והיא רוקמת את עצמה לדעת, ויודעת

מלאכת תַּךְ-שֶׁבֶת

ד"ר נורית צדרבוים

"אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה" ( גוסטב פלובר)

כבר יצא לי לכתוב על יצירתה של מירה שטרן, אם זה היה כאשר פגשתי את עבודותיה (עוד בטרם הכרתי אותה) בתערוכה המרתקת 'הרקמה הגדולה' שהוצגה בגלריית הצוק בנתניה, ואם זה היה לאחר מכן כשהיכרותנו התהדקה כאשר השתתפה בשתיים מהתערוכות שאצרתי.

שוב אני מוצאת עצמי כותבת על יצירתה. לא בגלל ההכרות האישית, ולא בגלל החברות שנרקמה ( אם כבר ברקמה עסקינן), אלא בגלל שמה שאהבתי ועניין אותי מלכתחילה ממשיך ומעניין אותי עוד יותר בהמשך. ומה שעניין אותי כביכול מעל פני השטח, מעניין אותי לעומק יותר ויותר.

ואי אפשר בלי גילוי נאות.

את התערוכה המדוברת כאן, אצרה דורית מגל, שגם כתבה טקסט נפלא, נבצר מדורית להיות נוכחת בעיצוב ותליית התערוכה, ואת התפקיד הזה לקחתי על עצמי. זהו חלקי האישי בתערוכה, דבר אשר חיבר אותי לתערוכה.

התערוכה נפתחה ב – 9.9.22 . מקבץ של שלוש תערוכות יחיד, בגלריית הצוק בנתניה. שלוש אומניות חולקות את החלל. זוהי תערוכת זכות. שלושת האומניות זכו לפני המגיפה בפרס ראש העיר. וכפי שנהוג, ניתנת לזוכים בפרס אפשרות להציג תערוכת יחיד בגלריה החשובה של העיר.

ברשימתי כאן  אתעכב על התערוכה של מירה – שהיא זוכת הפרס הראשון.

התערוכה נקראת 'תך שרשרת' – כפי שהציעה דרורה וייצמן, וכבר למדתי שהיא אלופת השמות.

אתאר בקצרה את התערוכה, ואנסה להציג כמה נקודות מעניינות מבחינתי. אעשה זאת ברוח כתיבה חופשית וחווייתית.

מירה אוספת חפצים אישיים, ביתיים יומיומיים, כמו גם חפצים שסיימו את תפקידם, אלה הופכים להיות מצע העבודה שלה, או החומר הפיזי ליצירה. בשיטת האיסוף שלה היא פוגשת חפצים שמזדמנים לה בהפתעה, כמו מתגלים לה, ומגלים לה את אשר ידעה. מגלים לה שהנה זה בדיוק מה שהיא צריכה. היא אוספת בדרכים, בערמות נשכחות, כמו שגם אצל בני משפחה, חברים ועוד. אלה יכולים להיות מצעי מיטה ישנים ונוסטלגיים, מגבות מטבח, סמרטוטי רצפה, תחבושות, מעטפות של מכתבים שמייצגים חברות או מוסדות, עלוני תרופות, עטיפות, קרשים ועוד.

המצעים עליהם מירה עובדת הם חפצים שלכאורה עבר זמנם, או עבר זמן השימוש בהם, כמובן שהם מופיעים כאן בהגדרת 'רדי מייד' – שכן אין היא מסתירה את תפקידם הקודם, היינו את עברם. תפקידם הקודם הוא חלק חשוב מהאמירה. מה שהם היו בעבר, הוא חלק משמעותי ממה שהם עכשיו ביצירה החדשה. מירה מתכתבת עם העבר, העבר האישי שלה – זיכרון, ועם עבר תרבותי היסטורי שמתקשר לזיכרון הקולקטיבי וקושרת ביניהם . קושרת רעיונית וקושרת בחוטים.

