שכונה ערבית שמנסה להדהד לשיח רב תרבותי של דו קיום, אחווה ורצון לדיבור על שלום ואיחוד בין הדתות, הוא סוג של פיוס.

איך אני מביאה את אלכסנדר זייד לוואדי? זה הרוכב וזה הסוס שאותם אני רוצה להביא לכאן. סיפורו של אלכסנדר זייד ידוע,  ובקצרה אומר כאן שבמשך חייו הותקף פעמיים על ידי פורעים ערבים ושרד. הפעם השלישית הייתה בתקופת המרד הערבי הגדול בליל ה 11 ביולי 1938. אז נרצח בידי קאסם אל טבאש, בדואי משבט ערב אל חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים.

המחשבה הראשונה שלי הייתה לבנות על גג הבית – זה הבית ששמור לי שם תמיד (הבית הערבי הנטוש שעליו אני מציגה בכל שנה את עבודותיי) – אזכור ווריאציה ל 'סוכת השומר' ועל יריעותיה להדפיס בדרך מאד מסוימת צילום של האנדרטה – פסל השומר.

מארגני האירוע אמרו לי בעדינות רבה שזה יהיה בוטה מדי, שתושבי השכונה הערבית לא יבינו את הרעיון, וביקשו ממני לבטלו. הבנתי את טענתם. אך מנוי וגמור היה עמי להביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי. זה הסוס היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו, הסוס היחיד שמתאים מבחינתי כיוצרת, להביא אל הוואדי, בהקשר זה.

חישבתי את צעדיי, וכמו תמיד כך גם הפעם, היה עלי להודות לאוצרת שהתנגדה להצעתי הראשונה. כך נפתחה בפניי הדלת להצעה השנייה, הטובה יותר, שהייתה בסופו של דבר גם חתרנית משהו, משום שהצעדתי את אלכסנדר זייד היישר אל הוואדי מבלי שמרבית הצופים, תושבים, עוברים ושבים ידעו שזה הוא שם אל נכון.

וכיצד?

בשלב ראשון נסעתי לגבעת שייח אבריק' לפקוד את אנדרטת אלכסנדר זייד שהוצבה בשנת 1940, בקרבת הגן הלאומי בית שערים שבקריית טבעון. האנדרטה היא פסל של זייד רכוב על סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל. את הפסל יצר הפסל דוד פולוס.

צילמתי את הפסל מכל זווית ב – 360 מעלות .(לדוגמא הנה שניים מתוך עשרות הצילומים)


התכנית שלי הייתה להכניס את אלכסנדר זייד רכוב על סוס אל הוואדי.

מי שעוקב וזוכר את עבודותיי הקודמות בפסטיבל החג של החגים, יזכור את סדרת עבודות הקולאז' שערכתי בשנה הראשונה שבה סיירתי בוואדי. את סדרת הקולאז'ים הפקתי מתוך סדרה של צילומים שצילמתי לפרויקט הראשון שלי שנקרא 'מראות בוואדי'. קולאז'ים אלה הוצגו בחלל המאפייה השכונתית ובלילות הוקרנו על קירות הבית שאת אחת המרפסות שלו כיסיתי במראות. עתה עמדו לרשותי קולאז'ים אלה.

הקולאז'ים הם הוואדי – הם מתארים מבנים בוואדי, סמטאות, חלונות, סורגים, ספי דלתות – הם מבחינתי הוואדי.

עתה היה עלי לשתול את דימויי אלכסנדר רכוב על סוסו בתוך הקולאז'ים שהם הוואדי. השתמשתי בצילומים שהיו בעבורי חומר גלם לעבודה. עיבדתי אותם, הפכתי אותם לסדרת דימויים מצוירים כאשר הצבע הכחול שמלווה אותי בכל עבודותיי בוואדי חודר גם לכאן והפעם הופך את הסוס ורוכבו לכחולים גם הם.

לגוף עבודות אלה קראתי 'הפרש הכחול'. כן, אלכסנדר זייד, כאן, במיצב זה שינה את שמו ל 'פרש הכחול'. עתה דימוי הסוס שתול בין ובתוך דימויי המבנים של הוואדי, הוא צבוע בכחול ובשם זה הוא בכלל מהדהד לקבוצת ציירים אקספרסיוניסטיים גרמניים שנקראו בשם זה. קבוצת ציירים זו נוסדה בשנת 1911.

קבוצה זו החלה את פעילותה בעיר מינכן ולאחר מכן עקרה, והחלה לפעול בכפר הציורי 'מורנאו' שבהרי האלפים. הקבוצה קיבלה את שמה מתוך יצירת ילדים שנקראה 'הפרש הכחול', אגדה על אביר היוצא לתקן עוולות עולם. כמוהו הרגישו חברי הקבוצה שעליהם ליצור זרם חדש ולתקן את העולם מכבלי האמנותית המסורתית. קבוצה זו היללה את אמנותה ילדים ואת האמנות הפרימיטיבית. קבוצת הפרש הכחול רצתה לתקן עוולות בתחום האמנות, ואני השתמשתי בהם כמטאפורה שמדברת תיקון עוולות. אך לא רק.

