רשמים אישיים מהתערוכה 'עימותים' של אריק שניידר בסטודיו הפרטי
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
יש לו דם לאריק ( כלומר אומץ ותעוזה) במה שהוא עושה באומנות ועם אומנות.
והדם הזה, בא לידי ביטוי באופן שבו הוא מיצב את ה 'כתם האדום ' – במרכז עבודתו. אחת התמונות מציגה אריה על רקע אדום – הייתי אומרת 'האריה הזועק' ( אריק שניידר).
אריק קורא לתערוכה 'עימותים', ומסביר עם הראש( השכל) עם הלב (הרגש) ועם היד (המיומנות) איך עימותים אלה באים לידי ביטוי דרך תולדות האומנות, דרך התקופה הנוכחית הקשה על כל משמעויותיה, דרך עבודות רישום, צבע, פיסול ועוד. הוא מתעמת עם המציאות, עם העבר, עם ההווה ועם האומנות. הצבע האדום שהוא הבולט והשולט בתערוכה זו מבטא, לדעתי, את הזעקה, המאבק, החום, האנרגיה, התשוקה, הכאב, והתקווה.
הסתובבתי בתערוכה, וכחוקרת ( חופשייה בשטח וחופשייה למראותיה ודעותיה) זיהיתי תמה. מה שבלט לי, מה שאחז את עיניי היה 'הכתם האדום'.
באומנות 'הכתם האדום' הוא מושג מקובל ומופיע כמרכיב קומפוזיציוני שמיועד למשוך תשומת לב (רמברנדט, טיציאן, ואן גוך, סזאן) – לעיתים הוא דווקא מופיע ככתם קטן, כדי למשוך תשומת לב, כדי לעורר רגש.
אצל אריק הכתם האדום, הוא לא קטן, והוא לא מרכיב קומפוזיציוני הוא הדבר עצמו. באומנות המודרנית והאבטטרקטית האדום הוא כתם צבע צורני כמו שהוא גם סמלי, וטעון רגשית ( מארק רותקו). לעיתים אפשר לראות את המושג הזה ככותרת ואז הוא גם דימוי פואטי טעון ברגש, פציעה, זיכרון או התראה.
הצבע האדום שולט, מה זה שולט, משתולל אצל אריק בסטודיו, בחוץ בפנים, על הגדרות, בין העצים, בין אדמה ושמיים, על הפורמטים הגדולים והקטנים, לרגעים הוא קורץ לפיגורטיביות לעתים למופשט ונע בין שניהם כפיגורטיביות מופשטת שבה או שאתה יכול להחליט בעצמך מה אתה רואה, או שאתה מבין מה אריק מבקש להראות.
אריק מציג בתערוכה כיוונים שונים, סגנונות, טכניקות ומדיות. אני הלכתי שבי אחרי הכתם האדום והבנתי את הזעקה הבוקעת מגרונו – ממכחולו.
המשמעות הסמלית של הצבע האדום היא דואלית חיובית ושלילית בו בזמן.הוא נקשר לדם, לחיים עצמם, לפציעה, לתשוקה, להולדה וגם למוות. הוא יכול לייצג תשוקה לחיים, למיניות, לאהבה כמו שהוא יכול לייצג אזעקה, או אזהרה, או מרד. ואלה בדיוק העימותים עליהם אריק מדבר בתערוכתו שאכן נקראת 'עימותים '.
יונג רואה בצבעים חלק מהתת מודע הקולקטיבי ומכאן שהאדום יכול למשל לסמל את האנימה – שזהו הצד הנשי בנפש הגבר, או את הצל, שהוא הצד הפראי והבלתי מודע של הנפש.
אני רואה את הכתם האדום כנושא התערוכה – וכמו שאמרתי לאריק יש 'דם' ( אומץ) כמו שבזמן הזה הוא זועק ומזהיר על הדם שנשפך, על הדרום האדום שזועק ופורח בו זמנית, על כוח החיים, וכוח האמנות שהיא חיים. מוות וחיים משמשים בעירבוביה ובנקודה זו בהקשר זה הייתי אומרת 'החיים והמוות ביד האדום'. ובעוד על הדרך בכבישים 'אור אדום' אומר לנו 'עצור', בסטודיו הפרטי של אריק האדום זועק לו וממנו 'להמשיך'.
ובל נשכח את 'הירוק והאדום – הצבעים המשלימים' – אם מדברים אנו על עימותים ( שם התערוכה) אז מין הראוי שנדבר גם על החלקים המשלימים.
בתערוכה יש שפע של יצירות, ויש הרבה גיוון, בחרתי לצלם אך ורק את העבודות שבהם האדום אומר את דברו, כך בכל יצירה, כך כל היצירות יחד. לעתים צילמתי חלקים מתוך היצירה וקירבתי, לעתים צילמתי את האדום על רקע השמיים, הצמחים, העצים – ביקשתי להראות את הירוק והאדום המשלימים, לעתים הוצאתי אותם מהקשרם, בקיצור הייתי על ה 'גל האדום' – שהיה שם והוביל אותי מאחד לאחר.
כל הצילומים, מציגים את הים האדום הזה, שמבחינתי מזכיר לי גם את ים סוף, ואני חושבת על 'עימותים' כעל קריעת ים סוף, ואני חושבת על הימים הקשים שאנו נלחמים על קיומינו וזהותינו, ואני חושבת על 'דגל אדום' בים הסוער, וחושבת על הקו האדום ועל סערת הרגשות הזועקת באודם רב ברוב ציוריו.
נקודה נוספת שחשוב לי להאיר, היא עצם הצגת התערוכה בחלל העבודה הפרטי והאישי של האומן ( כתבתי על זה אחרי התערוכה שהתקיימה לפני שנה – כפי שאמרתי למעלה והוספתי קישור) , אני מאוד מאמינה בזה, ואפילו רואה בזה סוג של חזון ( עשיתי זאת פעם אחת בסטודיו שלי – ואמשיך לעשות זאת), זאת אמירה שאפשר לחדד אותה, לשכלל אותה והיא יכולה להיות נקודה מאוד מעניינת בחייו של אומן יוצר.
למפגש שיח 'מחרבות נקום' – אגודת הסופרים העבריים – 30.11.23 – ד"ר נורית יעקבס – צדרבוים
"רק המתים ראו את סוף המלחמה" ( אפלטון)
"וכתתו חרבותם למכחול" זה היה שם התערוכה, אותה אצרתי בקיץ זה. היוצרים הם גמלאי צה"ל, ארגון 'צוות'. היוצרים, לוחמים קרביים, קצינים בכירים, טייסים, פסיכולוגים, רופאים, אנשים שהקדישו חלק גדול מחייהם לצבא, עסקו בענייני הישרדות ומלחמה, השתחררו ופנו לעסוק באמנות – ציור פיסול צילום וכתיבה. מאה שמונים מעלות שונה ברוח, במהות, בנפש ובתוצר – מכל מה שעשו עד כה. אגב, אחד המשתתפים היה לא פחות ולא יותר הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי – צייר מחונן. לא פחות מחונן ממנו הוא אמיר חודרוב, כן כן, של חודרוב הידוע, צלם בינלאומי.
זכיתי לאצור את התערוכה, ותהיתי. איך זה עובד יחד. איך מי שעסק בענייני גוף, הישרדות, מלחמה, אסטרטגיות, וכל הכרוך פונה לכיוון קיצוני ואחר כל כך. ידעתי שזו שאלה למחקר. התערוכה צלחה, התוצרים מגוונים ומעניינים, ואני פניתי לחקור את העניין בחסות המכללה בה אני מרצה. המרואיין הראשון שכבר נקבעה עמו פגישה היה אביב כוכבי. המלחמה עצרה את התהליך.
באותו זמן לערך, התחלנו לעסוק ב'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים', חשבתי לעצמי ולתומי שהנה כך, באמצעות תערוכה זו אני גם מתכתבת אישית וזיכרונית עם בעלי הי"ד שנפל במלחמת יום הכפורים.
בהמשך לאירועי הזכרון באותם הימים (הימים שלפני השבת השחורה ושמחת התורה שהושבתה) 'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים' זה מה שהעסיק אותנו, אותי ואת משפחתי בפרט, ובעם בכלל. הוזמנתי להציג תערוכה משלי באירוע שמשרד הבטחון ארגן למשפחות השכולות, לציון חמישים שנה. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'.
אציין, ובקצרה, שהתערוכה לא הוכנה במיוחד לאירוע. תוצריה לוקטו למען האירוע מתוך נבירה באוסף יצירותיי. את סימני 'השבר והתיקון' זיהיתי מתוך עיון חקר ומבט לאחור. כשאני מביטה על ארבעים וחמש שנות יצירה ואני מוצאת שלא משנה מה היה הנושא שבו עסקתי, ולא משנה מתי ובאיזה זמן – ניתן למצוא דרך סימנים חזותיים, סמלים ואמירות, מוטיב שחוזר על עצמו שאותו ניתן לקרוא בהחלט 'כשבר ותיקון'. החיים מתוך השבר שהם תיקון.
ואני מספרת זאת כסוג של הקדמה, לכל מיני ענייני מלחמה שאפפו אותי, שבהם עסקתי שתיים וחצי דקות לפני שהמלחמה הנוראה הזאת הלמה ברקותינו ובנפשנו. באותו זמן אני גם אמורה להתחיל ללמד את הקורס החדש שלי שנקרא 'אמנות וחברה – חברה ואמנות' . הלימודים נפתחים, בזום כמובן, בעת הזו, עת המלחמה וברור לי שהנושא החברתי הראשון שבו נדון יהיה ההקשרים של מלחמה באמנות, אמנות במלחמה.
ואני יודעת שכאשר אציג בפני הסטודנטים למשל, את הציורים הקשים של אוטו דיקס על פצועי המלחמה אצטט גם את עגנון מ 'עד הנה' "באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת, הקרון היה מלא אנשים ונשים סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים. מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע בעלי שרוולים ריקים וידיים של גומי עיניים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מבשר אחוריים"
ומשם נוכל לדבר על עקידת יצחק, ועל קדישמן, ותומרקין, ועל בת יפתח ושוב על עגנון שסיפר שחלם חלום שבו הוא מספר שנקרא למלחמה ונדר נדר שאם יחזור בשלום כל מי שיצא לקראתו ראשון מביתו הוא יעלה אותו לעולה. והנה הוא חזר בשלום וכלשונו "והנה אני עצמי יוצא לקראתי".
ולמדתי והבנתי וידעתי כמו תמיד שגם הניצולים הם קורבנות.
אנו חיים במלחמה, בין כל המתים במלחמה. מחרבות נקום, אמרנו כאן. כמו גם מחורבות נקום. או כמו שאמר ג'ורג' הרברט "הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שרשיהם"?
חזרתי לארץ יום אחרי תחילת המלחמה ונשתתקתי. כיוצרת במשך שנים כתבתי על מלחמה, על שכול, על יללת האמהות, על מוזות ומזוזות, על אימא אדמה שלוקחת אלי רחמה את בניה. קינה שבה אני זועקת אליה ומלמדת אותה ומספרת לה שאֵם בשר ודם, מרחמת, ולעולם לא תקח אל רחמה את בניה. פואמה. בין השאר ובמהלך השנים כתבתי על השמות היפים של המלחמות המכוערות. צוק איתן, ובכיתי על כך שקטיושקה זה כבר לא שיר, זה טיל. ביכיתי את האבדן הפרטי של בשירי שלו קראתי 'טלית שכולה'
אבל במלחמה הזו נשתתקתי. הרגשתי ולמדתי לראשונה את המשמעות האמיתית של זה המשפט השגור 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. אבל הבנתי שאלה לא המוזות שותקות, זו אני שמשתיקה לי אותם. לראשונה אחרי שנות יצירה רבות בעצב, בצער, בשמחה, במלחמה, בטוב וברע בהם נתתי לעצמי את הקול שלי, בהם נתתי לכם את הקול שלי. הוא נדם. גיליתי שבכל מצב היצירה מיטיבה עמי, והפעם בימים טרופים אלה, הרגשתי שאיני יכולה להרשות לעצמי להתכנס אל דלת אמותיי וליצור. זה טוב מדי, למרות הכל. ואת הטוב הזה איני יכולה לקחת כשהכל מסביב עצוב, קשה ורע.
כן, ידעתי, העצב עיצב אותי. אבל הפעם איני עסוקה בעצב הפרטי שלי, נשאבתי אל העצב הכללי ואני אפילו מרשה לעצמי להתמסר אליו.
תמיד ידעתי וחוויתי כמו כולם שקשה פה. אבל תמיד ידעתי שפוגרומים לא יהיו פה. והנה פוגרום קשה עשרת מונים מפרעות קישינב. וביאליק שבא לצפות בשרידי המאורעות והמוראות, כמו אותם עיתונאים שמסיירים בעוטף עזה, כתב לנו את 'בעיר ההריגה' אל 'על השחיטה'. העוטף חשבתי לי 'העתק הדבק'. מעכשיו אני כבר לא אקרא על פוגרמים בספרי היסטוריה ובספרי שירה, אלה כבר לא מילים וחובת הזכרון לדורות, זו תזכורת חיה של מוות המצווה לנו להמשיך לעמוד על המשמרות.
כמו המשפט האלמותי של ברנר ב 'מכאן ומכאן' 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר'. לעם ישראל אומר ברנר "אין עתיד, אבל נמשיך לעבוד" זה הפסימיזם הקונסטרוקטיבי – אנחנו לא משלים את עצמינו אבל נמשיך לעבוד.
זוהי אמנות החיים ובמיוחד של העם היהודי – זה משפט שאפשר להגיד בשמחה, וגם בעצב, בגאווה, ובצניעות, בפליאה, ובנחישות, בעייפות רבה שממנה נשאב כוח חדש, בשקט ובקול תרועה, וכן, כלשונו של ברנר 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר' –מחרבות נתקומם ונקום.
