"האם זה דיוקן אמיתי? נראה קצת כמו מסיכה" – כותבת שואלת נ'

בדף האוהדים שלי התחלתי לאחרונה להציג ציורי דיוקן עצמי משל המשתתפים בסדנאות שאני מקיימת. קראתי לזה המסדר היומי של 'הדיוקן היומי'. בכל יום מתייצב ציור דיוקן של מאן דהוא על הקיר בדף שנקרא 'דיוקן בדיוק כאן'.

במסדר היומי, אני מציגה את הציור, כותבת כמה מילים קצרות ביותר, ואז הציור (הדיוקן) ואני מצפים לתגובות. מדי פעם עולות תגובות כאלה ואחרות. רובן מעניינות מאד, כל אחד מהתגובות מציגה ראייה אישית, קריאה פרשנית, דעה, מחשבה ורגש  ובכך מרחיבה את הדיוקן – את הגלוי והסמוי כאחד.

לפעמים הדברים שנאמרים נוגעים בדברים ברורים, או בדברים שהיו נראים וברורים גם לי. לפעמים הדברים שנאמרים שם מפתיעים, שמגלים לי דברים שאני עצמי לא ראיתים.

מדי פעם גם עולות שאלות.

וכידוע, במה שנוגע לשאלות, מיד צצה לה סדרה אחרת שגם אותה אני מקיימת בסדירות בדף שלי. הסדרה של 'אתם שואלים אני עונה'.

את סדרת הדיוקן היומי, וכן את סדרת התשובות שאני נותנת ניתן לקרוא ברשימות ולראות גם בסרטונים שלי בדף האוהדים שלי שנקרא 'דיוקן בדיוק כאן'.

כך עלתה היום השאלה, לדיוקן שהצגתי, שאלה שאותה שאלה נ' אחת מהקוראות הנאמנות והמעניינות של מסדר הדיוקנאות. וכך שאלה "האם זה דיוקן אמיתי? נראה קצת כמו מסיכה".

חשבתי ששאלה זו היא שאלה חשובה. ולא רק משום שנ' שאלה אותה, ולא רק משום שבכל מקרה אינני משאירה את נ' ללא מענה או ללא תשובה. שאלה זו חשובה במיוחד, משום שהיא מעלה כאן נושא שיש לו משמעות וחשיבות גם לצבור המתעניינים בכלל. לפיכך, בהזדמנות זו אני מודה לנ' על ששאלה זו הגיחה אליה, ועל שהיא הביאה אותה אלי, אלינו, כאן.

ואחרי כל ההקדמה הארוכה, הנה לגופו של עניין.

האם זה דיוקן אמיתי?

לדעתי, אם יורשה לי, דיוקן אמיתי אלה הם פניו האמיתיות של בן האדם. כלומר, כאשר מדברים על דיוקן, אם הכוונה היא לפורטרט, אז מה שאמיתי זה הבן אדם החי והנושם. כל השאר, אם זה צילום, או ציור, או פסל – הם לא משהו אמיתי. זה רק ייצוג, או דימוי. כלומר, כאן זה ציור. וציור הוא אף פעם לא דבר אמיתי, אם הנושא שלו הוא דבר מה מתוך המציאות. הוא יכול להיות אמיתי בתור ציור, אך לא בתור הדבר שאותו הוא מייצג.

זה נשמע קצת מסובך, אבל זה ממש לא.

ובכלל, דיוקן זה הרי לא רק פנים של אדם מסוים. דיוקן זו גם האישיות. ובינינו לבין עצמינו. מה בכלל אמיתי? האם יש אמת אחת, חד משמעית ומקבעת דעת? אין. יש חיפוש אחר האמת – וזו אולי אמת. יש תמונות עולם סובייקטיביות. כך שגם מה שנראה כעובדות במציאות, מצטיירות אצל כל כסובייקט באופן אחר, על פי מפת העולם שלו.

והאם פני אדם, אלה שניבטות אלינו, או מביטות אלינו, האם זה אמיתי? הייתי אומרת שזה אמיתי אולי במובן המוחשי והפיסי. אבל רבים יאמרו וביניהם יונג, שמה שאנו רואים באדם זו רק "הפרסונה" (והמילה פרסונה במקורה הלטיני הוא מסיכה), וזו רק הדמות החיצונית, המעטפת, ההצגה של מה שאדם רוצה להציג ביו יודעים וביודעין. ה'עצמי' האמיתי שלנו, לפי יונג וויניקוט ואחרים, נמצא עמוק עמוק בפנים, חבוי, סמוי, לא ידוע – לא נודע – תת מודע.