בכך יצרתי פעולה הסחה. קראתי ליצירתי 'הפרש הכחול' – יודעי דבר הכירו את המושג וניסו לקשור בין הרעיון שעמד בבסיס קבוצה זו ובין היצירה שהצגתי כאן. 'הפרש הכחול' שלי לא היה רק סוג של כיסוי לאלכסנדר זייד שחדר אל הוואדי, אלא נוצל גם כדי להעביר עוד מסר ולדבר על אמנות, ועל תפיסת עולמה של תנועה זו  שטענה "שהרוח היצירתית חבויה בתוך החומר' (כפי שאמר קנדינסקי) ושהצורות והצבעים הם הביטוי החיצוני של אותה רוח'.

ועדיין, לא הבאתי את אלכסנדר זייד אל הוואדי. בשלב זה 'הפרש הכחול' שתול בתוך דימויי הוואדי, היינו בקולאז'ים, כאשר הקולאז'ים הם מבחינתי הוואדי. אבל כיצד אציג זאת? הרי בסופו של דבר מדובר בתערוכה ובעבודות שצריכות להיות מוצגות בוואדי. ואלה היו עדיין בבחינת סקיצות. עבודות בגודל של 20X30 ס"מ.

השלב הבא היה להדפיס את העבודות לגודל ענק.

את העבודות הדפסתי על חומר דמוי שעוונית על מנת שיעמוד בפגעי מזג האוויר, שכן עונת התערוכה מתחילה בחג החנוכה. כל עבודה הייתה בגודל של 170X150. עשרת ההדפסים שהוכנו בקפידה נתלו על ידי על אחת המרפסות במרכז הוואדי.


שם כשהן תלויות ומתנופפות ברוח, בגשמי החורף הקשים (שהיו באותה שנה) ובימי השמש האחרים שהסתננו בין לבין. כך במהלך שנה שלמה סדרת הדפסים זו הייתה תלויה בוואדי מתנפנפנת שם כמו כביסה נקייה שאותה כן מותר לתלות בחוץ….

ואלכסנדר היה על הסוס והיה בוואדי. שנה שלמה הוא היה שם צבוע בכחול, קִראו לו 'הפרש הכחול', שתול בין ספים, דלתות וחלונות, ניצב על מדרגות ועל גגות ובו בזמן גם מתנוסס על מעקה של מרפסת אחת במרכז הוואדי.


[

ונתנה תוקף – על 'שבר ותיקון'

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

הדברים הכתובים כאן נאמרו באירוע 'ונתנה תוקף' אותו קיים משרד הבטחון, האגף למשפחות שכולות הנצחה ומורשת. האירוע התקיים לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. באירוע הנ"ל הוזמנתי להקים ולהציג תערוכה משלי. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'. ואלה הם דברי שם, במהלך הטקס

ערב טוב לכם משפחות יקרות,

שמי נורית יעקבס צדרבוים, וגם אני כמותכם שרדתי חמישים שנה מאז אותו יום מר ונמהר, היום אשר שינה את חיינו, היום בו למדנו על בשרינו ונפשנו אנו כיצד מוות חייב וצריך להוליד חיים, יום יום שעה שעה. הייתי בת 24 אם לשני ילדים קטנים ברק בן הארבע וחלי בת שנה וארבעה חודשים. לא אספר כאן על כל הרגעים הקשים כי בזה איני שונה מכל אחד ואחת מכם ומכן. כולנו חווינו וחווים את האבדן, את הרגע שבו נזרקה האבן למי האגם ומאז סביבה מעגלים מעגלים המים זורמים. הד ההודעה שנמסרה לנו אז באותו יום, עדיין מהדהד.

אני כאן לספר לכם על התערוכה. התערוכה אמנם מדברת אותי, ולא רק אותי אלא משמשת פה לעוד נשים רבות אחרות כמוני כמותן. אבל היא תערוכה, יש לה שפה משלה, שפה שלא כל אחד מכיר או מבין, לפיכך, אחרי שהיא מדברת שם בחדר הזיכרון אותי ואותנו, באתי אני כאן לדבר ולספר אותה.

ארבעים וחמש שנה אני עוסקת באמנות, ביצירה, במחקר. לצד החיים עצמם, גידול ילדים, הקמת משפחה חדשה, הולדת ילדים נוספים, לימודים עבודה. ימים של שמחות, וימים של עצב, ימים של הצלחות וימים של שבר. החיים, על כל מה שהם בחיים. התחום שבו אני עוסקת כתחביב וכמקצוע הוא אמנות.

