על אמנות ומלחמה – על החיים ועל המוות

למפגש שיח 'מחרבות נקום' – אגודת הסופרים העבריים – 30.11.23 – ד"ר נורית יעקבס – צדרבוים

"רק המתים ראו את סוף המלחמה" ( אפלטון)

"וכתתו חרבותם למכחול" זה היה שם התערוכה, אותה אצרתי בקיץ זה. היוצרים הם גמלאי צה"ל, ארגון 'צוות'. היוצרים, לוחמים קרביים, קצינים בכירים, טייסים, פסיכולוגים, רופאים, אנשים שהקדישו חלק גדול מחייהם לצבא, עסקו בענייני הישרדות ומלחמה, השתחררו ופנו לעסוק באמנות – ציור פיסול צילום וכתיבה. מאה שמונים מעלות שונה ברוח, במהות, בנפש ובתוצר – מכל מה שעשו עד כה. אגב, אחד המשתתפים היה לא פחות ולא יותר הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי – צייר מחונן. לא פחות מחונן ממנו הוא אמיר חודרוב, כן כן, של חודרוב הידוע, צלם בינלאומי.

זכיתי לאצור את התערוכה, ותהיתי. איך זה עובד יחד. איך מי שעסק בענייני גוף, הישרדות, מלחמה, אסטרטגיות, וכל הכרוך פונה לכיוון קיצוני ואחר כל כך. ידעתי שזו שאלה למחקר. התערוכה צלחה, התוצרים מגוונים ומעניינים, ואני פניתי לחקור את העניין בחסות המכללה בה אני מרצה. המרואיין הראשון שכבר נקבעה עמו פגישה היה אביב כוכבי. המלחמה עצרה את התהליך.

באותו זמן לערך, התחלנו לעסוק ב'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים', חשבתי לעצמי ולתומי שהנה כך, באמצעות תערוכה זו אני גם מתכתבת אישית וזיכרונית עם בעלי הי"ד שנפל במלחמת יום הכפורים.

בהמשך לאירועי הזכרון באותם הימים (הימים שלפני השבת השחורה ושמחת התורה שהושבתה)  'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים' זה מה שהעסיק אותנו, אותי ואת משפחתי בפרט, ובעם בכלל. הוזמנתי להציג תערוכה משלי באירוע שמשרד הבטחון ארגן למשפחות השכולות, לציון חמישים שנה. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'.

אציין, ובקצרה, שהתערוכה לא הוכנה במיוחד לאירוע. תוצריה לוקטו למען האירוע מתוך נבירה באוסף יצירותיי. את סימני 'השבר והתיקון' זיהיתי מתוך עיון חקר ומבט לאחור. כשאני מביטה על ארבעים וחמש שנות יצירה ואני מוצאת שלא משנה מה היה הנושא שבו עסקתי, ולא משנה מתי ובאיזה זמן – ניתן למצוא דרך סימנים חזותיים, סמלים ואמירות, מוטיב שחוזר על עצמו שאותו ניתן לקרוא בהחלט 'כשבר ותיקון'. החיים מתוך השבר שהם תיקון.

ואני מספרת זאת כסוג של הקדמה, לכל מיני ענייני מלחמה שאפפו אותי, שבהם עסקתי שתיים וחצי דקות לפני שהמלחמה הנוראה הזאת הלמה ברקותינו ובנפשנו. באותו זמן אני גם אמורה להתחיל ללמד את הקורס החדש שלי שנקרא 'אמנות וחברה – חברה ואמנות' . הלימודים נפתחים, בזום כמובן, בעת הזו, עת המלחמה וברור לי שהנושא החברתי הראשון שבו נדון יהיה ההקשרים של מלחמה באמנות, אמנות במלחמה.

ואני יודעת שכאשר אציג בפני הסטודנטים למשל, את הציורים הקשים של אוטו דיקס על פצועי המלחמה אצטט גם את עגנון מ 'עד הנה' "באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת, הקרון היה מלא אנשים ונשים סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים. מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע בעלי שרוולים ריקים וידיים של גומי עיניים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מבשר אחוריים"

ומשם נוכל לדבר על עקידת יצחק, ועל קדישמן, ותומרקין, ועל בת יפתח ושוב על עגנון שסיפר שחלם חלום שבו הוא מספר שנקרא למלחמה ונדר נדר שאם יחזור בשלום כל מי שיצא לקראתו ראשון מביתו הוא יעלה אותו לעולה. והנה הוא חזר בשלום וכלשונו "והנה אני עצמי יוצא לקראתי".

