ד"ר נורית צדרבוים

מתוך קטלוג התערוכה שהתקיימה במסגרת 'צוות' – אירגון גמלאי צה"ל – במרכז הבמה בגני תקווה

'צוות יוצר' – "כי רעות שכזאת לעולם…"

"אילו כל בני האדם היו נלחמים רק לפי השקפותיהם, לא הייתה מלחמה בעולם" ( לב טולסטוי)

"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, ח) – רבות נאמר והתפרש בהקשר של פסוק אלמותי זה, אך הפשט הברור אומר שיש זמן לכל דבר. בעולם המהיר והתזזיתי שלנו הנטייה היא לערב בין הדברים, הכול קורה באותו זמן, מהיר וקצר, כמעט ללא הגדרת גבולות. שלמה המלך מתבונן בחיים ומזכיר לנו שיש לכל דבר רגעים כאלה ואחרים. יש תפקידים ומצבים תלויי זמן ומציאות כזאת, ואחר כך גם אחרת, יש טוב ורע. נוסיף ונאמר שהדבר הנכון הוא להכיר בכך.

לפנינו תערוכה רבת-משתתפים ורבת־חומרים, טכניקות, צורות עבודה, דרכי התבוננות ואופני ביטוי בחומר, בצורה, בתוכן ובמילה. התאגדה קבוצה ולצורך העניין אגדיר תת־קבוצה של יוצרים והוגים המהווים חלק מקבוצה גדולה יותר של גמלאי צה"ל, חברים בארגון 'צוות' – שם שכבר מדבר את עצמו.

קבוצת יוצרים אלו שכל אחד מהם פועל בה בנפרד בתוך עולמו היוצר, מציגה יחד אוסף יצירות המתגבשות לכדי תמונה אחת גדולה ומשמעותית. מלבד העובדה שבתערוכה זו ניתנת לכל אחד ואחת מהיוצרים והיוצרות במה להצגת יצירתו, נוצרת כאן במה החושפת פינה מסוימת, מעניינת וייחודית בתוך 'צוות'. תופעה תרבותית ואנושית בכלל, תופעה ארץ־ישראלית בפרט.

מדובר גוף המונה כשמונים יוצרים מכלל חברי 'צוות'), אשר פעילות יוצרת הפכה לעיקר עיסוקם משעה שפרשו מתפקידם הצבאי. התופעה, כפי שאני מגדירה זאת, הפכה להיות אחד המרכיבים המסקרנים ביותר בתערוכה. וככל שהתנהלות מסוימת מוגדרת כתופעה, הרי שהיא הופכת להיות מקור לחקר. במילים אחרות, התערוכה המוצגת המקבצת אליה יחדיו יצירות ויוצרים גמלאי צה"ל העוסקים בתחומי יצירה שונים, מעלה שאלות על אומנות, אדם, צבא ומלחמה – ומפנה זרקור אל עבר פניה השונות והמורכבות של המציאות.

הציטוט שהובא מתוך קהלת מבקש לומר שזוהי העת שבה כל אחד מהיוצרים מצא לעצמו את המקום האישי ודרכו הוא מביא לידי מימוש וביטוי יכולות נוספות ואחרות. באמצעות יכולות אלו ואהבת הדבר הם מבטאים רגש, מחשבה, דעה, התבוננות, חקר ועוד. תערוכה זו שעה שהיא מתארת פעילות יוצרת ענפה, מספקת חוויה תרבותית ומציגה פנים שונות ואחרות של משתתפיה, אפשר לומר עבודת צוות ב 'צוות', בו בזמן היא כאמור תופעה שיש לבחון בהקשרים של אומנות – אדם־לחימה־רגש־נפש.

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" נוטים לומר, ואולם המציאות מלמדת שדווקא קושי, צער, כאב ומצוקה מובילים ליצירה. הפעילות היצירתית עשויה להוות מגן, מחסה, פורקן, עידון. נאמר אפוא שלא נוכל לנתק בין הנפש והרגש לבין האומנות והיצירה. נהפוך הוא, היצירה היא המקום שהנפש נכספת אליו. העיסוק ביצירה מאפשר לעבד חוויות, לקשור קשר תוך־אישי בין האדם לעולמו הפנימי, להציע אפשרויות חדשות ולהתבונן פנימה והחוצה.