לאורך כל השנים, עסקתי ועודני באמנות לשם אמנות. הצגתי בכחמישים תערוכות קבוצתיות, הקמתי בית ספר גבוה לאמנות ועמדתי בראשו, יצרתי מחקר בתחום של דיוקן עצמי וקיבלתי תואר דוקטור, לימדתי, הצגתי תערוכות יחיד, פרסמתי ספרי עיון ושירה. ולמה אני אומרת זאת? אני מדגישה, זו הייתה עבודתי, ועבודתי היא גם חיי יחד ובצד החיים על כל מה שהם.

עבודותיי הוצגו בתערוכות שונות, בזמנים שונים ובנושאים שונים.

והנה, כאשר מגיע אלי עדי אריאל ומציע לאצור ולהציג תערוכה, אני מודיעה לו שאציג תערוכה שהנושא שלה יהיה 'שבר ותיקון'. ומה אני בעצם מגלה ומה אני רואה בדיעבד. אני מזהה, שלאורך כל ארבעים וחמש שנות יצירה, אשר בהם לא עסקתי באופן מודע ומוצהר בשכול, בשבר, בכאב, בכעס, באבדן, אני מדגישה, לא עסקתי בזה באופן מודע. אני מגלה שהנושא הזה של שבר ושל תיקון עולה ומבצבץ כמוטיב חוזר בהרבה מאוד עבודות.

אמנות היא בעצם מטאפורה. בעשייה האמנותית תת ההכרה שלנו מדבר. משהו אחר מדבר מתוכנו ושולח את הרמזים שלו דרך החומרים, דרך סמלים, דרך צורות.

והנה אני מגלה שהמוטיב הזה שבו אני מסיימת עבודות, קורעת אותם ותופרת מחדש, שוברת או מנסרת עבודה גמורה, קודחת במקדחה לוקחת חבלים וקושרת ומעצבת מחדש. רוקמת על ציורים בקווים פרועים ומסודרים כאחד. משתמשת בישן ושבור ומתקנת ומייצרת ממנו יצירת אמנות, אם זו יצירה שהתקלקלה מעצמה, אם זו יצירה שאני קלקלתי על מנת לתקן, אם זה פריט או חפץ או ריהוט שיצא מתפקוד ואני מחזירה אותו ונותנת לו תפקיד חדש ואחר, אם אלה שברי מראות שמספרות לי מראה יפה שהתנפץ. אם אלה חבלים וחוטים שנקרעים ונתפרים מחדש. אם אלה תוספות של חומרים, קרשים ישנים, בדי יוטה שמדמות שק אבל. והעיסוק בדיוקן שלי, שבו אני בעצם כל הזמן מתבוננת על עצמי, מבחוץ ומבפנים, אל תוכי פנימה אל עולם התוכן והרגש שלי, על ואל מה שיש ומה שאין. והעבודות על אף שהן מציגות בדרך זו או אחרת סוג של כאב, הן גם מלאות צבע ושמחת חיים.

האמנות לא משקרת. אני רק עושה, היא לי אחר כך מספרת.

אז איפה כאן השבר והתיקון, ומה העניין.

השבר הוא ידוע, חיים שפסקו, והתיקון הוא גם עצם ההמשך, החיים, הילדים, המשפחה, העשייה, והזיכרון. אבל התיקון הוא גם עצם הניסיון להתמודד ולתקן.

אז בתערוכה הזאת ניתן לראות, אני ראיתי, וראיתי זאת רק כאשר הסתכלתי, והסתכלתי רק עכשיו אחרי חמישים שנה כשנתבקשתי להציג תערוכה. ראיתי את חיי. עצם היצירה, עצם העיסוק באמנות הוא כבר סוג של תיקון. לא, אי אפשר להחזיר את האבדן, ואי אפשר להחזיר את מי שהלך בדרך כל הארץ, אבל אפשר לנסות לבנות חיים, ואני אומרת תמיד- הכאב קיים, הכאב ישנו, הוא אתי חלק ממני, ואני נותנת לו מקום כל הזמן, אבל אינני נותנת לו לנהל אותי.

מתברר לי היום, במבט לאחור, או במבט שאילץ אותי להשקיף עלי ועל עשייתי, שדרכי באמנות וביצירה היו חלק מהישרדות. חלק מכלי שנתן לי כוחות, על כך אמרתי ואני אומרת – העצב עיצב אותי. ועם העצב, שהוא חלק מהחומרים של חיי אני מעצבת.

אינני יוצרת כדי ליצור דברים יפים ולקשט בהם קירות. אני יוצרת מתוך צורך ודחף פנימי, בשילוב הידע והניסיון, ואולי גם מתת אל. אני יוצרת כי בעבורי החיים הם האמנות. ושפת האמנות אשר משמשת לי כלי, היא כלי לביטוי, והיא לא משקרת. כשבחרתי להשתמש בה כשופר לקולי, לנשמתי, לחיי, היא אומרת את דברה, ואני רק השליח שמבצע.

