ונתנה תוקף – על 'שבר ותיקון'

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

הדברים הכתובים כאן נאמרו באירוע 'ונתנה תוקף' אותו קיים משרד הבטחון, האגף למשפחות שכולות הנצחה ומורשת. האירוע התקיים לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. באירוע הנ"ל הוזמנתי להקים ולהציג תערוכה משלי. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'. ואלה הם דברי שם, במהלך הטקס

ערב טוב לכם משפחות יקרות,

שמי נורית יעקבס צדרבוים, וגם אני כמותכם שרדתי חמישים שנה מאז אותו יום מר ונמהר, היום אשר שינה את חיינו, היום בו למדנו על בשרינו ונפשנו אנו כיצד מוות חייב וצריך להוליד חיים, יום יום שעה שעה. הייתי בת 24 אם לשני ילדים קטנים ברק בן הארבע וחלי בת שנה וארבעה חודשים. לא אספר כאן על כל הרגעים הקשים כי בזה איני שונה מכל אחד ואחת מכם ומכן. כולנו חווינו וחווים את האבדן, את הרגע שבו נזרקה האבן למי האגם ומאז סביבה מעגלים מעגלים המים זורמים. הד ההודעה שנמסרה לנו אז באותו יום, עדיין מהדהד.

אני כאן לספר לכם על התערוכה. התערוכה אמנם מדברת אותי, ולא רק אותי אלא משמשת פה לעוד נשים רבות אחרות כמוני כמותן. אבל היא תערוכה, יש לה שפה משלה, שפה שלא כל אחד מכיר או מבין, לפיכך, אחרי שהיא מדברת שם בחדר הזיכרון אותי ואותנו, באתי אני כאן לדבר ולספר אותה.

ארבעים וחמש שנה אני עוסקת באמנות, ביצירה, במחקר. לצד החיים עצמם, גידול ילדים, הקמת משפחה חדשה, הולדת ילדים נוספים, לימודים עבודה. ימים של שמחות, וימים של עצב, ימים של הצלחות וימים של שבר. החיים, על כל מה שהם בחיים. התחום שבו אני עוסקת כתחביב וכמקצוע הוא אמנות.

לאורך כל השנים, עסקתי ועודני באמנות לשם אמנות. הצגתי בכחמישים תערוכות קבוצתיות, הקמתי בית ספר גבוה לאמנות ועמדתי בראשו, יצרתי מחקר בתחום של דיוקן עצמי וקיבלתי תואר דוקטור, לימדתי, הצגתי תערוכות יחיד, פרסמתי ספרי עיון ושירה. ולמה אני אומרת זאת? אני מדגישה, זו הייתה עבודתי, ועבודתי היא גם חיי יחד ובצד החיים על כל מה שהם.

עבודותיי הוצגו בתערוכות שונות, בזמנים שונים ובנושאים שונים.

והנה, כאשר מגיע אלי עדי אריאל ומציע לאצור ולהציג תערוכה, אני מודיעה לו שאציג תערוכה שהנושא שלה יהיה 'שבר ותיקון'. ומה אני בעצם מגלה ומה אני רואה בדיעבד. אני מזהה, שלאורך כל ארבעים וחמש שנות יצירה, אשר בהם לא עסקתי באופן מודע ומוצהר בשכול, בשבר, בכאב, בכעס, באבדן, אני מדגישה, לא עסקתי בזה באופן מודע. אני מגלה שהנושא הזה של שבר ושל תיקון עולה ומבצבץ כמוטיב חוזר בהרבה מאוד עבודות.

אמנות היא בעצם מטאפורה. בעשייה האמנותית תת ההכרה שלנו מדבר. משהו אחר מדבר מתוכנו ושולח את הרמזים שלו דרך החומרים, דרך סמלים, דרך צורות.