הוגים שונים מלמדים אותנו שיצירת אומנות נתפסת ככזו שאינה כפופה לאינטרסים ולמטרות חיצוניות לה; האי־תלות או ההשהיה הזאת מאפשרת לאומנות למלא תפקיד טיפולי־תרפויטי ביחס לסבלה של האנושות. האוטונומיה של יצירת האומנות מאפשרת לראות ביפי היצירה פעולה או תוצר, יסוד המשכך ומפייס במידת־מה את הסבל האנושי.

כאן אנו נחשפים לתופעה מרתקת: אנשי צבא שעסקו בכל הקשור לתחום הפיזי המלחמתי: לוחמה, חיי אדם, הגנה, ניהול, טכנולוגיה, נשק, שדה וקרב, כל מה שהיה ליבת עיסוקם שבו גם הגיעו להישגים, לתארים ולדרגות בתחומם – פונים כאן לעסוק בתחום שנתפס שונה לחלוטין מכל מה שעסקו בו קודם לכן. יש שעסקו בזה קודם לכן ופסקו למשך זמן, ויש שהמשיכו לעסוק בכך גם תוך כדי פעילותם הצבאית. כך או כך הדבר מעורר פליאה, עניין ושאלה. נציין שהשאלה לא עולה מתוך ספק ומתוך המחשבה שאולי אין זה לא ייתכן. השאלה באה מהמקום שבו מתעוררת הסקרנות לחשוף את העניין, לברר אותו, לרדת לעומקו. ממבט ראשון נראה כאן ניגוד, סתירה פנימית, אך בעיון מעמיק יותר נוכל לראות בכך גם סוג של השלמה. לא בכדי לימד אותנו הפסיכואנליטיקן קרל יונג שהשלמות מורכבת מהאופן שבו אדם מקבל, מכיר ומכיל את הניגודים שמתקיימים בו־עצמו.

המשפט האלמותי המזכיר לנו את הסכסוך הקבוע בין המוזות והתותחים הרועמים, עורר אותי לבדוק את הקשר בין אומנות ומלחמה, אם בכלל קיים כזה. תולדות האומנות חושפות לפנינו היסטוריה ארוכה של אומנות ופעילות יצירתית השזורות במלחמה.

בין אומנות ומלחמה – יש דברים בגו

לאורך ההיסטוריה שימשה האומנות אמצעי לבטא רגשות לאומניים או פטריוטיים, כמו גם צורך בהאדרת מלחמה וכיבושים צבאיים. בתקופות מלחמה הוזמנו אומנים ליצור יצירות התומכות במאמץ הצבאי כמו כרזות תעמולה, שירים פטריוטיים ואפילו אנדרטאות מלחמה. זאת ועוד: החיילים עצמם השתמשו בפעילות יצירתית כאמצעי להתמודדות עם טראומות המלחמה, החל בכתיבת שירה, עבור להלחנת מוזיקה וכלה בציור ופיסול. עם זאת, המלחמה הייתה גם כוח הרסני שפגע לעיתים קרובות בחפצים תרבותיים וביצירות אומנות. מלחמות חוללו הרס של יצירות אומנות אין־ספור, של מבנים היסטוריים ואתרי מורשת תרבותית – דבר שהוביל בהכרח לאובדן אוצרות תרבות שאין להם תחליף ולשיבוש ההמשכיות התרבותית.

חקר ההיסטוריה של האומנות חושף אומנים שיצרו בהשפעת מלחמות וצבאות ואומנים שהיו בעצמם לוחמים וחיילים והשתתפו בקרבות. השאלה כיצד כל זה השפיע על הפעילות האומנותית שלהם ועל רגשותיהם. אנו למדים שלמלחמה הייתה השפעה עמוקה על אומנים ויצירתם, על רגשותיהם ועל חייהם האישיים. חלק מהאומנים ניזונו מהטראומה והמצוקה הרגשית, נתנו לכך ביטוי ביצירתם, וייתכן שאף ראו בכך סוג של מזור. אומנים אחרים השתמשו במלחמה ככלי לבקר את החברה והמערכות הפוליטיות, כמו למשל תנועת הדאדא. תנועה זו קמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, וביקשה לערער על הצורות האמנותיות המסורתיות ולאתגר את ערכי התרבות שמשלו בכיפה באותה תקופה. אומני דאדא יצרו יצירות פרובוקטיביות הגובלות בסוג של 'אי־גיון' במכוון, ואלה משקפות את התפכחותם מעולם שנקרע במלחמה.