כשאני מסתכלת על התערוכה הזאת היום, אשר אותה בניתי, ובניתי אותה מעבודות שהיו, שנאספו מתוך ארבעים וחמש שנות יצירה, ממש במיוחד לאירוע הזה מתוך התכוונות לאירוע ולנושא שלו, אני מגלה שאלה הם חיי בעצם. היה שבר, והחיים עצמם בחמישים שנה האחרונות הם כל הזמן תיקון.

הצגת התערוכה שלי כאן במקום הזה ובאירוע הזה, נועדה כדי לתת מראה נוסף, שבא ממקום אחר, לחיים שלמים שיש בהם כאב וניסיון בלתי פוסק לחיות אותו ואתו. אולי אפילו להחיות אותו, אבל בדרך של בנייה, של יצירה, של תהליכי הישרדות ועל זה אמרתי ועודני אומרת העצב מעצב אותי, ואני מעצבת אותו וממנו. זה מבחינתי השבר והתיקון.

כולנו מכירים את הסיפור על הסנדלר הזקן אשר עסק בתיקון נעליים יום וליל ועבד עד אשמורת ראשונה לאור עששית. לידו גר גביר עשיר שראה מחלונו את הסנדלר הזקן עובד בלילה לאור העששית. שאלו, מדוע הנך עובד כל הליל. ענה לו הסנדלר 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'.

מאחר ובתערוכה זו אני פועלת כאוצרת וכיוצרת – ניסחתי טקסט גלריה. להלן כאן נוסח הדברים שפי שהם מוצגים בתערוכה בטקסט הגלריה, מה שנקרא 'דבר האוצרת'

שבר ותיקון1

"תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת, הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם / אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת , כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם…" (נתן אלתרמן)

למעלה מארבעה עשורים אני עוסקת ביצירה. במבט לאחור אני שואלת האם אני יוצרת חיים? בוראת? האם אני אוספת שברים מחברת והופכת ישן לחדש, ולהיפך? או לְאַחֵר, כזה ששומר, זוכר, מחבר, מכפר…

במבט לאחור, כשאני נוברת בין גופי עבודות אשר נעשו בזמנים שונים, בהקשרים שונים, בפרקי זמן אחרים, אני פוגשת דבר אחד שצף ועולה בכל אותם שנים. בחלק גדול מהעבודות ניתן לזהות את מוטיב השבר והתיקון. השבר, הקרע, הדרכים השונות לאחות אותו מבלי להסתירו, לאחות מבלי להכהות, לחבר, לשמר – מתגלים כאירוע חזותי החוזר בצורות, מופעים והקשרים שונים, ובדרכו מסמל את הצורך להיזכר להתגבר כמו שאולי גם לשמר ולהתנחם.

התערוכה הנוכחית 'שבר ותיקון' מתגלה ומתבררת כתערוכת המשך לתערוכות קודמות 'כתב תפר' , 'חוטי כפירה'. העבודות המוצגות בתערוכה זו נאספו מתוך גוף עבודות גדול שנוצר במשך כארבעה עשורים, כאן הן מתמקדות במוטיב החזותי /תוכני החוזר. עבודות שלמות נחתכו נקרעו וחוברו להן מחדש, עבודות אלה מורכבות מקרעים, חוטים וחבלים שחדרו לעבודה בתפקיד של קו, צבע, מרקם וּמִחְבַּר. מראות ושברי זכוכית, בדי יוטה שמדמות שק אבלים, הבעות פנים וציורי דיוקן עצמי עמוסי צבע, שברי חלקים, וחומרים שנלקחו מהסביבה הקרובה ומתפקדים כחומר וכמטאפורה וסמל.

לא יצרתי מלכתחילה על מנת לספר על האבל, על השבר, על החיים שצמחו מתוכם, על רגעי השמחה והתיקון, על המקום שהיה צריך לאסוף את שברי הנפש ולבנות אותה מחדש. לא יצרתי תפרים המסמלים פצע שהגליד במעט. לא יצרתי כדי לספר את סיפור חיי. כך חשבתי.

היום במבט לאחור, מתברר שיצרתי מתוך סיפור חיי, שיצרתי את סיפור חיי. שהבאתי את העבר המתמשך אל ההווה ואלה יחד יצרו מציאות בתוך מציאות. יצרתי מתוך העצב, ולמדתי שלא בכדי שורש מילים זה נמצא גם בתוך המילה עיצוב. העצב עיצב אותי, והיצירה אפשרה להמשיך חיים, לתת חיים, לבנות חיים ולזכור גם את אלה שאינם.

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים /אוצרת – יוצרת / אלמנת מלחמת יום הכיפורים

__________________________________________________________________________

בהמשך ולאור המצב שהגענו אליו בארץ, התערוכה התפרקה בטרם עת. אני ראיתי בזה סוג של המשך ומעתה אני אומרת 'שבר ותקיון ושבר…..

בהמשך נתתי כמה הרצאות שנקשרות לתערוכה והנה הקישורים להרצאות אלה

ונתנה תוקף – על שבר ותיקון – הרצאה בקהילת יה"ל

להלן כמה עבודות מתוך התצוגה עצמה

  1. ↩︎

" כשם שפרצופיהם שונים זה מזה, כך…." ומה הקשר בין דיוקן למסיכה?

