השקה לספרו של שוקי גוטמן – פחד הגבהים של הפינגווינים
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
לא בכדי בחרתי בשני שירים אלה 'בדיקת ראייה' ו 'עמוק בפנים'. שני שירים אלה , כמו עוד רבים אחרים מתארים את גוטמן כמשורר מתבונן. זה שלוקח מאצל עצמו מרחק ומשקיף עליו ואליו בחיוך, בחמלה, בסלחנות, באומץ, ומכאן קצרה הדרך לכנות וגילוי לב.
זה לא סתם ,זו 'בדיקת ראיה מדקדקת' זו שמגלה פגמים, אבל אלה פגמים ישנים עתיקי יומין ובלויים. לדעתי הענייה הם כל כך בלויים שהם כבר לא קיימים, הם נמוגים כמו ערפל. המבט החדש שבוחן אותם בבדיקה זו, הוא מבט שמכיר אותן, נותן להם תוקף, עם זאת פג תוקפן, הם בלויים. התיישנו. אולי בשל כך קל יותר להתבונן בהם. אפשר גם בחיוך.
בדיקת הראייה כמטאפורה מעלה את הרעיון של חקירה פנימית, האופן שבו המשורר מתבונן על עצמו, על האמת מבלי להתעלם ממנה, גם אם יש שם שריטות, חולשות אכזבות וגם אם נסתרו מן העין. המשפט המסכם של השיר הוא בעיניי משפט מכונן 'בדיקת הראייה של עיור הכזבים' – תקינה. הוא אכן מסוגל להתבונן היישר אל תוך עצמו, או בכלל. הוא 'עיור הכזבים' כלומר 'רואה האמת' איזה יופי של משפט, במקום לומר באופן בנאלי וצדקני רואה האמת, אומר לנו המשורר שהוא 'עיוור לכזבים' נפלא בעיני.– ואם יש בכוחו לראות הכל 'פגמים בלויים, כנות קרועה למחצה, נפש שרוטה , רק לאורך ואפילו אמונה זכה מוכתמת', אז הוא מסכם, היום ממרום גילו, ממקום מושבו הגבוה – השנים הגביהו אותו ( חוץ מהגנטיקה) אזי הוא מסכם – הראייה תקינה. אני לא מבלף את עצמי, ושכך גם איני מעוור עיניהם של אחרים. הנה , הכל כתוב.
ואם דיברתי על מרום גילו, איני יכולה להתעלם משם הספר 'פחד הגבהים של הפינגווינים'. במציאות הידועה והמוכרת פינגווינים אינם ממריאים עוף, לרוב הם מבלים על הקרקע או במים, ייתכן שיש כאן מטאפורה המדברת על פחדים שאינם ריאליים או הגיוניים, או אולי פחדים שמהשורר מייחס לעצמו, או לאחרים. והנה, מתוך השיר שעוסק בראייה עמוקה פנימה, ממרום מקומו הריאלי, ואולי גם גילו, זה כבר לא מפחיד. ומהגובה הזה הוא פונה לעומק.
צריך להיות גבוה, גבוה ברוח כדי להתבונן אל עמקי הנפש פנימה ולנהל שיח עם אותו קול אחר זה שיודע 'מי מטפל בך בימים, ואיפה אתה כשזה קורה, ואיזה מתבגר היית'. להתבונן עם אותה ראייה שכבר הוסכם והוכח שהיא תקינה.
ושם בעמוק בפנים אנו פוגשים חזרתיות ומבנה, משהו שיוצר תחושה של גלגול והתפתחות. כל בית מוסיף רעיון או אלמנט חדש, תוך שהוא נשען על קודמיו. דבר שמדגים תהליך טבעי של למידה והתבגרות. 'עמוק בפנים אתה יודע' – ואנחנו עדים לסוג של מסע פנימי אינטואיטיבי – דיאלוג בין המודע ותת המודע, שניהם מיודעים זה לזה, וזה אל זה, מודע שיודע את התת, והתת שמודע לעל. תהליך יפה ומרתק של הכלה עצמית, של קבלה על הטוב ועל הרע, שאינו רע. זו הנבירה ב 'גוף שהוא מחסן זמן" זה היחס לזיכרונות ולחוויות, ובתוך אלה "התקלפות לכבוד השעה' כמו רגע של שחרור והתחדשות, שמאפשר לצמוח.
זאת האינטראקציה בין הידיעה והבלתי ידוע, בין היודע והלא יודע, זה שמוכן לקלף שכבות, ו"לשתף במחשבות משתוללות".
זה ספר השירה של גוטמן. מחשבות משתוללות, חלומות סוערים, משאבי רוח ותנועה ערוכים וסדורים. גוטמן מגיש לנו בטוב טעם ובצניעות, בשפה כנה ואמיתית, לעתים גבוהה, לעתים בגובה העיניים, לעיתים חידתית ולעתים ברורה ופרושה או כמו שכתבה יונה וולך " תת ההכרה נפתחת כמו מניפה"
תודה לך שוקי על זה שלקחת אותי אל הקוטב הצפוני לגלות כמה יכול הוא להיות חם ונעים, לעלות לגבהים כדי להביט עמוק פנימה כי ספר כזה שמהווה לך עצמך סוג של מראה, ממשיך בדרכו ויכול לשמש מראה גם לקוראים.
למפגש שיח 'מחרבות נקום' – אגודת הסופרים העבריים – 30.11.23 – ד"ר נורית יעקבס – צדרבוים
"רק המתים ראו את סוף המלחמה" ( אפלטון)
"וכתתו חרבותם למכחול" זה היה שם התערוכה, אותה אצרתי בקיץ זה. היוצרים הם גמלאי צה"ל, ארגון 'צוות'. היוצרים, לוחמים קרביים, קצינים בכירים, טייסים, פסיכולוגים, רופאים, אנשים שהקדישו חלק גדול מחייהם לצבא, עסקו בענייני הישרדות ומלחמה, השתחררו ופנו לעסוק באמנות – ציור פיסול צילום וכתיבה. מאה שמונים מעלות שונה ברוח, במהות, בנפש ובתוצר – מכל מה שעשו עד כה. אגב, אחד המשתתפים היה לא פחות ולא יותר הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי – צייר מחונן. לא פחות מחונן ממנו הוא אמיר חודרוב, כן כן, של חודרוב הידוע, צלם בינלאומי.
זכיתי לאצור את התערוכה, ותהיתי. איך זה עובד יחד. איך מי שעסק בענייני גוף, הישרדות, מלחמה, אסטרטגיות, וכל הכרוך פונה לכיוון קיצוני ואחר כל כך. ידעתי שזו שאלה למחקר. התערוכה צלחה, התוצרים מגוונים ומעניינים, ואני פניתי לחקור את העניין בחסות המכללה בה אני מרצה. המרואיין הראשון שכבר נקבעה עמו פגישה היה אביב כוכבי. המלחמה עצרה את התהליך.
באותו זמן לערך, התחלנו לעסוק ב'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים', חשבתי לעצמי ולתומי שהנה כך, באמצעות תערוכה זו אני גם מתכתבת אישית וזיכרונית עם בעלי הי"ד שנפל במלחמת יום הכפורים.
בהמשך לאירועי הזכרון באותם הימים (הימים שלפני השבת השחורה ושמחת התורה שהושבתה) 'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים' זה מה שהעסיק אותנו, אותי ואת משפחתי בפרט, ובעם בכלל. הוזמנתי להציג תערוכה משלי באירוע שמשרד הבטחון ארגן למשפחות השכולות, לציון חמישים שנה. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'.
אציין, ובקצרה, שהתערוכה לא הוכנה במיוחד לאירוע. תוצריה לוקטו למען האירוע מתוך נבירה באוסף יצירותיי. את סימני 'השבר והתיקון' זיהיתי מתוך עיון חקר ומבט לאחור. כשאני מביטה על ארבעים וחמש שנות יצירה ואני מוצאת שלא משנה מה היה הנושא שבו עסקתי, ולא משנה מתי ובאיזה זמן – ניתן למצוא דרך סימנים חזותיים, סמלים ואמירות, מוטיב שחוזר על עצמו שאותו ניתן לקרוא בהחלט 'כשבר ותיקון'. החיים מתוך השבר שהם תיקון.
ואני מספרת זאת כסוג של הקדמה, לכל מיני ענייני מלחמה שאפפו אותי, שבהם עסקתי שתיים וחצי דקות לפני שהמלחמה הנוראה הזאת הלמה ברקותינו ובנפשנו. באותו זמן אני גם אמורה להתחיל ללמד את הקורס החדש שלי שנקרא 'אמנות וחברה – חברה ואמנות' . הלימודים נפתחים, בזום כמובן, בעת הזו, עת המלחמה וברור לי שהנושא החברתי הראשון שבו נדון יהיה ההקשרים של מלחמה באמנות, אמנות במלחמה.
ואני יודעת שכאשר אציג בפני הסטודנטים למשל, את הציורים הקשים של אוטו דיקס על פצועי המלחמה אצטט גם את עגנון מ 'עד הנה' "באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת, הקרון היה מלא אנשים ונשים סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים. מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע בעלי שרוולים ריקים וידיים של גומי עיניים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מבשר אחוריים"
ומשם נוכל לדבר על עקידת יצחק, ועל קדישמן, ותומרקין, ועל בת יפתח ושוב על עגנון שסיפר שחלם חלום שבו הוא מספר שנקרא למלחמה ונדר נדר שאם יחזור בשלום כל מי שיצא לקראתו ראשון מביתו הוא יעלה אותו לעולה. והנה הוא חזר בשלום וכלשונו "והנה אני עצמי יוצא לקראתי".
ולמדתי והבנתי וידעתי כמו תמיד שגם הניצולים הם קורבנות.
אנו חיים במלחמה, בין כל המתים במלחמה. מחרבות נקום, אמרנו כאן. כמו גם מחורבות נקום. או כמו שאמר ג'ורג' הרברט "הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שרשיהם"?
חזרתי לארץ יום אחרי תחילת המלחמה ונשתתקתי. כיוצרת במשך שנים כתבתי על מלחמה, על שכול, על יללת האמהות, על מוזות ומזוזות, על אימא אדמה שלוקחת אלי רחמה את בניה. קינה שבה אני זועקת אליה ומלמדת אותה ומספרת לה שאֵם בשר ודם, מרחמת, ולעולם לא תקח אל רחמה את בניה. פואמה. בין השאר ובמהלך השנים כתבתי על השמות היפים של המלחמות המכוערות. צוק איתן, ובכיתי על כך שקטיושקה זה כבר לא שיר, זה טיל. ביכיתי את האבדן הפרטי של בשירי שלו קראתי 'טלית שכולה'
אבל במלחמה הזו נשתתקתי. הרגשתי ולמדתי לראשונה את המשמעות האמיתית של זה המשפט השגור 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. אבל הבנתי שאלה לא המוזות שותקות, זו אני שמשתיקה לי אותם. לראשונה אחרי שנות יצירה רבות בעצב, בצער, בשמחה, במלחמה, בטוב וברע בהם נתתי לעצמי את הקול שלי, בהם נתתי לכם את הקול שלי. הוא נדם. גיליתי שבכל מצב היצירה מיטיבה עמי, והפעם בימים טרופים אלה, הרגשתי שאיני יכולה להרשות לעצמי להתכנס אל דלת אמותיי וליצור. זה טוב מדי, למרות הכל. ואת הטוב הזה איני יכולה לקחת כשהכל מסביב עצוב, קשה ורע.
כן, ידעתי, העצב עיצב אותי. אבל הפעם איני עסוקה בעצב הפרטי שלי, נשאבתי אל העצב הכללי ואני אפילו מרשה לעצמי להתמסר אליו.
תמיד ידעתי וחוויתי כמו כולם שקשה פה. אבל תמיד ידעתי שפוגרומים לא יהיו פה. והנה פוגרום קשה עשרת מונים מפרעות קישינב. וביאליק שבא לצפות בשרידי המאורעות והמוראות, כמו אותם עיתונאים שמסיירים בעוטף עזה, כתב לנו את 'בעיר ההריגה' אל 'על השחיטה'. העוטף חשבתי לי 'העתק הדבק'. מעכשיו אני כבר לא אקרא על פוגרמים בספרי היסטוריה ובספרי שירה, אלה כבר לא מילים וחובת הזכרון לדורות, זו תזכורת חיה של מוות המצווה לנו להמשיך לעמוד על המשמרות.
כמו המשפט האלמותי של ברנר ב 'מכאן ומכאן' 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר'. לעם ישראל אומר ברנר "אין עתיד, אבל נמשיך לעבוד" זה הפסימיזם הקונסטרוקטיבי – אנחנו לא משלים את עצמינו אבל נמשיך לעבוד.
זוהי אמנות החיים ובמיוחד של העם היהודי – זה משפט שאפשר להגיד בשמחה, וגם בעצב, בגאווה, ובצניעות, בפליאה, ובנחישות, בעייפות רבה שממנה נשאב כוח חדש, בשקט ובקול תרועה, וכן, כלשונו של ברנר 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר' –מחרבות נתקומם ונקום.
השנה היא שנת 1998 ואירועי 'החג של החגים', החל לצבור כוח, עניין, סקרנות, ולהתמקצע. אמנים נאספים מכל קצות הארץ ומשתפים פעולה ומעל הכול מנצחת האוצרת חנה קופלר שגם קובעת שם ונושא חדש בכל שנה.
1998 ואני שומעת שהנושא הפעם הוא '60 כוח סוס'.
סוס? בוואדי? אני שואלת גם בשקט את עצמי וגם בקול, ומבינה שמעכשיו זה כבר לא יהיה הרעיון שלי 'מראות בוואדי',[1]'מראות ומאורות בוואדי' [2] וכו'. מעתה יש תכתיב, יש נושא. את הוואדי, אני כבר יודעת, שאני אוהבת. את פרויקט 'החג של החגים', גם כן. סמטאות הוואדי על שלל חלונותיו, ספי דלתותיו ואפילו החצרות האחוריות כבר היו חלק מנופים שנטמעו בי. אבל מה לי ולסוסים? (זה שבעבר עסקתי ברכיבת סוסים, לא נגע כלל ועיקר לעיסוקי באמנות. מעולם סוס לא כיכב באף אחת מיצירותיי).