אז מה בכלל אמיתי? וכן, נ'  יקירה, לשאלתך. הציור הזה הוא אמיתי. משום שהוא ציור שאפשר לגעת בו. והוא נגזר מתוך התבוננות של הצייר בעצמו, בדמותו שנשקפה אליו מן המראה. מה שעושה אותו לאמיתי זה עצם קיומו, וזה לא דיוקן, צריך להגיד, זה ציור של דיוקן, ציור שעלה מתוך התבוננות בדיוקן, ציור שאומר שעכשיו בזמן אמת, כשהצייר צייר אותו, זה מה שהוא רצה להגיד על עצמו (ביודעין ושלא ביודעין) זה הדיוקן שלו , אחד מפניו. שהרי פנים הם רבים (צדדים) – מילה שמספרת לנו שהרבה צדדים ( דיוקנאות) הם לאדם האחד. דבר שיונג אומר בדרכו – הרבה חלקים יש ל 'אני' – הרבה 'אניים'.

ובכל זאת, הפלא ופלא, הציור, נראה כמו מסיכה. כמו שאמרה נ'.

כי ציור, צריך לדעת, הוא בפני עצמו מסיכה. ציור הוא מטאפורה שמורכבת מסמלים, סימנים וצורות ויחד הם יוצרים מעטה ונושאים בחובם מסרים רבים, תכנים, משמעויות שאותם יש לפצח. הציור לעולם לא מביא את האמת העירומה. הוא נובע מתוך אמת פנימית, ובעת שהוא עולה, קורם אור וצבעים (עור וגידים) הוא מלביש את האמת ( שהיא הקול האחר הפנימי התת מודע) בכסות, בלבוש, מכסה ולכן הוא מסיכה.

בדיוק כמו 'העצמי האמתי' שחבוי בתוכנו פנימה תחת שכבות רבות של ה'אני המזויף', כפי שלימד אותנו ויניקוט.  או כמו שאמר יונג שמה שאנו רואים באדם, הגלוי שבו, הוא 'הפרסונה'. נהוג לומר שהפרסונה היא האישיות, אך כדאי לזכור שמילה זו פירושה מסיכה. ולפי יונג האישיות זה האנחנו שאנו מחצינים, מציגים, ומציבים לעיני העולם. האופן שבו אנו מציגים את עצמינו הוא סוג של כיסוי- מכסה – מסכה ( ובעברית המילה היא אותה מילה רק יש חילוף אותיות) שמכסים במידה מסוימת על חלקים אחרים שחבויים בעומק נפשנו.

אם כן, האישיות שלנו היא סוג של מסכה, כמוה גם הציור. לכאורה הוא נגיש, זמין, גלוי, מוחשי אמיתי. אך הוא עטוף בסמלים ומשמעויות שמסתירים וחובקים בתוכם תכנים אחרים סמויים יותר.

כך שאסגור שוב בשאלתה המאתגרת  של נ' "האם זה דיוקן אמיתי? נראה כמו מסיכה". כל מה שאמיתי סמוי, חבוי, ודורש חקירה וחשיפה. כל מה שגלוי רק נראה גלוי, אך הוא למעשה עטוף ומכוסה. אפשר לומר כיסוי גלוי.

ובעניין זה יש לזכור ציירים רבים במאה ה- 19 האקספרסיוניסטים ואחריהם שהתבוננו בדמויות, במודלים שלהם ואחר כך ציירו את פניהם כמו ציור מסיכה. הם מצד אחד נשענו על אמנות פרימיטיביסטית ומצד שני הקשיבו לרגש ולנפש הסוערת וניסו בדרך זו לבטא את סערת רוחם.

אני מניחה שלו הצייר היה מצייר ציור שהוא העתק וייצוג של המציאות, לא הייתה עולה השאלה "האם הוא אמיתי", ולו זה היה צילום, גם אז לא הייתה עולה שאלה זו. אבל כאן, אנו עוסקים בציור שמתבונן במציאות (כלשהי, ובמקרה הזה פניו של הצייר עצמו) ונותן לה את הפרשנות האישית, רגשית, חווייתית שלו. בידיעה שאין מקום ואין צורך להעתיק את המציאות שהרי הוא לא טכנאי, הוא צייר חוקר שמתרשם מהמציאות ומפרש אותה בדרכו האישית, ונותן לזה ביטוי ויזואלי.

הציור שמצורף כאן הינו משל אחד המשתתפים בסדנאות לדיוקן עצמי שנערכות בהנחייתי. לציור זה התכוונה נ' בשאלתה.

מתוך הסדנא ליצירת הדיוקן של העצמי

הדיוקן של ג' – מתוך הסדנא ליצירת הדיוקן של ה'עצמי' – בסטודיו נורית ארט . 1.3.11

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

"הפחד להרוס משתק אותי" – כתבה לי א' ושאלה

"הפחד להרוס משתק אותי", זה אחד מהמשפטים המכוננים שכתבה לי א' – בדואר פנימי של ה "פייסבוק". בקיצור, מה שאנחנו חושבים שהוא גלוי חשוף וידוע 'על הפנים' – על פני השטח של הפייסבוק החשוף לעין כל, הוא לא רק. לפייסבוק יש לא רק פָּנִים (פני השטח) אלא גם פְּנים. ושם בפנים מתרחשים עוד הרבה הרבה דברים.

