ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
"ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת" (סימונידס)
אמנות בסימן קריאה – קוראת אותנו כיוצר וכצופה לסדר. סדר מוכר, או סדר חדש. אמנות בסימן קריאה כמוה כהתייצבות וקריאה לדגל, ליצור בכל מקרה ועל אף הכל, סימן דרך, דרך חיים.
מפגש בין 'כתב ודימוי', כאשר שפת האמנות והשפה הוורבלית משמשים יחד כמייצגי תוכן וצורה, זה מפרה את זה. משחק חזותי וחומרי, אסוציאטיבי ופונטי. שיח בין המסמן למסומן. משחק דו שפתי ורב משמעי .
'אמנות בסימן קריאה' הוא גם מסע פרשני בו מתקיים דיאלוג טקסטואלי גלוי וסמוי, טקסט פואטי מילולי יכול להוות מקור השראה ליצירת טקסט חזותי כאשר זה מפרש את זה, או כאשר הטקסט המילולי מהווה נקודת מוצא לטקסט חזותי שממשיך לדרכו הלאה. סימני כתב, וסימני דרך, אותות ואותיות, שימוש בספרים ובטקסטים מוכנים, כל אלה מהווים מקור השראה, מצע ליצירה, חומר חזותי ותוכני שבו 'הבנת הנראה והבנת הנקרא' חד המה.
אמנות בסימן קריאה – כפשט וכדרש מזמינה את הצופה לקרוא את הנראה, ולראות את הנקרא.
*******************************************
אבי רוזן – מתכתב עם שירי משוררים, אלה מהווים בעבורו מקור השראה. מטאפורות, מילים ומקצבים הופכים להיות פרטיטורה ליצירת עולם של דימויים צורות וצבע "מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי-/ אלֹהִים אַדִּירִים. / עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חודש, עוֹד שָׁנָה״ ('זה מכבר', לאה גולדברג).
מתוך תהליך יצירה אינטימי שבו האמן קורא שירה, מונע בהשראתה הוא רושם ומצייר ביד חופשית בתוך ספר סקיצות. נוצר שיח אינטימי אשר מנהל בין המילים הצורות והדימויים. בתערוכה, גוף עבודות זה הוצג כמו דפים שנתלשו מתוך מחברת הסקיצות ונתלו על הקיר כסוג של קיר עבודה בתהליך. כותרות השיר ושמות המשוררים מסומנים כסוג של קישור והדהוד.
אוסף הכותרת אשר מייצגים את השירים שעמם מתכתב רוזן, נוצר והתגלם מתוך עצמו, והפך להיות שיר בפני עצמו.
התוספת של ה QR אשר ליד העבודות מפנה את הצופה אל האתר של האומן שבו הוא ממשיך לרשום ולצייר בהשראת גופי שירה. בגוף עבודות אלה אין מקום לשאלה למה התכוון המשורר, או למה התכוון המצייר. כמאמרו של רולאן בארת ובעידן שבו אנו מדברים על 'מות המחבר' – העבודות מזמינות את הצופה להיות הקורא הפרשן האולטימטיבי.
אריק שניידר –
מדבר על ימים קשים, אסונות ,ועל האופן שבו הוא קורא מצבים כאוטיים עתידיים "ביתי הוא כבר לא מבצרי". שניידר לא רק קורא עתיד פורעני שעולה ומעצים מרוח הימים האלה, ימי מלחמה, אלא בו בזמן גם זועק זאת, כמו קורא 'זעם' 'קורא חמס'. יצירתו היא קריאה וזעקה על שבר ועל עקירה.