קופלר הסבירה שהיא בחרה בסוס כדימוי מוביל בתערוכה זו משום שהוא מסמל מהלכי פיוס ומלחמה, ניצחון וכניעה, שלום ועבודה, מאגד יחד אקטים של גבורה, תחרות, אצילות כוח וחולשה, יופי ואהבה ואף חיים ומוות. דימוי זה לדעתה על כל משמעויותיו וסימוליו מתאים לככב באירוע שחרט על דגלו שלום, דו קיום אחווה ואהבה, בשיח רב תרבותי שמתקיים כאן בעיר חיפה בין אמנים יהודים וערבים למען תושבי העיר היהודים והערבים.
עתה המשימה שלי הייתה למצוא את הדרך שבה אומר את דבריי בהקשר לרעיון המוביל, בדרך שגם תתאים לצורת החשיבה שלי באמנות, ובדרך שבה יהיה גם לסוס, מקום במרחב העשייה שלי.
זכרתי סוס אחד בלבד שמעניין אותי במיוחד. זכרתי גם שהסוס הזה מסמל בשבילי משהו שקשור בחבל דק גם לאירועי החג של החגים. זכרתי את פסל הסוס שמלווה אותי מאז ילדותי, פסלו של אלכסנדר זייד, פסלו של השומר שהיה חברם של הערבים וגם נרצח על ידם. אם מדברים על פיוס, על שלום על דו קיום בין ערבים ויהודים – אז צריך לעשות אקט של פיוס. חשבתי, שלהביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי, אל שכונה ערבית שמנסה להדהד לשיח רב תרבותי של דו קיום, אחווה ורצון לדיבור על שלום ואיחוד בין הדתות, הוא סוג של פיוס.
איך אני מביאה את אלכסנדר זייד לוואדי? זה הרוכב וזה הסוס שאותם אני רוצה להביא לכאן. סיפורו של אלכסנדר זייד ידוע, ובקצרה אומר כאן שבמשך חייו הותקף פעמיים על ידי פורעים ערבים ושרד. הפעם השלישית הייתה בתקופת המרד הערבי הגדול בליל ה 11 ביולי 1938. אז נרצח בידי קאסם אל טבאש, בדואי משבט ערב אל חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לבנות על גג הבית – זה הבית ששמור לי שם תמיד (הבית הערבי הנטוש שעליו אני מציגה בכל שנה את עבודותיי) – אזכור ווריאציה ל 'סוכת השומר' ועל יריעותיה להדפיס בדרך מאד מסוימת צילום של האנדרטה – פסל השומר.
מארגני האירוע אמרו לי בעדינות רבה שזה יהיה בוטה מדי, שתושבי השכונה הערבית לא יבינו את הרעיון, וביקשו ממני לבטלו. הבנתי את טענתם. אך מנוי וגמור היה עמי להביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי. זה הסוס היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו, הסוס היחיד שמתאים מבחינתי כיוצרת, להביא אל הוואדי, בהקשר זה.
חישבתי את צעדיי, וכמו תמיד כך גם הפעם, היה עלי להודות לאוצרת שהתנגדה להצעתי הראשונה. כך נפתחה בפניי הדלת להצעה השנייה, הטובה יותר, שהייתה בסופו של דבר גם חתרנית משהו, משום שהצעדתי את אלכסנדר זייד היישר אל הוואדי מבלי שמרבית הצופים, תושבים, עוברים ושבים ידעו שזה הוא שם אל נכון.
וכיצד?
בשלב ראשון נסעתי לגבעת שייח אבריק' לפקוד את אנדרטת אלכסנדר זייד שהוצבה בשנת 1940, בקרבת הגן הלאומי בית שערים שבקריית טבעון. האנדרטה היא פסל של זייד רכוב על סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל. את הפסל יצר הפסל דוד פולוס.
צילמתי את הפסל מכל זווית ב – 360 מעלות .(לדוגמא הנה שניים מתוך עשרות הצילומים)
התכנית שלי הייתה להכניס את אלכסנדר זייד רכוב על סוס אל הוואדי.
מי שעוקב וזוכר את עבודותיי הקודמות בפסטיבל החג של החגים, יזכור את סדרת עבודות הקולאז' שערכתי בשנה הראשונה שבה סיירתי בוואדי. את סדרת הקולאז'ים הפקתי מתוך סדרה של צילומים שצילמתי לפרויקט הראשון שלי שנקרא 'מראות בוואדי'. קולאז'ים אלה הוצגו בחלל המאפייה השכונתית ובלילות הוקרנו על קירות הבית שאת אחת המרפסות שלו כיסיתי במראות. עתה עמדו לרשותי קולאז'ים אלה.
הקולאז'ים הם הוואדי – הם מתארים מבנים בוואדי, סמטאות, חלונות, סורגים, ספי דלתות – הם מבחינתי הוואדי.
עתה היה עלי לשתול את דימויי אלכסנדר רכוב על סוסו בתוך הקולאז'ים שהם הוואדי. השתמשתי בצילומים שהיו בעבורי חומר גלם לעבודה. עיבדתי אותם, הפכתי אותם לסדרת דימויים מצוירים כאשר הצבע הכחול שמלווה אותי בכל עבודותיי בוואדי חודר גם לכאן והפעם הופך את הסוס ורוכבו לכחולים גם הם.
לגוף עבודות אלה קראתי 'הפרש הכחול'. כן, אלכסנדר זייד, כאן, במיצב זה שינה את שמו ל 'פרש הכחול'. עתה דימוי הסוס שתול בין ובתוך דימויי המבנים של הוואדי, הוא צבוע בכחול ובשם זה הוא בכלל מהדהד לקבוצת ציירים אקספרסיוניסטיים גרמניים שנקראו בשם זה. קבוצת ציירים זו נוסדה בשנת 1911.
קבוצה זו החלה את פעילותה בעיר מינכן ולאחר מכן עקרה, והחלה לפעול בכפר הציורי 'מורנאו' שבהרי האלפים. הקבוצה קיבלה את שמה מתוך יצירת ילדים שנקראה 'הפרש הכחול', אגדה על אביר היוצא לתקן עוולות עולם. כמוהו הרגישו חברי הקבוצה שעליהם ליצור זרם חדש ולתקן את העולם מכבלי האמנותית המסורתית. קבוצה זו היללה את אמנותה ילדים ואת האמנות הפרימיטיבית. קבוצת הפרש הכחול רצתה לתקן עוולות בתחום האמנות, ואני השתמשתי בהם כמטאפורה שמדברת תיקון עוולות. אך לא רק.
בכך יצרתי פעולה הסחה. קראתי ליצירתי 'הפרש הכחול' – יודעי דבר הכירו את המושג וניסו לקשור בין הרעיון שעמד בבסיס קבוצה זו ובין היצירה שהצגתי כאן. 'הפרש הכחול' שלי לא היה רק סוג של כיסוי לאלכסנדר זייד שחדר אל הוואדי, אלא נוצל גם כדי להעביר עוד מסר ולדבר על אמנות, ועל תפיסת עולמה של תנועה זו שטענה "שהרוח היצירתית חבויה בתוך החומר' (כפי שאמר קנדינסקי) ושהצורות והצבעים הם הביטוי החיצוני של אותה רוח'.
ועדיין, לא הבאתי את אלכסנדר זייד אל הוואדי. בשלב זה 'הפרש הכחול' שתול בתוך דימויי הוואדי, היינו בקולאז'ים, כאשר הקולאז'ים הם מבחינתי הוואדי. אבל כיצד אציג זאת? הרי בסופו של דבר מדובר בתערוכה ובעבודות שצריכות להיות מוצגות בוואדי. ואלה היו עדיין בבחינת סקיצות. עבודות בגודל של 20X30 ס"מ.
השלב הבא היה להדפיס את העבודות לגודל ענק.
את העבודות הדפסתי על חומר דמוי שעוונית על מנת שיעמוד בפגעי מזג האוויר, שכן עונת התערוכה מתחילה בחג החנוכה. כל עבודה הייתה בגודל של 170X150. עשרת ההדפסים שהוכנו בקפידה נתלו על ידי על אחת המרפסות במרכז הוואדי.
שם כשהן תלויות ומתנופפות ברוח, בגשמי החורף הקשים (שהיו באותה שנה) ובימי השמש האחרים שהסתננו בין לבין. כך במהלך שנה שלמה סדרת הדפסים זו הייתה תלויה בוואדי מתנפנפנת שם כמו כביסה נקייה שאותה כן מותר לתלות בחוץ….
ואלכסנדר היה על הסוס והיה בוואדי. שנה שלמה הוא היה שם צבוע בכחול, קִראו לו 'הפרש הכחול', שתול בין ספים, דלתות וחלונות, ניצב על מדרגות ועל גגות ובו בזמן גם מתנוסס על מעקה של מרפסת אחת במרכז הוואדי.
"ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת" (סימונידס)
אמנות בסימן קריאה – קוראת אותנו כיוצר וכצופה לסדר. סדר מוכר, או סדר חדש. אמנות בסימן קריאה כמוה כהתייצבות וקריאה לדגל, ליצור בכל מקרה ועל אף הכל, סימן דרך, דרך חיים.
מפגש בין 'כתב ודימוי', כאשר שפת האמנות והשפה הוורבלית משמשים יחד כמייצגי תוכן וצורה, זה מפרה את זה. משחק חזותי וחומרי, אסוציאטיבי ופונטי. שיח בין המסמן למסומן. משחק דו שפתי ורב משמעי .
'אמנות בסימן קריאה' הוא גם מסע פרשני בו מתקיים דיאלוג טקסטואלי גלוי וסמוי, טקסט פואטי מילולי יכול להוות מקור השראה ליצירת טקסט חזותי כאשר זה מפרש את זה, או כאשר הטקסט המילולי מהווה נקודת מוצא לטקסט חזותי שממשיך לדרכו הלאה. סימני כתב, וסימני דרך, אותות ואותיות, שימוש בספרים ובטקסטים מוכנים, כל אלה מהווים מקור השראה, מצע ליצירה, חומר חזותי ותוכני שבו 'הבנת הנראה והבנת הנקרא' חד המה.
אמנות בסימן קריאה – כפשט וכדרש מזמינה את הצופה לקרוא את הנראה, ולראות את הנקרא.
*******************************************
אבי רוזן – מתכתב עם שירי משוררים, אלה מהווים בעבורו מקור השראה. מטאפורות, מילים ומקצבים הופכים להיות פרטיטורה ליצירת עולם של דימויים צורות וצבע "מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי-/ אלֹהִים אַדִּירִים. / עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חודש, עוֹד שָׁנָה״ ('זה מכבר', לאה גולדברג).
מתוך תהליך יצירה אינטימי שבו האמן קורא שירה, מונע בהשראתה הוא רושם ומצייר ביד חופשית בתוך ספר סקיצות. נוצר שיח אינטימי אשר מנהל בין המילים הצורות והדימויים. בתערוכה, גוף עבודות זה הוצג כמו דפים שנתלשו מתוך מחברת הסקיצות ונתלו על הקיר כסוג של קיר עבודה בתהליך. כותרות השיר ושמות המשוררים מסומנים כסוג של קישור והדהוד.
אוסף הכותרת אשר מייצגים את השירים שעמם מתכתב רוזן, נוצר והתגלם מתוך עצמו, והפך להיות שיר בפני עצמו.
התוספת של ה QR אשר ליד העבודות מפנה את הצופה אל האתר של האומן שבו הוא ממשיך לרשום ולצייר בהשראת גופי שירה. בגוף עבודות אלה אין מקום לשאלה למה התכוון המשורר, או למה התכוון המצייר. כמאמרו של רולאן בארת ובעידן שבו אנו מדברים על 'מות המחבר' – העבודות מזמינות את הצופה להיות הקורא הפרשן האולטימטיבי.
אריק שניידר –
מדבר על ימים קשים, אסונות ,ועל האופן שבו הוא קורא מצבים כאוטיים עתידיים "ביתי הוא כבר לא מבצרי". שניידר לא רק קורא עתיד פורעני שעולה ומעצים מרוח הימים האלה, ימי מלחמה, אלא בו בזמן גם זועק זאת, כמו קורא 'זעם' 'קורא חמס'. יצירתו היא קריאה וזעקה על שבר ועל עקירה.
משם הוא פונה גם למשמעות הפונטית של המילה, קריאה = קריעה , במובנים של שבר, אסון, צרה ואבל. על גוף עבודות שנוצרו בהקשר אחר מתוך פעילות אמנותית קבוצתית אקטיביסטית הוא יוצר. הוא חוזר אל היצירות ויורה עליהם. בכך הוא יוצר, קריעה, מחורר, מאפשר לצבע לנטוף מתוך החורים שנוצרו ומדמה מצב של דם ניגר, ואולי דמעה נשפכת. ביצירתו עליה הוא יורה באקדח טבעות הוא מדמה את המצב הקשה והמעורר חרדה המשקף את ימינו אלה. 'יורים על הבית שלי' הוא קורא לעבודה. הוא עושה בגופו את המצב שעליו הוא מקונן, ממנו הוא חרד, עליו הוא מספר. בדרך זו מבטא את רחשי לבו הסוערים בימים אלה. אמנות בסימן קריאה ! אמנות בסימן קריעה.
דליה אילון סינקלר – מחפשת משמעות בסימני הדרך בעולם של מעלה ובעולם של מטה. מזהה סימנים, קוראת סימנים ויוצרת אותם. אלה סימנים שחולפים במנהרת הזמן, מעבר לגדר וכלשונה 'אין חדש תחת….'אילון סינקלר עוסקת בסימנים, רואה אותם, מזהה אותם בדרכים ובשיטוטיה, מנציחה אותם בדרכים שונות, והופכת אותם לשפה אותה ניתן לראות ולקרוא. אלה הם סימנים שהיא מגלה בדרך, כמו שהם גם סימנים שהיא יוצרת מתוך הדרך.