ביניהם, למשל, ההודעה שכתבה לי ידידתי אריאל, שאת מכתבה כבר הצגתי בפתק הקודם שפרסמתי שלו קראתי 'ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת ממנו'. שם פרסמתי גם את תשובתי הקצרה ששלחתי אליה באותו יום. אבל, שם גם הבטחתי שזו לא כל התשובה, ואמרתי שאחזור ואפרק לגורמים שוב את מכתב שאלותיה ואתייחס אליהם קצת אחרת, בעוד דרך ואולי ביתר הרחבה. וכמובן, נאמנה אני לסדרה שבה אני מבטיחה ש"אתם שואלים ואני עונה".

אז ככה, אפרק ואפרט את שאלותיה אחת לאחת.

א.     "אני כל הזמן מרגישה דחף לצייר"

נ. אז קדימה, לכי, רוצי, עופי אחרי הדחף שלך. מה יותר טוב מדחף? דחף זה הבסיס להכל. תקשיבי לדחף הזה שלך. יש אמנם דחפים שעלינו לדחוק, להסתיר ולהתגבר עליהם. כי זה מה שזה בן אדם. אבל יש דחפים שיודעים לתרגם את עצמם למשהו טוב. בפסיכולוגיה קוראים לזה סובלימציה (עידון). הדחף לצייר הוא עידון של דחפים אחרים שמוטב שלא ייצאו אל הפועל. אז איזה רשות יש לנו בכלל, לא לציית לדחף שכזה? מרבית היצירות הטובות בעולם, מקורם בדחף המבורך הזה. קדימה, לכי אחר הדחף ותדחפי אותו עוד יותר קדימה.

אבל, אז מגיע המשפט הבא של אריאל – כמו הד לחלק הראשון (שאותו הצגתי כאן)

א.     "אני מאד אוהבת לצייר אבל יש לי בעיה"

נ. אני הייתי קוטעת את המשפט הזה. מספיק לומר ולחשוב "אני מאד אוהבת לצייר". להמשכו אין ואסור שיהיה לו מקום. הנה, צד אחד שלך חיובי ושמח ואומר בשיא הפשטות "יש לי דחף, אני מאד אוהבת" – אבל מיד מגיע צד אחר, קול אחר שמעכב ואומר "אבל יש לי בעיה". נכון שבהמשך עוד מעט תפרטי את הבעיה. אבל, אני, כאן עוד לפני שאני מקשיבה לבעיות, אני כבר אומרת מראש. אסור. לא. אין. אין בעיה. אוהבת? דחף? קדימה.

ועכשיו, בכל זאת, מאחר וכבר פירטת, בואי נלך ונשמע מה הן הבעיות ונמגר אותן אחת לאחת.

א.     "אני מפחדת לקחת עיפרון ולצייר"

נ. אז לא. אל תפחדי. כולו עיפרון. מה זה עיפרון? זה הרי לא אריה. הוא לא יטרוף אותך. בסך הכול עיפרון. ואם הוא ירגיז אותך, תקצצי אותו, תחדדי אותו, תזרקי אותו ותיקחי אחר. ובכלל, אם כבר את מפחדת מעיפרון, תעזבי. תיקחי צבע. המון צבע ותמרחי בידיים, ברגליים במברשות. למה עיפרון, אם הוא כל כך מפחיד? קחי צבע. ואחר כך תחזרי אל העיפרון ותדעי שבעצם השד לא נורא כל כך.

זה אולי נשמע לך שאני צוחקת, ואני באמת קצת צוחקת ומנסה לומר לך זאת בהומור. אבל ברצינות. לא לפחד. עיפרון זה רק עיפרון והוא הכלי בידייך, ולא את הכלי בידיו.

ותקראי את הספר (שבטח קראת) 'אהרון והעיפרון הסגול' ותראי שעיפרון זה מותק של דבר.

ודבר אחרון לעניין הפחד, שבטח עוד נחזור אליו. תזכרי שכשיש לך דחף ושאת אוהבת ( כמו שאמרת בהתחלה), זה לכשעצמו צריך כבר להכניע את הפחד. כי למה שלא תלכי אחר אהבתך ואחר הדחף הזה, שהוא דחף טוב?

א.     "ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת ממנו"

נ. כולו דף. כבר אמרתי. דף. נייר. וכמו שאמרתי בתשובתי הקודמת והקצרה. על הדף הכול מותר, הכול אפשר. זה העולם שלך. עולם נקי, ריק. כלומר, חסר. אין בו כלום. דף זה כלום. הוא יהיה משהו רק אחרי שאת תעשי ממנו משהו. ואת, יחד עם אהבותייך ( שנאותייך גם) והדחפים שלך – הם אלה שיקבעו את עתידו של הדף ושל מה שיהיה בו. אז קדימה. מה אכפת לך שהוא גדול. להיפך, ככל שהוא גדול יותר כך את יכולה להשתחרר עליו יותר. ככל שהוא גדול יותר, כך את יכולה להתפרק עליו יותר. ככל שהוא גדול יותר יש לך שם יותר מקום להיות את. להיות את כמה שאת רוצה. ראי בדף הגדול הזדמנות. הזדמנות גדולה לצעוק ולהגיד קבל עם ועדה כל מה שאת רוצה. ושם, על הדף הגדול הזה ( שאת חושבת שהוא מאיים) את יכולה להיות את בכל עוצמתך ובדיוק איך שאת רוצה ואיש לא יפריע לך, ואיש לא יגיד לך לא, ואיש לא ישפוט אותך. אז למה לפחד? להיפך.