השנה היא שנת 1998 ואירועי 'החג של החגים', החל לצבור כוח, עניין, סקרנות, ולהתמקצע. אמנים נאספים מכל קצות הארץ ומשתפים פעולה ומעל הכול מנצחת האוצרת חנה קופלר שגם קובעת שם ונושא חדש בכל שנה.
1998 ואני שומעת שהנושא הפעם הוא '60 כוח סוס'.
סוס? בוואדי? אני שואלת גם בשקט את עצמי וגם בקול, ומבינה שמעכשיו זה כבר לא יהיה הרעיון שלי 'מראות בוואדי',[1]'מראות ומאורות בוואדי' [2] וכו'. מעתה יש תכתיב, יש נושא. את הוואדי, אני כבר יודעת, שאני אוהבת. את פרויקט 'החג של החגים', גם כן. סמטאות הוואדי על שלל חלונותיו, ספי דלתותיו ואפילו החצרות האחוריות כבר היו חלק מנופים שנטמעו בי. אבל מה לי ולסוסים? (זה שבעבר עסקתי ברכיבת סוסים, לא נגע כלל ועיקר לעיסוקי באמנות. מעולם סוס לא כיכב באף אחת מיצירותיי).
קופלר הסבירה שהיא בחרה בסוס כדימוי מוביל בתערוכה זו משום שהוא מסמל מהלכי פיוס ומלחמה, ניצחון וכניעה, שלום ועבודה, מאגד יחד אקטים של גבורה, תחרות, אצילות כוח וחולשה, יופי ואהבה ואף חיים ומוות. דימוי זה לדעתה על כל משמעויותיו וסימוליו מתאים לככב באירוע שחרט על דגלו שלום, דו קיום אחווה ואהבה, בשיח רב תרבותי שמתקיים כאן בעיר חיפה בין אמנים יהודים וערבים למען תושבי העיר היהודים והערבים.
עתה המשימה שלי הייתה למצוא את הדרך שבה אומר את דבריי בהקשר לרעיון המוביל, בדרך שגם תתאים לצורת החשיבה שלי באמנות, ובדרך שבה יהיה גם לסוס, מקום במרחב העשייה שלי.
זכרתי סוס אחד בלבד שמעניין אותי במיוחד. זכרתי גם שהסוס הזה מסמל בשבילי משהו שקשור בחבל דק גם לאירועי החג של החגים. זכרתי את פסל הסוס שמלווה אותי מאז ילדותי, פסלו של אלכסנדר זייד, פסלו של השומר שהיה חברם של הערבים וגם נרצח על ידם. אם מדברים על פיוס, על שלום על דו קיום בין ערבים ויהודים – אז צריך לעשות אקט של פיוס. חשבתי, שלהביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי, אל שכונה ערבית שמנסה להדהד לשיח רב תרבותי של דו קיום, אחווה ורצון לדיבור על שלום ואיחוד בין הדתות, הוא סוג של פיוס.
איך אני מביאה את אלכסנדר זייד לוואדי? זה הרוכב וזה הסוס שאותם אני רוצה להביא לכאן. סיפורו של אלכסנדר זייד ידוע, ובקצרה אומר כאן שבמשך חייו הותקף פעמיים על ידי פורעים ערבים ושרד. הפעם השלישית הייתה בתקופת המרד הערבי הגדול בליל ה 11 ביולי 1938. אז נרצח בידי קאסם אל טבאש, בדואי משבט ערב אל חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לבנות על גג הבית – זה הבית ששמור לי שם תמיד (הבית הערבי הנטוש שעליו אני מציגה בכל שנה את עבודותיי) – אזכור ווריאציה ל 'סוכת השומר' ועל יריעותיה להדפיס בדרך מאד מסוימת צילום של האנדרטה – פסל השומר.
מארגני האירוע אמרו לי בעדינות רבה שזה יהיה בוטה מדי, שתושבי השכונה הערבית לא יבינו את הרעיון, וביקשו ממני לבטלו. הבנתי את טענתם. אך מנוי וגמור היה עמי להביא את אלכסנדר זייד אל הוואדי. זה הסוס היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו, הסוס היחיד שמתאים מבחינתי כיוצרת, להביא אל הוואדי, בהקשר זה.
חישבתי את צעדיי, וכמו תמיד כך גם הפעם, היה עלי להודות לאוצרת שהתנגדה להצעתי הראשונה. כך נפתחה בפניי הדלת להצעה השנייה, הטובה יותר, שהייתה בסופו של דבר גם חתרנית משהו, משום שהצעדתי את אלכסנדר זייד היישר אל הוואדי מבלי שמרבית הצופים, תושבים, עוברים ושבים ידעו שזה הוא שם אל נכון.
וכיצד?
בשלב ראשון נסעתי לגבעת שייח אבריק' לפקוד את אנדרטת אלכסנדר זייד שהוצבה בשנת 1940, בקרבת הגן הלאומי בית שערים שבקריית טבעון. האנדרטה היא פסל של זייד רכוב על סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל. את הפסל יצר הפסל דוד פולוס.
צילמתי את הפסל מכל זווית ב – 360 מעלות .(לדוגמא הנה שניים מתוך עשרות הצילומים)
התכנית שלי הייתה להכניס את אלכסנדר זייד רכוב על סוס אל הוואדי.
מי שעוקב וזוכר את עבודותיי הקודמות בפסטיבל החג של החגים, יזכור את סדרת עבודות הקולאז' שערכתי בשנה הראשונה שבה סיירתי בוואדי. את סדרת הקולאז'ים הפקתי מתוך סדרה של צילומים שצילמתי לפרויקט הראשון שלי שנקרא 'מראות בוואדי'. קולאז'ים אלה הוצגו בחלל המאפייה השכונתית ובלילות הוקרנו על קירות הבית שאת אחת המרפסות שלו כיסיתי במראות. עתה עמדו לרשותי קולאז'ים אלה.
הקולאז'ים הם הוואדי – הם מתארים מבנים בוואדי, סמטאות, חלונות, סורגים, ספי דלתות – הם מבחינתי הוואדי.
עתה היה עלי לשתול את דימויי אלכסנדר רכוב על סוסו בתוך הקולאז'ים שהם הוואדי. השתמשתי בצילומים שהיו בעבורי חומר גלם לעבודה. עיבדתי אותם, הפכתי אותם לסדרת דימויים מצוירים כאשר הצבע הכחול שמלווה אותי בכל עבודותיי בוואדי חודר גם לכאן והפעם הופך את הסוס ורוכבו לכחולים גם הם.
לגוף עבודות אלה קראתי 'הפרש הכחול'. כן, אלכסנדר זייד, כאן, במיצב זה שינה את שמו ל 'פרש הכחול'. עתה דימוי הסוס שתול בין ובתוך דימויי המבנים של הוואדי, הוא צבוע בכחול ובשם זה הוא בכלל מהדהד לקבוצת ציירים אקספרסיוניסטיים גרמניים שנקראו בשם זה. קבוצת ציירים זו נוסדה בשנת 1911.
קבוצה זו החלה את פעילותה בעיר מינכן ולאחר מכן עקרה, והחלה לפעול בכפר הציורי 'מורנאו' שבהרי האלפים. הקבוצה קיבלה את שמה מתוך יצירת ילדים שנקראה 'הפרש הכחול', אגדה על אביר היוצא לתקן עוולות עולם. כמוהו הרגישו חברי הקבוצה שעליהם ליצור זרם חדש ולתקן את העולם מכבלי האמנותית המסורתית. קבוצה זו היללה את אמנותה ילדים ואת האמנות הפרימיטיבית. קבוצת הפרש הכחול רצתה לתקן עוולות בתחום האמנות, ואני השתמשתי בהם כמטאפורה שמדברת תיקון עוולות. אך לא רק.
בכך יצרתי פעולה הסחה. קראתי ליצירתי 'הפרש הכחול' – יודעי דבר הכירו את המושג וניסו לקשור בין הרעיון שעמד בבסיס קבוצה זו ובין היצירה שהצגתי כאן. 'הפרש הכחול' שלי לא היה רק סוג של כיסוי לאלכסנדר זייד שחדר אל הוואדי, אלא נוצל גם כדי להעביר עוד מסר ולדבר על אמנות, ועל תפיסת עולמה של תנועה זו שטענה "שהרוח היצירתית חבויה בתוך החומר' (כפי שאמר קנדינסקי) ושהצורות והצבעים הם הביטוי החיצוני של אותה רוח'.
ועדיין, לא הבאתי את אלכסנדר זייד אל הוואדי. בשלב זה 'הפרש הכחול' שתול בתוך דימויי הוואדי, היינו בקולאז'ים, כאשר הקולאז'ים הם מבחינתי הוואדי. אבל כיצד אציג זאת? הרי בסופו של דבר מדובר בתערוכה ובעבודות שצריכות להיות מוצגות בוואדי. ואלה היו עדיין בבחינת סקיצות. עבודות בגודל של 20X30 ס"מ.
השלב הבא היה להדפיס את העבודות לגודל ענק.
את העבודות הדפסתי על חומר דמוי שעוונית על מנת שיעמוד בפגעי מזג האוויר, שכן עונת התערוכה מתחילה בחג החנוכה. כל עבודה הייתה בגודל של 170X150. עשרת ההדפסים שהוכנו בקפידה נתלו על ידי על אחת המרפסות במרכז הוואדי.
שם כשהן תלויות ומתנופפות ברוח, בגשמי החורף הקשים (שהיו באותה שנה) ובימי השמש האחרים שהסתננו בין לבין. כך במהלך שנה שלמה סדרת הדפסים זו הייתה תלויה בוואדי מתנפנפנת שם כמו כביסה נקייה שאותה כן מותר לתלות בחוץ….
ואלכסנדר היה על הסוס והיה בוואדי. שנה שלמה הוא היה שם צבוע בכחול, קִראו לו 'הפרש הכחול', שתול בין ספים, דלתות וחלונות, ניצב על מדרגות ועל גגות ובו בזמן גם מתנוסס על מעקה של מרפסת אחת במרכז הוואדי.
הדברים הכתובים כאן נאמרו באירוע 'ונתנה תוקף' אותו קיים משרד הבטחון, האגף למשפחות שכולות הנצחה ומורשת. האירוע התקיים לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. באירוע הנ"ל הוזמנתי להקים ולהציג תערוכה משלי. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'. ואלה הם דברי שם, במהלך הטקס
ערב טוב לכם משפחות יקרות,
שמי נורית יעקבס צדרבוים, וגם אני כמותכם שרדתי חמישים שנה מאז אותו יום מר ונמהר, היום אשר שינה את חיינו, היום בו למדנו על בשרינו ונפשנו אנו כיצד מוות חייב וצריך להוליד חיים, יום יום שעה שעה. הייתי בת 24 אם לשני ילדים קטנים ברק בן הארבע וחלי בת שנה וארבעה חודשים. לא אספר כאן על כל הרגעים הקשים כי בזה איני שונה מכל אחד ואחת מכם ומכן. כולנו חווינו וחווים את האבדן, את הרגע שבו נזרקה האבן למי האגם ומאז סביבה מעגלים מעגלים המים זורמים. הד ההודעה שנמסרה לנו אז באותו יום, עדיין מהדהד.
אני כאן לספר לכם על התערוכה. התערוכה אמנם מדברת אותי, ולא רק אותי אלא משמשת פה לעוד נשים רבות אחרות כמוני כמותן. אבל היא תערוכה, יש לה שפה משלה, שפה שלא כל אחד מכיר או מבין, לפיכך, אחרי שהיא מדברת שם בחדר הזיכרון אותי ואותנו, באתי אני כאן לדבר ולספר אותה.
ארבעים וחמש שנה אני עוסקת באמנות, ביצירה, במחקר. לצד החיים עצמם, גידול ילדים, הקמת משפחה חדשה, הולדת ילדים נוספים, לימודים עבודה. ימים של שמחות, וימים של עצב, ימים של הצלחות וימים של שבר. החיים, על כל מה שהם בחיים. התחום שבו אני עוסקת כתחביב וכמקצוע הוא אמנות.
לאורך כל השנים, עסקתי ועודני באמנות לשם אמנות. הצגתי בכחמישים תערוכות קבוצתיות, הקמתי בית ספר גבוה לאמנות ועמדתי בראשו, יצרתי מחקר בתחום של דיוקן עצמי וקיבלתי תואר דוקטור, לימדתי, הצגתי תערוכות יחיד, פרסמתי ספרי עיון ושירה. ולמה אני אומרת זאת? אני מדגישה, זו הייתה עבודתי, ועבודתי היא גם חיי יחד ובצד החיים על כל מה שהם.
עבודותיי הוצגו בתערוכות שונות, בזמנים שונים ובנושאים שונים.
והנה, כאשר מגיע אלי עדי אריאל ומציע לאצור ולהציג תערוכה, אני מודיעה לו שאציג תערוכה שהנושא שלה יהיה 'שבר ותיקון'. ומה אני בעצם מגלה ומה אני רואה בדיעבד. אני מזהה, שלאורך כל ארבעים וחמש שנות יצירה, אשר בהם לא עסקתי באופן מודע ומוצהר בשכול, בשבר, בכאב, בכעס, באבדן, אני מדגישה, לא עסקתי בזה באופן מודע. אני מגלה שהנושא הזה של שבר ושל תיקון עולה ומבצבץ כמוטיב חוזר בהרבה מאוד עבודות.
אמנות היא בעצם מטאפורה. בעשייה האמנותית תת ההכרה שלנו מדבר. משהו אחר מדבר מתוכנו ושולח את הרמזים שלו דרך החומרים, דרך סמלים, דרך צורות.