בדרכה שלה היא יוצרת שפת סימנים שאותה ניתן לקרוא חזותית. דליה מציגה בתערוכה גוף עבודות 'סימני דרך' בציור על ריבועי קנבס קטנים במידה שווה, ובכך ניתן גם לראות מעין שביל מרוצף. בתערוכה גוף עבודות זה מוצב כסוג של פירמידה המדמה מצד אחד מדרגות, ומצד אחר חץ פרספקטיבה של עומק.
גוף עבודות נוסף אלה הם צילומים שגם הם מייצרים דרך מרוצפת בסימנים אותם היוצרת מגלה באופן אקראי, והופכת אותם לסימן נצחי קבוע, אותם היא גם מתארת כ'סימני מדרכה' לגוף עבודות זה היא קוראת 'קראתי את שמך מבור תחתיות'. היא קוראת שמות, זה הפרשנית שהיא, אבל היא גם קוראת את שמו של מישהו ….
גוף נוסף של צילומים העולה גם הוא מתוך אותו 'המבט הנצחי לרצפה…, העיניים שמחפשות למטה.. מציגה סינקלר סימנים ולהם נותנת שמות. משמע היא קוראת את הסמנים, ולאחר מכן קרואת להם בשמות כמו 'שינויים בדרך', 'מבט על' , 'ללא גבולות', 'אין סוף', וכמובן 'הכתובת על הקיר' על אף שהיא על הרצפה. דליה רואה את הצורות, אפשר לומר מגלה אותם וחושפת ו 'נותנת בהם סימנים'. הצופה יכול לקרוא את התוצר החזותי כטקסט בפני עצמו כזה המכיל דימוי ומדמה עצמו לכתב.
חני אלישע – מנהלת דיאלוג רב זמני בין טקסטים חזותיים וטקסטים מילוליים. התוכן המילולי הופך להיות טעון, כסוג של 'פסטיש' ו 'רדי מייד' כשהוא מביא את תכניו החזותיים והמילוליים למפגש הרב שפתי. קוראת מכתבים, קורעת מפות, משלבת אותיות בין חותם צורני ה' אנזו' שהוא כתב בפני עצמו, ובין לבין רוקמת סימנים.
אלישע מציגה גוף עבודות מגוון, שיש בין כולם מכנה משותף, כפי שתואר למעלה ועם זאת לכל גוף עבודות ייחוד משלו.
אלישע אימצה לעצמה את סימן ה 'אנזו' (Ensō) שהוא מונח באמנות היפנית המתאר עיגול ציורי פשוט, אשר מצויר בדרך כלל באמצעות עט דיו ובתנועה אחת רציפה ונוזלית. ה 'אנזו' מייצג בתרבות היפנית ובאמנות הזמן רעיונות של מושלמות וחוסר מושלמות, השלמה וחוסר השלמה, התחברות וריקנות. באמנות הזן, ציור ה 'אנזו' נחשב לתרגול רוחני שבו האמן מנסה להשתחרר מהמחשבות ולהתחבר לרגע הנוכחי, ללא מאמץ ובשחרור מוחלט. הציור מתבצע בספונטניות ובהשראת הרגע, ולעיתים קרובות מלווה במדיטציה או בתרגולים רוחניים אחרים.
אלישע עוסקת ביצירתה בכתב, באותיות, בסימנים ובטקסטים אלה הופכים להיות חלק ביצירתה הן כצורה, והן כתוכן. ביצירתה 'יפנית אני לא מבינה' היא עובדת עם טקסטים הכתובים בשפה היפנית, אלה משמשים רקע ומצע להמשך היצירה עליהם היא טובעת את חותם ה 'אנזו' הנצחי שלה ( אותו אימצה לעצמה), מוסיפה דימויים, ועל אף הכרזתה 'יפנית אני לא מבינה' היא מאמצת את השפה, את צורתה, כתביה ורוחה (ה 'אנזו'). נראה שההכרזה הנועזת שאינה מבינה יפנית, מצביעה על תהליך החקר אותו היא מבצעת כיוצרת. זה האמן החוקר, השואל, היוצר עוד ועוד ובתוך כך גם מפיק את תשובותיו (יצירותיו). אפשר לומר שייתכן כלשונה 'יפנית היא אינה מבינה' אך היא בכל זאת מדברת אותה באופן חזותי, וכל השאר נתון לאין סוף של פרשנות…
ביצירתה 'מכתבים לשום מקום' אלישע חוזרת לעולם הזיכרונות האישי שלה, אוספת טקסטים, וכמו תמיד אלה משמשים מצע ליצירתה. שוב הכתב הוא גם צורה וגם תוכן, גם גלוי וגם סמוי, ה 'אנזו' הנצחי מככב גם כאן, ואלישע מתכתבת ביודעים ואולי שלא ביודעים עם 'אומנות הדואר' (Postal Art). בעבורה זו אמנות הקריאה כמו אמנות הכתיבה שממילא זה סמוך אצל זה.
בעבודתה 'זעקה', אלישע מביאה לידי ביטוי גם את הקריאה הנואשת, 'זעקה', וגם גוף של כתב ואותיות אותם הקורא מוזמן לקרוא, או לזהות ככתב אשר מופיע כסוג של מיקרוגרפיה, ומלבד היותו תנועת מערבולת אשר מזכיר את המערבולות ב'זעקה' של מונק, ישנן שם מילים שמכריזות מתוך עצמם את טיב הזעקה כמו 'דמעות', אבא', ועוד.
טקסטים נוספים המשמשים בעבורה כמצע לעבודה כמו גם מצע רעיוני הם מפות גיאוגרפיות עליהם היא יוצרת את סימניה האישיים תוך שהיא מציינת לעצמה, כשם היצירה 'דרך ארץ' ו 'הוי ארצי'.
בעבודות בהם היא פוצעת את קו המתאר של הדימוי המצוייר במחט ורוקמת בחוטים תך אחר תך, היא קורעת ומתקנת. מותירה סימנים, כמו סימני דרך, שאינה רק דרך פיזית אלא דרך חיים, לעבודות שנקראות 'לרקום את שהיה'.
יוסף קפיליאן – האותיות הן צורות והצורות הן אותיות. משחק גרפי צורני שבו 'האות היא המשענת של המילה' (לאקאן). סימנים ואותות יוצרים פסיפס, ומבנה שלם שמתכתב עם כתבי קודש בבחינת 'אותיות פורחות', 'אותיות מחכימות'.
קפיליאן בוחר ב'אותות' היינו סימנים. יוצר מבנים קונסטרוקטיביים שבהם הצורות הגרפיות משתלבות עם סימני אותיות. אותיות בשלוש שפות, השפות המובנות לו – רוסית, עברית, ואנגלית. באופן חכם ומתוחכם הוא בונה מערכות של צבע וצורות שבהם האות בולטת ומוצנעת בו זמנית. קפיליאן מתייחס לאות הכתובה כאל גוף חזותי ציורי, מפריד אותה מהמילה ונותן לה חיים משל עצמה. זהו סוג מעניין של 'רדי מייד', שבו האות נלקחה מתוך מילון שפתי, היא מוכרת בפני עצמה, היא בעלת תפקיד בכל מילה שבה תשובץ, ויחד עם זה היא יכולה לעמוד כגוף חזותי צורני שנושא עמו את כל המשמעויות הקונוטטיביות כמו שגם מייצר בו בזמן משמעות חדשה.
סמדר ברנע – סימני כתב מתוך שפה צורנית שנוצרה בתהליך טבעי – 'גם למים יש שפה משלהם', עין הצלם צדה ומנציחה. שפה יכולה להיווצר אם יודעים לראותה. כמו כן, סימני קליגרפיה יפנית – סינית מהווים מקור השראה לכתב חדש שנוצר באמצעות שפת הצילום.
ברנע שעוסקת בצילום אמנותי, מצרפת בימים אלה, ובהקשר של תערוכה זו תחום נוסף אותו היא חוקרת, מבצעת, ועוסקת. יוצרת שילוב מרתק בין עולם הדימויים החזותי המערבי, של עין הצלמת שהיא ובין הקליגרפיה האסיאתית עתיקת הימים.
בוחרת סימנים כאשר כל סימן שנבחר ואשר "נכתב – צויר" על ידה הוא בעל משמעות (כפי שהוא נקרא בשפת המקור), אליו היא מצרפת דימוי מצולם שמתאר אותו ויוצרת חיבור ומונטאז בין שניהם. שילוב בין השניים כאשר זה מסמן את זה, וזה משתקף מתוך זה.
לדוגמא כאשר היא מביאה את הסימן הקליגרפי האומר 'צמיחה' (או התחדשות) היא מחברת אותו לדימויי צמחים. גוף העבודות יוצר מראה חזותי עשיר, מסקרן ומרתק שיש בו שילוב מרענן וחדשני בין כתב ודימוי. בין תרבויות, בין יש וחדש ובין מדיומים וטכניקות שונות. התוצאה מלמדת שאפשר לשלב בין ניגודים, רק צריך לדעת איך.
גוף עבודות נוסף של ברנע, גם הוא בא מעולם הצילום נקרא 'הליוגליף' – כתב שמש. ברנע לוכדת בעין המצלמה שלה, שזו למעשה עינה שלה, תנועה של שמש ומים בזרימה ומה שמתגלה בצילום שנוצר הוא 'כתב'. כתב חדש. כתב של הטבע. סימנים. לצופה נותר לעמוד ולנסות לקרוא אותו.
שילוב נוסף שברנע מייצרת, וגם הוא נע בין תרבויות, בין טכניקות ומשלב בין מזרח ומערב, עבר והווה, הוא האופן שבו היא מדמה את אותו 'כתב שמש' ל "כתב יפני" ומניחה אותו באופן מרומז באופן שבו מוצגות תמונות המשלבות קליגרפיה בציורים יפניים. ברנע נוטלת את החופש להתכתב עם הזרמים, והתרבויות אך יוצרת זאת בדרכה שלה, לאמור, זו עכשיו היצירה שלה שנוצרה כאן ועכשיו.
נורית יעקבס צדרבוים – דיאלוג מתמשך שמתנהל בתוך ספרים וכתבי עת שבו דימויים חזותיים בעיקר דיוקנאות מנהלים שיח עם קטעי כתב. 'כתב ודימוי' בכפיפה אחת, זה מפרש את זה.
בגוף העבודות שנקרא 'שעשועי ראש' אני מציגה תהליך עבודה שנמשך לאורך זמן, ולאורך שנים. בסיום פתירת תשבצים למיניהם, החל מתשבצי אתגר והגיון, דרך תשחצים וסודוקו, החוברות שסיימנו את תפקידם כתשבצים הופכות להיות מחברות ציור לכל דבר ועניין. מה שהיה שם, היינו התשבץ הפתור, הופך להיות בו זמנית דף חלק כמו גם דף עם היסטוריה. עם מילים, מונחים, פתרונות, אותיות מספרים וצורות. הם הרקע והבסיס ליצירה שנרקמת ונבנית עליו.
בעיקר אלה הם ציורי דיוקן כאשר מתחיל להיווצר דיאלוג שהוא בין מאבק לבין השלמה, שיח או ויכוח בין מה שהיה שם היסטורית (התשבץ הפתור שהיה צריך לעמול עליו כדי לפתרו) ובין הציור החדש שעלה ונבנה. דיאלוג בין כתב לדימוי, בין גלוי לסמוי, בין מה שפתור ומה שעדיין מונח כסימן שאלה. הציורים שהם ברובם דיוקן מתכתבים עם משחקי הראש, החשיבה, היצירה, כמו גם שיח אינטרטקטואלי בין חלקי טקסטים, מילים, דימויים המשמשים בערבוביה ובו בזמן יוצרים סדר חדש. העבודות נתלו על הקיר כשהם לחילופין תמונה, או ספר שניתן לדפדף בו, לאמור שבירת גבולות ויצירת מרחבים חדשים.
בנוסף, לאורך זמן ובמשך תקופה ארוכה אני אוספת ומלקטת כותרות וקטעי כותרות מתוך עיתונים. מוציאה אותם מהקשרם, מעמידה אותם כגוף כותרת עקור ועומד לעצמו בעצמו. לאחר מכן, בהקשרים שונים אני מחברת את הכותרות מחדש ובדרך אחרת, מצרפת אותם לכדי כתב חדש ואמירה חדשה, גם אלה מוצאים את מקומם בין דפי התשבץ. כך הופך התשבץ הישן להיות ספר שהוא בו זמנית ספר חידות, וספר תשובות. התשובה היא הדבר הגמור הנראה לעין, החידות הם האופן שבו כל צופה יפרש ויבין את אשר הוא רואה. ועולם הפרשנות הוא רחב ורב פנים.
בין הספרים/תשבצים/ ספר אמן, מופיע גם הספר האדום – אשר נבחר להיות מוצג בתערוכה זו בימים אלה, כהדהוד ל'צבע האדום' על כל משמעויותיו בימי מלחמה אלה ( על אף שנוצר בזמן אחר בתקופה אחר).
גוף אחר של עבודות אני מציגה בתוך ויטרינה ספרים / ספר אמן. ספרים אשר בתוכם אני יוצרת. במהלך השנים אני אוספת משוקי פשפשים ומחנויות לספרים ישנים את ספר הצילום המיתולוגי של פטר מרום. 'שירת האגם הגווע' ו 'ארץ בראשית'. בתוך ספרים אלה אני יוצרת, ושוב, כאילו הם דף חלק. אך כאמור אין זה דף חלק, ומכאן מתחיל וממשיך התהליך, השיח היצירה. גם שם משולבים בתוך הספר כותרות מאלה שנאספות אצלי במהלך הזמן, אלה מוצאות את מקומם מחדש בהקשרים אחרים וחדשים שחלקם מתבררים לי מתוך עצמם, חלקם מספרים סיפור שאני עצמי לא ידעתי קודם לכן.
עבודה נוספת שאני מציגה היא עבודת וידאו ארט, אותה יצרתי ממש ברוח הזמן הזה עכשיו. אמנות בסימן קריאה. כשאני חושבת על צו קריאה, צו שמונה, וצו השעה. כך נוצרה היצירה 'זאתי ושלושת הצבים'.