"כשם שפרצופיהם שונים כך………" ומהו הקשר בין דיוקן למסכה?

אני מביאה כאן תקציר של מאמר שאותו אני כותבת בימים אלה.

התקציר כאן מתבסס על עשייה אמיתית של קבוצת תלמידי תיכון, בישיבה תיכונית שחרטה על דגלה גם את לימודי האמנות והמדעים.

ובניגוד למה שרווח בצבור, הנה גם תלמידי תיכון ישיבתי, שעוסקים בלימודי קודש יחד עם לימודי חול נותנים ידם ביצירה, באמנות, במוסיקה בתיאטרון ואפילו עושים פסל וגם תמונה, מבלי שחלילה הם או הרבנים הממונים עליהם חושבים שהם עוברים על איסור כל שהוא.

ואכן, יש דיון רחב, עמוק וממצה שעוסק בשאלת הדין "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" איש אינו טומן ראשו בחול וגם לא ידו בצלחת. ערים לדיון ומודעים לפסיקות השונות של הרבנים במהלך הדורות (על כך אפרסם מאמר נפרד).

בפורים השנה, בחרנו את נושא המסכה. טבעי היה לבחור בנושא 'מסיכה' כאשר מדובר בחג פורים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בישיבה תיכונית שבה המשפט "ונהפוך הוא" הפך להיות מושג וצו עליון. על פניו נראה שאם מדובר ב 'נהפוך הוא' אז זה הזמן קודם כל כן לעשות מסיכה, ולא במובן של דווקא אלא במובן שמהדהד להפוך המזל של היהודים שמגורל שמד ניצלו ואף התעלו.

עניין המסכה היה הזדמנות לעסוק בפיסול ולשם כך הוזמן לבית הספר אמן המסכות הידוע רפי אשרף,  אשר במשך כחודש וחצי לימד את התלמידים שלב אחר שלב כיצד ליצור מסיכה. החל משלב החמר, דרך יציקת גבס ויצירת תבנית נגטיב, דרך עבודה בעיסת נייר ליצירת המסכה וכלה באיסוף המסכות לגוף אחד שלם – פסל.

המסכה הייתה בין השאר עילה ללימוד הטכניקה, כמו שגם הפכה להיות נושא לדיון.

ומה עניין דיוקן למסכה?

יונג הפסיכואנליטיקאי הידוע מתאר את אישיותו המוחצנת של האדם במונח 'פרסונה'. המילה 'פרסונה' במקורה הלטינית פירושה 'מסיכה'. יונג רצה לומר בכך שאישיותו המוחצנת והתנהגותו של האדם כפי שהוא מציג את עצמו כלפי חוץ, היא בעצם סוג של מסיכה. אין אלו הם פניו של ה'עצמי הפנימי האמתי', אלה הם רק גינוני התנהגות ואופי שנבנה שלב אחר שלב בתהליכי ההתפתחות ואלה למעשה מכסים על הגרעין הפנימי האמיתי, הטבעי, הילדי, האותנטי. זוהי הפרסונה (כלומר מסיכה).

ויניקוט מתאר זאת במילים ברורות ואומר ה'אני המזויף'. כאשר הוא מורכב משכבות שכבות שנבנו על גרעין ה'אני האמתי'. השפה העברית גם היא תורמת לנו מידע לעניין זה כשהמילה 'פָּנִים' עצמה פנים רבות לה. הן פני השטח ,הדבר החיצוני הגלוי והנראה, אשר מכסות ואוחזות בתוכן את הַפְּנִים (תוך). אלה הם ה 'אניים' הרבים שנוצרו מתוך אישיותנו הבסיסית, אלה הם הפנים (במובן צדדים) ם השונים שקיימים בכל אחד ואחד.

האמנים האקספרסיוניסטים התרחקו מרחק רב מציורי דיוקן עצמי שהיו סוג של חיקוי המציאות, וניסו בציורי הדיוקן שלהם לבטא דווקא את תמונת עולמם הפנימית לפיכך אפשר לראות שציורי הדיוקן שהם ציירו בין אם היו אלה ציוריי דיוקן עצמי ובין אם ציורי דיוקן של אנשים שישבו מולם כמודל לציור, נראו ספק פנים ספק מסיכה.

צייר אחר מוכר וידוע ,פיקאסו, מבטא דרך ציוריו את הקשר בין אדם-פנים –מסיכה. אם דרך ציוריו שבהם על משטח אחד דו ממדי הוא מצייר בו זמנית שני מצבים נוגדים – פרופיל וחזית, ואם בדרך שבו הוא מציג פרשנות ציורית לדמויות מוכרות שאותן הוא מצוייר. ואינך יודע אם פנים אלה או מסיכה, או שמא הנך אכן יודע שפנים הם גם מסיכה.