משם הוא פונה גם למשמעות הפונטית של המילה, קריאה = קריעה , במובנים של שבר, אסון, צרה ואבל. על גוף עבודות שנוצרו בהקשר אחר מתוך פעילות אמנותית קבוצתית אקטיביסטית הוא יוצר. הוא חוזר אל היצירות ויורה עליהם. בכך הוא יוצר, קריעה, מחורר, מאפשר לצבע לנטוף מתוך החורים שנוצרו ומדמה מצב של דם ניגר, ואולי דמעה נשפכת. ביצירתו עליה הוא יורה באקדח טבעות הוא מדמה את המצב הקשה והמעורר חרדה המשקף את ימינו אלה. 'יורים על הבית שלי' הוא קורא לעבודה. הוא עושה בגופו את המצב שעליו הוא מקונן, ממנו הוא חרד, עליו הוא מספר. בדרך זו מבטא את רחשי לבו הסוערים בימים אלה. אמנות בסימן קריאה ! אמנות בסימן קריעה.
דליה אילון סינקלר – מחפשת משמעות בסימני הדרך בעולם של מעלה ובעולם של מטה. מזהה סימנים, קוראת סימנים ויוצרת אותם. אלה סימנים שחולפים במנהרת הזמן, מעבר לגדר וכלשונה 'אין חדש תחת….'אילון סינקלר עוסקת בסימנים, רואה אותם, מזהה אותם בדרכים ובשיטוטיה, מנציחה אותם בדרכים שונות, והופכת אותם לשפה אותה ניתן לראות ולקרוא. אלה הם סימנים שהיא מגלה בדרך, כמו שהם גם סימנים שהיא יוצרת מתוך הדרך.
בדרכה שלה היא יוצרת שפת סימנים שאותה ניתן לקרוא חזותית. דליה מציגה בתערוכה גוף עבודות 'סימני דרך' בציור על ריבועי קנבס קטנים במידה שווה, ובכך ניתן גם לראות מעין שביל מרוצף. בתערוכה גוף עבודות זה מוצב כסוג של פירמידה המדמה מצד אחד מדרגות, ומצד אחר חץ פרספקטיבה של עומק.
גוף עבודות נוסף אלה הם צילומים שגם הם מייצרים דרך מרוצפת בסימנים אותם היוצרת מגלה באופן אקראי, והופכת אותם לסימן נצחי קבוע, אותם היא גם מתארת כ'סימני מדרכה' לגוף עבודות זה היא קוראת 'קראתי את שמך מבור תחתיות'. היא קוראת שמות, זה הפרשנית שהיא, אבל היא גם קוראת את שמו של מישהו ….
גוף נוסף של צילומים העולה גם הוא מתוך אותו 'המבט הנצחי לרצפה…, העיניים שמחפשות למטה.. מציגה סינקלר סימנים ולהם נותנת שמות. משמע היא קוראת את הסמנים, ולאחר מכן קרואת להם בשמות כמו 'שינויים בדרך', 'מבט על' , 'ללא גבולות', 'אין סוף', וכמובן 'הכתובת על הקיר' על אף שהיא על הרצפה. דליה רואה את הצורות, אפשר לומר מגלה אותם וחושפת ו 'נותנת בהם סימנים'. הצופה יכול לקרוא את התוצר החזותי כטקסט בפני עצמו כזה המכיל דימוי ומדמה עצמו לכתב.
חני אלישע – מנהלת דיאלוג רב זמני בין טקסטים חזותיים וטקסטים מילוליים. התוכן המילולי הופך להיות טעון, כסוג של 'פסטיש' ו 'רדי מייד' כשהוא מביא את תכניו החזותיים והמילוליים למפגש הרב שפתי. קוראת מכתבים, קורעת מפות, משלבת אותיות בין חותם צורני ה' אנזו' שהוא כתב בפני עצמו, ובין לבין רוקמת סימנים.
אלישע מציגה גוף עבודות מגוון, שיש בין כולם מכנה משותף, כפי שתואר למעלה ועם זאת לכל גוף עבודות ייחוד משלו.