פבלו פיקאסו ביצירתו "גרניקה" (1937) מוחה נגד המלחמה בכל הזמנים. הציור נקרא על שם העיירה והוא תגובה להפצצה האכזרית של מטוסי קרב גרמניים ואיטלקיים שהרגו ופצעו מאות אזרחים. בציור צבעים מונוכרומטיים וצורות קוביסטיות המעניקים ליצירה תחושה של פיצול וכאוס. הדימוי המרכזי הוא סוס צורח, שהפך לסמל אייקוני לזוועות המלחמה. כמו כן אפשר לראות גם דימויים עוצמתיים ונוקבים נוספים, כמו אישה המחזיקה את ילדהּ המת ודמות מתפתלת בייסורים על הקרקע. יצירה זו נחשבת לאחת מיצירות האמנות האנטי־מלחמתיות החשובות במאה העשרים.  זהו גינוי עוצמתי של האלימות וההרס של מלחמה, תזכורת להשפעה ההרסנית שיש למלחמה על אזרחים.

ציור 1 – גרניקה של פיקאסו

המשורר וילפרד אוון (1917) מעלה בשירו Dulce et Decorum Est"" ( תרגום מלטינית 'מתוק וראוי הוא')  ביקורת נוקבת על האדרת המלחמה, ומתאר בצורה חיה זוועות מלחמה. פסלהּ של האומנית קתה קולביץ "ההורים המתאבלים" (1932) מתאר זוג מתאבל על אובדן בנם במלחמת העולם הראשונה. זהו כתב אישום רב־עוצמה נגד האלימות חסרת הטעם של המלחמה ועל השפעתה ההרסנית על משפחות. הסופר טים אובריאן בספרו "הדברים שהם נשאו" (1990) מעלה סיפורים קצרים של חיילים במהלך מלחמת וייטנאם. הוא מתאר את המחיר הנפשי והרגשי של המלחמה על חיילים ואזרחים כאחד.

ציור 2 – קטה קולביץ – ההורים המתאבלים

יש עבודות אומנות המתארות אירועי מלחמה. הצייר ז'אק לואי דוד בציור "נפוליאון חוצה את האלפים" (1801–1805), מתאר את נפוליאון בונפרטה מוביל את חייליו על פני הרי האלפים במהלך המערכה האיטלקית של מלחמות העצמאות הצרפתיות. הציור הוא חגיגה ליכולתו הצבאית והשאפתנות של נפוליאון. פרנסיסקו גויה בציורו "שלושה במאי 1808" (1814) מתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדים על ידי חיילים צרפתים במהלך מלחמת חצי האי. ציור זה הוא גינוי עוצמתי לאכזריות המלחמה וקריאה לצדק ולאנושיות.

ציור 3 – ז'אן לואי דוד – נפוליאון חוזה את האלפים

אומנים אלו דיברו על המלחמה, זעקו אותה. אנו מוצאים אומנים רבים ששירתו כחיילים, פעלו ולחמו בשדה הקרב ולאחר מכן עסקו באומנות ואף עשו קריירה משמעותית בתחום זה. הצייר אוטו דיקס שירת בחיל הארטילריה במלחמת העולם הראשונה, התקדם בדרגות, קיבל עיטור את צלב הברזל והועלה לדרגת קצין. לאחר המלחמה השתנה סגנונו, עבודותיו קיבלו ממד פוליטי ובהן הוא מביע כעס. בתערוכה קבוצתית שנקראה "לא עוד מלחמה" מציג דיקס בסדרת תחריטים את האכזריות והכאוס של מלחמת העולם הראשונה. העבודות מתאפיינות באלימות הגרפית שלהן ובתיאור גלוי של מחירה הפיזי והרגשי של המלחמה.