המסכות שאותם יצרו התלמידים בפרויקט המסכות שלהם, ביטאו הבעות פנים שונות ומשונות, שינויים ועיוותים באברי הפנים וביחס שביניהם ומכל אלה יצרו מגדל, עמוד, של דמויות שהפך להיות 'פסל הפנים' – בו המראה החיצוני של הפנים מספר בו בזמן הרבה גם על הַפְּנִים.

ולבסוף סכמו זאת באחד ממאמרי חז"ל ואמרו "כשם שפרצופיהם שונים זה מזה, כך גם דעותיהם שונות ומשונות זו מזו".

אוסיף ואומר בהשראת הגישות הפסיכולוגיות שאותן ציינתי כאן, שכשם שנכון הדבר לגבי ריבוי של אנשים, כן ניתן לומר זאת גם לגבי האדם היחיד כפרט, שכן פנים רבות לו לאדם, חלקים רבים משמשים באישיותו פנימה, ואילו דיוקן דמותו של אדם, על פי גישתו של יונג, היא הדרך והיכולת של אדם להכיר את החלקים השונים שלו, לאחד ביניהם, לקבל אותם וליצור אדם מגובש ושלם שיודע שגם הקטבים שבאישיותו הם חלק מהשלם.

להלן סרטון שמציג את תהליך יצירת המסיכות

http://static.animoto.com/swf/w.swf?w=swf/vp1&e=1335814939&f=wuToAvz0d9R9pKBVC5S6bg&d=166&m=p&r=360p+480p&volume=100&start_res=480p&i=m&ct=NuritArt&cu=www.nuritart.co.il&options=

לצפייה בתמונות נוספות לחץ כאן

"ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת ממנו" – אמרה לי א' ושאלה "את מכירה את זה"?

 

אריאלי חברתי הקטנה והחמודה ,בחיים וגם בפייסבוק (וכי פייסבוק זה לא החיים? – נראה שגם אלה הפכו להיות חיים), שלחה לי יום אחד פתק ובו סדרה של תהיות ושאלות. וכן, אני כאן, בין השאר, בסדרה שכבר אולי הפכה להיות מוכרת לחלק מכם "אתם שואלים ואני עונה" שאותה אני מציגה בפתקים ובסרטונים (חטטו בדף האוהדים הזה ותמצאו). לכן, ובכלל, מצאתי לנכון לצרף לכאן את סדרת שאלותיה המרתקות של אריאל ולנסות להשיב עליהם, במידת האפשר.

כי צריך לדעת, שלאף שאלה אין תשובה אחת חד משמעית ומקבעת דעת. כמספר המוחות החושבים, כך יכולות להיות התשובות. לשאלות החשובות האלה של אריאל, יכולתי לענות רק מתוך מאגר הידע הסובייקטיבי שלי ( שנשען לא פעם גם על ידע אובייקטיבי).

ובכן מה שאלה אריאל בפרץ שאלותיה?

" אני כל הזמן מרגישה דחף לצייר. אני מאד אוהבת לצייר אבל יש לי בעיה. אני מפחדת לקחת עיפרון ולצייר. ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת יותר, אם הוא לבן הדף אז אני מפחדת ללכלך אותו עם ציור שעלול לא לצאת טוב. אני מציירת על פתקים ודפדפות כי רק ככה איכשהו אני מצליחה להתגבר על הפחד להרוס דף "טוב"… אם יוצא לי רישום יפה, ואני רוצה להוסיף לו צל ועוד דברים אני מפחדת לגעת בו שלא יהרס. בקיצור אני מאד משותקת… ודווקא יש לי נושאים שבא לי לצייר אותם אבל הפחד להרוס משתק אותי. יש לך רעיון אולי, מה אני יכולה לעשות במצב כזה? את מכירה את זה?

וההודעה היא בדואר הפנימי של ה"פייס" ולשם אני מתעלת את תשובתי. השאלה/ות גדולה/ות, המקום צר מלהכיל, הזמן קצר מהרגיל, "המלאכה רבה ובעל הבית צועק" (כמו שנאמר), ואני רוצה לענות ולא יודעת מאיפה להתחיל. הרי מה שהיא שאלה זה בכלל עולם ומלואו.

אז בשלב ראשון, וכדי לא להשאיר אותה כש"חצי שאלתה (תאוותה) בידה " (ביטוי שלקוח מהמקורות למי שלא יודע), אמרתי שתחילה אענה לה בקצרה, עד כמה שאוכל, כאן בהודעה פנימית. אחר כך נראה מה הלאה.

וכך עניתי:

"הי אריאלי, כמובן שמה שכתבת לי כאן מצריך תשובה ארוכה ומפורטת ובכלל שיחה. ולא כאן המקום. אנסה בכל זאת לומר לך קצת ובקיצור, בשביל לא להשאיר אותך ללא מענה.