הדברים הכתובים כאן נאמרו באירוע 'ונתנה תוקף' אותו קיים משרד הבטחון, האגף למשפחות שכולות הנצחה ומורשת. האירוע התקיים לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. באירוע הנ"ל הוזמנתי להקים ולהציג תערוכה משלי. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'. ואלה הם דברי שם, במהלך הטקס
ערב טוב לכם משפחות יקרות,
שמי נורית יעקבס צדרבוים, וגם אני כמותכם שרדתי חמישים שנה מאז אותו יום מר ונמהר, היום אשר שינה את חיינו, היום בו למדנו על בשרינו ונפשנו אנו כיצד מוות חייב וצריך להוליד חיים, יום יום שעה שעה. הייתי בת 24 אם לשני ילדים קטנים ברק בן הארבע וחלי בת שנה וארבעה חודשים. לא אספר כאן על כל הרגעים הקשים כי בזה איני שונה מכל אחד ואחת מכם ומכן. כולנו חווינו וחווים את האבדן, את הרגע שבו נזרקה האבן למי האגם ומאז סביבה מעגלים מעגלים המים זורמים. הד ההודעה שנמסרה לנו אז באותו יום, עדיין מהדהד.
אני כאן לספר לכם על התערוכה. התערוכה אמנם מדברת אותי, ולא רק אותי אלא משמשת פה לעוד נשים רבות אחרות כמוני כמותן. אבל היא תערוכה, יש לה שפה משלה, שפה שלא כל אחד מכיר או מבין, לפיכך, אחרי שהיא מדברת שם בחדר הזיכרון אותי ואותנו, באתי אני כאן לדבר ולספר אותה.
ארבעים וחמש שנה אני עוסקת באמנות, ביצירה, במחקר. לצד החיים עצמם, גידול ילדים, הקמת משפחה חדשה, הולדת ילדים נוספים, לימודים עבודה. ימים של שמחות, וימים של עצב, ימים של הצלחות וימים של שבר. החיים, על כל מה שהם בחיים. התחום שבו אני עוסקת כתחביב וכמקצוע הוא אמנות.
לאורך כל השנים, עסקתי ועודני באמנות לשם אמנות. הצגתי בכחמישים תערוכות קבוצתיות, הקמתי בית ספר גבוה לאמנות ועמדתי בראשו, יצרתי מחקר בתחום של דיוקן עצמי וקיבלתי תואר דוקטור, לימדתי, הצגתי תערוכות יחיד, פרסמתי ספרי עיון ושירה. ולמה אני אומרת זאת? אני מדגישה, זו הייתה עבודתי, ועבודתי היא גם חיי יחד ובצד החיים על כל מה שהם.
עבודותיי הוצגו בתערוכות שונות, בזמנים שונים ובנושאים שונים.
והנה, כאשר מגיע אלי עדי אריאל ומציע לאצור ולהציג תערוכה, אני מודיעה לו שאציג תערוכה שהנושא שלה יהיה 'שבר ותיקון'. ומה אני בעצם מגלה ומה אני רואה בדיעבד. אני מזהה, שלאורך כל ארבעים וחמש שנות יצירה, אשר בהם לא עסקתי באופן מודע ומוצהר בשכול, בשבר, בכאב, בכעס, באבדן, אני מדגישה, לא עסקתי בזה באופן מודע. אני מגלה שהנושא הזה של שבר ושל תיקון עולה ומבצבץ כמוטיב חוזר בהרבה מאוד עבודות.
אמנות היא בעצם מטאפורה. בעשייה האמנותית תת ההכרה שלנו מדבר. משהו אחר מדבר מתוכנו ושולח את הרמזים שלו דרך החומרים, דרך סמלים, דרך צורות.
והנה אני מגלה שהמוטיב הזה שבו אני מסיימת עבודות, קורעת אותם ותופרת מחדש, שוברת או מנסרת עבודה גמורה, קודחת במקדחה לוקחת חבלים וקושרת ומעצבת מחדש. רוקמת על ציורים בקווים פרועים ומסודרים כאחד. משתמשת בישן ושבור ומתקנת ומייצרת ממנו יצירת אמנות, אם זו יצירה שהתקלקלה מעצמה, אם זו יצירה שאני קלקלתי על מנת לתקן, אם זה פריט או חפץ או ריהוט שיצא מתפקוד ואני מחזירה אותו ונותנת לו תפקיד חדש ואחר, אם אלה שברי מראות שמספרות לי מראה יפה שהתנפץ. אם אלה חבלים וחוטים שנקרעים ונתפרים מחדש. אם אלה תוספות של חומרים, קרשים ישנים, בדי יוטה שמדמות שק אבל. והעיסוק בדיוקן שלי, שבו אני בעצם כל הזמן מתבוננת על עצמי, מבחוץ ומבפנים, אל תוכי פנימה אל עולם התוכן והרגש שלי, על ואל מה שיש ומה שאין. והעבודות על אף שהן מציגות בדרך זו או אחרת סוג של כאב, הן גם מלאות צבע ושמחת חיים.
האמנות לא משקרת. אני רק עושה, היא לי אחר כך מספרת.
אז איפה כאן השבר והתיקון, ומה העניין.
השבר הוא ידוע, חיים שפסקו, והתיקון הוא גם עצם ההמשך, החיים, הילדים, המשפחה, העשייה, והזיכרון. אבל התיקון הוא גם עצם הניסיון להתמודד ולתקן.
אז בתערוכה הזאת ניתן לראות, אני ראיתי, וראיתי זאת רק כאשר הסתכלתי, והסתכלתי רק עכשיו אחרי חמישים שנה כשנתבקשתי להציג תערוכה. ראיתי את חיי. עצם היצירה, עצם העיסוק באמנות הוא כבר סוג של תיקון. לא, אי אפשר להחזיר את האבדן, ואי אפשר להחזיר את מי שהלך בדרך כל הארץ, אבל אפשר לנסות לבנות חיים, ואני אומרת תמיד- הכאב קיים, הכאב ישנו, הוא אתי חלק ממני, ואני נותנת לו מקום כל הזמן, אבל אינני נותנת לו לנהל אותי.
מתברר לי היום, במבט לאחור, או במבט שאילץ אותי להשקיף עלי ועל עשייתי, שדרכי באמנות וביצירה היו חלק מהישרדות. חלק מכלי שנתן לי כוחות, על כך אמרתי ואני אומרת – העצב עיצב אותי. ועם העצב, שהוא חלק מהחומרים של חיי אני מעצבת.
אינני יוצרת כדי ליצור דברים יפים ולקשט בהם קירות. אני יוצרת מתוך צורך ודחף פנימי, בשילוב הידע והניסיון, ואולי גם מתת אל. אני יוצרת כי בעבורי החיים הם האמנות. ושפת האמנות אשר משמשת לי כלי, היא כלי לביטוי, והיא לא משקרת. כשבחרתי להשתמש בה כשופר לקולי, לנשמתי, לחיי, היא אומרת את דברה, ואני רק השליח שמבצע.
כשאני מסתכלת על התערוכה הזאת היום, אשר אותה בניתי, ובניתי אותה מעבודות שהיו, שנאספו מתוך ארבעים וחמש שנות יצירה, ממש במיוחד לאירוע הזה מתוך התכוונות לאירוע ולנושא שלו, אני מגלה שאלה הם חיי בעצם. היה שבר, והחיים עצמם בחמישים שנה האחרונות הם כל הזמן תיקון.
הצגת התערוכה שלי כאן במקום הזה ובאירוע הזה, נועדה כדי לתת מראה נוסף, שבא ממקום אחר, לחיים שלמים שיש בהם כאב וניסיון בלתי פוסק לחיות אותו ואתו. אולי אפילו להחיות אותו, אבל בדרך של בנייה, של יצירה, של תהליכי הישרדות ועל זה אמרתי ועודני אומרת העצב מעצב אותי, ואני מעצבת אותו וממנו. זה מבחינתי השבר והתיקון.
כולנו מכירים את הסיפור על הסנדלר הזקן אשר עסק בתיקון נעליים יום וליל ועבד עד אשמורת ראשונה לאור עששית. לידו גר גביר עשיר שראה מחלונו את הסנדלר הזקן עובד בלילה לאור העששית. שאלו, מדוע הנך עובד כל הליל. ענה לו הסנדלר 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'.
מאחר ובתערוכה זו אני פועלת כאוצרת וכיוצרת – ניסחתי טקסט גלריה. להלן כאן נוסח הדברים שפי שהם מוצגים בתערוכה בטקסט הגלריה, מה שנקרא 'דבר האוצרת'
למעלה מארבעה עשורים אני עוסקת ביצירה. במבט לאחור אני שואלת האם אני יוצרת חיים? בוראת? האם אני אוספת שברים מחברת והופכת ישן לחדש, ולהיפך? או לְאַחֵר, כזה ששומר, זוכר, מחבר, מכפר…
במבט לאחור, כשאני נוברת בין גופי עבודות אשר נעשו בזמנים שונים, בהקשרים שונים, בפרקי זמן אחרים, אני פוגשת דבר אחד שצף ועולה בכל אותם שנים. בחלק גדול מהעבודות ניתן לזהות את מוטיב השבר והתיקון. השבר, הקרע, הדרכים השונות לאחות אותו מבלי להסתירו, לאחות מבלי להכהות, לחבר, לשמר – מתגלים כאירוע חזותי החוזר בצורות, מופעים והקשרים שונים, ובדרכו מסמל את הצורך להיזכר להתגבר כמו שאולי גם לשמר ולהתנחם.
התערוכה הנוכחית 'שבר ותיקון' מתגלה ומתבררת כתערוכת המשך לתערוכות קודמות 'כתב תפר' , 'חוטי כפירה'. העבודות המוצגות בתערוכה זו נאספו מתוך גוף עבודות גדול שנוצר במשך כארבעה עשורים, כאן הן מתמקדות במוטיב החזותי /תוכני החוזר. עבודות שלמות נחתכו נקרעו וחוברו להן מחדש, עבודות אלה מורכבות מקרעים, חוטים וחבלים שחדרו לעבודה בתפקיד של קו, צבע, מרקם וּמִחְבַּר. מראות ושברי זכוכית, בדי יוטה שמדמות שק אבלים, הבעות פנים וציורי דיוקן עצמי עמוסי צבע, שברי חלקים, וחומרים שנלקחו מהסביבה הקרובה ומתפקדים כחומר וכמטאפורה וסמל.
לא יצרתי מלכתחילה על מנת לספר על האבל, על השבר, על החיים שצמחו מתוכם, על רגעי השמחה והתיקון, על המקום שהיה צריך לאסוף את שברי הנפש ולבנות אותה מחדש. לא יצרתי תפרים המסמלים פצע שהגליד במעט. לא יצרתי כדי לספר את סיפור חיי. כך חשבתי.
היום במבט לאחור, מתברר שיצרתי מתוך סיפור חיי, שיצרתי את סיפור חיי. שהבאתי את העבר המתמשך אל ההווה ואלה יחד יצרו מציאות בתוך מציאות. יצרתי מתוך העצב, ולמדתי שלא בכדי שורש מילים זה נמצא גם בתוך המילה עיצוב. העצב עיצב אותי, והיצירה אפשרה להמשיך חיים, לתת חיים, לבנות חיים ולזכור גם את אלה שאינם.
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים /אוצרת – יוצרת / אלמנת מלחמת יום הכיפורים
נסעתי את כל הדרך בארץ, כדי לפגוש את 'דרך ארץ'. ודרכי לא הייתה לשווא. ותשמעו מה ולמה?
כשאומרים 'דרך ארץ' מתכוונים ולפחות על פי המילון לנימוסים, אדיבות, תרבותיות, עידון, גינונים נאים והסברת פנים. לנו בארץ שלנו בימים אלה אין את כל אלה. ואילו המילה 'דרך' לוקחת אותנו יותר למילים כמו 'לדרוך' או 'דריכות'.
ובכל זאת הייתה זו התורה עצמה אשר אמרה לנו ש'דרך ארץ קדמה לתורה', במילים פשוטות משמעו שנימוסים ויחסים נאותים בין אדם לחברו קדמו ללימוד תורה וקיום מצוות. במקום אחר אנו למדים שמצוות שנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו, קודמים למצוות הנדרשות לקיום בין האדם והאל. והרי היה זה הלל הזקן אמר שאם תרצה לדעת על רגל אחת מהי כל התורה כולה תאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.
ולמה אני אומרת כל זאת?
בימים אלה הסתיימה תערוכה חשובה ביותר (ועוד אכביר בה מילותיי) שנקראה בשם 'דרך ארץ'. חברו בה לאצור רוני ראובן אוצר הגלריה בעיר יבנה (אני אומר, איש חילוני באורח חייו), ו Liora Levi ליאורה לוי אוצרת ומנהלת גלריה 'אורייתא' בישוב הושעיה אשר ממוקמת ליד ציפורי (ואני אומר אישה דתית באורח חייה).
ועוד לפני שאמרנו מילה אחת ושניים, אנו כבר מבינים את המשמעות הפיזית והסמלית של החיבור והדרך והארץ בין שני ישובים אלה – יבנה וציפורי שניהם היו מרכזים רוחניים דתיים, מוסדות השלטון והסנהדרין בתקופות שונות. חוט מקשר לכל אורך הדרך בין יבנה לציפורי – סיפורה של ארץ.
אז הנה לנו החיבור הפיזי והרעיוני בין שתי גלריות אלה – הדרך הפיזית העוברת בשבילי הארץ, המקשרת בין שני מקומות היסטוריים משמעותיים, וכמובן המשמעות העמוקה של צמד מילים אלה.
והנה אני, שגרה במרכז הארץ בין שתי נקודות אלה, שמתי פעמיי, כלומר עשיתי את כל הדרך, עד לגלריית 'אורייתא' אשר בהושעיה כדי להשתתף בשיח גלריה שנערך שם, רגע לפני שהתערוכה יורדת.
אמנים ואנשי רוח הם סוג של נביאים, בעיניי. הם הסיסמוגרף של הזמן, של התקופה, ושל המקום.
כשיאיר ולוי הגו את התערוכה עדיין לא היינו כולנו בלב הסערה (למרות שרוח הסערה כזאת או אחרת היא חלק משגרת חיינו בשבעים השנה האחרונות ובכלל בהיסטוריה היהודית).