ציור 4 – אוטו דיקס – הגוף שאחרי המלחמה

הסופר והפילולוג הבריטי ג'יר"ר. טולקין שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין איתותים. חוויותיו בשוחות השפיעו על כתיבתו וניכרות בספריו "ההוביט" ו"שר הטבעות". הצייר הגרמני מקס בקמן שירת במלחמת העולם הראשונה, נפצע בקרב והשתחרר מהצבא, אך לחוויותיו במלחמה הייתה השפעה עמוקה על עבודתו. ציוריו מתארים את הזוועות והכאוס של המלחמה, ומשקפים את התפכחותו מהחברה ומהפוליטיקה. הסופר האמריקאי רון קוביץ' שירת במלחמת וייטנאם, נפצע והפך למשותק בגופו – הפך לפעיל אנטי־מלחמתי וכתב את "נולד בארבעה ביולי" – זיכרונות על קורותיו במלחמה ופעילותו נגדה.

האומן הגרמני ג'וסף בויס שירת כטייס קרב במהלך מלחמת העולם השנייה. הופל מעל חצי האי קרים ב־1944 ונפצע באורח קשה. לחוויותיו במהלך המלחמה הייתה השפעה עמוקה על האומנות שלו ועל אמונותיו הפוליטיות. הוא הפך לאומן מוביל דעה חשוב. בויס האמין כי יש בכוחה של האומנות לחולל שינוי חברתי ופוליטי, ועבודתו שילבה לעיתים קרובות אלמנטים של ביצוע, אקטיביזם ומעורבות קהילתית. 

אלה היו אומנים וסופרים פעילים, מוכרים וחשובים והטביעו חותמם בעולם התרבות.

עובדות אלו מדגימות את המורכבות של החוויה האנושית ואת הדרכים שבהן היבטים שונים בחייו של אדם עשויים להשפיע על עבודתו – לטוב ולרע. בעוד ששירות בצבא וחוויית הטראומה והאלימות של מלחמה עשויים להיראות בסתירה לשאיפה לקריירה יצירתית, אומנים רבים מצאו דרכים לשלב את חוויותיהם באומנות שלהם ולהשתמש בעבודותיהם כאמצעי לעיבוד החוויה, כדרך להתמודדות, ולפעמים להתבונן ממרחק לשפוט ולבקר.

בישראל רוויית המלחמות, כשהנוכחות הצבאית היא חלק מהמהות הישראלית והמדינה המתחדשת, רבים האומנים שעוסקים בנושאים אלה ביצירתם, כמו שגם רבים מהם שירתו בצבא, כפי שאנו נוכחים גם בתערוכה זו. הצייר והפסל צבי גולדשטיין מרבה להשתמש בדימויים צבאיים ובסמליות, ביצירתו מתייחס לחוויה של חיילים ולהשפעת המלחמה על יחידים וחברה. הצייר והפסל ציבי גבע משלב ביצירתו חפצים וחומרים שנמצאו, ועוסק בהשפעת המלחמה על הנוף ועל חיי הפרט. האומנית מיכל רובנר משתמשת בווידאו־ארט, פיסול ומיצב ומדברת על קונפליקט, עקירה וזיכרון. יצירתה 'גבול' ( 2008) הוא מיצב וידאו גדול הכולל מספר מסכים בהם נעים בהילוך איטי, אנשים במעבר גבול בין ישראל לשטחים הפלסטיניים. הווידאו מלווה בפסקול של רעש ומוזיקה מטרידה. רובנר מבקשת מאתנו לשקול את הדרכים שבהן גבולות וחלוקות מעצבים את חיינו וחוויותינו ואת המחיר שסכסוך ואלימות עשויים לגבות על יחידים וקהילות.