ולמדתי והבנתי וידעתי כמו תמיד שגם הניצולים הם קורבנות.

אנו חיים במלחמה, בין כל המתים במלחמה. מחרבות נקום, אמרנו כאן. כמו גם מחורבות נקום. או כמו שאמר  ג'ורג' הרברט "הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שרשיהם"?

חזרתי לארץ יום אחרי תחילת המלחמה ונשתתקתי. כיוצרת במשך שנים כתבתי על מלחמה, על שכול, על יללת האמהות, על מוזות ומזוזות, על אימא אדמה שלוקחת אלי רחמה את בניה. קינה שבה אני זועקת אליה ומלמדת אותה ומספרת לה שאֵם בשר ודם, מרחמת, ולעולם לא תקח אל רחמה את בניה. פואמה. בין השאר ובמהלך השנים כתבתי על השמות היפים של המלחמות המכוערות. צוק איתן, ובכיתי על כך שקטיושקה זה כבר לא שיר, זה טיל. ביכיתי את האבדן הפרטי של בשירי שלו קראתי 'טלית שכולה'

"טַלִּית שַׁכּוּלָה אֵין בָּהּ תְּכֵלֶת / לְאָרְכָּהּ פַּס שָׁחוֹר, מִתְאַבֶּלֶת /  טַלִּית שֶׁל חַיָל שֶׁהָיָה / קָצַר תְּהִלָּה בִּתְפִלָּה / הוּכְתַר בִּנְפִילָה ,נוֹתָּר חָלָל / טַלִּית שַׁכּוּלָה עוֹטֶפֶת אָדָם / צִבְעָהּ אֲדָמָה- יֶזָע-דָּם / וּבִתְּכֵלֶת שָׁמַי שִׁטָּה בִּי עָנָן"

אבל במלחמה הזו נשתתקתי. הרגשתי ולמדתי לראשונה את המשמעות האמיתית של זה המשפט השגור 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. אבל הבנתי שאלה לא המוזות שותקות, זו אני שמשתיקה לי אותם. לראשונה אחרי שנות יצירה רבות בעצב, בצער, בשמחה, במלחמה, בטוב וברע בהם נתתי לעצמי את הקול שלי, בהם נתתי לכם את הקול שלי. הוא נדם. גיליתי שבכל מצב היצירה מיטיבה עמי, והפעם בימים טרופים אלה, הרגשתי שאיני יכולה להרשות לעצמי להתכנס אל דלת אמותיי וליצור. זה טוב מדי, למרות הכל. ואת הטוב הזה איני יכולה לקחת כשהכל מסביב עצוב, קשה ורע.

כן, ידעתי, העצב עיצב אותי. אבל הפעם איני עסוקה בעצב הפרטי שלי, נשאבתי אל העצב הכללי ואני אפילו מרשה לעצמי להתמסר אליו.

תמיד ידעתי וחוויתי כמו כולם שקשה פה. אבל תמיד ידעתי שפוגרומים לא יהיו פה. והנה פוגרום קשה עשרת מונים מפרעות קישינב. וביאליק שבא לצפות בשרידי המאורעות והמוראות, כמו אותם עיתונאים שמסיירים בעוטף עזה, כתב לנו את 'בעיר ההריגה' אל  'על השחיטה'. העוטף חשבתי לי 'העתק הדבק'. מעכשיו אני כבר לא אקרא על פוגרמים בספרי היסטוריה ובספרי שירה, אלה כבר לא מילים וחובת הזכרון לדורות, זו תזכורת חיה של מוות  המצווה לנו להמשיך לעמוד על המשמרות.

כמו המשפט האלמותי של ברנר ב 'מכאן ומכאן' 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר'. לעם ישראל אומר ברנר "אין עתיד, אבל נמשיך לעבוד" זה הפסימיזם הקונסטרוקטיבי – אנחנו לא משלים את עצמינו אבל נמשיך לעבוד.

זוהי אמנות החיים ובמיוחד של העם היהודי – זה משפט שאפשר להגיד בשמחה, וגם בעצב, בגאווה, ובצניעות, בפליאה, ובנחישות, בעייפות רבה שממנה נשאב כוח חדש, בשקט ובקול תרועה, וכן, כלשונו של ברנר 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר' –מחרבות נתקומם ונקום.