ועוד משהו. את מפחדת משום שאת שופטת את עצמך. את מפחדת שאולי משהו לא יצא טוב. אבל מאיפה את יודעת מה טוב? מי בכלל יודע? לכן אל תשפטי את עצמך, אלא לכי עם הדחף שרוצה. את המלכה של הדף. זו הארץ שלך, וככל שהדף גדול יותר, כך גדולה יותר הממלכה שלך.

א.     "אם הוא לבן אז אני מפחדת ללכלך אותו עם ציור שעלול לא לצאת טוב"

נ. בהומור הייתי אומרת לך, אם הלבן זו הבעיה, אז תציירי בגירים צבעוניים על דף שחור ונגמרה הבעיה. אבל, לא. הבעיה לא נגמרה. דף לבן, כבר אמרתי , זה כלום. אז את מה את מפחדת לקלקל ולכלך, את הכלום?

ועוד את אומרת "עם ציור שעלול לא לצאת טוב". ואני שואלת? איך אנחנו יודעים מה זה ציור שיצא טוב? הרי עד שלא תציירי לא תדעי? ומי קבע מה זה ציור טוב? ואם לא תתחילי, ואם לא תעשי שלוש מאד ציורים לא טובים (נניח) אז לעולם לא יצא לך ציור טוב. ציור טוב הוא תולדה של הרבה התנסות והרבה ציורים לא טובים. לא תוכלי לשחות עם לא תכנסי למים?

ובכל זאת. איך תדעי אם הציור טוב? האם את מראש יודעת איזה ציור את רוצה לצייר? ומשם גם יודעת איך הוא צריך להיראות? אז בתור ציירת אני רוצה לומר לך, שעד שלא ציירתי, לא ידעתי מה יהיה על הדף. הציור מספר לך את עצמו תוך כדי היווצרותו. אז תני לו לצאת. ובלי החרב המאיימת עליו ועל יוצרו – " רק בתנאי שתצא טוב". אין תנאים. עד שלא מציירים לא יודעים בכלל מהו ציור טוב. הרבה פעמים גם אחרי זה עדיין לא יודעים.

ובעיקר. את הרי מציירת לא בשביל לייצר ציור טוב. את מציירת כמו שהעדת בעצמך בתחילת דברייך כי יש לך דחף, וכי את אוהבת. ולא בשביל להוציא תוצר מוגמר מעולה ומצוין. זו רק תוצאה בדיעבד. לפניה יש תהליך. ויש אמנים רבים, שיוצרים יום יום שעה שעה ולו בשביל להימצא בתהליך הזה.

ועוד דבר אחד. אל תפחדי ללכלך. גם ציור "לא טוב" , זה עדיין לא לכלוך. לכלוך זה משהו אחר לגמרי. והדף הוא לא רצפת שיש בטרקלין של אדוארד ה- 8. הוא, כמו שאמרתי, סתם דף לבן, שמחכה. מחכה שיושיעו אותו ויהפכו אותו למשהו. גם ציור לא טוב כבר הופך את הדף מסתם דף, למשהו ייחודי.

א. "אם יוצא לי רישום יפה, ואני רוצה להוסיף לו צל ועוד דברים אני מפדחת לגעת בו שלא ייהרס"

נ. נתחיל מהסוף.

ואם הוא ייהרס? אז? את יכולה לצייר המון ועוד ועוד וככל שתציירי יותר, יהיה לך מבחר גדול יותר של ציורים בשביל להחליט אם את אוהבת אותם או לא.

הייתי נוהגת לומר לסטודנטים שלי "אל תתאהבו בעבודה שלכם". משום שברגע שסטודנט התאהב במה שהוא עשה ופחד לגעת ו "לקלקל" את התוצאה שהוא הגיע אליה, נגמרו החיים של הציור ונסתתמה הדרך שלו להיות ציור טוב.

פעולת הציור ותהליך הציור הם סוג של דיאלוג שאותו מנהל הצייר עם הפורמט (מה שאת קוראת לו במקרה הזה – 'נייר'). בדיאלוג הזה, בשיח הזה, קורים דברים. אתה שם קו, מתלבט, מוחק, משאיר כתם, מוסיף, מקשקש, עושה עוד שכבה, מתבונן, רושם, חוזר להתבונן, מתקן, מעלה עוד אפשרויות. זה השיח. כך מתחיל הציור להיות סוג של מֵיכל. מיכל שמכיל את כל מה שקרה בזמן ההתהוות שלו. מיכל שמכיל את רגשותיך, לבטיך, מחשבותיך, פתרונותיך וכו'. זה ציור עשיר. זה ציור עמוק שלוקח אליו את הייחודיות של היוצר שלו. זה ציור מתהווה, שתוך כדי שהוא מתהווה, מתהווה ומתפתח גם הצייר שבך.