ציור 4 – צבי גולדשטיין

ציור 5 – ציבי גבע – מתוך הביאנלה בוונציה

האומן משה גרשוני שירת בצבא ולאחר מכן הפך לדמות בולטת בעולם האמנות הישראלי. עבודתו משקפת את חוויותיו כחייל ואת התנגדותו למלחמה ולמיליטריזם. הפסל יגאל תומרקין שירת בצבא, עבודתו מרבה להתייחס לנושאים הקשורים למלחמה, אלימות ותסיסה פוליטית וכפי שהוא אומר " המלחמה זורמת בדמי, נראה שלעולם לא אשתחרר ממנה". הפסל והצייר מנשה קדישמן שירת בצבא ועבודתו מרבה להתייחס לנושאים של טראומה, זיכרון ואובדן. אומנים אלה ששירתו בצבע משקפים את החוויה האישית שלהם ומבטאים את התנגדותם למלחמה ואלימות.

ציור 6 – יגאל תומרקין

ציור 7 – מנשה קדישמן – עקדת יצחק

הסופר עמוס עוז שירת בצבא ורבים מהרומנים שכתב כמו "שלום מושלם" ו"קופסה שחורה", עוסקים בנושאים של מלחמה וסכסוך, וחוקרים את השפעת האלימות על יחידים וחברה. המשורר יהודה עמיחי מרבה גם הוא להתייחס בשירתו למלחמה, קונפליקט, זהות, זיכרון והחוויה האנושית. הסופר ס' יזהר שירת בצבא ויצירתו "חירבת חזעה" נחשבת ליצירה מכוננת של הספרות הישראלית, ובה הוא עוסק במלחמה וסכסוך ובחוויות של חיילים ואזרחים שנקלעו לאלימות הסכסוך.

כל מה שתואר עד כה מצביע על קיומו של קשר כזה או אחר בין אומנות־צבא־מלחמה־חייל אומן או אומן חייל. ללמדנו שגם התערוכה שבה אנחנו צופים היום היא חלק ממערך אנושי על־זמני. רוצה לומר, חלק מחיים על כל הווייתם בהתייחס לעובדה שיש עת כזו, ועת כזו, ולעיתים העיתים עצמן מעורבות ומשולבות אלה באלה בזמן אמת.

וכיתתו חרבותם למכחול ואזמל, עדשה ועט – כאן ועכשיו

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית הכוללת מלחמות, אובדן, הישרדות ויצירה אפשר להסיק שגם התערוכה הנוכחית היא עוד נדבך חשוב לדברים שהוצגו למעלה. הרקע שהוצג בפרק הקודם יוצר קשר בין עולם האומנות, בין ההיסטוריה של האומנות, בין התופעה עצמה ובין מה שקורה כאן בתערוכה הנוכחית. עתה אני מציעה עוד כמה נקודות מבט, כאלה שינסו לבחון את התופעה ולנסות להבין מה עומד מאחוריה מבחינה אישית, נפשית, ערכית ותרבותית.

היום יודעים לומר שפעילות אומנותית יוצרת אינה מנותקת ממהלכים רגשיים. יתרה מזאת, עולמות הרגש והנפש, חלקים תת־הכרתיים, מניעים לא מודעים ורגשות מודחקים – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. אפשר אפוא לומר שייתכן שחלקים רגשיים אלה שקשורים לאונה הימנית של המוח ואשר אמונים על חלקים באדם הקשורים לחוויה רגשית, ספונטניות, דמיון, אינטואיציה, תת־מודע ועוד, נמצאו כפחות פעילים בזמן הפעילות הצבאית. אם כי אין לטעון שהם לא קיימים. מתוך התערוכה עולה, באופן מובהק אפילו כמו סוג של 'כתובת על הקיר', שהינה, הגיע מקומם של החלקים המודחקים הללו, הגיע זמנם, והם מקבלים את המקום המרכזי על בימת חייהם של אלה היוצרים, אותם אנו רואים כאן.

אפשר לראות את האומנות צורת טיפול לטראומות מודעות ולא מודעות, למתחים או לאתגרים אחרים המטרידים את מנוחת הנפש בעקבות החוויות השונות הכרוכות בפעילות צבאית. עיסוק ביצירה בכתיבה ובאומנות חזותית הוא דרך טיפולית לעיבוד והבעה של רגשות, במובן של  Art is Therapy, אריסטו כבר טען, עוד בטרם הייתה הכרה שלאומנות יש ערך מרפא.