והנה אני מגלה שהמוטיב הזה שבו אני מסיימת עבודות, קורעת אותם ותופרת מחדש, שוברת או מנסרת עבודה גמורה, קודחת במקדחה לוקחת חבלים וקושרת ומעצבת מחדש. רוקמת על ציורים בקווים פרועים ומסודרים כאחד. משתמשת בישן ושבור ומתקנת ומייצרת ממנו יצירת אמנות, אם זו יצירה שהתקלקלה מעצמה, אם זו יצירה שאני קלקלתי על מנת לתקן, אם זה פריט או חפץ או ריהוט שיצא מתפקוד ואני מחזירה אותו ונותנת לו תפקיד חדש ואחר, אם אלה שברי מראות שמספרות לי מראה יפה שהתנפץ. אם אלה חבלים וחוטים שנקרעים ונתפרים מחדש. אם אלה תוספות של חומרים, קרשים ישנים, בדי יוטה שמדמות שק אבל. והעיסוק בדיוקן שלי, שבו אני בעצם כל הזמן מתבוננת על עצמי, מבחוץ ומבפנים, אל תוכי פנימה אל עולם התוכן והרגש שלי, על ואל מה שיש ומה שאין. והעבודות על אף שהן מציגות בדרך זו או אחרת סוג של כאב, הן גם מלאות צבע ושמחת חיים.

האמנות לא משקרת. אני רק עושה, היא לי אחר כך מספרת.

אז איפה כאן השבר והתיקון, ומה העניין.

השבר הוא ידוע, חיים שפסקו, והתיקון הוא גם עצם ההמשך, החיים, הילדים, המשפחה, העשייה, והזיכרון. אבל התיקון הוא גם עצם הניסיון להתמודד ולתקן.

אז בתערוכה הזאת ניתן לראות, אני ראיתי, וראיתי זאת רק כאשר הסתכלתי, והסתכלתי רק עכשיו אחרי חמישים שנה כשנתבקשתי להציג תערוכה. ראיתי את חיי. עצם היצירה, עצם העיסוק באמנות הוא כבר סוג של תיקון. לא, אי אפשר להחזיר את האבדן, ואי אפשר להחזיר את מי שהלך בדרך כל הארץ, אבל אפשר לנסות לבנות חיים, ואני אומרת תמיד- הכאב קיים, הכאב ישנו, הוא אתי חלק ממני, ואני נותנת לו מקום כל הזמן, אבל אינני נותנת לו לנהל אותי.

מתברר לי היום, במבט לאחור, או במבט שאילץ אותי להשקיף עלי ועל עשייתי, שדרכי באמנות וביצירה היו חלק מהישרדות. חלק מכלי שנתן לי כוחות, על כך אמרתי ואני אומרת – העצב עיצב אותי. ועם העצב, שהוא חלק מהחומרים של חיי אני מעצבת.

אינני יוצרת כדי ליצור דברים יפים ולקשט בהם קירות. אני יוצרת מתוך צורך ודחף פנימי, בשילוב הידע והניסיון, ואולי גם מתת אל. אני יוצרת כי בעבורי החיים הם האמנות. ושפת האמנות אשר משמשת לי כלי, היא כלי לביטוי, והיא לא משקרת. כשבחרתי להשתמש בה כשופר לקולי, לנשמתי, לחיי, היא אומרת את דברה, ואני רק השליח שמבצע.

כשאני מסתכלת על התערוכה הזאת היום, אשר אותה בניתי, ובניתי אותה מעבודות שהיו, שנאספו מתוך ארבעים וחמש שנות יצירה, ממש במיוחד לאירוע הזה מתוך התכוונות לאירוע ולנושא שלו, אני מגלה שאלה הם חיי בעצם. היה שבר, והחיים עצמם בחמישים שנה האחרונות הם כל הזמן תיקון.

הצגת התערוכה שלי כאן במקום הזה ובאירוע הזה, נועדה כדי לתת מראה נוסף, שבא ממקום אחר, לחיים שלמים שיש בהם כאב וניסיון בלתי פוסק לחיות אותו ואתו. אולי אפילו להחיות אותו, אבל בדרך של בנייה, של יצירה, של תהליכי הישרדות ועל זה אמרתי ועודני אומרת העצב מעצב אותי, ואני מעצבת אותו וממנו. זה מבחינתי השבר והתיקון.