לא. לא להתאהב בתוצאה כשזה נראה לך יפה, ולחשוב שאסור לגעת יותר. ואם זה מה שקורה אז הציור הופך להיות שטוח ודקורטיבי, שרוצה רק להיות יפה ולהראות את עצמו לצבור. אם את חושבת ומרגישה שלרישום היפה את רוצה להוסיף צל, אז זה מה שאת צריכה לעשות. שהרי אם לא היית רואה שחסר צל לא היית רוצה להוסיפו.

הרגע שבו את צריכה להחליט להפסיק הוא הרגע שבו הרגשת רוויה. הרגשת שזהו אמרת כל מה שאת רוצה ואין לך יותר מה להגיד. ולא הרגע שבו את מפחדת לקלקל. משום שאם הפחד הוא זה שקובע לך להפסיק, זה סימן שאת ביקורתית כלפי עצמך במובן של שיפוטית ולא נותנת לחלק הפנימי, היודע שבך, היוצר – להמשיך לעבוד.

כאשר מדובר בציור – אל תעצרי את היצר, ולא את היוצר שבך. להיפך תיצרי.

תיצרי – אל תעצרי – כלומר תורידי את הע' – במילים אחרות תורידי את העין המפקחת.

א.     "דווקא יש לי נושאים שבא לי לצייר אותם אבל הפחד להרוס משתק אותי"

נ. אריאלי. להרוס אפשר רק את מה שבונים, וגם זה לא אסון גדול כל כך. כי יש שיודעים לקום יום יום מהריסותיהם.

איך את יכולה לפחד להרוס לפני שבנית בכלל?

אז קדימה, תבני. תסלקי את הפחד. הפחד זה הדבר היחיד שמיותר כאן בכל הסצנה הזאת. אין שום דבר רע בלהרוס. כל דבר שנהרס אפשר לבנותו מחדש. ומי שפוחד להרוס, נשאר, כדברייך משותק, ולא עושה כלום.

אז  בינינו, כמו שכבר אמרתי. מה כבר יש לפחד? כולו תהרסי ציור. בסך הכול ציור. ואז תוכלי לעשות ציור אחר.

לדעתי, אם תעבדי בחופש ובשחרור, לא תהרסי כלום. הדבר היחיד שתהרסי זה יהיה את הפחד עצמו.

א.     "יש לך רעיון אולי, מה אני יכולה לעשות במצב כזה"?

נ. אני חושבת שכן. נדמה לי שכל מה שכתבתי לך כאן, זה הרעיון. והוספת ושאלת אם אני מכירה מצב כזה. בטח שאני מכירה. לו לא הייתי מכירה לא הייתי יכולה לכתוב לך כל מה שכתבתי כאן.

אז קדימה לדרך. לא לפחד. אין ממה. והציור, והדף מחכים לך בכיליון צבעים.

הציור המצורף כאן, הוא של אחת ממשתתפות הסדנא שלי ( ר' מטפלת בתנועה) – כשהיא לא ידעה לצייר קודם הגעתה לסדנא, והנייר כלל וכלל לא הפחיד אותה

הציור של ר' בסדנת דיוקן עצמי
מתוך אוסף הציורים של ר' - מטפלת בתנועה - שהשתתפה בסדנת ציור דיוקן עצמי שהתקיימה בסטודיו 'נורית ארט' - בסדנאות ליצירת הדיוקן של ה'עצמי'

"ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת ממנו" – אמרה לי א' ושאלה "את מכירה את זה"?

 

אריאלי חברתי הקטנה והחמודה ,בחיים וגם בפייסבוק (וכי פייסבוק זה לא החיים? – נראה שגם אלה הפכו להיות חיים), שלחה לי יום אחד פתק ובו סדרה של תהיות ושאלות. וכן, אני כאן, בין השאר, בסדרה שכבר אולי הפכה להיות מוכרת לחלק מכם "אתם שואלים ואני עונה" שאותה אני מציגה בפתקים ובסרטונים (חטטו בדף האוהדים הזה ותמצאו). לכן, ובכלל, מצאתי לנכון לצרף לכאן את סדרת שאלותיה המרתקות של אריאל ולנסות להשיב עליהם, במידת האפשר.

כי צריך לדעת, שלאף שאלה אין תשובה אחת חד משמעית ומקבעת דעת. כמספר המוחות החושבים, כך יכולות להיות התשובות. לשאלות החשובות האלה של אריאל, יכולתי לענות רק מתוך מאגר הידע הסובייקטיבי שלי ( שנשען לא פעם גם על ידע אובייקטיבי).

ובכן מה שאלה אריאל בפרץ שאלותיה?