האוצרים בחנו את המושג הזה דרך עיניהם שלהם, ודרך עיניהם של יוצרים רבים וחשובים בהקשר הבסיסי שלו. ארץ, עם, היסטוריה, מורשת, אדם, מקורות – אנחנו כאן. וכך כמו עמוד האש לפני המחנה, או כמו הנבואה שיודעת להגשים עצמה מצאו את עצמם ואת התערוכה בלבה של רעידת האדמה האנושית המתקיימת בימים אלה. וכל מה שהם אומרים אולי בדרך כזאת ואחרת היא – רגע, יש כאן ארץ, עשינו דרך, בואו נדע איך לנהוג.
אני אומר שזוהי תערוכה חשובה. אבל אוסיף ואומר איזו תערוכה טובה היא לא חשובה? לכן אני אומר שהאמנות היא דווקא החשובה. אם לא יודעים אנחנו לדבר בשפת בני האדם, בואו נדבר אמנות.
הייתי שם, ראיתי את היצירות שנבחרו בהקפדה רבה, אמנים חשובים משתתפים בתערוכה, העבודות רגישות, צנועות, עמוקות ומעניינות וחלקן אף יפות. זה מה שנקרא בעיניי לעשות מהחיים, ממה שהם ומאיך שהם (בעבור כל אומן) – אמנות. כלומר, לדבר את המציאות בדרך אחרת. כלומר, להסתכל על המציאות החיצונית לחבר אותה עם מציאות פנימית אישית ולפרש אותה ולתת לה ביטוי באמצעים חזותיים – כל אמן על פי רוחו.
ושם שמעתי את האומנים מדברים. מדברים על עצמם, על יצירתם, על מה שהם ביקשו להעביר מתוך עצמם פנימה אל החוץ, אל העולם. ובין היוצרים היו שם דתיים מאוד, והיו שם אנשי מרכז, והיו שם חילוניים מוחלטים, זה מעיר כזאת, זאת מהישוב הזה, וזה מקיבוץ, באו מכל הארץ, עשו דרך. והכל נעשה ב 'דרך ארץ'.
דיברו, הקשיבו, קיבלו, הכילו, התנגדו. פתאום היה שם לכולם מקום. והיצירות שהם למעשה הפה הדובר של כל יוצר ויוצר הסתדרו ביניהם מצוין. ולא רק שהן התכתבו אחת עם השנייה באותו מרחב, הם גם הדהדו אל האחרות שהיו במרחב האחר ( ביבנה). סוג של קפיצת הדרך.
וכל זאת למה, כי שפת האמנות יודעת לחבר ולגשר. שם הדברים נאמרים על מצע היצירה, באמצעות החומר, המילה, הצורה הכתב והכתם. שם זה נאמר, זה מוצג, זה זועק את דברו, זה יכול להיות עדין, או לחילופין בוטה, שקט, או זועק, חידתי או ברור, ובתוך כל אלה האדם שאמר- שיצר – שהפיק, שומר על צלמו שלו וצלמו של האחר – צלם אנוש.
אחד הקורסים שאני מעבירה בבית ספר לחברה ואמנות בקריה האקדמית באונו נקרא 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי חברתי ואישי'. וכן, בזה אני מאמינה. אני מאמינה בשפת האמנות. זו שפה שאפשר לומר בה הרבה, ואחרת, ולבעוט, ולצחוק, ולבכות, וליפות, ולשנות – ולשמור על צלם אנוש.
אני מראה כאן מספר עבודות, של כמה אמנים שבאו לומר את דברם בשקט, אי שם בפאתי הדרך בשתי נקודות ציון משמעותיות ולהזכיר לנו שיש כאן דרך (במובנים של מסע, מקום, התנהגות, צורה) ויש כאן ארץ (במובנים של בית, מקום, מורשת) ויש לנו מסע שבו שום דבר לא דורך במקום. כי איך אמר הרקליטוס 'אתה אף פעם לא דורך באותו נהר' – הכל נע, זז, מתחלף, משתנה.
יום אחד לא נהיה כאן ואז יאמרו עלינו 'הלך בדרך כל הארץ' ( גם את זה עלינו לזכור, להוריד ראש ולנהוג בצניעות, כי מי אנחנו, מה אנחנו וכמה עוד נהיה כאן), שהרי אנחנו 'עוברי דרך' ( עוברי אֹרַח).
העבודות המוצגות כאן, הם חלק מהמבחר המרתק שהוצגו בהושעיה. האוצרים ראובן ולווי כתבו ואמרו: " בתערוכה זו, האומנים בחרו, לתת ביטוי ליצירותיהם לדרכים שהאדם יבחר בהם להלך בעולם. בהיבטים השונים של אמרת חז"ל על 'דרך ארץ' על מרחבים בנפש ועל מרחבים במציאות החיים. במדיות שונות. בציור, צילום, פיסול, רישום והדפס. בחודשים אלה, שבהם אנחנו נערכים לתערוכה, הביטוי 'דרך ארץ' מבקש להיות נוכח על כל היבטיו ונדרש כחיבור בין דעות שונות בעם ישראל".
העבודות שמוצגות כאן הם משל האומנים: דרורה וייצמן, סיגל מאור, ורד פרחי, ז'אק ז'אנו, אהרלה קריצר, רות קסטנבאום בן דב, ישראל רבינוביץ, יאיר גרבוז, דורון זאבי.
המאמר התפרסם בכתב העת 'המסדרון' גיליון מס' 15 – דצמבר 2022
באירוע הנעילה לפסטיבל 'דורשירה' 2 הצגתי סדרה של יצירות ברוח הפן האמנותי של תנועת הכנענים.
להלן הסרטון שהוצג באירוע הנ"ל
קודם לכן אזכיר ואציין שהפסטיבל כולו עמד בסימן המשורר יונתן רטוש, אשר בשנת 1939 היה בין מייסדי תנועת הכנענים – העברים הצעירים. הייתה זו תנועה אידיאולוגית תרבותית אשר דגלה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לספירה ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים.
המטרה והכוונה של קבוצה זו הייתה ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית גלותית. הם חיפשו את המקורות השורשיים של העברים בארץ כנען. תנועה זו הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה- 20 והשפיעה על המחשבה הפוליטית, על האמנות על הספרות ועל חיי הרוח בארץ ישראל. חברי התנועה שללו את המושג 'יהודים' ודגלו ב'עברים'. הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו שזה הוא העבר שעליו עלינו להתייחס.
פסטיבל השירה התנהל בהדהוד למורשתו של רטוש. באירוע הנעילה המשוררת טובה זלוטורובסקי העלתה שיח מרתק אודות שירתו של רטוש, האיש המשורר, תוך הרחבה והתייחסות לאידיאולוגיה התרבותית של התנועה. בלפור חקק הוסיף מטעמו מידע וידע מקורי.
כפי שהובן, הזרם הכנעני פעל והתבטא גם בתחום האמנות החזותית. הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי שהיה בהשפעת הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את הזרם האמנותי שנקרא 'אמנות פרימיטיביסטית' שהייתה באירופה בתחילת המאה ה- 20.
במהלך הפסטיבל תרמתי את חלקי בשירה ובראיונות עומק הקושרים את פעילותי היוצרת בין אמנות השירה והאמנות החזותית. באירוע הנעילה, הבאתי את חלקי דרך הפן האמנותי. ההדהוד שלי לרוחו של רטוש במפגש זה באה לידי ביטוי בהצגת גוף עבודות שלי בציור ובפיסול משנות ה – 80.
בדרכי האמנותית- היוצרת, ובדרכי כחוקרת תרבות אני מצביעה על מה שנקרא 'שיח טקסטואלי' (אינטרטקסטואליות) – מה שנקרא 'טקסטים משוחחים'. אחד המאפיינים של שיח זה עוסק בהקשרים, הדהודים, אסוציאציות בבחינת דבר גורר דבר. המעורבות האישית שלי בפסטיבל כיוצרת, כמנחה, כמרואיינת, וכאשת שיח עם עורך ויוזם הפסטיבל יאיר בן חיים, הובילה אותי, אותנו, לחבר בין היבט מסויים שבעשייה האמנותית שלי לרוח הפסטיבל הנוכחי.
בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת כבר איננו עוסקים בכנעניות. לא בריש גליי, וייתכן שגם לא במסתרים. המופע והאזכור של רטוש בפסטיבל זה יצר אצלי קשר אסוציאטיבי לחלק מאוד משמעותי ביצירתי, אישר לי והוביל אותי להצצה באוצרות העבר, וגרם לנו להחליט יחד שהצגת היצירות שלי תוך שיח והסבר יהיו סוג של דיאלוג יצירתי אשר ירחיב ויעמיק את הדיון, האזכור והמחווה לרטוש.
להרצאתי הקצרה שהייתה מלווה בהצגת דימויי ציורים ופסלים משלי קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. השימוש בכותרת זו מרמז ומייצר פרפרזה ל 'שיר השומר' – 'מעל המגדל סביב אשקיפה', ולשורה בתוכו האומרת 'מה לי ומי לי עוד, כנען'.
החיבור שלי לזרם הכנעני היה טבעי והכרחי מבחינתי מבלי שאפילו ידעתי שאת זאת אני עושה, כמו שגם לא ידעתי שמה שאני עושה מתכתב עם זרם זה. עוד בהיותי סטודנטית לאמנות בשנות ה- 80 המורה שלי לפיסול באוניברסיטת חיפה העיר את תשומת ליבי, שזה מה שאני עושה " את מפסלת כאילו נולדת בתרבות הפרה קולומביאנית" אמר לי באחד השיעורים.
צעירה הייתי ובתחילת דרכי בשדות האמנות. הלכתי לחפש ולראות מי הם הקולומביאנים, להבין מה זה הזרם האמנותי שנקרא פרימיטיביזם', מה זאת כנעניות, מי זה רטוש, וכמובן פגשתי את סמל הסמלים של זרם זה 'נמרוד' של דניצר.
והבנתי שאני שם, ומשהו בתוכי ידע זאת הרבה לפני שאני עצמי ידעתי זאת באופן מודע. העולמות הרחוקים האלה היו העולמות הקרובים אלי. מהיכן הם הגיעו איני יודעת. לימים יצרתי תערוכת יחיד שנקראה 'כן, לא, שחור, לבן' שהייתה תערוכה חשובה, הוצגה בכמה חללי תצוגה חשובים, בין השאר בבית האמנים בירושלים, נכתב עליה רבות. חוקר האמנות הידוע גדעון עפרת ביקר בתערוכה, וכתב לי גלויה בכתב ידו, אותה שלח לי בדואר. שם הוא כתב בין שאר דבריו " מעניין מהיכן המקורות האבוריג'ינים שאני מזהה ביצירתך".
כל זאת אני מספרת כאן, כדי להדגיש את אופייה של יצירתי בשנים ההם, שהייתה ברוח האידיאולוגיה הכנענית. מסתבר שכנראה זו שפת האם החזותית שלי, אשר הגיעה אלי מגלגולים שונים.
בהרצאה הקצרה שנתתי באירוע הנעילה שהיה כאמור כהצדעה למשנתו של רטוש, הצגתי צילומי פסלים שלי משנות השמונים, ציורים של פסלים שלי, ציורים של פסלים שלא פיסלתי ועבודות משולבות. באותה נשימה חזותית הצגתי גם עבודות מתוך מיצב עליו אני עובדת בשנים האחרונות אשר נקרא 'דפוס התנהגות' וגם בו מופיעים מוטיבים מהשפה הכנענית שלי, שכנראה תפסה שבת בדרכי האמנותית, ועכשיו כמו אז, אני עדיין אוחזת בה בדרכים כאלה ואחרות.
כפי שציינתי למעלה, להרצאה קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. ביקשתי להדהד ולרמז לאותו שיר ידוע שמוביל אותנו ברוח השיח הטקסטואלי לכנען, אבל בו בזמן נגעתי באמצעות המילה 'מגדר' גם בערכים נוספים הקשורים ליצירתי, ואולי גם הם נרמזים בתפיסה ובאידיאולוגיה הכנענית. הנושאים שמעסיקים אותי ביצירתי, בשירה ובאמנות החזותית עוסקים בשאלות מגדריות של נשיות – אמנות – אמונה – אימהות – כל זאת לעתים במודע ובחלק גדול ביצירתי גם באופן בלתי מודע.
המפגש עם הכנעניות דאז, עם המשורר יונתן רטוש, ההצצה שהבאתי כסוג של קינוח לאירוע הנעילה החזירו אותי באחת לעולם הזה. החזרה הייתה לא רק מבחינת איסוף חומרים לצורך ההרצאה, או פעולת ההחייאה ליצירות ישנות, או דיאלוג והדהוד לרוח התקופה ולמי שהוביל אותה, היא גם העלתה מחדש מהאוב את אותה תשוקה ישנה לסוג זה של עבודה.
השיח החיצוני הבין אישי שניהלתי עם רטוש – שירה – והכנעניות, הוביל אותי לשיח תוך אישי. בעקבות ההצראה חזרתי לעבוד ביתר מרץ בתוך ספר עיון אותו מצאתי זרוק לפני כעשור בשוק הפשפשים. הספר נקרא ו'הכנעני אז בארץ'.
בדרכי האמנותית, אני נוהגת לעבוד וליצור בתוך ספרי אמנות אותם אני אוספת בשווקים. כשאני יוצרת בתוך ספר אני יוצרת בו ואיתו (זו דרך מסויימת באמנות, שנקראת 'ספר אמן', 'אובייקט ספר' וגם סוג של readymade – אך לא כאן המקום להרחיב על כך). כפי שציינתי, התחלתי לעבוד בתוך ספר זה לפני כעשור, והפסקתי.
המפגש המחודש עם רוחו של רטוש, החזיר אותי באחת לספר זה. הוא אשר חיכה באורך רוח לרגע ההתעוררות. ובעקבות אותו אירוע נעילה שבו הערתי מחדש יצירות ישנות (על כך כתבתי פעם באחד משירי ש 'יְצִירוֹת יְשָׁנוֹת הֵן לֹא יְצִירוֹת יְשֵׁנוֹת' ), והארתי שוב ומחדש את המושג 'אמנות כנענית', הערתי גם מחדש את השפה הישנה שלי, שמעולם לא עזבה אותי ממש.