כולנו מכירים את הסיפור על הסנדלר הזקן אשר עסק בתיקון נעליים יום וליל ועבד עד אשמורת ראשונה לאור עששית. לידו גר גביר עשיר שראה מחלונו את הסנדלר הזקן עובד בלילה לאור העששית. שאלו, מדוע הנך עובד כל הליל. ענה לו הסנדלר 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'.

מאחר ובתערוכה זו אני פועלת כאוצרת וכיוצרת – ניסחתי טקסט גלריה. להלן כאן נוסח הדברים שפי שהם מוצגים בתערוכה בטקסט הגלריה, מה שנקרא 'דבר האוצרת'

שבר ותיקון¹

"תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת, הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם / אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת , כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם…" (נתן אלתרמן)

למעלה מארבעה עשורים אני עוסקת ביצירה. במבט לאחור אני שואלת האם אני יוצרת חיים? בוראת? האם אני אוספת שברים מחברת והופכת ישן לחדש, ולהיפך? או לְאַחֵר, כזה ששומר, זוכר, מחבר, מכפר…

במבט לאחור, כשאני נוברת בין גופי עבודות אשר נעשו בזמנים שונים, בהקשרים שונים, בפרקי זמן אחרים, אני פוגשת דבר אחד שצף ועולה בכל אותם שנים. בחלק גדול מהעבודות ניתן לזהות את מוטיב השבר והתיקון. השבר, הקרע, הדרכים השונות לאחות אותו מבלי להסתירו, לאחות מבלי להכהות, לחבר, לשמר – מתגלים כאירוע חזותי החוזר בצורות, מופעים והקשרים שונים, ובדרכו מסמל את הצורך להיזכר להתגבר כמו שאולי גם לשמר ולהתנחם.

התערוכה הנוכחית 'שבר ותיקון' מתגלה ומתבררת כתערוכת המשך לתערוכות קודמות 'כתב תפר' , 'חוטי כפירה'. העבודות המוצגות בתערוכה זו נאספו מתוך גוף עבודות גדול שנוצר במשך כארבעה עשורים, כאן הן מתמקדות במוטיב החזותי /תוכני החוזר. עבודות שלמות נחתכו נקרעו וחוברו להן מחדש, עבודות אלה מורכבות מקרעים, חוטים וחבלים שחדרו לעבודה בתפקיד של קו, צבע, מרקם וּמִחְבַּר. מראות ושברי זכוכית, בדי יוטה שמדמות שק אבלים, הבעות פנים וציורי דיוקן עצמי עמוסי צבע, שברי חלקים, וחומרים שנלקחו מהסביבה הקרובה ומתפקדים כחומר וכמטאפורה וסמל.

לא יצרתי מלכתחילה על מנת לספר על האבל, על השבר, על החיים שצמחו מתוכם, על רגעי השמחה והתיקון, על המקום שהיה צריך לאסוף את שברי הנפש ולבנות אותה מחדש. לא יצרתי תפרים המסמלים פצע שהגליד במעט. לא יצרתי כדי לספר את סיפור חיי. כך חשבתי.

היום במבט לאחור, מתברר שיצרתי מתוך סיפור חיי, שיצרתי את סיפור חיי. שהבאתי את העבר המתמשך אל ההווה ואלה יחד יצרו מציאות בתוך מציאות. יצרתי מתוך העצב, ולמדתי שלא בכדי שורש מילים זה נמצא גם בתוך המילה עיצוב. העצב עיצב אותי, והיצירה אפשרה להמשיך חיים, לתת חיים, לבנות חיים ולזכור גם את אלה שאינם.

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים /אוצרת – יוצרת / אלמנת מלחמת יום הכיפורים

__________________________________________________________________________

בהמשך ולאור המצב שהגענו אליו בארץ, התערוכה התפרקה בטרם עת. אני ראיתי בזה סוג של המשך ומעתה אני אומרת 'שבר ותקיון ושבר…..

בהמשך נתתי כמה הרצאות שנקשרות לתערוכה והנה הקישורים להרצאות אלה

ונתנה תוקף – על שבר ותיקון – הרצאה בקהילת יה"ל

להלן כמה עבודות מתוך התצוגה עצמה

1. ↩︎