" אני כל הזמן מרגישה דחף לצייר. אני מאד אוהבת לצייר אבל יש לי בעיה. אני מפחדת לקחת עיפרון ולצייר. ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת יותר, אם הוא לבן הדף אז אני מפחדת ללכלך אותו עם ציור שעלול לא לצאת טוב. אני מציירת על פתקים ודפדפות כי רק ככה איכשהו אני מצליחה להתגבר על הפחד להרוס דף "טוב"… אם יוצא לי רישום יפה, ואני רוצה להוסיף לו צל ועוד דברים אני מפחדת לגעת בו שלא יהרס. בקיצור אני מאד משותקת… ודווקא יש לי נושאים שבא לי לצייר אותם אבל הפחד להרוס משתק אותי. יש לך רעיון אולי, מה אני יכולה לעשות במצב כזה? את מכירה את זה?

וההודעה היא בדואר הפנימי של ה"פייס" ולשם אני מתעלת את תשובתי. השאלה/ות גדולה/ות, המקום צר מלהכיל, הזמן קצר מהרגיל, "המלאכה רבה ובעל הבית צועק" (כמו שנאמר), ואני רוצה לענות ולא יודעת מאיפה להתחיל. הרי מה שהיא שאלה זה בכלל עולם ומלואו.

אז בשלב ראשון, וכדי לא להשאיר אותה כש"חצי שאלתה (תאוותה) בידה " (ביטוי שלקוח מהמקורות למי שלא יודע), אמרתי שתחילה אענה לה בקצרה, עד כמה שאוכל, כאן בהודעה פנימית. אחר כך נראה מה הלאה.

וכך עניתי:

"הי אריאלי, כמובן שמה שכתבת לי כאן מצריך תשובה ארוכה ומפורטת ובכלל שיחה. ולא כאן המקום. אנסה בכל זאת לומר לך קצת ובקיצור, בשביל לא להשאיר אותך ללא מענה.

בקיצור 'אין לך מה לפחד מהדף'. הדף הוא רק דף. הוא כלום. בינינו, גם הציור הוא רק ציור, וגם זה כלום. לנכדתי תמיד הייתי אומרת במצבים כאלה, ש"על הנייר הכל אפשר". את היא השולטת על הדף, את היא המלכה שלו, זה העולם שלך שבו את האלוהים שיכול לברוא שם מה שהוא רוצה. תעשי בדף שמות, תתעללי בו, שימי עליו הכל, הרי "נייר סובל הכל" אז שיסבול. למה שאת תסבלי? למה שאת תפחדי? שהוא יפחד ממך. תעשי בו מה שאת רוצה ואז, או אז תראי איזה ציור מעולה יצא לך. ציור לא צריך להיות יפה, במושגים של מלכת יופי, ציור צריך להכיל את מה שאת רוצה שיוכל בו. אז קדימה. לדרך".

אחר כך, הלכתי לדרכי.

לאחר ימים חזרתי להציץ בהתכתבות הזאת שלנו. אהבתי. אהבתי את השאלות. אודה ואומר שאהבתי גם את התשובות ועשיתי לי/לנו כמה "לייקים" בעיני רוחי. ואז נפלו עיני שוב על פרץ שאלותיה התמות והיפות של אריאל, ונזכרתי שהרי לא רק ציירת הנני, גם משוררת. וראיתי איך נולד שיר מכל שאלה. אז זכרתי מה שכבר לימדוני מורי והורי שתמיד "בשאלת חכם כבר נמצאת חצי תשובה". והשירים? כן השירים כבר בדרך.

לידיעתכם. הפתק הזה הוא הגרסה האחת של תשובתי לאריאל, ויש לדעת שאני מפרסמת זאת כאן, ברשותה ובידיעתה, משום שלדעתי שאלותיה הם לא רק שאלות אישיות שלה. רבים שואלים זאת, רבים מתחבטים בשאלות אלה ולכן מצאתי שיש בזה גם עניין לצבור.

ואחרון חביב. התשובות שתיארתי כאן, הם אלה שנשלפו מהמותן ומיד. בפתק הבא אתייחס לשאלותיה אלה מנקודת מבט נוספת.

הציור שמצורף כאן הוא ציור של אחת מהמשתתפות בסדנאות שלי, שממש, אבל ממש לא מפחדת מהנייר ולא משום דבר. היא כלשונה ( וגם כלשוני) "מתאבדת על הנייר"

הציור של ר' - מתוך סדנת דיוקן עצמי
מתוך סדרת הציורים של ר' - מטפלת בתנועה - שהשתתפה בסדנת דיוקן עצמי אצל ד"ר נורית צדרבוים ( יוצרת וחוקרת בינתחומית).

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

 

גם הילדה הצבעונית הזאת מבטאת אימה – אמרה לי א'

"גם הילדה הצבעונית הזו מבטאת אימה". כך אמרה לי חברתי כשהתבוננה בעוד ציור דיוקן עצמי, אחד מתוך אוסף הציורים של המשתתפים בסדנאות. בהמשך הוסיפה וטענה "גם הילדה הצבעונית הזו, הצועקת הכירו, ראו". זה היה הדיון שהתפתח סביב תמונה שהצגתי בעמוד האוהדים שלי בפייסבוק 'נורית צדרבוים – דיוקן בדיוק כאן'. בסדרה תחת הכותרת 'הדיוקן היומי'.