בשירה 'תיקון' , המופיע גם הוא בתערוכה, כשהוא רקום אות באות היא מעירה ומציינת את ההקשר 'איכרה קשישה מתקנת גרביים' – מזכירה ומאזכרת ציור של פיסארו משנת 1902. וכך כותבת "….עֵינַיִם פְּרוּמוֹת /  בְּגֶרֶב קָרוּעַ  / טוֹווֹת קוּרֵי-זִכְרוֹנוֹת: / אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא  הִטְלִיאָה, / בְּיָדַיִם רַכּוֹת נְבוֹנוֹת.."

עכשיו, בתערוכה זו, מירה היא האמא, היא המטליאה ומתקנת, לכאורה בדים, למעשה זיכרונות – או להיפך.

לכאורה ומצד אחד, מירה עוסקת בעבודה עמלנית מסורתית. רוקמת. חוט ומחט, רושמת ורוקמת, רושמת ורוקמת. וכבר ברור שאין זו רקמה בבחינת אמנות שימושית, או רקמה לשם קישוט. אך מאידך ולמעשה הרקמה של מירה שיש בה אפילו משום הסיזיפיות היא רקמה כאמירה. היא דוקרת בבד, פוצעת אותו, יוצרת תך שחור, שרודך אחר תך שחור, ויוצרת דימוי. המילון יאמר לנו שרקמה זהו מעשה מחט, תפירת צורות שונות באריג בחוטים צבעוניים לשם נוי וקישוט, לפיכך זה המקום לשאול – האם אכן התערוכה הזאת עוסקת ברקמה?

אפשר לשאול, או להתריס  ולומר שאם רוצים ליצר או להציג דימוי, הרי שאין צורך לרקום, ובוודאי אין המטרה היא קישוט ונוי. אם יש צורך לאמן בדימוי הרי די אם יעסוק ברישום. כלומר מי חשוב כאן הדימוי או הרקמה? כאן, האומנית תחילה רושמת, ומייצרת רישום מדויק בקו, ולאחר מכן רוקמת ומעלימה את הרישום. הרישום הוא רק הבסיס, הכלי, היסוד למופע האמיתי – והוא הדמוי הרקום. מבחינתה הדימוי צריך להיות רקום, הרקמה נושאת תפקיד אחר. מכאן ניתן להבין שהרקמה בתערוכה זו היא אמירה בזכות עצמה, ובפני עצמה. וזאת עם כל הכבוד לתחום ולמאפייניו, שהרי לו רצתה להסתפק בדימוי הרשום, הייתה נשארת בסביבת החומרים של עפרון ונייר.

'תך השרשרת'- שהוא גם שם (התערוכה) וגם צורה ופעולת רקמה –  מוביל לשרשרת של אסוציאציות שנקשרות למילה 'רקמה' -'רקמה אנושית', 'רקמת העור', 'מרקם' (בבחינת טקסטורה), ומתוך עולם הטבע אנחנו מכירים את 'רקמת העלים', 'רקמת שרירים' – כלומר הרקמה היא לא רק פעולה ומלאכה עמלנית, רקמה זה מושג. רוצה לומר שהרקמה כשם המתאר פעולה, כפעולה פיזית נוכחת, מופיעה כאן כמטאפורה מורכבת ומעובה עם שלל משמעויות.

המעניין ביותר בהקשר זה הוא 'ספר הרקמה' – זה שם ספרו של יונה אבן ג'נאח מגדולי המדקדקים בימי הביניים בו ניתן ניתוח מפורט של מבנה הלשון העברית. מירה, עוסקת גם בלשון, למדה לשון, לימדה לשון וכותבת שירה. כך היא מתכתבת עם עצמה. עם עולמה התרבותי ועם עולמה הרגשי כפי שעולה בבית אחר בשירה 'תיקון' "….אִמָּא הָלְכָה /  כְּדֶרֶךְ עוֹלָם  / וְלָעַד פָּעֲרָה בִּי חוֹר / וַאֲנִי תּוֹפֶרֶת טְלָאֵי זִכְרוֹנוֹת / שְׁזוּרִים אֶגְלֵי דֶּמַע וָאוֹר" .