בקיצור 'אין לך מה לפחד מהדף'. הדף הוא רק דף. הוא כלום. בינינו, גם הציור הוא רק ציור, וגם זה כלום. לנכדתי תמיד הייתי אומרת במצבים כאלה, ש"על הנייר הכל אפשר". את היא השולטת על הדף, את היא המלכה שלו, זה העולם שלך שבו את האלוהים שיכול לברוא שם מה שהוא רוצה. תעשי בדף שמות, תתעללי בו, שימי עליו הכל, הרי "נייר סובל הכל" אז שיסבול. למה שאת תסבלי? למה שאת תפחדי? שהוא יפחד ממך. תעשי בו מה שאת רוצה ואז, או אז תראי איזה ציור מעולה יצא לך. ציור לא צריך להיות יפה, במושגים של מלכת יופי, ציור צריך להכיל את מה שאת רוצה שיוכל בו. אז קדימה. לדרך".

אחר כך, הלכתי לדרכי.

לאחר ימים חזרתי להציץ בהתכתבות הזאת שלנו. אהבתי. אהבתי את השאלות. אודה ואומר שאהבתי גם את התשובות ועשיתי לי/לנו כמה "לייקים" בעיני רוחי. ואז נפלו עיני שוב על פרץ שאלותיה התמות והיפות של אריאל, ונזכרתי שהרי לא רק ציירת הנני, גם משוררת. וראיתי איך נולד שיר מכל שאלה. אז זכרתי מה שכבר לימדוני מורי והורי שתמיד "בשאלת חכם כבר נמצאת חצי תשובה". והשירים? כן השירים כבר בדרך.

לידיעתכם. הפתק הזה הוא הגרסה האחת של תשובתי לאריאל, ויש לדעת שאני מפרסמת זאת כאן, ברשותה ובידיעתה, משום שלדעתי שאלותיה הם לא רק שאלות אישיות שלה. רבים שואלים זאת, רבים מתחבטים בשאלות אלה ולכן מצאתי שיש בזה גם עניין לצבור.

ואחרון חביב. התשובות שתיארתי כאן, הם אלה שנשלפו מהמותן ומיד. בפתק הבא אתייחס לשאלותיה אלה מנקודת מבט נוספת.

הציור שמצורף כאן הוא ציור של אחת מהמשתתפות בסדנאות שלי, שממש, אבל ממש לא מפחדת מהנייר ולא משום דבר. היא כלשונה ( וגם כלשוני) "מתאבדת על הנייר"

הציור של ר' - מתוך סדנת דיוקן עצמי
מתוך סדרת הציורים של ר' - מטפלת בתנועה - שהשתתפה בסדנת דיוקן עצמי אצל ד"ר נורית צדרבוים ( יוצרת וחוקרת בינתחומית).

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

 

"את אינך רואה עיניים, אף, פה, פרצוף, הבעה – את רואה כתמים"

נועה (שם בדוי) היא אשה בסביבות גיל החמישים, משכילה, שני תארים שניים, בעלת קשת רחבה מאד של תחומי דעת, אמנית בנשמתה ועוסקת בטיפול בהבעה. היא אינה אמנית בפועל וגם לא ציירת. הגיעה אלי לסדנת עיצוב דיוקן עצמי במטרה להיחשף לתחום זה. נועה אשה מאד פתוחה, יצירתית, נועזת וסקרנית. הפעם היא החליטה לצאת למסע אישי, חווייתי, יצירתי מסע לגלוי ועיצוב העצמי ובחרה בכלי הזה שאותו אני מציעה – דרך ציור דיוקן עצמי.

לנועה אין ניסיון בציור, אין יומרות להיות ציירת אך יש לה אנרגיות ליצירה ולביטוי עצמי וסקרנות עצומה ביחס לנפש האדם פנימה. נפשה שלה ונפשם של אחרים גם כן. היא מחליטה לצאת למסע. עם הרבה עניין וסקרנות, לא בלי חששות.

המפגש של נועה עם עצמה, בסדנת דיוקן עצמי, מתחילה תמיד במפגש עם בבואתה שלה מול המראה. הראי הוא חלק בלתי נפרד מהסדנא. הדמות שנשקפת אליה מן המראה היא המודל שלה לציור. כך נוצר באופן מידי שיח אישי, כך מתאפשר לה לא רק לראות את עצמה כדי שתוכל לצייר, אלא גם לשוחח עם עצמה. השפה שבה היא מדברת במפגש הזה היא שפת האמנות.

זו שפה אחרת, היא פועלת ממקום אחר, ולכן באמצעותה ניתן גם להעלות תכנים אחרים. תכנים שבדרך כלל סמויים מעינינו, לא ידועים אפילו לנו עצמינו.

מאחר ונועה לא עוסקת בציור, החשש הראשון שלה היה "איך אני אצייר את עצמי"? המחשבה שלה הייתה שעליה לדעת ולהכיר את דרכי וכללי הציור. המטרה שלי הייתה לשחרר אותה מפחדים, חששות ועכבות ולא להציג בפניה את משימת הציור כמשימה שצריך להצליח בה. "ההצלחה היא העשייה" , אני אומרת לה. "ההתנסות, התהליך, ההוויה, הנגיעה בחומרים והדרך שבה את היא זו שעושה בחומר כרצונך". "אבל" אני מוסיפה ומדגישה "עלייך לפעול על פי הנחיותיי".