לעניין אותו ציור אמרה חברה אחרת, שיש כאן "אשה בגוף ילדה, קצת מגושמת, פנים עגולות וממלאות. ובאמת היא לא שמחה למרות הצבעים הרבים. עיניה פעורות לרווחה אבל קצת חסרות הבעה, ואולי קרות". חברה אחרת, קראה דברים נוספים ותיארה את הדמות כך "ראיתי בצבעים את חג הפורים את הבולט והשונה בדו קיום" לקינוח, הייתה גם זו שאמרה "חושנית, סקרנית, מפוכחת, עירנית ומאירה".

דיוקן אחד, שלל צבעים, מרקם של הבעות ובעיקר מרקם של פרשנות שהרי בסופו של דבר הציור הוא אחד  אבל מבעיו השונים הם "בעיני המתבונן". זה כוחו של טקסט ויזואלי, הוא פתוח לפרשנות וכפי שלימד אותנו אומברטו אקו, לעולם הוא תר אחר הפרשן היצירתי, ולא זו בלבד אלא גם מפלרטט אתו.

ובכל זאת, יש נקודה אחת משמעותית שעלתה כאן בין הדעות השונות והיא עוסקת בעניין ה"אימה". "מדוע" שאלה אותי חברתי "גם הילדה הזאת מבטאת אימה"? ובמקום אחר הוסיפה ואמרה "אני מוצאת זאת בהרבה מאד  מן הדיוקנאות שאת מציגה".

אני מוצאת שזו שאלה חשובה מאד ומשמעותית ולפיכך גם ראויה להתייחסות.

ראשית, עלי להבהיר שהדיוקנאות שהתחלתי להציג לאחרונה, הם ציורי דיוקן עצמי משל המשתתפים השונים בסדנאות בהנחייתי. סדנאות, לקבוצות של סטודנטים ללימודי תרפיה באמנות, למשל, קבוצות של סטודנטים לתיאטרון, וקבוצות של מתעניינים אחרים. קהל מאד מגוון. אך, בגילוי נאות, אומר כאן ואציין שגם מתוך ציורי דיוקן עצמי שלי עצמי, ניבטת כנראה איזה סוג של אימה-עצב-ואולי סוג של חרדה. או במילים אחרות, אומר עולה משם משהו כבד, קשה. ובמילים עוד יותר אחרות אומר (ואחר כך אסביר זאת בהרחבה) שזהו סוג של בחינה עצמית דקדקנית, סוג של התבוננות חוקרת שאינה עושה הנחות כל שהן. אוסיף ואומר גם שאותה הבחנה שעשתה חברתי –  בין אם היא נוגעת לציורי דיוקן עצמי של משתתפי הסדנאות, ובין אם היא נוגעת לציורי דיוקן עצמי שלי – משהו מהמבט הקשה- כואב- חרד – נוקב אכן נמצא שם.

על מנת להבין זאת אוסיף ואציין נקודה נוספת. ציורי הדיוקן שאני מדברת עליהם, הם ציורי דיוקן עצמי כאשר הצייר עומד מול מראה. צריך לציין שבאמנות המודרנית, לא כל ציור דיוקן עצמי מחייב עמידה מול מראה, ולא כל ציור דיוקן עצמי חייב להיות דימוי של פנים. במקרים שאותם אני מציגה, העמידה, מול הראי הוא תנאי הכרחי.

הכוונה היא לייצר מפגש. מפגש בין ה'אני' ל 'עצמי' – מפגש בין מודע ללא מודע, מפגש בין הקול הגלוי המוחצן היודע לבין הקול המוצפן, הסמוי שאינו יודע. הכוונה היא לאפשר לאדם שמתבונן על עצמו (ואשר בכוונתו לצייר), להימצא בפגישה תוך אישית, שמובילה לשיח תוך אישי – שיח שבו השפה המדוברת היא השפה הוויזואלית, כלומר, שפת הציור.

לעמידה מול המראה יש הרבה מאד משמעויות, ולא ארחיב את הדיבור על כך כאן. אבל, אנסה להתעכב על מה שנוגע לעניינינו, ואולי הוא ישפוך אור על אותה תהייה "מדוע הדיוקן/ים מבטא אימה"?