בפעולת הרקמה יש יופי משל עצמו, כמו שהיא גם סוג של מדיטציה. היא מייצרת קשר וזיכרון לעבודות מסורתיות, וכאמור לבית הוריה כפי שעולה מתוך שירה, כפי שנרמז מתוך המצעים עצמם (ציפות של כריות, סדינים ). כך היא גם מתכתבת עם אמנות נשית, נשיות, מגדר, חברה, אישים, אמירות, ותופעות חברתיות וסביבתיות. קושרת קשרים, פורמת, תופרת מחברת ומתקנת.

השיר תיקון, עצם פעולת התפירה/רקמה, האזכור של אימה "אֵיךְ אִמָּא תִּקְּנָה, אֵיךְ אִמָּא הִטְלִיאָה" כל אלה מרמזים ומהדהדים למושג הגדול בפני עצמו 'תיקון עולם'. מושג זה מדבר על ההגנה והטיפוח של אורחות החיים של האנושות, והכוונה היא מהפכה ותמורה בחיי האנושות. בנוסף במושג זה תיקון עולם יש מרכיב של 'הבאת גאולה'. וכך 'תיקון עולם' הפך להיות מושג מקובל במשנותיהם של הוגים, מהפכנים ומדינאים ברחבי העולם בעת החדשה.

במשנה מונח זה מוזכר בהקשר שורה של תקנות שתוקנו על ידי נשיאי ישראל, הלל הזקן , רבן גמליאל. ניתן למצוא את המושג גם בתפילה, בקבלה ובהלכה. בתערוכה שבה נוכחת פעולתה התיקון הפיזית, כמו גם השיר ושמו, ניתן לראות שמירה עוסקת בשאלות ובסוגיות חברתיות הזועקות ותובעות שינוי ותיקון.

זו לי כמעט הפעם הראשונה שאני רואה תערוכה שיש בה קריאה – זעקה – צעקה והיא כל כך שקטה. זאת מירה – נוקבת ושקטה כאחד. נוגעת באמצעות אזמל חד, או במחט חדה ודוקרנית במסרים חשובים, בעוולות, ובדברים הדורשים תיקון. זאת היא עושה בנועם הליכות, בשקט, ובסבלנות. "נראה שמירה מרכזת את כל רעיונותיה היצירתיים בביתה הצנוע, בבית השייך לעבר, אך למעשה היא מגיבה לאירועים בהווה ומקווה לטוב בעתיד….. עם חומרים אלה ומהבית האישי, יוצאת מירה למסע אל החברה האנושית, הזקוקה לתיקון עוולות. על הבד הפשוט היא זועקת את הפגיעה באדם, באישה, בחיה, באקולוגיה ולאחרונה בבדידות שהקורונה כפתה עלינו" כותבת דורית מגל בדבר האוצרת.

גם הכותרות ושמות העבודות מעידים על כך: 'מעגל חיים', 'ללא כותרת ( המטבח של גולדה ופרסומת)', 'לשבור את תקרת הזכוכית', 'לא עוד אסקופה נדרסת', 'תוהו ובוהו', '75 גרם חמלה' ועוד.

הכול זז, ונע ומתנפנף בקלילות, הבדים רכים, שקטים, הקו הוא דק עדין. העבודות תלויות על קיר לבן, בבחינת לבן על לבן, ורק הצל שנוצר בעקבות המרחק והתאורה מוסיף להם נופך משלו ומחדד את האמירה. יחד עם זאת הבדים קמוטים וישנים (יש להם היסטוריה), הרקמה היפה מוצגת לעתים בהיפוך ( אתייחס לזה בהמשך), נראה תחבושות, סמרטוטי ריצפה, תיבת דואר ישנה, עטיפות של קפסולות כשהן מפוסלות. אלה מראים לנו איך אפשר להתבונן על החיים, דרך חפצים, דרך מילים, דרך הצירופים שלהם, ולעשות באמנות, אמנות מהחיים. להשתמש בזניח ובנפסד ולעשות ממנו עיקר, כמו לרומם את הנחות. בעיני זו דרך חתרנית חכמה ועדינה, כדי להצביע על הדרוש תיקון.