אלישע אימצה לעצמה את סימן ה 'אנזו' (Ensō) שהוא מונח באמנות היפנית המתאר עיגול ציורי פשוט, אשר מצויר בדרך כלל באמצעות עט דיו ובתנועה אחת רציפה ונוזלית. ה 'אנזו' מייצג בתרבות היפנית ובאמנות הזמן רעיונות של מושלמות וחוסר מושלמות, השלמה וחוסר השלמה, התחברות וריקנות. באמנות הזן, ציור ה 'אנזו' נחשב לתרגול רוחני שבו האמן מנסה להשתחרר מהמחשבות ולהתחבר לרגע הנוכחי, ללא מאמץ ובשחרור מוחלט. הציור מתבצע בספונטניות ובהשראת הרגע, ולעיתים קרובות מלווה במדיטציה או בתרגולים רוחניים אחרים.
אלישע עוסקת ביצירתה בכתב, באותיות, בסימנים ובטקסטים אלה הופכים להיות חלק ביצירתה הן כצורה, והן כתוכן. ביצירתה 'יפנית אני לא מבינה' היא עובדת עם טקסטים הכתובים בשפה היפנית, אלה משמשים רקע ומצע להמשך היצירה עליהם היא טובעת את חותם ה 'אנזו' הנצחי שלה ( אותו אימצה לעצמה), מוסיפה דימויים, ועל אף הכרזתה 'יפנית אני לא מבינה' היא מאמצת את השפה, את צורתה, כתביה ורוחה (ה 'אנזו'). נראה שההכרזה הנועזת שאינה מבינה יפנית, מצביעה על תהליך החקר אותו היא מבצעת כיוצרת. זה האמן החוקר, השואל, היוצר עוד ועוד ובתוך כך גם מפיק את תשובותיו (יצירותיו). אפשר לומר שייתכן כלשונה 'יפנית היא אינה מבינה' אך היא בכל זאת מדברת אותה באופן חזותי, וכל השאר נתון לאין סוף של פרשנות…
ביצירתה 'מכתבים לשום מקום' אלישע חוזרת לעולם הזיכרונות האישי שלה, אוספת טקסטים, וכמו תמיד אלה משמשים מצע ליצירתה. שוב הכתב הוא גם צורה וגם תוכן, גם גלוי וגם סמוי, ה 'אנזו' הנצחי מככב גם כאן, ואלישע מתכתבת ביודעים ואולי שלא ביודעים עם 'אומנות הדואר' (Postal Art). בעבורה זו אמנות הקריאה כמו אמנות הכתיבה שממילא זה סמוך אצל זה.
בעבודתה 'זעקה', אלישע מביאה לידי ביטוי גם את הקריאה הנואשת, 'זעקה', וגם גוף של כתב ואותיות אותם הקורא מוזמן לקרוא, או לזהות ככתב אשר מופיע כסוג של מיקרוגרפיה, ומלבד היותו תנועת מערבולת אשר מזכיר את המערבולות ב'זעקה' של מונק, ישנן שם מילים שמכריזות מתוך עצמם את טיב הזעקה כמו 'דמעות', אבא', ועוד.
טקסטים נוספים המשמשים בעבורה כמצע לעבודה כמו גם מצע רעיוני הם מפות גיאוגרפיות עליהם היא יוצרת את סימניה האישיים תוך שהיא מציינת לעצמה, כשם היצירה 'דרך ארץ' ו 'הוי ארצי'.
בעבודות בהם היא פוצעת את קו המתאר של הדימוי המצוייר במחט ורוקמת בחוטים תך אחר תך, היא קורעת ומתקנת. מותירה סימנים, כמו סימני דרך, שאינה רק דרך פיזית אלא דרך חיים, לעבודות שנקראות 'לרקום את שהיה'.
יוסף קפיליאן – האותיות הן צורות והצורות הן אותיות. משחק גרפי צורני שבו 'האות היא המשענת של המילה' (לאקאן). סימנים ואותות יוצרים פסיפס, ומבנה שלם שמתכתב עם כתבי קודש בבחינת 'אותיות פורחות', 'אותיות מחכימות'.