לאקאן פיתח את תיאוריית 'שלב הראי'. שם הוא מסביר את המשמעות של המפגש הראשוני של הילד בשלבי ההתפתחות המוקדמים, עם דמותו שלו עצמו. שם הוא לומד לדעת שהוא סובייקט-אובייקט, שהוא זה הוא. עד שנפגש עם דמותו במראה, הוא למד על עצמו מתוך ההשתקפות, מתוך מי שנמצא מולו (אמו המטפלת בו). זה היה השלב שהוא לא ראה את עצמו כאחד נפרד בעולם אלא כחלק ממה שעומד לפניו. עתה הוא עומד מול עצמו ומבין שהוא זה הוא. לאקאן מציין שהמפגש הראשוני הזה של דמותו שלו עם דמותו הנשקפת אליו מן המראה, הוא מפגש משמעותי, מכונן, וגם קריטי. זהו מפגש שמסמן את תחושת הפיצול. מצד אחד הסובייקט מגלה את עצמו כגדול, שלם, נפלא ונאדר. דבר שמעורר אצלו תחושת גדלות ועוצמה (פרויד מכנה זאת 'הנרקיסיזם הבריא' – שלב הכרחי בתהליך ההתפתחותי). אבל, מצד אחד מתלווה לתחושה זו גם חרדה. חרדה קיומית של היעלמות (שהרי הדמות במראה גם מתפוגגת, היא לא קבועה). בנוסף, הדמות הזאת היא בכל זאת שם ולא כאן. לאקאן מסביר שהדמות שנשקפת במראה, מסמלת בעצם את 'הקול האחר', את ה 'עצמי' הסמוי, את הקול שעולה מירכתי תת ההכרה.

לא ארחיב בעניין זה, שכן זו תורה מורכבת ומעמיקה ( ניתן למצוא הרחבה במאמרי "ראי ראי הגד נא לי – הזעקה הלא נשמעת למשמעות' ). רק אומר בהקשר לעניין שעלה כאן. שהמפגש של הצייר עם עצמו מול המראה, הוא לעולם לא מפגש פשוט, הוא לא מפגש קל, וכאשר המפגש הזה מתבטא בשיח שמתקיים בשפת הציור, עולים קולות של אותו עצמי אחר, קולות בלתי מודעים שאליהם מצטרפת כנראה חרדה קיומית, שהיא חלק משמעותי ובסיסי בקיומנו.

הצייר שפוגש עצמו מול מראה ומתבקש לצייר את עצמו, ולא בבחינת "להעתיק את המציאות" ולא בבחינת לייפייף את המציאות, ולא בבחינת להתחנף אל עצמו, אלא שיח אמיתי וכן, שבמידה רבה אינו יכול לשלוט בו. משום שבמפגש זה כוחות היצירה וכוחה של שפת האמנות הם אלה הקולות המדברים. נוי מסביר שאלה הם מסלול החשיבה הראשוני ( היצרי, הדמיוני, הספונטני, הלא מודע). הם אלה הקולות שעולים כמי שנלכדו ברשת הציור, כמי שמצאו פתחי מילוט לומר משהו בשמו של ה'עצמי האחר', זה שקולו ברוב הזמן מושתק.

לא הייתי קוראת לזה מבטי אימה. הייתי אפילו מעיזה לומר שהמילים שנבחרו לתאר מצב מסוים מייצגים את אופני הראייה של קורא הטקסט – הפרשן – הצופה המתבונן. האופן שבו הפרשן אומר את הדברים ובוחר את המילים, או האופן שבו המילים נבחרו לו, הם גם מה שהפרשן מביא מעצמו, מאופן ראייתו שלו. הציור כתוצר מוגמר עומד פתוח לעולם כטקסט ויזואלי, טקסט שממשיך לחיות ולהתקיים, כחלק גדול מחייו תלויים במה שהפרשן יימצא שם. קריסטבה מלמדת אותנו, שהדברים אכן קיימים בטקסט ולעולם הם יהיו שם, בין אם יחשוף אותם הפרשן ובין אם לא. העומקים של הטקסט הם בלתי נדלים, ופרשנים שונים יכולים למצוא ולהוסיף עוד ועוד.

אישית, לא הייתי רואה בזה אימה, או לחילופין לא הייתי מגדירה את זה כאימה.  אבל כן הייתי רואה בזה משהו שלא מנסה לייפייף, משהו אמיתי, משהו ששואל, שתוהה, שבוחן, ואולי כן מספר גם על איזה כאב- עצב – חרדה – וקושי . דבר שבהחלט מאפיין תחושה של אדם שעומד מול עצמו עירום ועריה ומבקש לשוחח עם עצמו את השיחה הכי אמיתית וכנה שיכולה להיות. שיחה שבה, במידה והוא קשוב ליד שמובלת על ידי המכחול ועל ידי כוחות פנימיים אינטואיטיביים, הוא אומר דברים שאפילו הוא עצמו אינו יודע אותם. דברים שעלו מממלכת תת המודע.

תת המודע, מרשה לעצמו את "פליטות הפה" האלה, משום שבדומה לטכניקת החלום הוא מצליח לגלות על עצם קיומו באמצעות הציור שנוצר, אך באותו זמן הוא גם מכסה על עצמו ולא מוסר את התוכן באופן גלוי, שכן שפת הציור היא שפה של סמלים. זה הגילוי והכיסוי שדרים בכפיפה אחת או כמו שתיאר זאת לאקאן בלשונו הציורית " הוילון שמסתיר את היפהפייה".

Image.