והנה האוקסימורון – מירה משתמשת בטכניקה ובפעולה שנועדה מלכתחילה וביסודה למטרות קישוט ונוי, כדי להציג בצורה נאה – יפה – אמנותית, דווקא את פניה הלא יפים של המציאות. את הכאב, את העוולה, את הזיכרון. ואפשר להמשיך ולעסוק בזה עוד ולמצוא רבדים נוספים. אסכם בקצרה ואומר שכל היופי הזה בעצם שופך אור על העוולות ומזמין את הצופה להסתכל סביבו דרך עיניה, וידיה של היוצרת, כמו לשים לב.

הוא שאמרתי, אפשר לצעוק בשקט, אפשר להציג באופן יפה את המכוער, אפשר לצרף את מה שאולי לא נועד מלכתחילה לשכון יחדיו. כמו לצאת מהסדר ולעשות בו סדר, ולקוות שיהיה בסדר.

היוצרת שמה לב. היא אוספת פרטים ופריטים שכמעט אבד עליהם הקלח, ומראה שהם יכולים להיות חשובים. מספיק חשובים כדי שיגרמו לה לשבת ימים ולילות ולרקום עליהם. אמרתי רוקמת את עצמה לדעת. והיא יודעת. כי בתוך ההחלטות הספונטניות והיצירתיות יש ידיעה וידע.

זאת לא הרוקמת שמקשטת לנו את החיים בחפצי חן. זו הרוקמת המבקשת לעשות תיקון. דרך פעולה, דרך זיכרון, דרך חומר ודרך התוצר. היא מעלה שוב לתודעה את המושג 'דלות החומר' – בכך שהיא משתמשת בחומרים דלים.

דלות החומר זהו סגנון שהתפתח באמנות הישראלית בשנות ה – 60, 70, 80 . מאפייניו הוא שימוש בחומרי יצירה דלים, לעתים רישול אמנותי, ויחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.

על כן, בין השאר, מירה אינה חוששת להציג חלק גדול מהיצירות במה שנקרא 'הצד ההפוך'. שהרי אין כוונתה להציג רקמה יפה ומהוקצעת, אלא את העבודה, הרישום שנעשה באמצעות מחט, הקו המתלבט והמהוסס שנוצר ב"צד ההפוך'- שמבחינה חזותית, לטעמי , וגם לדעתה, מעניין יותר ועשיר יותר. גם בכך יש אמירה – בבחינת לא כל מה שרואים הוא אכן כך, לעיתים מן הראוי שנבחן דברים מהצד הנסתר, או נתבונן עליהם בהיפוך על מנת לגלות מה באמת ישר. שנראה מכאן ומשם את מה שלא רואים כאן ושם.

ניתן להרחיב את הדיבור על כל פרט שנמצא בתערוכה. אם זה דימוי התינוק שלקוח מדימוי תינוק פרסומת והאסוציאציות שהוא מעלה אצל היוצרת, אם אלה דימויי דיוקן של גיבורי תרבות, או אחרים שמסומנים בזיכרון הקולקטיבי, אותם היא קושרת ומחברת לדיוקנאות הקרובים אליה, אם אלה כותרות קבועות שהופכות להיות סוג של סלוגן רעיוני בתערוכה, והכתב ש "נושא על ראשו" שני כובעים, גם כנציגו של התוכן וגם כמופע צורני.