והנה אני מגלה שהמוטיב הזה שבו אני מסיימת עבודות, קורעת אותם ותופרת מחדש, שוברת או מנסרת עבודה גמורה, קודחת במקדחה לוקחת חבלים וקושרת ומעצבת מחדש. רוקמת על ציורים בקווים פרועים ומסודרים כאחד. משתמשת בישן ושבור ומתקנת ומייצרת ממנו יצירת אמנות, אם זו יצירה שהתקלקלה מעצמה, אם זו יצירה שאני קלקלתי על מנת לתקן, אם זה פריט או חפץ או ריהוט שיצא מתפקוד ואני מחזירה אותו ונותנת לו תפקיד חדש ואחר, אם אלה שברי מראות שמספרות לי מראה יפה שהתנפץ. אם אלה חבלים וחוטים שנקרעים ונתפרים מחדש. אם אלה תוספות של חומרים, קרשים ישנים, בדי יוטה שמדמות שק אבל. והעיסוק בדיוקן שלי, שבו אני בעצם כל הזמן מתבוננת על עצמי, מבחוץ ומבפנים, אל תוכי פנימה אל עולם התוכן והרגש שלי, על ואל מה שיש ומה שאין. והעבודות על אף שהן מציגות בדרך זו או אחרת סוג של כאב, הן גם מלאות צבע ושמחת חיים.
האמנות לא משקרת. אני רק עושה, היא לי אחר כך מספרת.
אז איפה כאן השבר והתיקון, ומה העניין.
השבר הוא ידוע, חיים שפסקו, והתיקון הוא גם עצם ההמשך, החיים, הילדים, המשפחה, העשייה, והזיכרון. אבל התיקון הוא גם עצם הניסיון להתמודד ולתקן.
אז בתערוכה הזאת ניתן לראות, אני ראיתי, וראיתי זאת רק כאשר הסתכלתי, והסתכלתי רק עכשיו אחרי חמישים שנה כשנתבקשתי להציג תערוכה. ראיתי את חיי. עצם היצירה, עצם העיסוק באמנות הוא כבר סוג של תיקון. לא, אי אפשר להחזיר את האבדן, ואי אפשר להחזיר את מי שהלך בדרך כל הארץ, אבל אפשר לנסות לבנות חיים, ואני אומרת תמיד- הכאב קיים, הכאב ישנו, הוא אתי חלק ממני, ואני נותנת לו מקום כל הזמן, אבל אינני נותנת לו לנהל אותי.
מתברר לי היום, במבט לאחור, או במבט שאילץ אותי להשקיף עלי ועל עשייתי, שדרכי באמנות וביצירה היו חלק מהישרדות. חלק מכלי שנתן לי כוחות, על כך אמרתי ואני אומרת – העצב עיצב אותי. ועם העצב, שהוא חלק מהחומרים של חיי אני מעצבת.
אינני יוצרת כדי ליצור דברים יפים ולקשט בהם קירות. אני יוצרת מתוך צורך ודחף פנימי, בשילוב הידע והניסיון, ואולי גם מתת אל. אני יוצרת כי בעבורי החיים הם האמנות. ושפת האמנות אשר משמשת לי כלי, היא כלי לביטוי, והיא לא משקרת. כשבחרתי להשתמש בה כשופר לקולי, לנשמתי, לחיי, היא אומרת את דברה, ואני רק השליח שמבצע.
כשאני מסתכלת על התערוכה הזאת היום, אשר אותה בניתי, ובניתי אותה מעבודות שהיו, שנאספו מתוך ארבעים וחמש שנות יצירה, ממש במיוחד לאירוע הזה מתוך התכוונות לאירוע ולנושא שלו, אני מגלה שאלה הם חיי בעצם. היה שבר, והחיים עצמם בחמישים שנה האחרונות הם כל הזמן תיקון.
הצגת התערוכה שלי כאן במקום הזה ובאירוע הזה, נועדה כדי לתת מראה נוסף, שבא ממקום אחר, לחיים שלמים שיש בהם כאב וניסיון בלתי פוסק לחיות אותו ואתו. אולי אפילו להחיות אותו, אבל בדרך של בנייה, של יצירה, של תהליכי הישרדות ועל זה אמרתי ועודני אומרת העצב מעצב אותי, ואני מעצבת אותו וממנו. זה מבחינתי השבר והתיקון.
כולנו מכירים את הסיפור על הסנדלר הזקן אשר עסק בתיקון נעליים יום וליל ועבד עד אשמורת ראשונה לאור עששית. לידו גר גביר עשיר שראה מחלונו את הסנדלר הזקן עובד בלילה לאור העששית. שאלו, מדוע הנך עובד כל הליל. ענה לו הסנדלר 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'.
מאחר ובתערוכה זו אני פועלת כאוצרת וכיוצרת – ניסחתי טקסט גלריה. להלן כאן נוסח הדברים שפי שהם מוצגים בתערוכה בטקסט הגלריה, מה שנקרא 'דבר האוצרת'
למעלה מארבעה עשורים אני עוסקת ביצירה. במבט לאחור אני שואלת האם אני יוצרת חיים? בוראת? האם אני אוספת שברים מחברת והופכת ישן לחדש, ולהיפך? או לְאַחֵר, כזה ששומר, זוכר, מחבר, מכפר…
במבט לאחור, כשאני נוברת בין גופי עבודות אשר נעשו בזמנים שונים, בהקשרים שונים, בפרקי זמן אחרים, אני פוגשת דבר אחד שצף ועולה בכל אותם שנים. בחלק גדול מהעבודות ניתן לזהות את מוטיב השבר והתיקון. השבר, הקרע, הדרכים השונות לאחות אותו מבלי להסתירו, לאחות מבלי להכהות, לחבר, לשמר – מתגלים כאירוע חזותי החוזר בצורות, מופעים והקשרים שונים, ובדרכו מסמל את הצורך להיזכר להתגבר כמו שאולי גם לשמר ולהתנחם.
התערוכה הנוכחית 'שבר ותיקון' מתגלה ומתבררת כתערוכת המשך לתערוכות קודמות 'כתב תפר' , 'חוטי כפירה'. העבודות המוצגות בתערוכה זו נאספו מתוך גוף עבודות גדול שנוצר במשך כארבעה עשורים, כאן הן מתמקדות במוטיב החזותי /תוכני החוזר. עבודות שלמות נחתכו נקרעו וחוברו להן מחדש, עבודות אלה מורכבות מקרעים, חוטים וחבלים שחדרו לעבודה בתפקיד של קו, צבע, מרקם וּמִחְבַּר. מראות ושברי זכוכית, בדי יוטה שמדמות שק אבלים, הבעות פנים וציורי דיוקן עצמי עמוסי צבע, שברי חלקים, וחומרים שנלקחו מהסביבה הקרובה ומתפקדים כחומר וכמטאפורה וסמל.
לא יצרתי מלכתחילה על מנת לספר על האבל, על השבר, על החיים שצמחו מתוכם, על רגעי השמחה והתיקון, על המקום שהיה צריך לאסוף את שברי הנפש ולבנות אותה מחדש. לא יצרתי תפרים המסמלים פצע שהגליד במעט. לא יצרתי כדי לספר את סיפור חיי. כך חשבתי.
היום במבט לאחור, מתברר שיצרתי מתוך סיפור חיי, שיצרתי את סיפור חיי. שהבאתי את העבר המתמשך אל ההווה ואלה יחד יצרו מציאות בתוך מציאות. יצרתי מתוך העצב, ולמדתי שלא בכדי שורש מילים זה נמצא גם בתוך המילה עיצוב. העצב עיצב אותי, והיצירה אפשרה להמשיך חיים, לתת חיים, לבנות חיים ולזכור גם את אלה שאינם.
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים /אוצרת – יוצרת / אלמנת מלחמת יום הכיפורים
המאמר התפרסם בכתב העת 'המסדרון' גיליון מס' 15 – דצמבר 2022
באירוע הנעילה לפסטיבל 'דורשירה' 2 הצגתי סדרה של יצירות ברוח הפן האמנותי של תנועת הכנענים.
להלן הסרטון שהוצג באירוע הנ"ל
קודם לכן אזכיר ואציין שהפסטיבל כולו עמד בסימן המשורר יונתן רטוש, אשר בשנת 1939 היה בין מייסדי תנועת הכנענים – העברים הצעירים. הייתה זו תנועה אידיאולוגית תרבותית אשר דגלה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לספירה ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים.
המטרה והכוונה של קבוצה זו הייתה ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית גלותית. הם חיפשו את המקורות השורשיים של העברים בארץ כנען. תנועה זו הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה- 20 והשפיעה על המחשבה הפוליטית, על האמנות על הספרות ועל חיי הרוח בארץ ישראל. חברי התנועה שללו את המושג 'יהודים' ודגלו ב'עברים'. הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו שזה הוא העבר שעליו עלינו להתייחס.
פסטיבל השירה התנהל בהדהוד למורשתו של רטוש. באירוע הנעילה המשוררת טובה זלוטורובסקי העלתה שיח מרתק אודות שירתו של רטוש, האיש המשורר, תוך הרחבה והתייחסות לאידיאולוגיה התרבותית של התנועה. בלפור חקק הוסיף מטעמו מידע וידע מקורי.
כפי שהובן, הזרם הכנעני פעל והתבטא גם בתחום האמנות החזותית. הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי שהיה בהשפעת הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את הזרם האמנותי שנקרא 'אמנות פרימיטיביסטית' שהייתה באירופה בתחילת המאה ה- 20.
במהלך הפסטיבל תרמתי את חלקי בשירה ובראיונות עומק הקושרים את פעילותי היוצרת בין אמנות השירה והאמנות החזותית. באירוע הנעילה, הבאתי את חלקי דרך הפן האמנותי. ההדהוד שלי לרוחו של רטוש במפגש זה באה לידי ביטוי בהצגת גוף עבודות שלי בציור ובפיסול משנות ה – 80.
בדרכי האמנותית- היוצרת, ובדרכי כחוקרת תרבות אני מצביעה על מה שנקרא 'שיח טקסטואלי' (אינטרטקסטואליות) – מה שנקרא 'טקסטים משוחחים'. אחד המאפיינים של שיח זה עוסק בהקשרים, הדהודים, אסוציאציות בבחינת דבר גורר דבר. המעורבות האישית שלי בפסטיבל כיוצרת, כמנחה, כמרואיינת, וכאשת שיח עם עורך ויוזם הפסטיבל יאיר בן חיים, הובילה אותי, אותנו, לחבר בין היבט מסויים שבעשייה האמנותית שלי לרוח הפסטיבל הנוכחי.
בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת כבר איננו עוסקים בכנעניות. לא בריש גליי, וייתכן שגם לא במסתרים. המופע והאזכור של רטוש בפסטיבל זה יצר אצלי קשר אסוציאטיבי לחלק מאוד משמעותי ביצירתי, אישר לי והוביל אותי להצצה באוצרות העבר, וגרם לנו להחליט יחד שהצגת היצירות שלי תוך שיח והסבר יהיו סוג של דיאלוג יצירתי אשר ירחיב ויעמיק את הדיון, האזכור והמחווה לרטוש.
להרצאתי הקצרה שהייתה מלווה בהצגת דימויי ציורים ופסלים משלי קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. השימוש בכותרת זו מרמז ומייצר פרפרזה ל 'שיר השומר' – 'מעל המגדל סביב אשקיפה', ולשורה בתוכו האומרת 'מה לי ומי לי עוד, כנען'.
החיבור שלי לזרם הכנעני היה טבעי והכרחי מבחינתי מבלי שאפילו ידעתי שאת זאת אני עושה, כמו שגם לא ידעתי שמה שאני עושה מתכתב עם זרם זה. עוד בהיותי סטודנטית לאמנות בשנות ה- 80 המורה שלי לפיסול באוניברסיטת חיפה העיר את תשומת ליבי, שזה מה שאני עושה " את מפסלת כאילו נולדת בתרבות הפרה קולומביאנית" אמר לי באחד השיעורים.
צעירה הייתי ובתחילת דרכי בשדות האמנות. הלכתי לחפש ולראות מי הם הקולומביאנים, להבין מה זה הזרם האמנותי שנקרא פרימיטיביזם', מה זאת כנעניות, מי זה רטוש, וכמובן פגשתי את סמל הסמלים של זרם זה 'נמרוד' של דניצר.
והבנתי שאני שם, ומשהו בתוכי ידע זאת הרבה לפני שאני עצמי ידעתי זאת באופן מודע. העולמות הרחוקים האלה היו העולמות הקרובים אלי. מהיכן הם הגיעו איני יודעת. לימים יצרתי תערוכת יחיד שנקראה 'כן, לא, שחור, לבן' שהייתה תערוכה חשובה, הוצגה בכמה חללי תצוגה חשובים, בין השאר בבית האמנים בירושלים, נכתב עליה רבות. חוקר האמנות הידוע גדעון עפרת ביקר בתערוכה, וכתב לי גלויה בכתב ידו, אותה שלח לי בדואר. שם הוא כתב בין שאר דבריו " מעניין מהיכן המקורות האבוריג'ינים שאני מזהה ביצירתך".
כל זאת אני מספרת כאן, כדי להדגיש את אופייה של יצירתי בשנים ההם, שהייתה ברוח האידיאולוגיה הכנענית. מסתבר שכנראה זו שפת האם החזותית שלי, אשר הגיעה אלי מגלגולים שונים.
בהרצאה הקצרה שנתתי באירוע הנעילה שהיה כאמור כהצדעה למשנתו של רטוש, הצגתי צילומי פסלים שלי משנות השמונים, ציורים של פסלים שלי, ציורים של פסלים שלא פיסלתי ועבודות משולבות. באותה נשימה חזותית הצגתי גם עבודות מתוך מיצב עליו אני עובדת בשנים האחרונות אשר נקרא 'דפוס התנהגות' וגם בו מופיעים מוטיבים מהשפה הכנענית שלי, שכנראה תפסה שבת בדרכי האמנותית, ועכשיו כמו אז, אני עדיין אוחזת בה בדרכים כאלה ואחרות.
כפי שציינתי למעלה, להרצאה קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. ביקשתי להדהד ולרמז לאותו שיר ידוע שמוביל אותנו ברוח השיח הטקסטואלי לכנען, אבל בו בזמן נגעתי באמצעות המילה 'מגדר' גם בערכים נוספים הקשורים ליצירתי, ואולי גם הם נרמזים בתפיסה ובאידיאולוגיה הכנענית. הנושאים שמעסיקים אותי ביצירתי, בשירה ובאמנות החזותית עוסקים בשאלות מגדריות של נשיות – אמנות – אמונה – אימהות – כל זאת לעתים במודע ובחלק גדול ביצירתי גם באופן בלתי מודע.