בחודשים האחרונים הסתערתי על הספר אשר נקרא במקור 'והכנעני אז בארץ', יצרתי בתוכו ובהשראתו. הספר הפך להיות אובייקט. בשפת האמנות הוא יקרא מעתה 'ספר אובייקט' וזאת משום שעתה הוא כבר לא ספר קריאה, אלא הוא אובייקט אמנותי שנראה חזותית כמו ספר קריאה. מספר קריאה עיוני הוא הפך להיות עבודת אמנות. הספר המקורי שימש אותי בו זמנית גם כמצע ליצירה, התכנים המילוליים שלו הם חלק מהתוכן, כמו שהם בו בזמן גם חלק מהצורה.
לאחר מכן צילמתי את דפי ה 'ספר – האובייקט' והדפסתי מהם ספר נוסף, שהפעם חזר להיות ספר. לספר המודפס החדש קראתי 'וְהַכְּנַ-אֲנִי אז בארץ'.
גם כאן אני מתכתבת עם השם המקורי אך מוסיפה לו באמצעות שינוי האיות את הפן האישי שלי. רוצה לומר, הכנעני אז היה בארץ, עכשיו אני כאן, ואולי בדרך שבה אני יוצרת באיזו מובן שהוא גם הוא עדיין כאן.
להלן מספר תמונות מתוך הספר 'והכנ – אני אז בארץ ועכשיו בארץ'
רשימה קצרה שהתפרסמה בכתב העת 'המוסיף' – בגיליון 5, בנושא מסיכות
"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו
תנו לו מסכה ויגיד לכם את האמת" ( אוסקר ויילד)
במבט על
מסכות ואמנות היו קשורות קשר הדוק לאורך ההיסטוריה האנושית. מסכות שימשו למטרות רבות, כולל טקסים דתיים ותרבותיים, הצגות תיאטרון והגנה. הם שימשו גם כצורה של ביטוי אמנותי ולעתים קרובות קיבלו משמעויות סמליות או מטפוריות. בתרבויות רבות נעשה שימוש במסכות כדרך לייצוג האלוהי, הרוחות או האבות הקדמונים. מסכות אלו כוללות לעתים קרובות עיצובים משוכללים, מעוצבות בקפידה ובתשומת לב לפרטים. ומשמשות בטקסים דתיים כדי להתחבר לתחום הרוחני או לכבד את האבות הקדמונים. בהקשרים אחרים נעשה שימוש במסכות למטרות בידור, כמו בתיאטרון. ניתן להשתמש במסכות כדי לייצג דמויות במחזה או כדי להעביר רגש או מצב רוח. בתרבויות מסוימות משתמשים במסכות גם במופעי ריקוד, שם הן מוסיפות אלמנט של מסתורין וקסם להופעה.
אמנים הוקסמו מזמן ממסכות, ורבים השתמשו בהן כהשראה לעבודותיהם. כמה אמנים יצרו מסכות בעצמם, תוך שימוש במגוון חומרים כמו עץ, חמר או נייר. אחרים השתמשו במסכות כסמל או מוטיב באמנות שלהם כשהם בוחנים נושאים כמו זהות, טרנספורמציה ותחפושת.
פבלו פיקאסו ידוע בסגנונו הקוביסטי, צייר לעתים קרובות פרצופים מקוטעים ומעוותים, מה שמקנה להם מראה דמוי מסכה ושאב השראה מאמנות פרימיטיבית. ג'יימס אנסור צייר בלגי השתמש במסכות ובדימויים של קרנבל ביצירתו, כמו בציורו "כניסת ישו לבריסל ב-1889". פרנסיס בייקון צייר אירי תיאר פרצופים מעוותים ומעוותים, שתוארו כדומים למסכות. ארכימבלדו, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס יצר דיוקנאות מורכבים המורכבים מפירות, ירקות וחפצים אחרים המסודרים ליצירת פנים אנושיות, מה שמעניק להם איכות סוריאליסטית ומסכה. ז'אן מישל בסקיאט אמן אמריקאי ששילב לעתים קרובות מסכות ומוטיבים שבטיים ביצירתו, בוחן נושאים של זהות ומורשת תרבותית.
מבין הציירים הישראליים ניתן למנות למשל את אילנה גור, פסלת ואומנית שיצרה מסכות במגוון חומרים, לרבות ברונזה, עץ ומדיה מעורבת. משה גרשוני שהרבה להשתמש במסכות כמוטיב ביצירתו ובדרכם מבקש לבחון נושאים של זהות, מגדר וכוח. רונית ברנגה אמנית קרמיקה יוצרת פסלים סוריאליסטיים ומטרידים המשלבים לרוב פנים וחלקי גוף של בני אדם בדרכים בלתי צפויות. דוד גרשטיין צייר ופסל יצר מסכות במגוון חומרים, ביניהם מתכת ועץ צבוע. יאיר גרבוז – צייר ופסל המרבה לשלב ביצירתו מסכות וסמלים תרבותיים אחרים, תוך בחינת נושאים של זהות ומסורת יהודית.
המשמעויות מאחורי הציורים המתארים פנים שנראים כמו מסכות יכולות להשתנות בהתאם לאמן וליצירה הספציפית. יש עבודות שמצביעות ומדברות על פיצול וניתוק החברה המודרנית. רבים מהאומנים שצוינו למעלה הללו עבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, וציוריהם משקפים תחושה של התמוטטות הערכים המסורתיים וקיטוע העצמי; יש עבודות שמהם עולה עניין חקר הזהות והמסכות שכולנו עוטים בחיי היום יום שלנו. אמנים אלו טוענים שהתפקידים והזהויות החברתיות שלנו נבנים ומבוצעים לעתים קרובות, במקום להיות ביטויים אותנטיים של האני האמיתי שלנו; עבודות אחרות משקפות ומבטאות ביקורת על מושג היופי המסורתי והאידיאליזציה של הפנים האנושיות. על ידי עיוות ופיצול הפנים, ייתכן שהאומנים הללו מאתגרים את ההנחות שלנו לגבי מה שנחשב יפה או רצוי; עבודות אחרות עוסקות בחקירה של תת המודע והדרכים בהן הפחדים, הרצונות והרגשות העמוקים ביותר שלנו מסתתרים לרוב מתחת לפני השטח של האני המודע שלנו. על ידי הצגת פרצופים שנראים כמסכות, ייתכן שאומנים אלה מרמזים שיש בנו יותר ממה שנראה מיד.
לפילוסופים היו מחשבות ודעות שונות על מסכות לאורך ההיסטוריה. פרידריך ניטשה ראה במסכות חלק הכרחי מהקיום האנושי, בטענה שיחידים חייבים ללבוש מסכות על מנת לנווט בחברה ולהגן על עצמם מפני שיפוטם של אחרים. לדעתו, מסכות יכולות להוות מקור לכוח ויצירתיות, ולאפשר לאנשים לבטא היבטים שונים של אישיותם ולחקור את הפוטנציאל שלהם. מרטין היידגר ראה במסכות דרך להסתיר את האני האמיתי של האדם. לשיטתו, חבישת מסכה יכולה להיות דרך להימנע מאמיתות קיומו וממציאות התמותה של האדם עצמו. הוא האמין שאפשר להשיג אותנטיות אמיתית רק על ידי התמודדות עם התמותה של האדם ולחיות במצב של מודעות מתמדת למגבלותיו שלו. ז'אן בודריאר ראה במסכות סמל למצב הפוסט-מודרני, בו המציאות מקוטעת ומעוותת. לדעתו, ניתן לראות במסכות מטפורה לאופן שבו אנו בונים את הזהויות שלנו בעולם המוגדר יותר ויותר על ידי דימויים והדמיות. מישל פוקו ראה במסכות כלי כוח, המשמש את בעלי עמדות הסמכות לשלוט ולתמרן אחרים. לשיטתו, מסכות יכולות להוות דרך לאכיפת נורמות חברתיות ולדיכוי האינדיבידואליות, יצירת חברה שבה קונפורמיות וצייתנות מוערכים מעל לכל.
במבט אישי
"הרחק מכאן מתרחשות הפנים" ( יונה וולך)
הנושא של מסכות העסיק אותי עוד הרבה לפני שידעתי את כל שכתבתי כאן למעלה, באותה מידה כמו שגם העסיק אותי הנושא של ציור דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי. בתוך כל מה שהעסיק אותי היה גם האמן פיקאסו שעורר את סקרנותי באופן בלתי מודע ולאחר מכן באופן מודע ומובהק. כבר במסגרת לימודי אמנות כסטודנטית באוניברסיטת חיפה, מצאתי עצמי עוסקת בציורי דיוקן, מפסלת פסלים שהוגדרו על ידי המורה שלי באותו זמן כפסלים פרה קולומביאנים, ומבלי שהבנתי מספיק, הבנתי שמעניין אותי לעסוק בדימויים ששייכים לתרבויות קדומות. כשאמן בן זמנינו שואב השראה ומתכתב עם תרבויות קדומות ועתיקות קוראים לזה 'פרימיטיביזם'. כלומר סגנון אמנותי מוכר ומוגדר שמתכתב ומהדהד לאמנות של שבטים פרימיטיביים.
אחד התרגילים שאני מבקשת מסטודנטים שלי אשר משתתפים בקורס ובסדנת דיוקן עצמי הוא לרשום דיוקן עצמי כשהם מתבוננים על עצמם במראה ולאחר מכן להפוך את הציור הריאליסטי למסכה. כמובן שעיסוק זה מלווה בדיון על המשמעויות השונות של המסכה בהיבטים אמנותיים, תרבותיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים.
להלן סרטון מתוך סדנת מסיכות בהשראת פיקאסו – יוצאים מהקופסה – הסדנא התקיימה במרכזיה פדגוגית בעבודה עם גננות – בשנות ה – 90
עבודות מסיכה שנעשו עם סטודנטיות בקורס 'החלון הוא האדם עצמו' – בבית הספר לחברה ואומנויות, הקריה האקדמית אונו.
מצב נוסף שראוי כאן שיוזכר מתקשר לדברים שהתרחשו בתקופת הקורונה. אמרו, היה סגר, ואנחנו למדו אמנות מהבית. הכתה שלנו הייתה וירטואלית, מסך אצלי מסך אצלם, חלק מהמשימות היו פונקציה של הלימוד בבית. יצרנו מסכות מחומרים מצויים, זמינים ואפילו טובים ונכונים לסביבה. היה עליהם ליצר פסל מסכה מבצק שהוכן מראש ( קמח מלח ומים). הבצק רודד על משטח השיש, הועבר לשלב העיצוב, הלישה, ההידוק, העיצוב, הטיפול, ולאחר מכן "נאפה" בתנור. לאחר ייבוש הוא עבר טיפול בצבע ושילוב חומרים. את העבודה הנ"ל סטודנטים עשו אחרי שבחרו בקפידה את אופייה של המסכה, את תפקידה ואת האמירה שלה. כל זאת הם יצרו בבית במסגרת שיעורי זום, ומה שלמדנו מכך היה, שגם כך אפשר ללמוד.
להלן דוגמאות מספר של יצירות משל סטודנטיות בקורס 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי אישי וחברתי.
העיסוק במסיכה מלווה בתובנות תרבותיות, אמנותיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות. לא המקום להרחיב על כך ברשימה קצרה זו, אך הענין נידון בהרחבה בדרכים שונות ובהרצאות שונות, כמו שגם בא לידי ביטוי בחלק גדול מעבודותיי שלי עצמי.
התמונה שנמצאת בראש מאמר זה, היא תמונת הכריכה של כתב העת, ועליו יצירה שלי משנות ה- 80
ולסכום
ציינתי כאן למעלה את תקופת הקורונה. בתקופה זו עטינו מסיכות. להלן צילום ציור משלי המשולב עם שירי- אשר התפרסמו באחד מכתבי העת לתרבות ואמנות
מתוך אירוע ההשקה לספרה של מיכל דורון "מעבר לגבעות החשופות"
ד"ר נורית יעקובס – צדרבוים
"אתה מזכיר לי את הגיבור של הבמאי ההוא, דיוויד לינץ'", אמרה,
"שכל מה שכתב רצה למחוק, כן קראו לסרט 'ראש מחק'. המודע מול הלא מודע". (דורון, מתוך הסיפור מטה הקסמים)
'מעבר לגבעות החשופות' הוא שם הספר, ובזה ארצה לפתוח את דבריי.
מצאתי שהספר, בשמו מייצג את הסופרת מיכל דורון. את מה שהיא עושה בחייה, מקצועה, המומחיות והייחודיות שלה. דורון מדברת על גבעות. אנו יודעים שגבעות מטבען נראות ובולטות, דבר פיזי בעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנו, הן שם. עם זאת, בזמן שהן בולטות ניצבות נכוחה, הן גם מסתירות. שהרי יש משהו מאחוריהן. משהו שאנחנו לא נוכל לראות. הנוכחות שלהן היא סוג של חשיפה, אבל זו חשיפה אשר בעת שהיא גלויה בולטת היא מסתירה.
אני רוצה לומר שכך גם הכתב. מיכל פוגשת בחיי היומיום שלה אנשים וכתב. הכתב נראה, וגלוי. כותבים אותו, מנכיחים אותו, קוראים ממנו את אשר הוא מייצג – שהרי מילות הכתב הם סמלים מוכרים ומקובלים אשר נושאים עמם תוכן. לא בכדי אמר לקאן ש 'האות היא המשענת של המילה'. האות היא הצורה אשר יחד עם חברותיה האותיות מייצרת מילה וחופנת בתוכה תוכן.
באה מיכל וכמו אומרת לנו, לא רק זו, גם זו. לא רק שהמילה מוסרת תוכן, אלה שהיא בצורתה מספרת רבות ונסתרות על האדם. אם כך, המילים הכתובות החזותיות, הבולטות כמו הגבעות, מסתירות., כשם שיש משהו מעבר לגבעות החשופות, כך גם יש משהו מעבר לכתב – בעבור מיכל הוא חשוף וחושף. נאמר אם כן, שבזמן שהן בולטות וגלויות הן גם מסתירות. הדבר המצביע על היפוכו. רוצה לומר שהדבר החזותי בין בגבעה עסקינן או בין אם בכתב, הוא נוכחות המצביעה מעצם נוכחותה על הנסתר. את הנסתר הזה יודעת מיכל לראות, כשהיא בוחנת כתב יד, ויודעת להראות כאשר היא מניחה לפנינו סיפור.