מירה רוקמת שיר – רוקמת מחשבה – רוקמת על בד או על כל דבר מזדמן, רוקמת תוכניות, רוקמת "אֶת חַיַּי, תַּךְ גָּלוּי וְתַךְ נִסְתָּר. וְתַךְ…. , …… פּוֹרֶמֶת. וְנוֹתָרִים בִּי סִימָנֵי הַדְּקִירוֹת" ( מירה שטרן, השיר סימנים).

הערה אחרת קטנה נוספת וחשובה.

באירוע הפתיחה אמרה לי אחת המבקרות שהתלהבה מהתערוכה, חלקה למירה שבחים והוסיפה לומר בתום לב "עכשיו היא צריכה ללמוד לצייר" שמעתי את דבריה, תיקנתי אותה ואמרתי לה שמירה יודעת לצייר ולרשום מצוין, וקודם כל ולפני הכול היא יודעת ותמיד ידעה לצייר.

למה אני מעלה זאת כאן?

משום שדברי אותה אחת, מייצגים חשיבה די מקובלת של אנשים רבים, ומתברר שאפילו בין האומנים. אלה החושבים שבכל יצירה, ובכל ציור, ובכל תערוכה האומן צריך להוכיח שהוא יודע את המלאכה. או במילים הפשוטות יותר 'יודע לצייר'. ואני אומרת 'מלאכה', משום שאמנות זה הרבה יותר ממלאכה. המלאכה היא רק הבסיס – השפה – הכלי – ונקודת המוצא.

אתה יכול לדעת את השפה מצוין, ועדיין אינך יודע לכתוב שיר. אמנות היא שירה חזותית.

לדעתי (ולא רק לדעתי, כמובן), אמן פעיל, עכשווי, שמציג תערוכות לא חייב להוכיח לעולם שהוא יודע לצייר, ושהוא אמון על המלאכה, או מצייר יפה. הנחת העבודה היא שאם הוא אמן פעיל, אזי שפת האמנות והיצירה מוכרים לו, הוא בקי בה, הוא יודע את מלאכתו. ודווקא מתוך הידיעה הזו, ומתוך המיומנות שלו הוא יוצא והולך הלאה למקומות נוספים.

מירה לוקחת את הידע שלה, את המיומנות , את עולם התובנות והרגש ועושה עם זה ומזה עוד דברים ואחרת. האמנות לא מותנית בשאלה הבלעדית האם אני יודע לעשות? ( ההנחה היא שאם אתה אמן, אתה יודע את מלאכתך), אלא מה אני עושה עם מה שאני יודע? וכיצד אני יוצא עם זה לעולמות אחרים, שאולי קודם לכן לא ידעתי אותם, ואולי הם עצמם לא ידעו את עצמם.

לפיכך, צריך לומר. מירה ביצירתה מביאה משהו אחר וחדש, ועושה זאת בדרכה.

ומדוע אני אומרת בדרכה? משום שגם בבחירות שלה, אם זה 'רדי מייד' readymade, אם זה 'דלות החומר' ואם זה שילוב מלאכות, פעילות עמלנית, ואם אלה מסרים חברתיים, הרי שאלה דברים שעושים, ואשר נעשו בעולם האמנות בדרך זו או אחרת. עם זאת, מירה, מצאה דרך להטביע את החותם האישי שלה, את דרך הביטוי שמייחדת אותה. את זה, שבכל תערוכה, אתה כבר תדע שאלה הן עבודות של מירה, אם דרך החומר ואם דרך האומר לחוד וביחד. זו אמנות. וזו אומנותה.

אסכם נקודה זו ואומר, ולא רק בהקשר של מירה.

בתערוכה טובה היום, אין אנו מחפשים לראות כמה יפה וטוב האמן יודע לצייר. זה רק חלק ממה שנדרש כדי להגביה על ולהפוך את מלאכת הציור, ממלאכה גרידא ליצירת אמנות.

שאלה אחרת שנשאלתי באמת, ויש אחרים שאולי רוצים לשאול ואינם מעזים, מדוע יצא שלאחרונה אני מרבה לכתוב על עבודותיה של מירה.