נקודת מבט נוספת מצביעה על זמן אחר וחדש שהזדמן לחייהם – תופעת הפנאי. אנשים שמסרו את עיקר זמנם לתפקידים מוגדרים ומשמעותיים אשר לעיתים מנעו מהם לעסוק בדברים אישיים פנימיים, מצאו עתה את הזמן לכך. יונג יתאר זאת כמי שהיו עסוקים עם עצמם כלפי חוץ ועתה מצאו דרך וזמן לעסוק עם עצמם כלפי פנים.  כמו כן אפשר לראות בפעילות זו ערך רב בהקשר של היכרות עם יכולות נוספות שלא זכו להתממש, ובצד אלה תגמול והעלאת ערך הדימוי העצמי ותפיסת העצמי.

בהקשר החיצוני עיסוק זה נותן מענה לצורך בסיסי קיומי להרהר בחוויות החיים במבט ביקורתי או משלים. לאחר קריירה ארוכה בצבא אנשים נוטים להרהר בחוויותיהם כדי להבין את עצמם ואת חייהם. נוסף על כל מה שנאמר פעילות יוצרת עשויה להתבטא דרך עדשה ומשקפת – התבוננות על חוויות עבר, על מציאות בזמן הווה, לחקור זאת ולהשתמש גם בפעילות וגם בתוצר כסוג של שופר שלעיתים אומר את דברו באופן עקיף ומטפורי.

אם כן הגורמים לכך שאנשים שבחרו בשירות משמעותי וארוך בצבא על תפקידיהם השונים עשויים לפנות לאומנות לאחר פרישה הם מורכבים, מגוונים ומשתנים מאדם לאדם. ככלל נאמר שפעילות יוצרת היא דרך עוצמתית ומשמעותית להבעת רגשות, לחקור חוויות חיים ולמצוא סיפוק לאחר הפרישה. פעילות זו אינה מצביעה בהכרח על כך שזה עתה התגלה פן אחר באישיותם, אלא משקפת היבט שלא הובע בעבר. אנשים הם מורכבים ורבי־פנים, ומכאן שעשויים להיות תחומי עניין וכישרונות רבים ושונים שאי אפשק לממש ולתת להם מקום וביטוי בזמן עיסוק תובעני מסוים. עיסוק ביצירת אומנות חזותית, בכתיבה או כל עיסוק אומנותי אחר לאחר פרישה עשוי לסלול דרך לגילוי חלקים באישיות שלא באו לידי ביטוי קודם לכן. 

מן הראוי לציין שבתערוכה הנוכחית מציגים גברים ונשים, כמעט כולם גמלאי צה"ל, למעט כמה בנות זוג של גמלאים או אלמנות. אך העיסוק באומנות, תרומתו לתרבות בכלל, לקבוצה, לחברה ולפרט הוא נכון באשר הוא.

בתערוכה הנוכחית אנו פוגשים קשת רחבה של תחומי יצירה – ציור, פיסול, צילום, מלאכת מחשבת, כתיבה ספרותית, פרוזה עיון ושירה. ברמת התוכן החזותי נוכל למצוא יצירות בסגנונות שונים ובטכניקות שונות – מריאליזם למופשט, מציור רזה לציור חומרי. ציירים עוסקים בנוף, מושפעים מנופי הארץ – עצים, אנשים, מקומות. עוסקים באור, בצבע, בהשתקפויות. מצלמים בארץ ובעולם, משתמשים באפקטים שונים של צילום – משחקי אור. אחרים משחקים בחומר – נייר, ברזל, אבן, מתכת וצבע. מספרים סיפורים מהחיים על החיים. נראה שבאומנותם אינם עוסקים בעבר ובמה שהיה חלק משמעותי מחיי היום־יום שלהם בעבר, אלא עוסקים בהתבוננות, בתיעוד רשמים, בשילוב שבין הנראה למרגיש, מה שנקרא נוף פנימי ונוף חיצוני – ויוצרים. פעולת היצירה והתוצר הם לב ליבו של העניין. והם אלה, כמו שנאמר, התורמים לרוח היוצרת איתנות הנפש ורווחה נפשית ותחזוקת ה'עצמי'.

עוד אציין שבשונה מעבודות שהצגתי בפרק הקודם שבהם האומנים נתנו ביטוי לעברם כלוחמים או למלחמה בכלל והיה בהן סוד של התרסה, מחאה, זעקה, הרי שכאן בתערוכה אנשים בחרו לעסוק בחלק היפה, המהנה והאסתטי של החיים, כמו הניחו את עברם מאחוריהם. סוג של חזון אחרית הימים. הציורים עוסקים בנופים, באדם, בטיולים. כמו רוצים לומר החיים, על הטוב שבהם מנצחים.

חומרי העבודה של העוסקים בכתיבה הם המילה, גם כאן כמו בכל תהליך יצירתי, המילה הכתובה היא שמייצגת את רחשי הלב, הרהורי המוח, חיבוטי הנפש ותוצרי מחקר והתבוננות מעמיקים. מקצתם נותנים מחדש מקום לפינת הקול הילדי שעוד קיים בהם, עוסקים בספרי ילדים ומביאים לילדים את "כל מה שילדים אוהבים", כלשונו של אחד היוצרים. חלק גדול מהכותבים מתייחסים לאירועי העבר וספריהם מוקדשים לחברים שנפלו בקרב. יש שמדברים על תקופות היסטוריות כמו למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה או השנייה, ומציגים ראייה ערכית ופילוסופית על החיים וסיפורים מאחורי הקלעים. יש שמציעים דרכים לחיים נוחים ובריאים יותר בכתיבתם. יש שפנו לעסוק בחקר תרבות והגות, אחרים גילו את הקול האומנותי, המשורר שבהם וכותבים שירה, יש שנותנים דרור לדמיון וקושרים סיפורים לתקופה, לזמן ולאדם תוך כדי הישרדות והתבגרות.

התופעה שאני מצביעה עליה, היינו תערוכה של 'צוות', או בשמה המסורתי 'צוות יוצר', אכן משקפת עבודת צוות. אם אלה אנשי צוות שיזמו זאת ופועלים בכל המרץ, הדיוק, ואהבת הדבר כדי לממש זאת, אם אלה חברי 'צוות' שנענו לקריאה ותרמו משהו מיצירתם. המפגש המצֻוות הזה של צוות יוצרים תחת מטרייה אחת, כתת־קבוצה בתוך ארגון 'צוות' – גמלאי צה"ל, יוצר נישה מיוחדת חשובה, עם קול ייחודי משלה. קול שצריך להישמע, או במקרה הזה להיות בבחינת 'רואים את הקולות' שהוא הקול הנראה והנכתב.

מפגש תרבותי זה מסתייע בזכות הפעילות המבורכת של אנשי 'צוות' על כל קשת התפקידים שהיו במיזם זה. הוא מאפשר מפגש תרבותי משמעותי נוסף בעל נופך ואמירה משל עצמו, הן ברמת הפנים של הגוף עצמו הן ברמת החוץ, כאשר האירוע נפתח לקבל הרחב, פותח את התודעה ומצביע על העשייה ועל מה שהגדרתי כתופעה. בדרך זו נחשף לפני הקהל הרחב פן נוסף ויפה של החברה הישראלית על גווניה ורבדיה השונים, המנוגדים לכאורה והמחוברים למעשה.

אפשר לומר שתערוכה זו נותנת מקום חשוב להכיר ולהבין את המשמעות של הפרט והכלל. מקומו של הפרט כיוצר בעל אמירה, עולם ומלואו בפני עצמו. והכלל – מקום לחבור יחד לשזור תערוכה אחת שלמה גדולה יותר מסך חלקיה ההופכת להיות אמירה שבה נוסף על הסיפור האישי של כל יוצר ויוצר נרקם ומתגבש סיפור אחד גדול.


מוזמנים לצפות בסרטון – וכתתו חרבותם למכחול

מוזמנים לצפות ולדפדפ בקטלוג – וכתתו חרבותם למכחול – צוות יוצר

להלן הסרטון ובו אוסף היצירות באמנות חזותית ובספרות – מתוך המוצג בתערוכה גופה

כל זאת ראיתי בעיניי – הקול האישי

שנים רבות אני מצויה בעולם האומנות כיוצרת, חוקרת, אוצרת וכיו"ב. דווקא השנה התגלגל לפתחי המיזם הזה לחבור ל'צוות' ולאצור תערוכה. צעדתי אל תוך הדבר בשני כובעים, כמו מהלכת בקו ישר בו בזמן על שני מסלולים. מצד אחד ברור לי שיש כאן יוצרים, אומנים, סופרים משוררים שהיו בעברם חיילים ומשרתי צבא ומדינה מתוך בחירה, ואני מבינה שזו למעשה 'מגה תערוכה'. זאת לא תערוכת נושא. ובכל זאת יש כאן עניין ואני תוהה לדעת כיצד מרימים מיזם כזה כאשר נקודת המוצא שלו והמטרות שלו שונות ממה שמקובל בעולם האומנות. מצד שני אני מייד מזהה תופעה, כפי שציינתי, מסמנת אותה ויוצאת לדרך.

ודווקא השנה. הינה אני שמדברת על תופעה ועל צבא. מוצאת עצמי סוגרת מעגל. הצבא והמלחמה הם חלק ממה שעיצב את דמותי בחמישים השנה האחרונות. אנו מצדיעים השנה חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. אני אלמנת מלחמת יום הכיפורים, שכלתי את בעלי יוסף צבי (בונדי) יעקבס ז"ל, שהיה סמ"פ במילואים בסיירת שריון גדוד 189, נפל בפאיד, יומיים לפני הפסקת האש. נותרתי ילדה – אם (ופתאום גם אב) לשני ילדים, בן ובת – ברק וחלי. נישאתי בשנית ונולדו לי ילדים נוספים. בניי שירתו בצבא, קצינים בשריון, בני הבכור, סא"ל ברק יעקבס המשיך את דרכו במודיעין עד לפני כשנתיים, בניו קצינים בצבא. והינה אני עצמי מגלמת במו חיי את השילוב הזה בין צבא־מדינה־מלחמה־אומנות.

ציור 8 – נורית צדרבוים – אישי צבי יעקבס ( בונדי) ( צוייר בשנת 1985 )

רצה הגורל וזימן לי לסמן חמישים שנות חיים המלווים בטראומת המלחמה, ועם זאת 'במותו ציווה לנו את החיים". והינה אני פוגשת שמונים אנשי צבא בדימוס, מכל קשת התפקידים, ואני זו שמובילה אותם להציג תערוכה, להציג את עצמם, לתת עוד מבט משמעותי על נפש האדם, להראות צדדים נוספים נפלאים ואחרים בעצמם, בקבוצה שהם שייכים אליה. כך אני ביני לביני מזכירה ומציינת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, כמו שאמרתי סוגרת מעגל – לי, לילדיי, לכל המשפחה שנוצרה וגדלה ואולי לרוחו שבשמיים למעלה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות ל'צוות' שבחרו בי לתפקיד זה ולכל האומנים היקרים ששיתפו פעולה לכל אורך התהליך המורכב. אני מרשה לעצמי לומר, נראה שזה צריך היה לקרות (It meant to be).

בספר יואל (ב, ז) אומר הנביא כי "ְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם". על פי פרשנים המילה 'יעבטון' יחידאית וככזו אינה ברורה. חלק מפרשני המקרא מציעים שייתכן שהכוונה היא ל'יעוותו'. לענייננו כאן אני אומר שאפשר לאפיין את היוצרים בתערוכה זו לאלה שבזמן מסוים בחייהם פעלו כלוחמים וכאנשי צבא על כל גוני התפקידים ועם זאת בחרו לאחר מכן את דרכם, זו שתואמת לרוחם בזמן הנכון.

אסכם בדבריו של אלברט איינשטיין המתאימים ומובנים לכל מי שבחר לעסוק באומנות: "אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האומנות ואל המדע הוא השאיפה להימלט מחיי היום־יום על גסותם המכאיבה ושיממון ריקנותם, להימלט מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד". על כך אומר שאשרי אלה שבחרו בדרך זו ואשרי הדרך הזאת המאפשרת.

ד"ר נורית צדרבוים

אוצרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s