אנשים כותבים, נניח למיכל, והיא קוראת את הדבר ומשם קוראת אותם. כך היא צופה אל עבר ומעבר לגבעת הנפש החשופה, ומגלה עולמות שלמים. שהרי הנפש עצמה מרובדת ומחולקת בשכבות כפי שלימדו אותנו יונג ואחרים.
כך נפניתי לקרוא בספרה. בו הסופרת מספרת סיפורי אדם, סיפורי חיים. או כפי שכתבה בלשונה "הצופן המניע את האדם, את נבכי נפשו את התודעה ואת רגשותיו".
בספר הזה מיכל חובשת באופן מופלא שני כובעים. כובעה של הצופה – הבוחנת – המקשיבה – זו שרואה את האדם דרך חותם כתב ידו. הכובע השני הוא כובע הסופרת. כך משייטת היא בים הנפש של בני אדם, טווה ואורגת סיפורי חיים. סיפורים אותם יצרה ממה ששמעה, ממה שחשבה, ומהאופן שבו רקמה את הסיפורים, אלה בין אלה, אלה בתוך אלה. ואין משנה כלל אם אלה היו הסיפורים במציאות, או שמא נוסף אליהם נופך של יוצר- סופר פורה. כך או כך הסופרת מייצרת מציאות חדשה.
זהו מסעה המפליג אל נבכי נפש האדם, ואל הפיתולים שהחיים מזמנים. האופן שבו מיכל פוגשת את עולמם, בו היא משלבת בין מה שהיא יודעת, ואולי הם לא, ואולי בין מה שהם יודעים רק צריכים עוד חיזוק, הוא סוג של מקור השראה. השאר זה כבר ביד היוצר. היוצרת.
וכך הסופרת מדברת על הלא מודע. בתור מי שחושפת אותו כאשר הוא מתחפש ומתגלה באמצעות הכתב, תנועתו וקימוריו, יודעת שבעבורה הוא 'על קדמת הבמה', ובספרה, שהוא בבחינת המרחב שבו לה מותר הכול, ואני הייתי אומרת 'מותר הקול' (מלשון התרה) – יכולה לדבר בשמו של תת המודע ולומר "קצת הלכתי לאיבוד בין כל האנרגיות החיוביות, אני לא תמיד חיובי. אני צועק, רע לי, תנו לי במה קיבינימט".
הנה לפנינו משפט מאוד משמעותי. כן כל חייו התת מודע נאבק על מקומו, הוא צץ ועולה, עולה ומגיח לכשמתגלה פרצה בחומת הנפש. רגע אתה ישן, נפתח פתח ותת המודע מזדחל דרך החלום, שהוא עצמו מייצר. רגע את מצייר, ותת מודע שם, נתלה על סמלים, צבעים, צורות ודימויים ואומר את שלו בדרכו. וגם הוא וכל מסריו כמו הגבעות החשופות, גלוי ונסתר בו זמנית.
וכך הסופרת מטיילת בין אנשים, סיפורים. ואלה אכן סיפורים מהחיים ממש. סיפורים שאולי לא כתובים על הפרצוף של האנשים בהולכם ברחוב, או במפגשי אדם שונים. אלה סיפורים שאנשים חיים אותם, לעתים סוחבים אותם. לדוגמא האישה הכלואה המוכה, יש כאלה בינינו רבות והסופרת נותנת להן כאן קול ומקום. הסיפור נוגע כסיפור וכתוב בכנות רבה, מעבר לכך שהוא סיפור הוא מסר ואמירה חשובה, אשר אמורה להוציא את כל אחד ואחת מאתנו מאזור הנוחות, מההסתרה, מההתעלמות. ספור פשוט – כלל וכלל לא פשוט.
וכך כמו שתת המודע קיבל תפקיד ראשי ועלה על הבמה, כך גם 'מר שוקולד' המתוק. וגם כאן מעבר לסיפור שבו השוקולד הוא הגיבור הראשי לכאורה, עולה מסר חשוב המדבר וזועק את קולם של אחרים. אני מזהה את התכסיס הזה, זה המעבר לגבעות, או הכתב, או הפנים החתומים של בני אדם.
כמו 'הנעדר הנוכח', כאן בהקשר הזה אנו פוגשים את 'הגלוי הנסתר' או 'המסתיר המתגלה'. מיכל בספרה מביאה את הסיפורים שלא מספרים. סיפורים שאפילו נושאי הסיפורים עצמם מסתירים לעתים מעצמם וברוב המקרים מאחרים. למשל הבן הטוב שנחשף לסודו שלו עצמו, וכאשר הוא לא נותן לעצמו רשות והתר להיות 'הוא' הוא אומר "הרוח הרעה והדיבוק בדמות המחשבות השחורות עדיין פוקדים את נשמתי. יום אחד אצליח להיפטר ממחשבות אסורות אלו, אבל בינתיים אני מתבוסס בדם המחשבות הללו", וחי את חייו 'האסורים' בתרתיי משמע.
כסופרת דורון מביאה סיפור, מציגה דמויות, התרחשות ועלילה. לרוב מדובר בקושי שעולה מן החיים, מן האדם. הסופרת אמורה להציג פתרון, הפתרונות אותם היא מציגה מרתקים משום שאין בכוונתה להסב נחת והנאה לקורא בבחינת "ומאז ועד היום הם חיים באושר ובעושר". הסופרת מגיעה לסוף הסיפור הקצר, מתארת את רגשותיו של הגיבור, לעתים את חוסר המוצא, את ההשלמה, את החיים. את החיים החשופים למי שמטפס אל ראש הגבעה כדי להציץ לראות את מה שרואים משם. לעלות כדי לרדת למטה – אל נבכי הנפש. אמרנו 'תת המודע'.
לסכום נאמר שמיכל לוקחת את הקורא למסע. מסע שבו היא מציעה לו סיפורים, בבחינת אוסף סיפורים על אנשים על חיים, אך גם זו לדעתי רק הגבעה. זה הגלוי. בתוך הסיפור, מלפניו מאחוריו ובעומקו הסופרת מבקשת לספר לנו על חולשות, מצוקות, רגעים של אושר, לקיחת אחריות, חלומות, אמונות, אשליות, אכזבות, פתרונות ואמיתות. מה שבאמת קורה לפני ולפנים, במצולות הנפש, בפיתולי החיים. בין לבין שוזרת הסופרת אמירות חשובות המסבירות לא אחת מה באמת מוביל אותנו – כמו הרמז הראשון בתחילת הספר 'הלא מודע על הבמה' וכמו למשל משפט שמופיע באחד הסיפורים "הפחדים הם בעלי ברית נאמנים, הם אינם נעלמים ותמיד כאשר קוראים להם הם מגיעים במהירות ואינם מתעכבים. לעתים כאשר הם חשים נזנחים, הם מופיעים במסכות שונות ובלבושי מפתיעים ודורשים להכיר בקיומם". בבחינת בואו נלמד ונכיר את תופעת החרדה והפחד.
אוסקר וויילד אמר 'תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת" – הסופרת בסיפוריה לובשת את המסכה כדי לומר את כל האמת. המסכה מבחינתה אלה הם משקפי הרנטגן בהם היא מביטה פנימה אל עצמה, אל האחרים, לובשת ופושטת אותה ונעה בין דמיון למציאות, בין מציאות שאינה דמיון, בין דמיון שמזין את המציאות, בין הידוע לנסתר, ומספרת בשיא הפשטות את מה שבהחלט אינו פשוט.
מתוך ההשקה לספר 'נוכח בי נסתר' של פנחס גרשום – 9.5.23
איך נולדת כריכה, איך מצוות ציור לספר, והשאלה 'הילכו השניים יחדיו'?
נתחיל מהסוף. יאיר בן־חיים, כדרכו ובהתייחס לקשר המקצועי חברי המתקיים בינינו מזה שנים, שולח לי כותרת / שם של ספר, ושואל האם יש לי משהו להציע. אני כדרכי מחפשת בין חומריי חושבת מה שחושבת ושולחת מספר הצעות, במקביל, ליאיר יש אוסף גדול מאוד של צילומי עבודות שלי, שהצטברו שם במשך שנים. מקבל את אשר שלחתי, ונובר באוספים שלו. וברוחו העצמאית, ובאופן שהוא מקבל החלטות בינו לבין עצמו, הוא מודיע לי יום אחד – 'יש לי' 'מצאתי'. יאיר מוצא עבודה שנמצאת בתוך מה שנקרא 'ספר אמן'. אחד מסגנונות העבודה שלי לאורך שנים הוא שאני יוצרת בתוך ספרים קיימים. ביני לביני, תהיתי כיצד מצא באוסף זה יצירה מתאימה לכותרת שהציג בפניי.
להלן דוגמא של כמה עבודות מתוך האוסף שמצוי אצל בן חיים – מתוך ספר אמן שלי שנקרא 'והכנ – אני אז בארץ'
הספר הזה, שמצאתיו בשוק פשפשים ונקרא 'והכנעני אז בארץ' – הוא ספר שעבדתי בתוכו, כפי שראיתם בכמה תמונות כאן, הוא חלק מקונספט ומסיפור ארוך שלא כאן המקום להרחיב. רק לומר שהוא קיבל במה וחשיפה בפסטיבל השירה השני שהפיק בן חיים,פסטיבל 'דורש שירה' – שהיה בסימן הצדעה ליונתן רטוש, מי שיסד את תנועת הכנענים, ובהקשר לזה עלה גם ספרי זה, בעיקר בכתב העת 'המסדרון'. אציין שיש לי גוף עבודות גדול בסגנון הכנעני כמו שאפשר למשל לראות בסרטון – מעל המגדר סביב אשקיפה – כנענית, כמו כן ניתן לצפות בעבודות נוספות מתוך ספר האמן שלי – כאן
כלומר ליאיר היו ויש חומרים משלי – והוא ברשותי 'עושה בהם כבתוך שלו'. וכך הוא מכריז יום אחד 'מצאתי'. זה לא כל כך מובן מאליו ה'מצאתי' הזה, ולא בכדי אני מעלה זאת כאן. בהמשך, כפי שתבינו אני ארצה להראות מה כל כך מיוחד בבחירה הזאת, ולהצביע על תהליכי חשיבה מעניינים,
להלן התמונה אותה בחר העורך, לספר שכותרתו כאמור 'נוכח בי נסתר'.
עוד בטרם פרשתי כאן משנתי, ועוד בטרם יעלה הדיבור ובהרחבה, נראה שגם ללא אף מילה אחת מטעמי, הנוכח והנסתר זה בתוך זה – מובנים ונראים בתמונה הנוכחית. מכאן, כמובן ברצוני להמשיך ולדון בקשר המיוחד שיש בין היצירה לכותר – לשם הספר, ולאחר מכן להמשיך ולהצביע על הקשר שמתגלה בין היצירה לתכנים פנימה.
כדי להבין את עומק וסוד הדברים ארצה לספר תחילה על ההיסטוריה הפרטית של הציור הנבחר. מה שנקרא גלגוליה של יצירה. רוצה לומר שגם ליצירה הנראית נכוחה יש סיפור שנסתר בה פנימה. רוצה לומר שמעבר לנוכח יש הרבה נסתר.
ובכן, מי זה הציור הזה? הציור הזה, כפי שהוא מופיע כאן על כריכת הספר ובתוך 'ספר האמן' הוא למעשה גלגול הנשמות של מה שהיה ועודנו 'פסל'. פסל אותו יצרתי לפני כשלושים שנה.
להלן צילומים של הפסל, ומאחר ופסל הוא אובייקט תלת מימדי, הבה נראה אותו מכמה נקודות מבט. רוצה כבר לומר כאן ולרמוז, שמה שאנחנו רואים בתמונה – ציור שעל הכריכה הוא צד אחד של מי שהיה הפסל, וזה הגלוי הנוכח. בבואי לספר שתמונה זו מקורה מפסל, הרי שיש בו גם נסתר. בצילומים אלה כאן נוכל לצפות גם ב "נסתר", כלומר במה שנושא עמו הציור בהיסטוריה הפרטית שלו.
עשר שנים לאחר מכן צבעתי את הפסל בלבן. והצבתי אותו על מרפסת ביתי. השמש משתעשעת בו, ואני עוקבת אחריהם, הפסל, השמש, הצל, האור, פגעי הזמן – עוקבת ומדי פעם שולפת מצלמה ומצלמת. רק הפסל ואנוכי יודעים את עברו שעתה הוא נסתר. פעם צבעו היה אחר. בהמשך נראה ונבין, איזה משמעות יצרה השמש ומשחקי הצל ביצירה זאת, ובהמשך גלגוליה.
כפי שניתן לראות, אני מצלמת את היצירות ומנציחה את השלבים השונים בחייהם. ועתה מבחינתי היצירה היא לא רק פסל, היא גם צילום, דימוי כפי שזה נקרא, ואת הצילומים עצמם אני מעבירה לעוד וריאציה מה שנקרא 'פוטו קופי' – במכונת צילום. וכך היצירה מקבלת שרשרת דורות, כאשר היא אובייקט תלת ממדי, היינו פסל, היא דימוי דו ממדי בשתי וריאציות של צילום. וכצילום היא הופכת להיות בעבורי עוד חומר לעבודה. אוסף הצילומים נשמר ומתויק בתיקיה מכובדת משלו, הוא יודע ואני יודעת – וכל זאת בלי לדעת שהזמן שלו יגיע.
עוד עשר שנים חולפות ומגיע זמנו של הספר 'והכנעני אז בארץ'. שם אני עוסקת בכנעניות. לא כאן המקום להרחיב ולדבר על הנושא הזה רק אציין שהפיסול שלי באותם זמנים מאד מתקשר לזרם הכנעני. וכך למעשה אני עוברת לכאורה לעסוק בעבודה זו כשהיא עברה סוג של "גלגול נשמות" ומפסל תלת ממדי הוא צילום דו ממדי, אבל העבודה בתוך ספר אמן הופכת להיות אותה יצירה בתוך אובייקט 'תלת ממדי' שכן היצירה עצמה היא הספר בכללותו.
גם לא המקום להרחיב כאן ולהסביר מהו 'ספר אמן' ומהם דרכי העבודה שלי בו ובהם. עם זאת חשוב היה לציין זאת משום שזה המסע שאותו היצירה הפרטית המדוברת כאן, נושאת עמה על גבה ומאחוריה וכפי שכבר נאמר זה חלק ממה שנסתר בה, ובנוכחות החזותית שלה.
זוהי אם כן הופכת להיות שעתן המבורכת של הצילומים אשר המתינו בתיקייה במשך עשור. עתה ברוח הספר, וברוח התאמתם לאופי הספר ההולך ונוצר, הם שייכים לנושא הספר כאמור ו'הכנעני אז בארץ' שזה שמו המקורי, וכיצירה ההולכת ונרקמת וקורמת אורה ועורה הסבתי את שמו ל 'והכנ-אני אז בארץ'.
בתוך דפי הספר שבהם אני עכשיו עושה כבתוך שלי אני מדביקה את הפסלים – צילומים ומציירת עליהם. והספר עם כל נכסיו המקוריים – הכתב, הטקסטים, הצילומים, הרישומים – הופכים להיות חלק מהיצירה. לעתים הם מבחינתי דף חלק ואני מתעלמת מהם, לעתים הם חלק ממה שנוצר עכשיו על דף הספר. וכך כל האובייקט הזה 'ספר אמן' הופך בעצמו להיות מקום שבו מתקיים דיאלוג בין הנוכח לנסתר. הציור החדש שעולה על דפי הספר הקיימים (עם כל נכסיהם) הוא הנוכח שמסתיר לעתים את הכתב שהיה שם מימים ימימה. לעתים הכתב קובע את הטון והוא הנוכח שמסתיר את הציור- צילום שמתארח בין דפיו. נוצר מאין מאבק בין הישן הקיים הנוכח, לבין החדש המחדש המנכיח. ואינך יודע לעתים מה באמת נוכח שם ומה נסתר. וביחד הקצוות האלה של נסתר נוכח מייצרים שלמות חדשה ואחרת. את הכתוב איני מתאמצת להסתיר, הוא שם, הוא עובדה קיימת. הוא מתווסף, מתערבב, נעלם, מתגלה, משתלב.
בן־חיים מתוך עשרות ציורים מצביע ובוחר את היצירה הזאת.
עתה משהיא ניצבת על כריכת הספר, נראה כאילו נועדה לו מלכתחילה, אולי נוצרה בעבורו. ואכן אלה הם דרכיה של יצירה בכלל.
אנחנו יודעים לומר שטקסטים משוחחים ביניהם כל הזמן, בשפה המקצועית קוראים לזה אינטרטקסטואליות. חוקר התרבות ההוגה והפילוסוף ג'נטי אומר שכל הטקסטים בעולם התרבות משוחחים זה עם זה. וזה קורה בין אם אנחנו גילינו זאת, בין הצבענו על כך, בין אם ידענו ובין אם לא. כך מטעים ג'נטי וחוקרי תרבות אחרים. השיח, רחש בחש טקסטואלי – קיים תמיד.
פרשני תרבות, אשר עוסקים בקריאה פרשנית מזהים זאת, או מצביעים על כך, ובדרך זו דולים את המידע המרתק הזה ונותנים לו תוקף. ובהקשר זה, ובהקשר למה שנאמר, אני מצביעה ואומרת זהו אחד הצדדים של הנוכח הנסתר- כפי שראינו עד כה. בהמשך נחשוף עוד כמה נסתרים שחבויים בנגלה שלפנינו. כלומר נהפוך את הסמוי לגלוי, ולו באופן זמני.
כשאנו אומרים 'נוכח בי נסתר' ניתן לשמוע זאת כמה שנאמר שהנסתרות היא הדבר החזק שקיים בי. נוכח בי בתוכי. ייתכן שאצל הסופר, ייתכן שאצל היצירה, וייתכן שאצל הקורא. באותו זמן נוכח בי נסתר מדבר על דואליות שבו הנוכח הגלוי הוא הסמוי, ואילו הסמוי קיים נוכח ואולי בכלל לא נסתר. זאת במידה ונדע איך לראות, איך להסתכל.
השיח אותו תיארתי קודם לכן בין הטקסט לציור, ואשר צויין שהוא הקיים והמבעבע במסדרונות האפלים של עולם הטקסטים, יש שיאמרו מתקיים בתהומות הנשייה. אך גם לטקסטים אלה בין אם אלה טקסטים מילוליים, ובין אלה טקסטים חזותיים ומילוליים, כשזה מהדהד לזה, להם יש תת מודע קולקטיבי – כפי שמציינת ד"ר אסתר אזולאי במחקריה. השיח הזה כבר היה שם, וחכה עד הסרת הלוט. וגם הלוט שהוסר לכאורה בידי בן חיים, בכך שהוא חיבר ביניהם פיזית, עדין לא חושף את הנסתר הגלוי, והנה בעוד הוא נוכח רב בו הנסתר.
יתרה מזאת, משהוציא בן חיים את הציור הזה מהקשרו – מהספר בו הוא נטמן ונטמע – התגלו לי עצמי דברים חדשים, קודם לכן לא הבחנתי בהם. רוצה לומר הם שם, הם היו שם תמיד, עיני לא לכדה אותם. ללמדנו שזה היה נוכח ובו בזמן נסתר. מן הראוי לציין ולומר, שכאשר יוצר מסיים יצירה ונפרד ממנה, הוא הופך להיות צופה ככל צופה אחר. כאשר חזרתי אל היצירה כשאנחנו שתינו כבר ישויות נפרדות, ראיתי אותה בעיניים נוספות, עיניים שעדיין לא היו עמדי כאשר היינו בעת ההתהוות כגוף אחד. עתה נגלו דברים חדשים, שאני היא זאת שטמנתי שם, אף כי לא ידעתי. נציין, כפי שסוברים חוקרים שבעת היצירה ישנה ידיעה אשר יודעת את עצמה והיא מעבר לידיעה המודעת של היוצר עצמו.
אחת המשימות החשובות כשאני עובדת בתוך ספר, שיש בו ממן הקיים, ויש בו כתב ויש לו עיצוב משלו, זה הדיאלוג עם הקיים, עם הנוכח, עם העובדות הקיימות. בשבילי הדף בספר הוא תמיד בשני תפקידים. אני גם מתייחסת אליו כאל דף ריק, שכן אני הרי מציירת ועובדת עליו כאילו אין כלום, ומצד שני אני יודעת שיש שם דברים. הכתב, מלבד העובדה שהוא כתב שנושא עמו תוכן, הוא גם צורה. שהרי כתב הוא קו, כתב הוא צורה.
וכך מתהווה לו הפסל- צילם – ציור בתוך הדף בספר. מתמקם. קצת דוחק את הקיים, קצת משאיר לו עדות ונוכחות, קצת אטום, קצת שקוף, קצת מתמזג וקצת בולט. והנה שוב, כמו שאמרתי כבר בפעולה הזאת, בעצם הפעולה יש לנו את התופעה של נוכח נסתר. מה נוכח, מה נסתר, מה נמחק ומה נשאר ונשמר, מה בולט ומה מטושטש, מה מקדימה ומה מאחור.
הבה נתבונן בדמות שעל כריכת הספר. אנחנו רואים דמות, חזית של פנים – דימוי של פנים. לכאורה יש שם סמנים של עיניים, אף ופה. אך בתוך הפנים החזיתיות האלה, מבצבצת דמות נוספת במצב של פרופיל. והנה אנחנו מזהים דמות בתוך דמות. זאת מביטה לפנים – חזיתית. ובתוכה דמות נוספת נסתרת, נוכחת, אשר מביטה בפרופיל מהצד אל הצד. פנים בתוך פנים. והרי בעברית ממילא זה קיים, שהרי המילה פנים מכילה בתוכה גם את המילה פנים (תוך) ובו בזמן גם את המילה צדדים (פן). כלומר, אנו רואים בציור עצמו נסתר ונוכח בו זמנית יחד כאשר אינך יודע מי הוא הנסתר ומהי הוא הנוכח. כאשר אינך יודע עם המבט הוא חזיתי, או צדדי, או זה גם זה.
זה המקום להזכיר את פיקאסו שהוא האמן הראשון שיצר כך, ומצא בתוך חזית הפנים את הפרופיל. אודה שלא חשבתי עליו ועל עבודותיו במודע כשציירתי זאת, מאידך איני יכולה להישבע ולומר שהוא לא מצוי בתודעתי מאז שנחשפתי לעבודותיו, וייתכן שמשם זה פעל, והתכתב, ושוב על כך אומר הנה לנו עוד נוכח נסתר. אמרנו, טקסטים מתכתבים בתרבות, זה עם זה, זה על זה. זה מהדהד לזה, וזה קורה בין אם נתכוון נדע על כך ובין אם לא. אז גם פיקאסו השתחל לכאן, מתוך הזיכרון והדיאלוג הקולקטיבי וגם הוא נסתר מאוד נוכח.
עוד נאמר על העבודה, ראו את דימוי העיניים. שהרי אלה מסמנות מקום של עיניים, מרמזות על עיניים, מסמלות עיניים, אבל לא נראות כמו עין במציאות – ואין זה משנה. יחד עם זאת הם גם מסמנים ומסמלים חלונות. והרי אנו אומרים, לא אחת, על העיניים שהם החלונות לנפש. אז הנה לנו עוד אופציה שבה הנסתר, זה שחבוי בנפש, יכול להתגלות ולהיות נוכח, אפילו במרומז.
עד עכשיו דיברתי על הציור, על קורותיו, על מה שהוא מביא עמו אל המפגש שאקרא לו 'נוכח בי נסתר'.
רוצה לומר שבעת שהוא הגיע למפגש הטקסטואלי בו טקסט חזותי נפגש עם טקסט מילולי כאשר זה משלים את זה, הוא עצמו כבר נושא עמו היסטוריה ומטענים שבהם הנוכחות נסתרת, והנסתר נוכח – כפי שתיארתי עד כה.
אבל, אמרנו, ולא בכדי אני חוזרת על זה שוב, טקסטים מתכתבים זה עם זה, וכאן המקום לצטט את הפסוק הידוע האומר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו (עמוס פרק ג' פסוק ד'). כלומר אין מקריות. כאשר שניים הולכים יחד, יש להם מן משותף.
בקראי את השירה של פנחס גרשון, אני מבחינה במצבים שונים בהם מה שנוכח בו נסתר, או מה שנוכח במציאות כל שהיא הנגלית לעיניו יש הרבה מן הנסתר, וגם להיפך, הוא הנוכח מביט במציאות כל שהיא ורואה בה, בו זמנית את הנסתר, את מה שמלפני השטח ומה שנמצא מתחתיו.
אשר הוא שואל בשיר 'לפני התרסקות' "האם אני יודע שאיני באמת לבד" – הוא מנהל שיח עם עצמו המודע והלא מודע, עם מציאות שיש בה נעדר נוכח 'חייכתי כשהחזיק אותי מישהו בלי ראש' – הוא בתמונה צילום ילדות, נראה שהוא לב מחייך, אך הוא מוחזק, והוא מחייך, ואותו אחד בלי ראש, כמובן נוכח נעדר, או הנעדר הנוכח. בשירת המקוננות המשורר הוא הילד, אשר גם כאשר הוא מביט בזקנות, הוא זה ששמוע את הרוח המדברת עם קולותיהם. הוא הילד הרואה את הזקנות אשר אולי אינן יודעות שהוא מתבונן בהן, ומשכך הריהו סוג של נסתר נוכח. וכך שיר אחר שיר, הילד שממהר לרדת מהאוטובוס ולהיצמד לאימו שלא הרגישה בחסרונו כמו שגם לא בנוכחותו "ירדתי בבהלה נצמדתי לשמלתה והיא לא הרגישה". כמעט שיר אחר שיר אנו חשים במשורר הנוכח בין צללי מראות, רגשות, מחוות, רואה וחש, אומר ולא אומר. אומר לעצמו, או כותב בשירתו, כמי שמסיר שכבות, מסיר קליפות כמו שהוא עצמו מציין "רק להסיר את מסך העולם שהוא עמלי רק לקלף את הקיר מולי" בשיר 'לקלף את הקיר'. ואין משפט שמתאר יותר את המציאות הזאת של נוכח בי נסתר כמו "אור היום עור לחושך שלי"
ניתן לראות בכל שיר את השיח החי הקיים הבוהה, או בוכה, היודע את הסמוי, והמסתיר את הגלוי. אסיים בעוד שיר שמבטא באופן כל כך ברור את אותה נוכחות נסתרת, רוצה לומר את הנוכחות החזקה של הנסתרות. השיר 'הצופה האילם" – "אם הייתה מצלמה יכול להיות שהייתי משוגע. עבורי זה בריא לדבר עם עצמי. עבורי זה בריא לקלל, לשיר, לרקוד בדרך לשומקום. כי בבית הקפה אני אלם – המחשבות יורדות מהראש וזולגות לעיניים".
וכך אני סוגרת את המעגל ואומרת שלא רק לציור עצמו יש היסטוריה וחזות המספרת על הנוכח שבו נסתר, על הגלוי הנושא עמו בגלוי משהו שמספר על הנסתר, על הנסתר שאני גיליתי וחשפתי ביודעים ושלא ביודעין, אלא שבעיקר בעיקר, משום הבחירה של ציור זה להיות בפתח ספר השירה הזה, הרי שגם והרבה מתוך מה שנאמר בו במילים מהדק ומנכיח את הנסתר הופך אותו לגלוי ושומר על חידתו בו בזמן.
הבאתי לכאן טעימה קלה מתוך השירה של גרשון, כדי להראות כיצד ציור אחד בכריכה יכול לדבר עם תוכן מילולי כאילו הלכו שניהם יחדיו כי נועדו.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 