אז אסכם ואסיים בנימה אישית. כפי שכבר כתבתי לא אחת.

ישנם מצבים שונים בהם אני מעלה דברים על הכתב.

  • יש שאני מוזמנת ומתבקשת כסוג של עבודה לכתוב בספר או בעיתון על אמן ועל יצירתו, במקרים כאלה אני יכולה לכתוב גם מעמדה אובייקטיבית,  וכאשר התכנים מדברים אלי אני עושה זאת.
  • יש אני עושה מחקרים לאורך זמן ומוציאה מאמרים על מחקרים אלה ואז המאמרים מופיעים בכתבי עת שונים.
  • ויש שאני כותבת ברשימותיי, ושם אני מגיבה אל דברים שמשכו את תשומת לבי, שדברו אלי במיוחד, שהרגשתי שיש לי מה לומר, ואני גם רוצה לעשות זאת.

לרוב, ומטבע הדברים, אלה דברים שבאיזה אופן נוגעים בי סובייקטיבית.

יצירתה של מירה נגעה ונוגעת בי, עוד בטרם הכרתיה אישית, ומבחינתי היא הנותנת.

מצאתי הרבה קשרים הצלבות ודומות בין צורת החשיבה שלנו – בבחירת החומרים, בשימוש בפעולות מסוימות. זה דיבר אלי לא רק בגלל שזה טוב בפני עצמו, אלא בגלל שזה נושק במובנים מסויימים שהיא לשפת היצירה שלי. אך חשוב לציין שעם כל הדומה ובתוך כל הדומה הזה, יש גם הרבה מן השונה. רוצה לומר, כל אחת לוקחת את הדברים האלה למקום אחר. נקודת המוצא שלנו – התוכניתית החומרית והמבצעית – דומה בהרבה מקרים, אך בתוך כל הדמיון הזה כל אחת מאתנו מאוד שונה.

זה מה שכל כך יפה באמנות. הפנים הרבות שיש לדבר, האפשרות להסתכל על המציאות ולהפיק ממנה פרשנויות שונות. זה נקרא להרחיב את המציאות הקיימת ולתת לה עוד נפח, ועוד עמקים.

"הרצון ליצור קשר, חזק מאי הרצון"[1] – אז מה הקשר?

ד"ר נורית צדרבוים

קשרים יכולים להיות בין אנשים, בין חברות, בין דוממים, בין טקסטים ,בין אירועים ועוד. יש שהקשרים נוצרים מטבעם, יש שהם קיימים ואיש אינו יודע עליהם בבירור. יש שיוצרים אותם במיוחד, או באופן מלאכותי, יש שהם נפרמים ויש שהם מתהדקים. יש קשרים רעיוניים, יש קשרים פיזיים ועם כל אלה ואת כל אלה אפשר לומר ולראות ביצירות אמנות. שהרי אמנות היא מראה, מראה לנו את אשר אולי לא ראינו. מראה לנו את אשר אולי לא קיים ואף משמשת לנו מראה לראות עצמנו.

וכל זאת למה?

ברצוני לדבר על כמה עבודות שמוצגות בימים אלה בתערוכה "קשרים"[2].

הזמנה לתערוכה

'אבולוציה – יושבים על הגדר'  – דליה אילון סינקלר

'

העבודה שזכתה השנה במקום הראשון בפרס ראש העיר, היא עבודתה של האמנית דליה אילון סינקלר שנקראת "אבולוציה-יושבים על הגדר"

דליה אילון סינקלר – אבולוציה – יושבים על הגדר

מוטיב ה'עלים', מופיע בעבודותיה של דליה, בדרכים שונות, בווריאציות שונות ובאופני פרשנות מעניינים שאפילו חודרים לכתב היד הציורי האישי שלה. היא עוסקת בטבע, בהתבוננות בו ובשיח עמו. לא ארחיב על כך את הדיבור כאן, רק אומר שעבודתה בתערוכה זו היא סוג של המשך של משהו שהיא נוגעת בו. הפעם לקחה אותו למקום אחר, לעוד מקום.