קפיליאן בוחר ב'אותות' היינו סימנים. יוצר מבנים קונסטרוקטיביים שבהם הצורות הגרפיות משתלבות עם סימני אותיות. אותיות בשלוש שפות, השפות המובנות לו – רוסית, עברית, ואנגלית. באופן חכם ומתוחכם הוא בונה מערכות של צבע וצורות שבהם האות בולטת ומוצנעת בו זמנית. קפיליאן מתייחס לאות הכתובה כאל גוף חזותי ציורי, מפריד אותה מהמילה ונותן לה חיים משל עצמה. זהו סוג מעניין של 'רדי מייד', שבו האות נלקחה מתוך מילון שפתי, היא מוכרת בפני עצמה, היא בעלת תפקיד בכל מילה שבה תשובץ, ויחד עם זה היא יכולה לעמוד כגוף חזותי צורני שנושא עמו את כל המשמעויות הקונוטטיביות כמו שגם מייצר בו בזמן משמעות חדשה.
סמדר ברנע – סימני כתב מתוך שפה צורנית שנוצרה בתהליך טבעי – 'גם למים יש שפה משלהם', עין הצלם צדה ומנציחה. שפה יכולה להיווצר אם יודעים לראותה. כמו כן, סימני קליגרפיה יפנית – סינית מהווים מקור השראה לכתב חדש שנוצר באמצעות שפת הצילום.
ברנע שעוסקת בצילום אמנותי, מצרפת בימים אלה, ובהקשר של תערוכה זו תחום נוסף אותו היא חוקרת, מבצעת, ועוסקת. יוצרת שילוב מרתק בין עולם הדימויים החזותי המערבי, של עין הצלמת שהיא ובין הקליגרפיה האסיאתית עתיקת הימים.
בוחרת סימנים כאשר כל סימן שנבחר ואשר "נכתב – צויר" על ידה הוא בעל משמעות (כפי שהוא נקרא בשפת המקור), אליו היא מצרפת דימוי מצולם שמתאר אותו ויוצרת חיבור ומונטאז בין שניהם. שילוב בין השניים כאשר זה מסמן את זה, וזה משתקף מתוך זה.
לדוגמא כאשר היא מביאה את הסימן הקליגרפי האומר 'צמיחה' (או התחדשות) היא מחברת אותו לדימויי צמחים. גוף העבודות יוצר מראה חזותי עשיר, מסקרן ומרתק שיש בו שילוב מרענן וחדשני בין כתב ודימוי. בין תרבויות, בין יש וחדש ובין מדיומים וטכניקות שונות. התוצאה מלמדת שאפשר לשלב בין ניגודים, רק צריך לדעת איך.
גוף עבודות נוסף של ברנע, גם הוא בא מעולם הצילום נקרא 'הליוגליף' – כתב שמש. ברנע לוכדת בעין המצלמה שלה, שזו למעשה עינה שלה, תנועה של שמש ומים בזרימה ומה שמתגלה בצילום שנוצר הוא 'כתב'. כתב חדש. כתב של הטבע. סימנים. לצופה נותר לעמוד ולנסות לקרוא אותו.
שילוב נוסף שברנע מייצרת, וגם הוא נע בין תרבויות, בין טכניקות ומשלב בין מזרח ומערב, עבר והווה, הוא האופן שבו היא מדמה את אותו 'כתב שמש' ל "כתב יפני" ומניחה אותו באופן מרומז באופן שבו מוצגות תמונות המשלבות קליגרפיה בציורים יפניים. ברנע נוטלת את החופש להתכתב עם הזרמים, והתרבויות אך יוצרת זאת בדרכה שלה, לאמור, זו עכשיו היצירה שלה שנוצרה כאן ועכשיו.
נורית יעקבס צדרבוים – דיאלוג מתמשך שמתנהל בתוך ספרים וכתבי עת שבו דימויים חזותיים בעיקר דיוקנאות מנהלים שיח עם קטעי כתב. 'כתב ודימוי' בכפיפה אחת, זה מפרש את זה.