המפגש עם הכנעניות דאז, עם המשורר יונתן רטוש, ההצצה שהבאתי כסוג של קינוח לאירוע הנעילה החזירו אותי באחת לעולם הזה. החזרה הייתה לא רק מבחינת איסוף חומרים לצורך ההרצאה, או פעולת ההחייאה ליצירות ישנות, או דיאלוג והדהוד לרוח התקופה ולמי שהוביל אותה, היא גם העלתה מחדש מהאוב את אותה תשוקה ישנה לסוג זה של עבודה.
השיח החיצוני הבין אישי שניהלתי עם רטוש – שירה – והכנעניות, הוביל אותי לשיח תוך אישי. בעקבות ההצראה חזרתי לעבוד ביתר מרץ בתוך ספר עיון אותו מצאתי זרוק לפני כעשור בשוק הפשפשים. הספר נקרא ו'הכנעני אז בארץ'.
בדרכי האמנותית, אני נוהגת לעבוד וליצור בתוך ספרי אמנות אותם אני אוספת בשווקים. כשאני יוצרת בתוך ספר אני יוצרת בו ואיתו (זו דרך מסויימת באמנות, שנקראת 'ספר אמן', 'אובייקט ספר' וגם סוג של readymade – אך לא כאן המקום להרחיב על כך). כפי שציינתי, התחלתי לעבוד בתוך ספר זה לפני כעשור, והפסקתי.
המפגש המחודש עם רוחו של רטוש, החזיר אותי באחת לספר זה. הוא אשר חיכה באורך רוח לרגע ההתעוררות. ובעקבות אותו אירוע נעילה שבו הערתי מחדש יצירות ישנות (על כך כתבתי פעם באחד משירי ש 'יְצִירוֹת יְשָׁנוֹת הֵן לֹא יְצִירוֹת יְשֵׁנוֹת' ), והארתי שוב ומחדש את המושג 'אמנות כנענית', הערתי גם מחדש את השפה הישנה שלי, שמעולם לא עזבה אותי ממש.
בחודשים האחרונים הסתערתי על הספר אשר נקרא במקור 'והכנעני אז בארץ', יצרתי בתוכו ובהשראתו. הספר הפך להיות אובייקט. בשפת האמנות הוא יקרא מעתה 'ספר אובייקט' וזאת משום שעתה הוא כבר לא ספר קריאה, אלא הוא אובייקט אמנותי שנראה חזותית כמו ספר קריאה. מספר קריאה עיוני הוא הפך להיות עבודת אמנות. הספר המקורי שימש אותי בו זמנית גם כמצע ליצירה, התכנים המילוליים שלו הם חלק מהתוכן, כמו שהם בו בזמן גם חלק מהצורה.
לאחר מכן צילמתי את דפי ה 'ספר – האובייקט' והדפסתי מהם ספר נוסף, שהפעם חזר להיות ספר. לספר המודפס החדש קראתי 'וְהַכְּנַ-אֲנִי אז בארץ'.
גם כאן אני מתכתבת עם השם המקורי אך מוסיפה לו באמצעות שינוי האיות את הפן האישי שלי. רוצה לומר, הכנעני אז היה בארץ, עכשיו אני כאן, ואולי בדרך שבה אני יוצרת באיזו מובן שהוא גם הוא עדיין כאן.
להלן מספר תמונות מתוך הספר 'והכנ – אני אז בארץ ועכשיו בארץ'
רשימה קצרה שהתפרסמה בכתב העת 'המוסיף' – בגיליון 5, בנושא מסיכות
"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו
תנו לו מסכה ויגיד לכם את האמת" ( אוסקר ויילד)
במבט על
מסכות ואמנות היו קשורות קשר הדוק לאורך ההיסטוריה האנושית. מסכות שימשו למטרות רבות, כולל טקסים דתיים ותרבותיים, הצגות תיאטרון והגנה. הם שימשו גם כצורה של ביטוי אמנותי ולעתים קרובות קיבלו משמעויות סמליות או מטפוריות. בתרבויות רבות נעשה שימוש במסכות כדרך לייצוג האלוהי, הרוחות או האבות הקדמונים. מסכות אלו כוללות לעתים קרובות עיצובים משוכללים, מעוצבות בקפידה ובתשומת לב לפרטים. ומשמשות בטקסים דתיים כדי להתחבר לתחום הרוחני או לכבד את האבות הקדמונים. בהקשרים אחרים נעשה שימוש במסכות למטרות בידור, כמו בתיאטרון. ניתן להשתמש במסכות כדי לייצג דמויות במחזה או כדי להעביר רגש או מצב רוח. בתרבויות מסוימות משתמשים במסכות גם במופעי ריקוד, שם הן מוסיפות אלמנט של מסתורין וקסם להופעה.
אמנים הוקסמו מזמן ממסכות, ורבים השתמשו בהן כהשראה לעבודותיהם. כמה אמנים יצרו מסכות בעצמם, תוך שימוש במגוון חומרים כמו עץ, חמר או נייר. אחרים השתמשו במסכות כסמל או מוטיב באמנות שלהם כשהם בוחנים נושאים כמו זהות, טרנספורמציה ותחפושת.
פבלו פיקאסו ידוע בסגנונו הקוביסטי, צייר לעתים קרובות פרצופים מקוטעים ומעוותים, מה שמקנה להם מראה דמוי מסכה ושאב השראה מאמנות פרימיטיבית. ג'יימס אנסור צייר בלגי השתמש במסכות ובדימויים של קרנבל ביצירתו, כמו בציורו "כניסת ישו לבריסל ב-1889". פרנסיס בייקון צייר אירי תיאר פרצופים מעוותים ומעוותים, שתוארו כדומים למסכות. ארכימבלדו, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס יצר דיוקנאות מורכבים המורכבים מפירות, ירקות וחפצים אחרים המסודרים ליצירת פנים אנושיות, מה שמעניק להם איכות סוריאליסטית ומסכה. ז'אן מישל בסקיאט אמן אמריקאי ששילב לעתים קרובות מסכות ומוטיבים שבטיים ביצירתו, בוחן נושאים של זהות ומורשת תרבותית.
מבין הציירים הישראליים ניתן למנות למשל את אילנה גור, פסלת ואומנית שיצרה מסכות במגוון חומרים, לרבות ברונזה, עץ ומדיה מעורבת. משה גרשוני שהרבה להשתמש במסכות כמוטיב ביצירתו ובדרכם מבקש לבחון נושאים של זהות, מגדר וכוח. רונית ברנגה אמנית קרמיקה יוצרת פסלים סוריאליסטיים ומטרידים המשלבים לרוב פנים וחלקי גוף של בני אדם בדרכים בלתי צפויות. דוד גרשטיין צייר ופסל יצר מסכות במגוון חומרים, ביניהם מתכת ועץ צבוע. יאיר גרבוז – צייר ופסל המרבה לשלב ביצירתו מסכות וסמלים תרבותיים אחרים, תוך בחינת נושאים של זהות ומסורת יהודית.
המשמעויות מאחורי הציורים המתארים פנים שנראים כמו מסכות יכולות להשתנות בהתאם לאמן וליצירה הספציפית. יש עבודות שמצביעות ומדברות על פיצול וניתוק החברה המודרנית. רבים מהאומנים שצוינו למעלה הללו עבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, וציוריהם משקפים תחושה של התמוטטות הערכים המסורתיים וקיטוע העצמי; יש עבודות שמהם עולה עניין חקר הזהות והמסכות שכולנו עוטים בחיי היום יום שלנו. אמנים אלו טוענים שהתפקידים והזהויות החברתיות שלנו נבנים ומבוצעים לעתים קרובות, במקום להיות ביטויים אותנטיים של האני האמיתי שלנו; עבודות אחרות משקפות ומבטאות ביקורת על מושג היופי המסורתי והאידיאליזציה של הפנים האנושיות. על ידי עיוות ופיצול הפנים, ייתכן שהאומנים הללו מאתגרים את ההנחות שלנו לגבי מה שנחשב יפה או רצוי; עבודות אחרות עוסקות בחקירה של תת המודע והדרכים בהן הפחדים, הרצונות והרגשות העמוקים ביותר שלנו מסתתרים לרוב מתחת לפני השטח של האני המודע שלנו. על ידי הצגת פרצופים שנראים כמסכות, ייתכן שאומנים אלה מרמזים שיש בנו יותר ממה שנראה מיד.
לפילוסופים היו מחשבות ודעות שונות על מסכות לאורך ההיסטוריה. פרידריך ניטשה ראה במסכות חלק הכרחי מהקיום האנושי, בטענה שיחידים חייבים ללבוש מסכות על מנת לנווט בחברה ולהגן על עצמם מפני שיפוטם של אחרים. לדעתו, מסכות יכולות להוות מקור לכוח ויצירתיות, ולאפשר לאנשים לבטא היבטים שונים של אישיותם ולחקור את הפוטנציאל שלהם. מרטין היידגר ראה במסכות דרך להסתיר את האני האמיתי של האדם. לשיטתו, חבישת מסכה יכולה להיות דרך להימנע מאמיתות קיומו וממציאות התמותה של האדם עצמו. הוא האמין שאפשר להשיג אותנטיות אמיתית רק על ידי התמודדות עם התמותה של האדם ולחיות במצב של מודעות מתמדת למגבלותיו שלו. ז'אן בודריאר ראה במסכות סמל למצב הפוסט-מודרני, בו המציאות מקוטעת ומעוותת. לדעתו, ניתן לראות במסכות מטפורה לאופן שבו אנו בונים את הזהויות שלנו בעולם המוגדר יותר ויותר על ידי דימויים והדמיות. מישל פוקו ראה במסכות כלי כוח, המשמש את בעלי עמדות הסמכות לשלוט ולתמרן אחרים. לשיטתו, מסכות יכולות להוות דרך לאכיפת נורמות חברתיות ולדיכוי האינדיבידואליות, יצירת חברה שבה קונפורמיות וצייתנות מוערכים מעל לכל.
במבט אישי
"הרחק מכאן מתרחשות הפנים" ( יונה וולך)
הנושא של מסכות העסיק אותי עוד הרבה לפני שידעתי את כל שכתבתי כאן למעלה, באותה מידה כמו שגם העסיק אותי הנושא של ציור דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי. בתוך כל מה שהעסיק אותי היה גם האמן פיקאסו שעורר את סקרנותי באופן בלתי מודע ולאחר מכן באופן מודע ומובהק. כבר במסגרת לימודי אמנות כסטודנטית באוניברסיטת חיפה, מצאתי עצמי עוסקת בציורי דיוקן, מפסלת פסלים שהוגדרו על ידי המורה שלי באותו זמן כפסלים פרה קולומביאנים, ומבלי שהבנתי מספיק, הבנתי שמעניין אותי לעסוק בדימויים ששייכים לתרבויות קדומות. כשאמן בן זמנינו שואב השראה ומתכתב עם תרבויות קדומות ועתיקות קוראים לזה 'פרימיטיביזם'. כלומר סגנון אמנותי מוכר ומוגדר שמתכתב ומהדהד לאמנות של שבטים פרימיטיביים.
אחד התרגילים שאני מבקשת מסטודנטים שלי אשר משתתפים בקורס ובסדנת דיוקן עצמי הוא לרשום דיוקן עצמי כשהם מתבוננים על עצמם במראה ולאחר מכן להפוך את הציור הריאליסטי למסכה. כמובן שעיסוק זה מלווה בדיון על המשמעויות השונות של המסכה בהיבטים אמנותיים, תרבותיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים.
להלן סרטון מתוך סדנת מסיכות בהשראת פיקאסו – יוצאים מהקופסה – הסדנא התקיימה במרכזיה פדגוגית בעבודה עם גננות – בשנות ה – 90
עבודות מסיכה שנעשו עם סטודנטיות בקורס 'החלון הוא האדם עצמו' – בבית הספר לחברה ואומנויות, הקריה האקדמית אונו.
מצב נוסף שראוי כאן שיוזכר מתקשר לדברים שהתרחשו בתקופת הקורונה. אמרו, היה סגר, ואנחנו למדו אמנות מהבית. הכתה שלנו הייתה וירטואלית, מסך אצלי מסך אצלם, חלק מהמשימות היו פונקציה של הלימוד בבית. יצרנו מסכות מחומרים מצויים, זמינים ואפילו טובים ונכונים לסביבה. היה עליהם ליצר פסל מסכה מבצק שהוכן מראש ( קמח מלח ומים). הבצק רודד על משטח השיש, הועבר לשלב העיצוב, הלישה, ההידוק, העיצוב, הטיפול, ולאחר מכן "נאפה" בתנור. לאחר ייבוש הוא עבר טיפול בצבע ושילוב חומרים. את העבודה הנ"ל סטודנטים עשו אחרי שבחרו בקפידה את אופייה של המסכה, את תפקידה ואת האמירה שלה. כל זאת הם יצרו בבית במסגרת שיעורי זום, ומה שלמדנו מכך היה, שגם כך אפשר ללמוד.
להלן דוגמאות מספר של יצירות משל סטודנטיות בקורס 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי אישי וחברתי.
העיסוק במסיכה מלווה בתובנות תרבותיות, אמנותיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות. לא המקום להרחיב על כך ברשימה קצרה זו, אך הענין נידון בהרחבה בדרכים שונות ובהרצאות שונות, כמו שגם בא לידי ביטוי בחלק גדול מעבודותיי שלי עצמי.
התמונה שנמצאת בראש מאמר זה, היא תמונת הכריכה של כתב העת, ועליו יצירה שלי משנות ה- 80
ולסכום
ציינתי כאן למעלה את תקופת הקורונה. בתקופה זו עטינו מסיכות. להלן צילום ציור משלי המשולב עם שירי- אשר התפרסמו באחד מכתבי העת לתרבות ואמנות
מתוך ההשקה לספר 'נוכח בי נסתר' של פנחס גרשום – 9.5.23
איך נולדת כריכה, איך מצוות ציור לספר, והשאלה 'הילכו השניים יחדיו'?