אם בענייני 'קשר' ו'הקשר' עסקינן, הרי שכבר בעבודתה ניתן לראות בחוט המקשר בין יצירותיה שלה עצמה, כלומר מתקיים שיח יוצרת תוך אישי, וניתן להניח שמעורבים בו החלק המודע והלא מודע באישיותה.

מתוך העניין שלה בטבע, במה שחי בו ובמה שגם מתכלה בו, דליה החלה לתומה לייבש קליפות של בננות. בכוונתה היה להשתמש בקליפות היבשות למטרות שונות.

אבל נראה שלאוסף הקליפות המתייבשות של דליה הייתה תכנית אחרת לגמרי. הקליפות המתייבשות החלו לקבל צורות משלהם. התכווצו, התקפלו, התיישרו, השחירו. בתוך התהליך, דליה מזהה צורות. הצורות שנתקבלו נראו לה כבני אדם בתנועות שונות. תנועות ישיבה, ריצה, כיפוף, הליכה, הרמת ידיים, הורדת ידיים. או כפי שאומרת האמנית בלשונה, "זו עבודה אורגנית שמעצבת את עצמה, ובתהליך הייבוש יש מעט התערבות שלי". על כך אוסיף ואומר, ההתערבות של היוצרת היא עצם היכולת להבחין ולהבין. ההבנה שמשהו קורה כאן, שנוצרת אמירה, זו ההתערבות של היוצרת.

נראה היה שקליפות הבננה מייצרות דמויות רישומיות. הקליפה רושמת את עצמה לעצמה. דליה מתרשמת ורושמת לעצמה את הערותיה. עם הזמן היוצרת "קולטת" את השיח החרישי שמתנהל בינה לבין הקליפות. דמויות הולכות ונוצרות לה עם הזמן. והיא כבר מבינה שאלה יהיו הדמויות בתערוכה 'קשרים'.

בתהליך העיצוב נבחרת מסגרת סורגים לבנה ועליה הדמויות. האמנית מקשרת זאת בין השאר לביטוי "יושב על הגדר" ומשווה את זה לסוג של תקופת ביניים, תקופת הסגר והמגיפה שבה אנשים נאלצו  לנתק קשר. להיות מנותקים, סגורים, מצפים ומייחלים לקשרים אנושיים. הדמויות עצמן נקשרו למסגרת בגומיות שנלקחו מתוך המסכות (אביזר שמייצג את המגיפה).

אחד הדברים שמעניינים אותי בעיון ובמפגש עם יצירה חדשה הוא לחשוף ולגלות את השילוב בין הגלוי לסמוי, בין הרעיונות הברורים והנראים לעין ובין אלה שנמצאים כסוג של אניגמה בין הקפלים של הדברים הגלויים. יצירה טובה בעיניי היא זו שאוחזת בין צורותיה וחומריה את הפשט והדרש. זו שהחלקים הגלויים שבה, אשר נקראים 'פני השטח', אוחזים ומרמזים על הסמויים שהם 'עומק השטח'[1].

ביצירה זו אנו רואים דימויים שיכולים לסמל דמויות אדם בתנועות שונות, במחוות גופניות שונות, שחורות כמו צללים, כשכולם נמצאים יחד על סורג מתכת. כאילו מקפצים, כאילו מהלכים, כאילו כולם עסוקים יחד בפעילות צפופה משותפת. כולם יחד, ואם נרצה, גם כל אחד לחוד.