בגוף העבודות שנקרא 'שעשועי ראש' אני מציגה תהליך עבודה שנמשך לאורך זמן, ולאורך שנים. בסיום פתירת תשבצים למיניהם, החל מתשבצי אתגר והגיון, דרך תשחצים וסודוקו, החוברות שסיימנו את תפקידם כתשבצים הופכות להיות מחברות ציור לכל דבר ועניין. מה שהיה שם, היינו התשבץ הפתור, הופך להיות בו זמנית דף חלק כמו גם דף עם היסטוריה. עם מילים, מונחים, פתרונות, אותיות מספרים וצורות. הם הרקע והבסיס ליצירה שנרקמת ונבנית עליו.
בעיקר אלה הם ציורי דיוקן כאשר מתחיל להיווצר דיאלוג שהוא בין מאבק לבין השלמה, שיח או ויכוח בין מה שהיה שם היסטורית (התשבץ הפתור שהיה צריך לעמול עליו כדי לפתרו) ובין הציור החדש שעלה ונבנה. דיאלוג בין כתב לדימוי, בין גלוי לסמוי, בין מה שפתור ומה שעדיין מונח כסימן שאלה. הציורים שהם ברובם דיוקן מתכתבים עם משחקי הראש, החשיבה, היצירה, כמו גם שיח אינטרטקטואלי בין חלקי טקסטים, מילים, דימויים המשמשים בערבוביה ובו בזמן יוצרים סדר חדש. העבודות נתלו על הקיר כשהם לחילופין תמונה, או ספר שניתן לדפדף בו, לאמור שבירת גבולות ויצירת מרחבים חדשים.
בנוסף, לאורך זמן ובמשך תקופה ארוכה אני אוספת ומלקטת כותרות וקטעי כותרות מתוך עיתונים. מוציאה אותם מהקשרם, מעמידה אותם כגוף כותרת עקור ועומד לעצמו בעצמו. לאחר מכן, בהקשרים שונים אני מחברת את הכותרות מחדש ובדרך אחרת, מצרפת אותם לכדי כתב חדש ואמירה חדשה, גם אלה מוצאים את מקומם בין דפי התשבץ. כך הופך התשבץ הישן להיות ספר שהוא בו זמנית ספר חידות, וספר תשובות. התשובה היא הדבר הגמור הנראה לעין, החידות הם האופן שבו כל צופה יפרש ויבין את אשר הוא רואה. ועולם הפרשנות הוא רחב ורב פנים.
בין הספרים/תשבצים/ ספר אמן, מופיע גם הספר האדום – אשר נבחר להיות מוצג בתערוכה זו בימים אלה, כהדהוד ל'צבע האדום' על כל משמעויותיו בימי מלחמה אלה ( על אף שנוצר בזמן אחר בתקופה אחר).
גוף אחר של עבודות אני מציגה בתוך ויטרינה ספרים / ספר אמן. ספרים אשר בתוכם אני יוצרת. במהלך השנים אני אוספת משוקי פשפשים ומחנויות לספרים ישנים את ספר הצילום המיתולוגי של פטר מרום. 'שירת האגם הגווע' ו 'ארץ בראשית'. בתוך ספרים אלה אני יוצרת, ושוב, כאילו הם דף חלק. אך כאמור אין זה דף חלק, ומכאן מתחיל וממשיך התהליך, השיח היצירה. גם שם משולבים בתוך הספר כותרות מאלה שנאספות אצלי במהלך הזמן, אלה מוצאות את מקומם מחדש בהקשרים אחרים וחדשים שחלקם מתבררים לי מתוך עצמם, חלקם מספרים סיפור שאני עצמי לא ידעתי קודם לכן.
עבודה נוספת שאני מציגה היא עבודת וידאו ארט, אותה יצרתי ממש ברוח הזמן הזה עכשיו. אמנות בסימן קריאה. כשאני חושבת על צו קריאה, צו שמונה, וצו השעה. כך נוצרה היצירה 'זאתי ושלושת הצבים'.
ראיון על התערוכה – פודקאס ד"ר מיקי מירו – אמנות בסימן קריאה
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 