נתחיל מהסוף. יאיר בן־חיים, כדרכו ובהתייחס לקשר המקצועי חברי המתקיים בינינו מזה שנים, שולח לי כותרת / שם של ספר, ושואל האם יש לי משהו להציע. אני כדרכי מחפשת בין חומריי חושבת מה שחושבת ושולחת מספר הצעות, במקביל, ליאיר יש אוסף גדול מאוד של צילומי עבודות שלי, שהצטברו שם במשך שנים. מקבל את אשר שלחתי, ונובר באוספים שלו. וברוחו העצמאית, ובאופן שהוא מקבל החלטות בינו לבין עצמו, הוא מודיע לי יום אחד – 'יש לי' 'מצאתי'. יאיר מוצא עבודה שנמצאת בתוך מה שנקרא 'ספר אמן'. אחד מסגנונות העבודה שלי לאורך שנים הוא שאני יוצרת בתוך ספרים קיימים. ביני לביני, תהיתי כיצד מצא באוסף זה יצירה מתאימה לכותרת שהציג בפניי.
להלן דוגמא של כמה עבודות מתוך האוסף שמצוי אצל בן חיים – מתוך ספר אמן שלי שנקרא 'והכנ – אני אז בארץ'
הספר הזה, שמצאתיו בשוק פשפשים ונקרא 'והכנעני אז בארץ' – הוא ספר שעבדתי בתוכו, כפי שראיתם בכמה תמונות כאן, הוא חלק מקונספט ומסיפור ארוך שלא כאן המקום להרחיב. רק לומר שהוא קיבל במה וחשיפה בפסטיבל השירה השני שהפיק בן חיים,פסטיבל 'דורש שירה' – שהיה בסימן הצדעה ליונתן רטוש, מי שיסד את תנועת הכנענים, ובהקשר לזה עלה גם ספרי זה, בעיקר בכתב העת 'המסדרון'. אציין שיש לי גוף עבודות גדול בסגנון הכנעני כמו שאפשר למשל לראות בסרטון – מעל המגדר סביב אשקיפה – כנענית, כמו כן ניתן לצפות בעבודות נוספות מתוך ספר האמן שלי – כאן
כלומר ליאיר היו ויש חומרים משלי – והוא ברשותי 'עושה בהם כבתוך שלו'. וכך הוא מכריז יום אחד 'מצאתי'. זה לא כל כך מובן מאליו ה'מצאתי' הזה, ולא בכדי אני מעלה זאת כאן. בהמשך, כפי שתבינו אני ארצה להראות מה כל כך מיוחד בבחירה הזאת, ולהצביע על תהליכי חשיבה מעניינים,
להלן התמונה אותה בחר העורך, לספר שכותרתו כאמור 'נוכח בי נסתר'.
עוד בטרם פרשתי כאן משנתי, ועוד בטרם יעלה הדיבור ובהרחבה, נראה שגם ללא אף מילה אחת מטעמי, הנוכח והנסתר זה בתוך זה – מובנים ונראים בתמונה הנוכחית. מכאן, כמובן ברצוני להמשיך ולדון בקשר המיוחד שיש בין היצירה לכותר – לשם הספר, ולאחר מכן להמשיך ולהצביע על הקשר שמתגלה בין היצירה לתכנים פנימה.
כדי להבין את עומק וסוד הדברים ארצה לספר תחילה על ההיסטוריה הפרטית של הציור הנבחר. מה שנקרא גלגוליה של יצירה. רוצה לומר שגם ליצירה הנראית נכוחה יש סיפור שנסתר בה פנימה. רוצה לומר שמעבר לנוכח יש הרבה נסתר.
ובכן, מי זה הציור הזה? הציור הזה, כפי שהוא מופיע כאן על כריכת הספר ובתוך 'ספר האמן' הוא למעשה גלגול הנשמות של מה שהיה ועודנו 'פסל'. פסל אותו יצרתי לפני כשלושים שנה.
להלן צילומים של הפסל, ומאחר ופסל הוא אובייקט תלת מימדי, הבה נראה אותו מכמה נקודות מבט. רוצה כבר לומר כאן ולרמוז, שמה שאנחנו רואים בתמונה – ציור שעל הכריכה הוא צד אחד של מי שהיה הפסל, וזה הגלוי הנוכח. בבואי לספר שתמונה זו מקורה מפסל, הרי שיש בו גם נסתר. בצילומים אלה כאן נוכל לצפות גם ב "נסתר", כלומר במה שנושא עמו הציור בהיסטוריה הפרטית שלו.
עשר שנים לאחר מכן צבעתי את הפסל בלבן. והצבתי אותו על מרפסת ביתי. השמש משתעשעת בו, ואני עוקבת אחריהם, הפסל, השמש, הצל, האור, פגעי הזמן – עוקבת ומדי פעם שולפת מצלמה ומצלמת. רק הפסל ואנוכי יודעים את עברו שעתה הוא נסתר. פעם צבעו היה אחר. בהמשך נראה ונבין, איזה משמעות יצרה השמש ומשחקי הצל ביצירה זאת, ובהמשך גלגוליה.
כפי שניתן לראות, אני מצלמת את היצירות ומנציחה את השלבים השונים בחייהם. ועתה מבחינתי היצירה היא לא רק פסל, היא גם צילום, דימוי כפי שזה נקרא, ואת הצילומים עצמם אני מעבירה לעוד וריאציה מה שנקרא 'פוטו קופי' – במכונת צילום. וכך היצירה מקבלת שרשרת דורות, כאשר היא אובייקט תלת ממדי, היינו פסל, היא דימוי דו ממדי בשתי וריאציות של צילום. וכצילום היא הופכת להיות בעבורי עוד חומר לעבודה. אוסף הצילומים נשמר ומתויק בתיקיה מכובדת משלו, הוא יודע ואני יודעת – וכל זאת בלי לדעת שהזמן שלו יגיע.
עוד עשר שנים חולפות ומגיע זמנו של הספר 'והכנעני אז בארץ'. שם אני עוסקת בכנעניות. לא כאן המקום להרחיב ולדבר על הנושא הזה רק אציין שהפיסול שלי באותם זמנים מאד מתקשר לזרם הכנעני. וכך למעשה אני עוברת לכאורה לעסוק בעבודה זו כשהיא עברה סוג של "גלגול נשמות" ומפסל תלת ממדי הוא צילום דו ממדי, אבל העבודה בתוך ספר אמן הופכת להיות אותה יצירה בתוך אובייקט 'תלת ממדי' שכן היצירה עצמה היא הספר בכללותו.
גם לא המקום להרחיב כאן ולהסביר מהו 'ספר אמן' ומהם דרכי העבודה שלי בו ובהם. עם זאת חשוב היה לציין זאת משום שזה המסע שאותו היצירה הפרטית המדוברת כאן, נושאת עמה על גבה ומאחוריה וכפי שכבר נאמר זה חלק ממה שנסתר בה, ובנוכחות החזותית שלה.
זוהי אם כן הופכת להיות שעתן המבורכת של הצילומים אשר המתינו בתיקייה במשך עשור. עתה ברוח הספר, וברוח התאמתם לאופי הספר ההולך ונוצר, הם שייכים לנושא הספר כאמור ו'הכנעני אז בארץ' שזה שמו המקורי, וכיצירה ההולכת ונרקמת וקורמת אורה ועורה הסבתי את שמו ל 'והכנ-אני אז בארץ'.
בתוך דפי הספר שבהם אני עכשיו עושה כבתוך שלי אני מדביקה את הפסלים – צילומים ומציירת עליהם. והספר עם כל נכסיו המקוריים – הכתב, הטקסטים, הצילומים, הרישומים – הופכים להיות חלק מהיצירה. לעתים הם מבחינתי דף חלק ואני מתעלמת מהם, לעתים הם חלק ממה שנוצר עכשיו על דף הספר. וכך כל האובייקט הזה 'ספר אמן' הופך בעצמו להיות מקום שבו מתקיים דיאלוג בין הנוכח לנסתר. הציור החדש שעולה על דפי הספר הקיימים (עם כל נכסיהם) הוא הנוכח שמסתיר לעתים את הכתב שהיה שם מימים ימימה. לעתים הכתב קובע את הטון והוא הנוכח שמסתיר את הציור- צילום שמתארח בין דפיו. נוצר מאין מאבק בין הישן הקיים הנוכח, לבין החדש המחדש המנכיח. ואינך יודע לעתים מה באמת נוכח שם ומה נסתר. וביחד הקצוות האלה של נסתר נוכח מייצרים שלמות חדשה ואחרת. את הכתוב איני מתאמצת להסתיר, הוא שם, הוא עובדה קיימת. הוא מתווסף, מתערבב, נעלם, מתגלה, משתלב.
בן־חיים מתוך עשרות ציורים מצביע ובוחר את היצירה הזאת.
עתה משהיא ניצבת על כריכת הספר, נראה כאילו נועדה לו מלכתחילה, אולי נוצרה בעבורו. ואכן אלה הם דרכיה של יצירה בכלל.
אנחנו יודעים לומר שטקסטים משוחחים ביניהם כל הזמן, בשפה המקצועית קוראים לזה אינטרטקסטואליות. חוקר התרבות ההוגה והפילוסוף ג'נטי אומר שכל הטקסטים בעולם התרבות משוחחים זה עם זה. וזה קורה בין אם אנחנו גילינו זאת, בין הצבענו על כך, בין אם ידענו ובין אם לא. כך מטעים ג'נטי וחוקרי תרבות אחרים. השיח, רחש בחש טקסטואלי – קיים תמיד.
פרשני תרבות, אשר עוסקים בקריאה פרשנית מזהים זאת, או מצביעים על כך, ובדרך זו דולים את המידע המרתק הזה ונותנים לו תוקף. ובהקשר זה, ובהקשר למה שנאמר, אני מצביעה ואומרת זהו אחד הצדדים של הנוכח הנסתר- כפי שראינו עד כה. בהמשך נחשוף עוד כמה נסתרים שחבויים בנגלה שלפנינו. כלומר נהפוך את הסמוי לגלוי, ולו באופן זמני.
כשאנו אומרים 'נוכח בי נסתר' ניתן לשמוע זאת כמה שנאמר שהנסתרות היא הדבר החזק שקיים בי. נוכח בי בתוכי. ייתכן שאצל הסופר, ייתכן שאצל היצירה, וייתכן שאצל הקורא. באותו זמן נוכח בי נסתר מדבר על דואליות שבו הנוכח הגלוי הוא הסמוי, ואילו הסמוי קיים נוכח ואולי בכלל לא נסתר. זאת במידה ונדע איך לראות, איך להסתכל.
השיח אותו תיארתי קודם לכן בין הטקסט לציור, ואשר צויין שהוא הקיים והמבעבע במסדרונות האפלים של עולם הטקסטים, יש שיאמרו מתקיים בתהומות הנשייה. אך גם לטקסטים אלה בין אם אלה טקסטים מילוליים, ובין אלה טקסטים חזותיים ומילוליים, כשזה מהדהד לזה, להם יש תת מודע קולקטיבי – כפי שמציינת ד"ר אסתר אזולאי במחקריה. השיח הזה כבר היה שם, וחכה עד הסרת הלוט. וגם הלוט שהוסר לכאורה בידי בן חיים, בכך שהוא חיבר ביניהם פיזית, עדין לא חושף את הנסתר הגלוי, והנה בעוד הוא נוכח רב בו הנסתר.
יתרה מזאת, משהוציא בן חיים את הציור הזה מהקשרו – מהספר בו הוא נטמן ונטמע – התגלו לי עצמי דברים חדשים, קודם לכן לא הבחנתי בהם. רוצה לומר הם שם, הם היו שם תמיד, עיני לא לכדה אותם. ללמדנו שזה היה נוכח ובו בזמן נסתר. מן הראוי לציין ולומר, שכאשר יוצר מסיים יצירה ונפרד ממנה, הוא הופך להיות צופה ככל צופה אחר. כאשר חזרתי אל היצירה כשאנחנו שתינו כבר ישויות נפרדות, ראיתי אותה בעיניים נוספות, עיניים שעדיין לא היו עמדי כאשר היינו בעת ההתהוות כגוף אחד. עתה נגלו דברים חדשים, שאני היא זאת שטמנתי שם, אף כי לא ידעתי. נציין, כפי שסוברים חוקרים שבעת היצירה ישנה ידיעה אשר יודעת את עצמה והיא מעבר לידיעה המודעת של היוצר עצמו.
אחת המשימות החשובות כשאני עובדת בתוך ספר, שיש בו ממן הקיים, ויש בו כתב ויש לו עיצוב משלו, זה הדיאלוג עם הקיים, עם הנוכח, עם העובדות הקיימות. בשבילי הדף בספר הוא תמיד בשני תפקידים. אני גם מתייחסת אליו כאל דף ריק, שכן אני הרי מציירת ועובדת עליו כאילו אין כלום, ומצד שני אני יודעת שיש שם דברים. הכתב, מלבד העובדה שהוא כתב שנושא עמו תוכן, הוא גם צורה. שהרי כתב הוא קו, כתב הוא צורה.
וכך מתהווה לו הפסל- צילם – ציור בתוך הדף בספר. מתמקם. קצת דוחק את הקיים, קצת משאיר לו עדות ונוכחות, קצת אטום, קצת שקוף, קצת מתמזג וקצת בולט. והנה שוב, כמו שאמרתי כבר בפעולה הזאת, בעצם הפעולה יש לנו את התופעה של נוכח נסתר. מה נוכח, מה נסתר, מה נמחק ומה נשאר ונשמר, מה בולט ומה מטושטש, מה מקדימה ומה מאחור.