ביקשתי מנועה להתבונן עמוקות וארוכות בפניה, אלה שנשקפות אליה מהמראה ולראות אותם כמערכת של כתמים. "את לא רואה אף, עיניים, פה. את לא רואה עכשיו איברים, את לא רואה עכשיו את הפנים של נועה. את רואה צורות וצבעים. תתרגמי את מה שאת רואה לצורות אמורפיות צבעוניות. הניחי כתמים על הנייר כשהם נמהלים אלה באלה, כשהם עולים אלה על עלה כשהם סמוכים זה ליד זה. כל דבר שאת רואה בפנייך תרגמי אותו לכתם צבע, לצורה צבעונית ותצרי מהם מפת פנים חדשה".

הדגשתי בפניה שהמטרה כאן היא לא להעתיק את המציאות אלא לשאוב ממנה, לראות אותה כנקודת מוצא ולהרחיב אותה. הבטחתי לה ואמרתי "כשתדעי לראות באופן מטושטש, או אז יתבהרו לך דברים רבים". נועה התבוננה בי והקשיבה. ניסתה להבין מה אני אומרת, וכל שהיא הבינה היה – שביום מן הימים היא עוד תבין.

המטרה הייתה לשחרר את נועה מחרדות, מעכבות ומפחדים של "אני לא יודעת", "אני לא אצליח". פשוט תתבונני, תרגישי את מה שאת רואה ותתרגמי את זה לכתמים צבעוניים כשהם ערוכים וסדורים על הנייר. תעבדי בחופש מוחלט.

על פי העבודות שנועה ביצעה, כבר במפגש הראשון ועל פי תגובותיה והתנהגותה, ניכר היה שהיא אכן השתחררה. משוחררת מפחדים של כישלון, היא עמדה בפני משימה שבה היא יכולה להמציא, לברוא, לחדש, וליצור ולא להימצא בפעולת חיקוי והעתקה. כל אלה ריתקו אותה. שחררו אותה. ושמחו אותה.

נועה רוצה לדבר את נפשה פנימה ולהכיר את עצמה. אולי לגדל את העצמי הפנימי ולגדול עמו. היא רוצה לדעת את עצמה. במילים זה כנראה קשה. שפת האמנות, ובדרך שאני הצגתי אותה בפניה, הקלה עליה ואפשרה לה לנהל את השיח התוך אישי הזה, כמו גם להמציא אותו.

נועה, מודעת לקושי שלה לדבר והנה היא מוצאת סימוכין לכך גם בציור שלה "יש עניינים עם הפה, קשה לדבר. לא יודעת אם זה דם או לשון. קושי עם השפה זה נראה כמו מילים שנתקעות". הפה כפי שהיא מפרשת אותו בשפת הציור, וכפי שהיא מפרשת אותו משפת הציור נראה לה חסום וחוסם. אך לעומת זאת העיניים נוקבות "היא יכולה להישיר מבט, פוקחת עיניים, מתבוננת". נועה אכן מעידה על עצמה שהיא רואה הכול למרחקים, לעומק, מעל לפני השטח ומתחתיו, אך כאשר היא נמצאת בין קהל היא חוששת לדבר.

נועה יצא למסע שבו מפת ההתמצאות שלה היא לסירוגין הפנים שנשקפות אליה מן המראה והציור שהולך שם ומתהווה. הוא מתהווה והיא מתהווה אתו. בכל מפגש עוד צעד. בכל מפגש נועה צועדת באופן רב ממדי קדימה, לעומק ולגובה.

ולבסוף היא מסכמת את המפגש ואומרת "אני נורא אוהבת את המפגשים. זה מקום נוח לי. מתאים. הנגישות, הגודל, החוסר שיפוטיות. משהו מאד מרגיע שאפשר גם ללכלך בו".

אני מבינה שנועה אומרת לי שכאן מותר להיות גם קצת 'ילדה רעה' , מותר ללכלך וזה מרגיע. נועה בוחנת, בודקת, לומדת, ומעצבת את הדיוקן העצמי שלה. באמצעות פרשנות כפולה . פעם היא מפרשת את מראה עיניה באמצעות ציור, ופעם נוספת היא מפרשת את הציור. בדרך זו היא לומדת להכיר את צדדים והחלקים השונים שלה, גם את הרעים, ולחבב אותם, לכן אני אומרת שבמשפט החשוב שמלמד אותנו ואומר 'ואהבת לרעך כמוך' הכוונה היא לא רק לרע החבר שמחוצה לך, אלא גם אולי לחלק הרע שבתוכך שאליו את אמור לחבור. אותו אתה אמור להכיר ולחבב. זאת כדי להיות אדם שלם.

דיוקן של נועה
דיוקן של נועה 1

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים