כותבת במחיקה, מוחקת בכתיבה –

כל שלמדתי מאיריס מ 'כל מה שלמדה למחוק'

– השקה לספר 'כל שלמדתי למחוק' – איריס שפירא ילון – 1.4.24

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

סולם אישה שבור

אִשָּׁה מְטַפֶּסֶת עָצְמָה עַל סֻלָּם / מְלוֹא שַׁדַּיִים שׁוֹאֶפֶת רָקִיעַ / עוֹלָה בְּתוֹכָהּ שְׁלַבִּים מִתְנַדְנְדִים / משְּׁמִיעָה קוֹלוֹת / מְחַפֶּשֶׂת זִיזֵי יָדִיוֹת / בְּמָתְנֶיהָ אוֹחֶזֶת שׁוּרוֹת. / בִּקְצוֹת צִפָּרְנֶיהָ הַמְּטֻפָּחוֹת / כּוֹתֶבֶת עַל אַהֲבָתָהּ הָאֵיתָנָה וְנוֹגַעַת / בְּנִפְרָדּוּת, בְּשָׁעוֹת שֶׁל לְבַדּוּת, / כְּשֶׁאַתָּה רָחוֹק מִלָּדַעַת.

בַּדֶּרֶךְ הַבִּלְתִּי נִגְמֶרֶת עוֹצֶרֶת / רֶגֶל אַחַת דּוֹרֶכֶת עַל שָׁלָב רִאשׁוֹן / פָּחוֹת רוֹעֶדֶת, רֶגֶל שְׁנִיָּה /  כְּבֵדָה / עוֹרֶגֶת לְעֵינֵיךָ הַיָּפוֹת / הַקָּרוֹת / עֲדַיִן לֹא הִתְנַתְּקָה / מִמְּךָ שֶׁאֵינֶנּוּ.

שימו לב לכותרת 'סולם אישה שבור' – הקונוטציות שלי הם קודם כל המשפט הידוע שאומר ש 'אין דבר יותר ישר מסולם עקום' – כלומר, כבר השם מרמז לנו על סוג של יושר. שהרי המשוררת , האישה, מטפסת עליו, מה שאומר שהוא אמור להיות עקום. ואם אכן כן, אזי לנו מטאפורה על אישה, במקרה הזה משוררת בעלת יושרה. אומרת את דבריה ביושר רב. הקונוטציה הנוספת שכבר נסמכת לכותרת זו היא 'אין דבר יותר שלם מלב שבור'.

 שני משפטים מטאפוריים אלה מצביעים על השלמות שיש דווקא בניגודים. השלמות היא היכולת להכיר ולהכיל את הניגודים, לדעת שניגודים צריכים ויכולים לחיות בכפיפה אחת. כל כך הרבה דברים נאמרו כבר בכותרת של השיר. כל השיר נמצא כאן…..

יכולתי כבר למחוק את השיר…… ולהסתפק בכותרת….

ועוד, אם בענייני סולם עסקינן – לעולם כשאשמע 'סולם' אחשוב על יעקב אבינו אשר ראה בחלומו סולם שרגליו על האדמה וראשו בשמיים. והנה לנו כאן המשוררת שלא היא זו שמטפסת על הסולם, היא 'מטפסת את עצמה' – נושאת את עצמה כפיים, ומוליכה את עצמה על הסולם ושלביו. יוצאת מעצמה, מתבוננת על ואל עצמה.

היא זו שמעלה עצמה על הסולם, היא 'האשה'. יכולה להיות היא כסמל של אישה ונשיות, יכולה להיות כל אישה, שהרי המשוררת מבינה אישה מהי. 'אשה מטפסת על סולם'. וכדי לאסוף כוח ולעשות זאת היא אוספת את מלוא נשיותה, כוח נשיותה. "מלא שדיים", לא אומרה 'מלוא ריאות', אומרת 'מלא שדיים', משום שזה האוויר, ואלה הם הכוחות של אשה. זה לא טיפוס רגיל על סולם החיים, זה טיפוס של אשה (טיפוס של אישה – בתרתיי משמע). ורגליה על הקרקע, היא יודעת מה היא עושה, וראשה בשמיים 'שואפת רקיע' – איזה צירוף מילים נפלא. שואפת אוויר ובו בזמן מסמנת את סולם, מדד, שאיפותיה – רקיע, המקום שאין לו גבול.

אפשר עוד להמשיך ולהעמיק בשיר הנפלא הזה, לדבר על הדרך הבלתי נגמרת, שהרי אכן כן, זה מסע שעיקר עניינו הוא המסע, הדרך. אפשר לדבר על תהליך ההסתגלות "רגל אחת דורכת על שלב ראשון, פחות רועדת", אפשר לדבר על הרגעים של 'לבדות' שזו מילה ממוצאת וטוב שכך, שהרי אנו אומרים לבדיות. ולבדיות זו אינה בדידות, לבדות זו היכולת, הכוח, להיות לבד, 'כשאתה רחוק מלדעת'. הרגעים בהם השרה שומרת דברים לעצמה, זו שאומרת בסוף 'עדין לא התנתקה ממך שאיננו' – אולי מטפסת כדי להתנתק. אולי. ואני חוזרת אל סולם יעקב, ראוי הטיפוס על זה הסולם, שהרי רגלייך נטועות היטב באדמה, בכאן, ביש, בלכתוב  ובלמחוק, ובכך את כבר נוגעת בשמיים.

ובכל זאת, אומרת השרה 'סולם אישה שבור' ואני שואלת, אם כן, איך תטפס עליו, ולמה תרצה לטפס עליו, ואולי בכלל מדובר כאן על סולם ערכים, ואולי ההתבוננות פנימה מראה לה סולם אישה שבור, אולי יש כאן הכרזה פמיניסטית לוחמנית האומרת משהו על תפיסה כללית חברתית והיסטורית של נשיות. מה שבור כאן? ואולי דווקא לשם כך ראוי לה שתטפס כדי לתקן. רמז קטן מופיע בסוף השיר כאשר השרה אומרת "עדיין לא התנתקה ממך שאיננו"

אני מתחילה מהסוף

תִּרְאוּ אוֹתִי, תִּמְחְאוּ כַּפַּיִם / מַשְּׁפְרִיצָה שִׁירִים כְּמוֹ עִטּוּשׁ / אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ עֲרִיכָה וְלִטּוּשׁ / סַדְנָאוֹת כְּתִיבָה / קְרִיאַת מְשׁוֹרְרִים / הֶכֵּרוּת עִם סִגְנוֹנוֹת אֲחֵרִים / לִמּוּד, עֲנָוָה, הַקְשָׁבָה, / קְצָת כָּבוֹד / (יֵשׁ עוֹד עַל מָה לַעֲבֹד) / לְהִתְפַּכַּח / לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ / "אַף אַחֵד לֹא רוֹדֵף אַחֲרַיִךְ" לַעֲמֹד בַּמָּקוֹם / לְקַנֵּחַ

ואם כבר דיברתי על ניגודים, אלה שיוצרים יחד את השלמות, הרי שגם להתחיל מהסוף זה ניגוד שמייצר תמונה שלמה. שיר קצר וכן, שאומר בדרכו כל מה שהוא רוצה לומר, שמצדיק מעצם קיומו את מה שמובלע בין שורותיו באופן גלוי 'למוד, ענוה, הקשבה'.

והשיר הזה מוביל אותי לעסוק דווקא בכותרת, בשם הספר.

אישית אני אומר בכנות שזה אחד השמות הכי יפים של ספר שירה, בעיניי. יש בזה כנות, יושר לבב, הומור, והרבה חכמה.

מחיקה כמטאפורה משקפת תהליכים של התבגרות, פיתוח עצמי ושחרור מהעבר. מטאפורה זו יכולה להדגים בחירה של אדם להתמקד בעתיד תוך נטישת העבר, או את הצורך למחוק כדי ליצור מקום לחדש. עם זאת, המחיקה יכולה גם להיות תהליך כואב של אבדן ופרידה מרעיונות, אנשים או אפילו חלקים מהעצמי שכבר לא משרתים אותנו.

פסיכולוגית אנו יכולים לומר שמחיקה נקשרת לתהליכים של שכחה והדחקה, סוג של מנגנון הזיכרון שלנו, המשמש אותנו כאמצעי להישרדות נפשית. אבל כאן אין זו הדחקה, יש כאן הכרזה מודעת 'כל שלמדתי'. וכדי למחוק צריך ללמוד, להתאמץ, לעשות דרך.

פילוסופית המחיקה יכולה להתייחס לשאלות של זהות וקיום, גישה זו מציעה מחשבה על השאלה אילו חלקים מעצמינו אנו בוחרים להשאיר ואלו למחוק, וכיצד כל זה מעצב את זהותנו.

בהקשר של הספר הנפלא הזה, ניתן לחשוב על תהליך המחיקה כתהליך של בחירה וכוח. השרה מחליטה אילו חלקים מעצמה היא משאירה בראש השורה, ובכלל, אילו חלקים היא בוחרת להעלים. ואני הייתי אומרת עוד, שיש כאן דיון מעניין במה שאני קוראת לו 'הנעדר הנוכח'. עצם ההודעה על המחיקה כבר מייצר בו בזמן הנכחה. גם למחוק יש נוכחות, ואפילו רק בעצם הזכרתו. וכאשר אנו פוגשים כל כך הרבה יש, ומבינים שזה מה שנותר אחרי כל מה שנמחק, אנו מבינים את הכוח של היש ששרד, או צמח, ובו בזמן, נותר מקום למחוק, זה שמעורר מחשבה, זכרון ודמיון.

ובאופן פרדוכסלי, דווקא בספר השירה הזה שגם נקרא בשקט בשקט 'זר פראי' – יש כל כך הרבה כנות, גילוי לב, פראות, מיניות, נשיות, קשרים, ווידויים.  ואני שואלת מה מחקת בעצם? ואם מחקת כדי לפנות שטח לכל האחרים שיעלו, הרי המחיקה מבורכת, וכן, צריך ללמוד למחוק וזה לא קל. לעיתים אנו מגלים שקל יותר לכתוב מאשר למחוק.

ואני מנסה לענות, כי אין לי ברירה, אי אפשר להשאיר את זה פתוח. מחקת את הפחד, את הצביעות, את ההתייפייפות את העמדת הפנים. מחקת את כל מה שלימדו אותך להיות אולי 'ילדה טובה ירושלים', והבאת את עצמך, דווקא בלי מחיקות. כלומר מחקת את המיותר, את מה שמיתר, והנחת את העיקר. את העיקר שלך.

ומאחר שאני באה גם מעולם האמנות החזותית רוצה להוסיף עוד כמה מילים קטנות על תופעת המחיקה באמנות. אמנים רבים השתמשו במחיקה כטכניקה או כרעיון מרכזי ביצירותיהם כשהם רוצים לדבר על העדר ונוכחות, על זכרון ושכחה, על המתח בין הברור לבלתי נראה – כאשר כל אלה הם מטאפורות שמדברות על החיים, ומתוך החיים.

בביאנלה שהתקיימה בוונציה בשנת 2020 – הציג אמן בשם אמיליו איסיגארו עבודות שעוסקות במחיקה. זה כמה עשורים שהיצירה שלו היא מחיקה. כלומר הוא עובד בלמחוק. נשמע כמו סתירה, וזה מה שמעניין. עבודתו נקראת 'מחיקות', והיא נעה סביב תהליכי מחיקה כשהוא משתמש בטכניקות שונות כדי למחוק מספרים, מסמכים וכל מדיה מודפסת אחרת, ובכך הוא יוצר שיח מרתק בין הנראה לנעלם.

עבודות אלה פותחות דיאלוג עם נושאים כמו זכרון , שכחה, זהות וההיסטוריה שמאחורי הטקסטים. הוא מוחק ומשאיר חללים ובכך הקורא/ צופה יכול להשלים זאת כרצונו, ולייצר משמעויות נוספות, כך הצופה הופך להיות יוצר בעצמו, ושותף ליצירה. העבודה שלו היא כמובן פיזית, אבל מאוד סמלית ומטאפורית.

ולסיום אצטט משהו מתוך שיר, קטע שאם את לא היית כותבת אותו, אני הייתי כותבת אותו, ואולי כתבתי בדרכי במקומות אחרים, ובו אני שומעת את קולי עולה מגרונך, משורותייך, ואולי גם המון קולות של נשים ואמהות בימים אלה 'ימים לא שקטים' ( שם השיר)

"בְּבִטְנִי הַמִּתְהַפֶּכֶת /  אִמָּא אַחַת מְקַוֶּה לְקֵץ מִלְחָמוֹת / לְקִיּוּם נְבוּאוֹת / חוֹבֶקֶת מִילְיוֹן נָשִׁים / בְּכָל הַשָּׂפוֹת / כֻּלָּן מְשָׁוְועוֹת / לִנְשִׁימוֹת שֶׁקֶט קָטָן, /כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן מְמַלְמְלוֹת / לְעַצְמָן בְּלִבָּן בִּשְׂפַת הָאִמָּהוֹת / "קְצָת אֱלֹהִים לֹא יַזִּיק""

אלא מילים ומילות שאותן לא אמחק, והן לא יימחקו מזכרוני.