הבה נתבונן בדמות שעל כריכת הספר. אנחנו רואים דמות, חזית של פנים – דימוי של פנים. לכאורה יש שם סמנים של עיניים, אף ופה. אך בתוך הפנים החזיתיות האלה, מבצבצת דמות נוספת במצב של פרופיל. והנה אנחנו מזהים דמות בתוך דמות. זאת מביטה לפנים – חזיתית. ובתוכה דמות נוספת נסתרת, נוכחת, אשר מביטה בפרופיל מהצד אל הצד. פנים בתוך פנים. והרי בעברית ממילא זה קיים, שהרי המילה פנים מכילה בתוכה גם את המילה פנים (תוך) ובו בזמן גם את המילה צדדים (פן). כלומר, אנו רואים בציור עצמו נסתר ונוכח בו זמנית יחד כאשר אינך יודע מי הוא הנסתר ומהי הוא הנוכח. כאשר אינך יודע עם המבט הוא חזיתי, או צדדי, או זה גם זה.
זה המקום להזכיר את פיקאסו שהוא האמן הראשון שיצר כך, ומצא בתוך חזית הפנים את הפרופיל. אודה שלא חשבתי עליו ועל עבודותיו במודע כשציירתי זאת, מאידך איני יכולה להישבע ולומר שהוא לא מצוי בתודעתי מאז שנחשפתי לעבודותיו, וייתכן שמשם זה פעל, והתכתב, ושוב על כך אומר הנה לנו עוד נוכח נסתר. אמרנו, טקסטים מתכתבים בתרבות, זה עם זה, זה על זה. זה מהדהד לזה, וזה קורה בין אם נתכוון נדע על כך ובין אם לא. אז גם פיקאסו השתחל לכאן, מתוך הזיכרון והדיאלוג הקולקטיבי וגם הוא נסתר מאוד נוכח.
עוד נאמר על העבודה, ראו את דימוי העיניים. שהרי אלה מסמנות מקום של עיניים, מרמזות על עיניים, מסמלות עיניים, אבל לא נראות כמו עין במציאות – ואין זה משנה. יחד עם זאת הם גם מסמנים ומסמלים חלונות. והרי אנו אומרים, לא אחת, על העיניים שהם החלונות לנפש. אז הנה לנו עוד אופציה שבה הנסתר, זה שחבוי בנפש, יכול להתגלות ולהיות נוכח, אפילו במרומז.
עד עכשיו דיברתי על הציור, על קורותיו, על מה שהוא מביא עמו אל המפגש שאקרא לו 'נוכח בי נסתר'.
רוצה לומר שבעת שהוא הגיע למפגש הטקסטואלי בו טקסט חזותי נפגש עם טקסט מילולי כאשר זה משלים את זה, הוא עצמו כבר נושא עמו היסטוריה ומטענים שבהם הנוכחות נסתרת, והנסתר נוכח – כפי שתיארתי עד כה.
אבל, אמרנו, ולא בכדי אני חוזרת על זה שוב, טקסטים מתכתבים זה עם זה, וכאן המקום לצטט את הפסוק הידוע האומר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו (עמוס פרק ג' פסוק ד'). כלומר אין מקריות. כאשר שניים הולכים יחד, יש להם מן משותף.
בקראי את השירה של פנחס גרשון, אני מבחינה במצבים שונים בהם מה שנוכח בו נסתר, או מה שנוכח במציאות כל שהיא הנגלית לעיניו יש הרבה מן הנסתר, וגם להיפך, הוא הנוכח מביט במציאות כל שהיא ורואה בה, בו זמנית את הנסתר, את מה שמלפני השטח ומה שנמצא מתחתיו.
אשר הוא שואל בשיר 'לפני התרסקות' "האם אני יודע שאיני באמת לבד" – הוא מנהל שיח עם עצמו המודע והלא מודע, עם מציאות שיש בה נעדר נוכח 'חייכתי כשהחזיק אותי מישהו בלי ראש' – הוא בתמונה צילום ילדות, נראה שהוא לב מחייך, אך הוא מוחזק, והוא מחייך, ואותו אחד בלי ראש, כמובן נוכח נעדר, או הנעדר הנוכח. בשירת המקוננות המשורר הוא הילד, אשר גם כאשר הוא מביט בזקנות, הוא זה ששמוע את הרוח המדברת עם קולותיהם. הוא הילד הרואה את הזקנות אשר אולי אינן יודעות שהוא מתבונן בהן, ומשכך הריהו סוג של נסתר נוכח. וכך שיר אחר שיר, הילד שממהר לרדת מהאוטובוס ולהיצמד לאימו שלא הרגישה בחסרונו כמו שגם לא בנוכחותו "ירדתי בבהלה נצמדתי לשמלתה והיא לא הרגישה". כמעט שיר אחר שיר אנו חשים במשורר הנוכח בין צללי מראות, רגשות, מחוות, רואה וחש, אומר ולא אומר. אומר לעצמו, או כותב בשירתו, כמי שמסיר שכבות, מסיר קליפות כמו שהוא עצמו מציין "רק להסיר את מסך העולם שהוא עמלי רק לקלף את הקיר מולי" בשיר 'לקלף את הקיר'. ואין משפט שמתאר יותר את המציאות הזאת של נוכח בי נסתר כמו "אור היום עור לחושך שלי"
ניתן לראות בכל שיר את השיח החי הקיים הבוהה, או בוכה, היודע את הסמוי, והמסתיר את הגלוי. אסיים בעוד שיר שמבטא באופן כל כך ברור את אותה נוכחות נסתרת, רוצה לומר את הנוכחות החזקה של הנסתרות. השיר 'הצופה האילם" – "אם הייתה מצלמה יכול להיות שהייתי משוגע. עבורי זה בריא לדבר עם עצמי. עבורי זה בריא לקלל, לשיר, לרקוד בדרך לשומקום. כי בבית הקפה אני אלם – המחשבות יורדות מהראש וזולגות לעיניים".
וכך אני סוגרת את המעגל ואומרת שלא רק לציור עצמו יש היסטוריה וחזות המספרת על הנוכח שבו נסתר, על הגלוי הנושא עמו בגלוי משהו שמספר על הנסתר, על הנסתר שאני גיליתי וחשפתי ביודעים ושלא ביודעין, אלא שבעיקר בעיקר, משום הבחירה של ציור זה להיות בפתח ספר השירה הזה, הרי שגם והרבה מתוך מה שנאמר בו במילים מהדק ומנכיח את הנסתר הופך אותו לגלוי ושומר על חידתו בו בזמן.
הבאתי לכאן טעימה קלה מתוך השירה של גרשון, כדי להראות כיצד ציור אחד בכריכה יכול לדבר עם תוכן מילולי כאילו הלכו שניהם יחדיו כי נועדו.
על התערוכה 'בשני קולות' – עבודותיה של רותי סגל, בבית האומנים ע"ש שאגאל בחיפה – דצמבר 2022
ד"ר נורית צדרבוים
בית האומנים ע"ש שאגאל עדיין מתפקד שם בחיפה – תערוכות הולכות ובאות, אמנים הולכים ובאים וכך גם המבקרים. שם הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987, שם השתתפתי בפרויקטים שונים בתקופות שונות עם אנשים שונים. משם יצאנו והלכנו הלאה, לשם חזרנו לפעמים. בית עם הרבה היסטוריה.
ולמה אני אומרת את זה?
כבר איני חיפאית ובמקום הזה כבר לא ביקרתי זמן רב.
הייתה לי סיבה להגיע לשם – לפתיחה של התערוכה המשותפת של רותי סגל וסאלאח אל קארא – 'בשני קולות'. הסיבה הראשונה הייתה הקשר שלי לרותי. הכרות רבת שנים שנמשכה על הגשר הזה של אמנות ויצירה. אני מכירה את רותי מתחילת דרכה כאומנית, רואה אותה לאורך השנים וזו הייתה מבחינתי סיבה מספקת להגיע למחוזות המוכרים לי, ולראות מה קרה? אם קרה? איך קרה? לפרגן לרותי ולראות מה שלום האמנות שלה. כמובן שגם עניין אותי הדיאלוג המתמשך בינה לבין אל קארא (ועל זה אכתוב בנפרד)
אז הגעתי אל "היערות" של רותי. וכמה שישמע קלישאתי לומר ש 'האדם הוא עץ השדה', כבר למדתי בחיי המתבגרים, שלקלישאות יש כוח ובמיוחד אם יודעים להניח אותם במקום הנכון. רותי היא האדם הזה, או אחד ה"אדמים" שעליהם זה נאמר. רותי היא אומנית עץ השדה. השדה הוא מקור ההשראה שלה, השדה הוא שדה הפעולה שלה, השדה הוא השורשיות שלה. שם היא צומחת ומשם מצמיחה (יצירות).
ומה ראיתי?
שהעצים של רותי הכו שורשים עמוק עמוק בתוך ההוויה האמנותית שלה.
ידעתי מה אני הולכת לראות, הרי אני מכירה את רותי ואת יצירתה. אודה ואומר שחשבתי לעצמי, מה כבר היא יכולה לחדש? הייתי סקרנית, זה כן, אבל ליד זה גם קצת ספקנית. כי 'מה היא כבר תחדש'?
שמחתי לגלות שהיא חידשה לי הרבה. מה חידשה?
כן, עדין אלה העצים שלה, ובכל זאת, כמו שאמרתי הם העמיקו שורש. במובן של אמנות זו השפה שלה העקבית שמתחדדת, שמתרחבת, שמתרעננת שיוצרת דיאלוג קסום בין מה שאתה יודע שאתה רואה – עצים, לבין מה שאתה לא ממש יודע. שהרי העצים הלכאורה פיגורטיביים של רותי הופכים להיות מהר מאד מחול צבעים -קווים- צורות- מתנועע – וכך אלה יושבים על קו התפר שבין הפיגורטיבי למופשט. רגע אלה עצים המשתרגים זה בזה ביער עבות קסום, אולי כזה מארץ האגדות, ורגע זוהי מערכת של צבעים -קווים -ותנועה הרוקדים יחד במחול שפת האמנות כעומדים להם בפני עצמם. רגע אלה הם קטעי עצים, נקודת מבט ורגע זה יער סבוך. והפרשנות שמתחילה אצל הציירת עצמה ממשיכה לעבוד גם בעיני המתבונן.
רותי והעצים – מתעצמים. רותי מעצימה את העצים, ואלה מעצימים אותה ואת יצירתה. זהו עצם העניין.
באופן עקבי ומודע זה הנושא שעליו היא עובדת, ובעצם נראה כאילו היא שואלת את עצמה, מה עוד אפשר לעשות מאותו דבר. זו הגדולה וזה הכוח של גוף העבודות האלה, היכולת שלהם לראות ולהראות שאפשר לראות דבר אחד ולתת לו פרשנות אינסופית. רוצה לומר שהנראה, הגלוי הוא רק רמז דק לשכבות המרובות הנסתרות שהוא נושא עמו.
כמו שכבר נאמר בפתיחה, שהייתה אגב מרשימה ורבת משתתפים, עבודותיה של רותי מבטאות רגש, סערה, מחול, ותנועה. העבודות שממלאות את חלל התצוגה מייצרות אווירה של צבע ותנועה של מי שביד אחת שולטת מכוונת מודעת ומקפידה, וביד האחרת משחררת מקפיצה מושכת ומרווחת.זהו סוג של דיאלוג שמתקיים בין האונה השמאלית של המוח לבין האונה הימנית – משחק בין השכל לרגש, בין המודע ללא מודע, בין הגבולות והיצר. בין מה שניתן לראות כנוף חיצוני שהוא מקור ההשראה שלה ובין נוף פנימי שהוא עולם הרגש – החוויה והדמיון של היוצרת.
כפי שאמרתי, אני מכירה את רותי ואת יצירתה. דומה שבכל מקום שאראה את יצירתה כבר אכיר ואזהה. ובכל זאת, בתערוכה הזאת הפעם, חשתי סוג של עוד קפיצת מדרגה. עוד עומק, עוד רוחב עוד משהו שמגבש את כלל עשייתה לאמירה מאוד נחרצת – בבחינת את מה שכולכם רואים, עצים, אני ( הציירת ) רואה קצת אחרת, או הרבה אחרת. ואת מה שהיא רואה היא מראה.
בד בבד, אני מדמה את הסטודיו של רותי כסוג של מעבדה שבו היא בודקת בכל יצירה מחדש, איך יראה העץ החדש אותו היא נוטעת על בד הציור. התחושה שלי היא שבכל פעם שרותי יוצאת למסע הציור היא הולכת אל הלא נודע, שנודע לה רק כאשר היא מחליטה שהציור הסתיים.
שמחתי להיות בחיפה, בבית שאגאל הישן המוכר והידוע, לפגוש חברים יוצרים ותיקים. שמחתי לגלות שאנשים בחיפה שמים פעמיהם אל אזורי התרבות – בית שאגאל, הוואדי, החג של החגים. צחקתי כשכולם התפלאו "שהואלתי בטובי להגיע מהמרכז".
ובתור חיפאית שפעם גרה ליד המון עצים, ועכשיו גרה ליד המון ים, שמחתי לפגוש את היערות של רותי על הקירות, ורציתי להגיד ש "מרוב עצים לא ייראה היער" ( זה הרי המשפט המוכר ) וחשבתי שכאן יהיה נכון לומר ש"מרוב עצים כן רואים תערוכה". ועוד אני רואה, יודעת, ומבינה שרותי לעולם לא שבעה ממראות העצים – מהאופן שבו היא רואה אותם – ואלה לא שבעים ממנה. כל ראייה חדשה המייצרת פרשנות חדשה פותחת צוהר לאפשרויות נוספות.
אהבתי את התערוכה, אני חושבת שגם האוצרות טובה, העיצוב טוב, הדיאלוג המעניין עם אל קארא שמביא צד אחר לגמרי ( אמרתי, עוד אכתוב על כך ). שמחתי להיות ולראות.
ועוד רציתי לומר שבעיני רותי היא לא 'חוטבת עצים' אלא 'כותבת עצים'. שהרי אמנות הציור כמוה כסוג של כתיבה בשפת האמנות.
ברשימתי זו אבקש להציג וריאציות שונות, או פרשנות מגוונת למושג גמישות. אבקש להצביע על גמישות מחשבתית, על גמישות בתהליך, וכן על גמישות פיזית של החומר גופו.
בשנת 2012 הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית בגלריה החברתית במרכז תל – אביב. התערוכה נקראה 'פרצופה של המדינה'. בחרתי מבין עבודותיי עבודה שקראתי לה 'אני, תבנית, נוף'. עבודה שהיא ציור שמן על דיקט. בחרתי חלק אחד מתוך טריפטיכון[1]. כלומר בחרתי לפרק עבודה שלמה ולהציג חלק ממנה. זו החלטה לא פשוטה, אך התאימה לי. מה גם שידעתי אל נכון שכל יחידה בטריפטיכון יכולה גם לעמוד בפני עצמה. כל יחידה בטריפטיכון היא 200X90.
כאשר ביקשתי להעביר את העבודה לתל-אביב (באותם ימים הסטודיו שלי היה בצפון), נוכחתי לדעת שהעבודה גדולה מדי, ולא נכנסת לרכבי. באותם רגעים קיבלתי החלטה נוספת. החלטתי שאני מסמנת קווים שונים בעבודה ומנסרת אותה לחלקים, לאחר שניסרתי אותה לחלקיה השונים חוררתי באמצעות מקדחה חורים מדודים מסביב לכל חלק ולאחר מכן חיברתי את כל החלקים מחדש באמצעות חבל צבעוני בעובי בינוני.
ברמה הטכנית גרמתי לכך שאפשר יהיה לקפל את העבודה וכך היא תוכל להיכנס לרכב.
אבל כאן נכנסות השאלות החשובות שהם עיקר דיון זה. האם מוצדק "להרוס" עבודה ולו רק כדי שתכנס לרכב? האם לא חששתי להרוס עבודה שלמה, טובה וגמורה?
ההחלטה לחתוך את העבודה ולהשלימה מחדש אך בדרך אחרת אמנם נולדה בשל טריגר טכני שהתגלגל לפתחי, ומתוך הרצון שלי להשתתף בתערוכה. אך הטריגר הוא רק טריגר. מה שקרה כאן והוא הרבה יותר חשוב ועמוק, הוא כוחו של התהליך היצירתי, כוחה של ההברקה, הכוח של האומץ להיות גמיש. לי היה ברור מרגע שההחלטה צצה לי שהפעולה שאני עומדת לעשות רק תיטיב עם היצירה, היא תוסיף לה, היא תחזק אותה, היא תהפוך אותה למעניינת יותר. היה לי ברור שמה שהתחיל לכאורה כאילוץ היה בעצם מתנה. ברמה הנקודתית זה פעל על הסיטואציה המסוימת, העבודה – התערוכה – ההובלה – התוצאה הסופית. אבל אפשר לקרוא את כל זה כמטאפורה על החיים בכלל. לפעמים, והרבה פעמים קושי ותקלה הם הזדמנות, רק צריך לדעת לזהות אותם ולאפשר לתהליך היצירתי ולהתנהגות שיש בה ממן הגמישות לפעול.
וכפי שציינתי למעלה, לא היה זה רק פתרון טכני נקודתי. זה הפך להיות חלק מהאמירה האמנותית. ברמת האמירה – החלקים ש"נקרעו" נחתכו והרסו, תוקנו וחוברו להם יחדיו. לימים ראיתי בזה סמל גם להתרחשויות אוניברסליות של עם, אומה, ארץ, וגם ברמה האישית לחיים של אדם, ואולי גם שלי, בהם ניתן למצוא שברים – קרעים – ותיקונים.
בנוסף ברמת החומר, החלקים המנוסרים שנותרו כסוג של חתך, הוסיפו עוד רשת קווים, החיבורים שנוצרו באמצעות החבל יצרו גם הם עוד קווים, עוד צורות, ועוד מרקמים. החוטים שהשתלשלו הפכו להיות חלק מהעניין. עתה יכולתי לומר שהיצירה שלמה והושלמה. ושוב אציין, מה שנוצר ונולד כאילו מתוך אילוץ הפך להיות אירוע משמעותי שגרם לי לחזור לעבודה זו, לטפל בה, לשפר אותה ולהפוך אותה למעניינת יותר ולמסקרנת יותר.
כמובן שלצורך התערוכה המיועדת השתמשתי רק בחלק אחד מהטריפטיכון, אבל את הפעילות הזאת של חיתוך, וחיבור מחדש ביצעתי על כל החלקים. וכטריפטיכון על כל שלושת חלקיו עבודה זו הוצגה לאורך השנים בעוד מספר תערוכות קבוצתיות, ובכל פעם מצאתי עוד דרך להציג אותה.
על פי ההגדרה, גמישות ברמה הפיזית זה הנוחות לכפיפה או למתיחה – ואכן הפכתי את היצירה הזאת נוחה לכפיפה לקיפול ולתנועה, היא יכולה להתכופף ולהתקפל ולחזור למצב הקודם טרם הכיפוף. גמישות ברמה ההתנהגותית זה היכולת להסתגל לתנאים שונים ולמצבים שונים. בתהליך אותו אני מציגה כאן, גם אני כיוצרת וגם היצירה הפגנו גמישות. הגמישות המחשבתית שלי שקראה את המצב, קלטה את ההזדמנות שנרמזה מהקושי, מצאה פתרונות יצירתיים, ונתנה ליצירה חיים חדשים, כוח באמירה מחוזקת, וריאציות בתצוגות השונות.
בתערוכה 'פרצופה של המדינה' הצגתי כאמור חלק אחד, שם גם הצגתי את שירי 'אני תבנית נוף' אשר נכתב בהשראת יצירה זו. שירי זה מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט', וניתן לשמוע אותי קוראת אותו בסרטון הנ"ל – 'אני תבנית נוף '.
המסע עם היצירה לא הסתיים, וקיבל מופע נוסף ומעצים בפרויקט אשר התקיים בסטודיו שלי ואשר נקרא 'צפופים לרווחה'. שם אני תולה את הטריפטיכון ובין חלקי העבודה רושמת על הקיר את כל מילות השיר 'אני תבנית נוף'.
התחלתי את הסיפור ממה שקרה בשנת 2012, ולא סיפרתי את ההיסטוריה האמיתית של אותה עבודה, שבכלל התחילה את דרכה בתערוכה 'כן לא שחור לבן' בשנת 1990 – והוצגה בבית האומנים בירושלים. לא ארחיב כאן בתיאור התהליכים שהיא עברה מעבודת שחור לבן מובהקת לעבודת צבע, לא ארחיב את הדיבור שהיא שרדה את מיצג הגריסה שלי, שבו גרסתי עבודות מתוך אותה תערוכה. רק אומר לצורך העניין כאן, שאם צריך דוגמא חיה ונושמת למושג הזה של גמישות, הרי שההיסטוריה של היצירה הזאת, או של היצירה הזאת ושלי, היא בהחלט עדות חיה לגמישות גם במובן המחשבתי, גם כפעולה, וגם כחומר וכתוצר.
להלן צילומי קטעים ופרט מתוך העבודה השלמה
פרט מתוך הציור
העבודה השלמה – מתוך התערוכה תערוכת היחיד 'כתב תפר' – במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית' – 2017
העבודה השלמה – מתוך 'כתב תפר' – תערוכה במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית, בעכו
"אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה" ( גוסטב פלובר)
כבר יצא לי לכתוב על יצירתה של מירה שטרן, אם זה היה כאשר פגשתי את עבודותיה (עוד בטרם הכרתי אותה) בתערוכה המרתקת 'הרקמה הגדולה' שהוצגה בגלריית הצוק בנתניה, ואם זה היה לאחר מכן כשהיכרותנו התהדקה כאשר השתתפה בשתיים מהתערוכות שאצרתי. שוב אני מוצאת עצמי כותבת על יצירתה. לא בגלל ההכרות האישית, ולא בגלל החברות שנרקמה ( אם כבר ברקמה עסקינן), אלא בגלל שמה שאהבתי ועניין אותי מלכתחילה ממשיך ומעניין אותי עוד יותר בהמשך. ומה שעניין אותי כביכול מעל פני השטח, מעניין אותי לעומק יותר ויותר.
ואי אפשר בלי גילוי נאות. את התערוכה המדוברת כאן, אצרה דורית מגל, שגם כתבה טקסט נפלא, נבצר מדורית להיות נוכחת בעיצוב ותליית התערוכה, ואת התפקיד הזה לקחתי על עצמי. זהו חלקי האישי בתערוכה, דבר אשר חיבר אותי לתערוכה.
התערוכה נפתחה ב – 9.9.22 . מקבץ של שלוש תערוכות יחיד, בגלריית הצוק בנתניה. שלוש אומניות חולקות את החלל. זוהי תערוכת זכות. שלושת האומניות זכו לפני המגיפה בפרס ראש העיר. וכפי שנהוג, ניתנת לזוכים בפרס אפשרות להציג תערוכת יחיד בגלריה החשובה של העיר.ברשימתי כאן אתעכב על התערוכה של מירה – שהיא זוכת הפרס הראשון. התערוכה נקראת 'תך שרשרת' – כפי שהציעה דרורה וייצמן, וכבר למדתי שהיא אלופת השמות.אתאר בקצרה את התערוכה, ואנסה להציג כמה נקודות מעניינות מבחינתי. אעשה זאת ברוח כתיבה חופשית וחווייתית. מירה אוספת חפצים אישיים, ביתיים יומיומיים, כמו גם חפצים שסיימו את תפקידם, אלה הופכים להיות מצע העבודה שלה, או החומר הפיזי ליצירה. בשיטת האיסוף שלה היא פוגשת חפצים שמזדמנים לה בהפתעה, כמו מתגלים לה, ומגלים לה את אשר ידעה. מגלים לה שהנה זה בדיוק מה שהיא צריכה. היא אוספת בדרכים, בערמות נשכחות, כמו שגם אצל בני משפחה, חברים ועוד. אלה יכולים להיות מצעי מיטה ישנים ונוסטלגיים, מגבות מטבח, סמרטוטי רצפה, תחבושות, מעטפות של מכתבים שמייצגים חברות או מוסדות, עלוני תרופות, עטיפות, קרשים ועוד.
המצעים עליהם מירה עובדת הם חפצים שלכאורה עבר זמנם, או עבר זמן השימוש בהם, כמובן שהם מופיעים כאן בהגדרת 'רדי מייד' – שכן אין היא מסתירה את תפקידם הקודם, היינו את עברם. תפקידם הקודם הוא חלק חשוב מהאמירה. מה שהם היו בעבר, הוא חלק משמעותי ממה שהם עכשיו ביצירה החדשה. מירה מתכתבת עם העבר, העבר האישי שלה – זיכרון, ועם עבר תרבותי היסטורי שמתקשר לזיכרון הקולקטיבי וקושרת ביניהם . קושרת רעיונית וקושרת בחוטים.
בשירה 'תיקון' , המופיע גם הוא בתערוכה, כשהוא רקום אות באות היא מעירה ומציינת את ההקשר 'איכרה קשישה מתקנת גרביים' – מזכירה ומאזכרת ציור של פיסארו משנת 1902. וכך כותבת "….עֵינַיִם פְּרוּמוֹת / בְּגֶרֶב קָרוּעַ / טוֹווֹת קוּרֵי-זִכְרוֹנוֹת: / אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא הִטְלִיאָה, / בְּיָדַיִם רַכּוֹת נְבוֹנוֹת.."
עכשיו, בתערוכה זו, מירה היא האמא, היא המטליאה ומתקנת, לכאורה בדים, למעשה זיכרונות – או להיפך.
לכאורה ומצד אחד, מירה עוסקת בעבודה עמלנית מסורתית. רוקמת. חוט ומחט, רושמת ורוקמת, רושמת ורוקמת. וכבר ברור שאין זו רקמה בבחינת אמנות שימושית, או רקמה לשם קישוט. אך מאידך ולמעשה הרקמה של מירה שיש בה אפילו משום הסיזיפיות היא רקמה כאמירה. היא דוקרת בבד, פוצעת אותו, יוצרת תך שחור, שרודך אחר תך שחור, ויוצרת דימוי. המילון יאמר לנו שרקמה זהו מעשה מחט, תפירת צורות שונות באריג בחוטים צבעוניים לשם נוי וקישוט, לפיכך זה המקום לשאול – האם אכן התערוכה הזאת עוסקת ברקמה?
אפשר לשאול, או להתריס ולומר שאם רוצים ליצר או להציג דימוי, הרי שאין צורך לרקום, ובוודאי אין המטרה היא קישוט ונוי. אם יש צורך לאמן בדימוי הרי די אם יעסוק ברישום. כלומר מי חשוב כאן הדימוי או הרקמה? כאן, האומנית תחילה רושמת, ומייצרת רישום מדויק בקו, ולאחר מכן רוקמת ומעלימה את הרישום. הרישום הוא רק הבסיס, הכלי, היסוד למופע האמיתי – והוא הדמוי הרקום. מבחינתה הדימוי צריך להיות רקום, הרקמה נושאת תפקיד אחר. מכאן ניתן להבין שהרקמה בתערוכה זו היא אמירה בזכות עצמה, ובפני עצמה. וזאת עם כל הכבוד לתחום ולמאפייניו, שהרי לו רצתה להסתפק בדימוי הרשום, הייתה נשארת בסביבת החומרים של עפרון ונייר.
'תך השרשרת'- שהוא גם שם (התערוכה) וגם צורה ופעולת רקמה – מוביל לשרשרת של אסוציאציות שנקשרות למילה 'רקמה' -'רקמה אנושית', 'רקמת העור', 'מרקם' (בבחינת טקסטורה), ומתוך עולם הטבע אנחנו מכירים את 'רקמת העלים', 'רקמת שרירים' – כלומר הרקמה היא לא רק פעולה ומלאכה עמלנית, רקמה זה מושג. רוצה לומר שהרקמה כשם המתאר פעולה, כפעולה פיזית נוכחת, מופיעה כאן כמטאפורה מורכבת ומעובה עם שלל משמעויות.
המעניין ביותר בהקשר זה הוא 'ספר הרקמה' – זה שם ספרו של יונה אבן ג'נאח מגדולי המדקדקים בימי הביניים בו ניתן ניתוח מפורט של מבנה הלשון העברית. מירה, עוסקת גם בלשון, למדה לשון, לימדה לשון וכותבת שירה. כך היא מתכתבת עם עצמה. עם עולמה התרבותי ועם עולמה הרגשי כפי שעולה בבית אחר בשירה 'תיקון' "…אִמָּא הָלְכָה / כְּדֶרֶךְ עוֹלָם / וְלָעַד פָּעֲרָה בִּי חוֹר / וַאֲנִי תּוֹפֶרֶת טְלָאֵי זִכְרוֹנוֹת / שְׁזוּרִים אֶגְלֵי דֶּמַע וָאוֹר" .
בפעולת הרקמה יש יופי משל עצמו, כמו שהיא גם סוג של מדיטציה. היא מייצרת קשר וזיכרון לעבודות מסורתיות, וכאמור לבית הוריה כפי שעולה מתוך שירה, כפי שנרמז מתוך המצעים עצמם (ציפות של כריות, סדינים ). כך היא גם מתכתבת עם אמנות נשית, נשיות, מגדר, חברה, אישים, אמירות, ותופעות חברתיות וסביבתיות. קושרת קשרים, פורמת, תופרת מחברת ומתקנת.
השיר תיקון, עצם פעולת התפירה/רקמה, האזכור של אימה "אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא הִטְלִיאָה" כל אלה מרמזים ומהדהדים למושג הגדול בפני עצמו 'תיקון עולם'. מושג זה מדבר על ההגנה והטיפוח של אורחות החיים של האנושות, והכוונה היא מהפכה ותמורה בחיי האנושות. בנוסף במושג זה תיקון עולם יש מרכיב של 'הבאת גאולה'. וכך 'תיקון עולם' הפך להיות מושג מקובל במשנותיהם של הוגים, מהפכנים ומדינאים ברחבי העולם בעת החדשה.
במשנה מונח זה מוזכר בהקשר שורה של תקנות שתוקנו על ידי נשיאי ישראל, הלל הזקן , רבן גמליאל. ניתן למצוא את המושג גם בתפילה, בקבלה ובהלכה. בתערוכה שבה נוכחת פעולתה התיקון הפיזית, כמו גם השיר ושמו, ניתן לראות שמירה עוסקת בשאלות ובסוגיות חברתיות הזועקות ותובעות שינוי ותיקון.
זו לי כמעט הפעם הראשונה שאני רואה תערוכה שיש בה קריאה – זעקה – צעקה והיא כל כך שקטה. זאת מירה – נוקבת ושקטה כאחד. נוגעת באמצעות אזמל חד, או במחט חדה ודוקרנית במסרים חשובים, בעוולות, ובדברים הדורשים תיקון. זאת היא עושה בנועם הליכות, בשקט, ובסבלנות. "נראה שמירה מרכזת את כל רעיונותיה היצירתיים בביתה הצנוע, בבית השייך לעבר, אך למעשה היא מגיבה לאירועים בהווה ומקווה לטוב בעתיד….. עם חומרים אלה ומהבית האישי, יוצאת מירה למסע אל החברה האנושית, הזקוקה לתיקון עוולות. על הבד הפשוט היא זועקת את הפגיעה באדם, באישה, בחיה, באקולוגיה ולאחרונה בבדידות שהקורונה כפתה עלינו" כותבת דורית מגל בדבר האוצרת.
גם הכותרות ושמות העבודות מעידים על כך: 'מעגל חיים', 'ללא כותרת ( המטבח של גולדה ופרסומת)', 'לשבור את תקרת הזכוכית', 'לא עוד אסקופה נדרסת', 'תוהו ובוהו', '75 גרם חמלה' ועוד.
הכול זז, ונע ומתנפנף בקלילות, הבדים רכים, שקטים, הקו הוא דק עדין. העבודות תלויות על קיר לבן, בבחינת לבן על לבן, ורק הצל שנוצר בעקבות המרחק והתאורה מוסיף להם נופך משלו ומחדד את האמירה. יחד עם זאת הבדים קמוטים וישנים (יש להם היסטוריה), הרקמה היפה מוצגת לעתים בהיפוך ( אתייחס לזה בהמשך), נראה תחבושות, סמרטוטי ריצפה, תיבת דואר ישנה, עטיפות של קפסולות כשהן מפוסלות. אלה מראים לנו איך אפשר להתבונן על החיים, דרך חפצים, דרך מילים, דרך הצירופים שלהם, ולעשות באמנות, אמנות מהחיים. להשתמש בזניח ובנפסד ולעשות ממנו עיקר, כמו לרומם את הנחות. בעיני זו דרך חתרנית חכמה ועדינה, כדי להצביע על הדרוש תיקון.
והנה האוקסימורון – מירה משתמשת בטכניקה ובפעולה שנועדה מלכתחילה וביסודה למטרות קישוט ונוי, כדי להציג בצורה נאה – יפה – אמנותית, דווקא את פניה הלא יפים של המציאות. את הכאב, את העוולה, את הזיכרון. ואפשר להמשיך ולעסוק בזה עוד ולמצוא רבדים נוספים. אסכם בקצרה ואומר שכל היופי הזה בעצם שופך אור על העוולות ומזמין את הצופה להסתכל סביבו דרך עיניה, וידיה של היוצרת, כמו לשים לב.
הוא שאמרתי, אפשר לצעוק בשקט, אפשר להציג באופן יפה את המכוער, אפשר לצרף את מה שאולי לא נועד מלכתחילה לשכון יחדיו. כמו לצאת מהסדר ולעשות בו סדר, ולקוות שיהיה בסדר.
היוצרת שמה לב. היא אוספת פרטים ופריטים שכמעט אבד עליהם הקלח, ומראה שהם יכולים להיות חשובים. מספיק חשובים כדי שיגרמו לה לשבת ימים ולילות ולרקום עליהם. אמרתי רוקמת את עצמה לדעת. והיא יודעת. כי בתוך ההחלטות הספונטניות והיצירתיות יש ידיעה וידע.
זאת לא הרוקמת שמקשטת לנו את החיים בחפצי חן. זו הרוקמת המבקשת לעשות תיקון. דרך פעולה, דרך זיכרון, דרך חומר ודרך התוצר. היא מעלה שוב לתודעה את המושג 'דלות החומר' – בכך שהיא משתמשת בחומרים דלים.
דלות החומר זהו סגנון שהתפתח באמנות הישראלית בשנות ה – 60, 70, 80 . מאפייניו הוא שימוש בחומרי יצירה דלים, לעתים רישול אמנותי, ויחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.
על כן, בין השאר, מירה אינה חוששת להציג חלק גדול מהיצירות במה שנקרא 'הצד ההפוך'. שהרי אין כוונתה להציג רקמה יפה ומהוקצעת, אלא את העבודה, הרישום שנעשה באמצעות מחט, הקו המתלבט והמהוסס שנוצר ב"צד ההפוך'- שמבחינה חזותית, לטעמי , וגם לדעתה, מעניין יותר ועשיר יותר. גם בכך יש אמירה – בבחינת לא כל מה שרואים הוא אכן כך, לעיתים מן הראוי שנבחן דברים מהצד הנסתר, או נתבונן עליהם בהיפוך על מנת לגלות מה באמת ישר. שנראה מכאן ומשם את מה שלא רואים כאן ושם.
ניתן להרחיב את הדיבור על כל פרט שנמצא בתערוכה. אם זה דימוי התינוק שלקוח מדימוי תינוק פרסומת והאסוציאציות שהוא מעלה אצל היוצרת, אם אלה דימויי דיוקן של גיבורי תרבות, או אחרים שמסומנים בזיכרון הקולקטיבי, אותם היא קושרת ומחברת לדיוקנאות הקרובים אליה, אם אלה כותרות קבועות שהופכות להיות סוג של סלוגן רעיוני בתערוכה, והכתב ש "נושא על ראשו" שני כובעים, גם כנציגו של התוכן וגם כמופע צורני.
מירה רוקמת שיר – רוקמת מחשבה – רוקמת על בד או על כל דבר מזדמן, רוקמת תוכניות, רוקמת "אֶת חַיַּי, תַּךְ גָּלוּי וְתַךְ נִסְתָּר. וְתַךְ…. , …… פּוֹרֶמֶת. וְנוֹתָרִים בִּי סִימָנֵי הַדְּקִירוֹת" ( מירה שטרן, השיר סימנים).
הערה אחרת קטנה נוספת וחשובה.
באירוע הפתיחה אמרה לי אחת המבקרות שהתלהבה מהתערוכה, חלקה למירה שבחים והוסיפה לומר בתום לב "עכשיו היא צריכה ללמוד לצייר" שמעתי את דבריה, תיקנתי אותה ואמרתי לה שמירה יודעת לצייר ולרשום מצוין, וקודם כל ולפני הכול היא יודעת ותמיד ידעה לצייר.
למה אני מעלה זאת כאן?
משום שדברי אותה אחת, מייצגים חשיבה די מקובלת של אנשים רבים, ומתברר שאפילו בין האומנים. אלה החושבים שבכל יצירה, ובכל ציור, ובכל תערוכה האומן צריך להוכיח שהוא יודע את המלאכה. או במילים הפשוטות יותר 'יודע לצייר'. ואני אומרת 'מלאכה', משום שאמנות זה הרבה יותר ממלאכה. המלאכה היא רק הבסיס – השפה – הכלי – ונקודת המוצא.
אתה יכול לדעת את השפה מצוין, ועדיין אינך יודע לכתוב שיר. אמנות היא שירה חזותית.
לדעתי (ולא רק לדעתי, כמובן), אמן פעיל, עכשווי, שמציג תערוכות לא חייב להוכיח לעולם שהוא יודע לצייר, ושהוא אמון על המלאכה, או מצייר יפה. הנחת העבודה היא שאם הוא אמן פעיל, אזי שפת האמנות והיצירה מוכרים לו, הוא בקי בה, הוא יודע את מלאכתו. ודווקא מתוך הידיעה הזו, ומתוך המיומנות שלו הוא יוצא והולך הלאה למקומות נוספים.
מירה לוקחת את הידע שלה, את המיומנות , את עולם התובנות והרגש ועושה עם זה ומזה עוד דברים ואחרת. האמנות לא מותנית בשאלה הבלעדית האם אני יודע לעשות? ( ההנחה היא שאם אתה אמן, אתה יודע את מלאכתך), אלא מה אני עושה עם מה שאני יודע? וכיצד אני יוצא עם זה לעולמות אחרים, שאולי קודם לכן לא ידעתי אותם, ואולי הם עצמם לא ידעו את עצמם.
לפיכך, צריך לומר. מירה ביצירתה מביאה משהו אחר וחדש, ועושה זאת בדרכה.
ומדוע אני אומרת בדרכה? משום שגם בבחירות שלה, אם זה 'רדי מייד' readymade, אם זה 'דלות החומר' ואם זה שילוב מלאכות, פעילות עמלנית, ואם אלה מסרים חברתיים, הרי שאלה דברים שעושים, ואשר נעשו בעולם האמנות בדרך זו או אחרת. עם זאת, מירה, מצאה דרך להטביע את החותם האישי שלה, את דרך הביטוי שמייחדת אותה. את זה, שבכל תערוכה, אתה כבר תדע שאלה הן עבודות של מירה, אם דרך החומר ואם דרך האומר לחוד וביחד. זו אמנות. וזו אומנותה.
אסכם נקודה זו ואומר, ולא רק בהקשר של מירה.
בתערוכה טובה היום, אין אנו מחפשים לראות כמה יפה וטוב האמן יודע לצייר. זה רק חלק ממה שנדרש כדי להגביה על ולהפוך את מלאכת הציור, ממלאכה גרידא ליצירת אמנות.
שאלה אחרת שנשאלתי באמת, ויש אחרים שאולי רוצים לשאול ואינם מעזים, מדוע יצא שלאחרונה אני מרבה לכתוב על עבודותיה של מירה.
אז אסכם ואסיים בנימה אישית. כפי שכבר כתבתי לא אחת.
ישנם מצבים שונים בהם אני מעלה דברים על הכתב.
יש שאני מוזמנת ומתבקשת כסוג של עבודה לכתוב בספר או בעיתון על אמן ועל יצירתו, במקרים כאלה אני יכולה לכתוב גם מעמדה אובייקטיבית, וכאשר התכנים מדברים אלי אני עושה זאת.
יש אני עושה מחקרים לאורך זמן ומוציאה מאמרים על מחקרים אלה ואז המאמרים מופיעים בכתבי עת שונים.
ויש שאני כותבת ברשימותיי, ושם אני מגיבה אל דברים שמשכו את תשומת לבי, שדברו אלי במיוחד, שהרגשתי שיש לי מה לומר, ואני גם רוצה לעשות זאת.
לרוב, ומטבע הדברים, אלה דברים שבאיזה אופן נוגעים בי סובייקטיבית.
יצירתה של מירה נגעה ונוגעת בי, עוד בטרם הכרתיה אישית, ומבחינתי היא הנותנת.
מצאתי הרבה קשרים הצלבות ודומות בין צורת החשיבה שלנו – בבחירת החומרים, בשימוש בפעולות מסוימות. זה דיבר אלי לא רק בגלל שזה טוב בפני עצמו, אלא בגלל שזה נושק במובנים מסויימים שהיא לשפת היצירה שלי. אך חשוב לציין שעם כל הדומה ובתוך כל הדומה הזה, יש גם הרבה מן השונה. רוצה לומר, כל אחת לוקחת את הדברים האלה למקום אחר. נקודת המוצא שלנו – התוכניתית החומרית והמבצעית – דומה בהרבה מקרים, אך בתוך כל הדמיון הזה כל אחת מאתנו מאוד שונה.
זה מה שכל כך יפה באמנות. הפנים הרבות שיש לדבר, האפשרות להסתכל על המציאות ולהפיק ממנה פרשנויות שונות. זה נקרא להרחיב את המציאות הקיימת ולתת לה עוד נפח, ועוד עמקים.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 