קשרים. עולם, אנשים, אנושות. נמצאים יחד בחלל אחד, הולכים או מרחפים, יושבים או עומדים, מעין שרשרת אנושית של מקבץ בני אדם. יתכן שיש ביניהם קשרים, ויתכן שלא (וכאשר עוסקים בנושא קשרים, אפשר לדבר גם על ניתוק ופירוד), יכול להיות שעוד יהיו ביניהם קשרים – אלה כבר תלויים בעיני המתבונן. המתבונן ביצירה, שהוא יוצר בפני עצמו, יכול לחשוב איזה קשרים יש כאן או אין. ניתן לומר ששיח אילם אך קולני מתקיים שם בין הדמויות, והקשרים שנוצרים ביניהם נולדים מתוך 'שפת הגוף' שלהם.

קשרים נוספים שאני מוצאת, אלה הם הקשרים הפיזיים האמיתיים שנוצרו בקליפה כאשר היא התקפלה, התכווצה, הסתלסלה, נפתחה. כלומר, כאשר דליה היוצרת עוסקת בקשרים, היא לא מסתפקת ברעיון שעולה מתוך ההתבוננות בדמויות המדמות דמויות אנושיות, אלא מנצלת גם את ההקשר החזותי. כלומר יש שם קשרים לא רק בהיבט הרעיוני, אלא גם בהיבט החזותי. אנו רואים קשרים לנגד עינינו. כך נוצר שילוב מעניין בין תוכן לצורה, בין חומר לאומר.

הקשרים וקשרים נוספים שמתקיימים ביצירה זו, הם הקשרים של היוצרת בינה לבין עצמה, בינה לבין יצירתה לאורך זמן. הנה כאן היא אוספת עלי שלכת ובונה מהם תערוכה שלמה (התערוכה שהתקיימה באוסטרליה לפני מספר שנים), הנה כאן היא אוספת ענפים ושאריות שעל שפת הים ויוצרת מהם, הנה שם (בתערוכה שאצרתי, ודליה השתתפה בה) מוטיב העלים מופיע כדגם שחוזר על עצמו. והנה כאן עכשיו העלים, הם עלי בננות. כל אלה מתקשרים לכל תהליך היצירה של דליה. אשר ממשיכה ללכת בנתיב האישי שלה, ויוצרת קשרים וקישורים.

בשיחה שהייתה לנו, היוצרת הוסיפה בקריצה את המושג 'בננות', שנקשר לילדותנו, כאשר הכינוי ל'בנות' היה בננות. אם כך, בין לבין, היוצרת מדברת גם על נשיות, גילנות, זמן, צמיחה והתכלות.

חלק בלתי נפרד מהיצירה הן דמויות הצללים שעל הקיר. שוב תהליך שהוא לכאורה מקרי, שהרי הדימויים הם שחורים, הקיר לבן והתאורה נוכחת. גם כאן המקריות היא חלקית. היוצרת בוחרת לעצב את העבודה ולתלות אותה במרחק מה מן הקיר, והצללים של הקיר הופכים להיות חלק מהיצירה.

הצללים מתכתבים עם המונח הפסיכולוגי יונגיאני 'הצל', אשר מצביע על חלקים פנימיים באישיותו של הפרט, אשר אותם הוא מסתיר לעתים, נאבק בהם. במסע חייו לגילוי עצמי וחקר העצמי הוא אמור לפגוש אותם. הצללים מתכתבים עם "משל המערה" של אפלטון ומרמזים עליו [2]– והרי לנו מערכת קשרים נוספת, אשר כאמור מרחיבה את משמעות היצירה ומעמיקה אותה.

תהליך ההתבוננות שלי ביצירה הוא תהליך של קריאה, הפנמה, עיון; ובתוך כך נוצרים ביני לביני הקשרים אסוציאטיביים המובילים אותי לזיהוי סוג נוסף של קשר, קשרים והקשרים שמתקיים בהקשר של עבודה זו.

אחד הנושאים בו אני עוסקת רבות במחקריי נוגע במה שנקרא 'אינטרטקסטואלית', שעניינו 'טקסטים משוחחים' בקונטקסט התרבותי. ההנחה הרווחת היא שבתוך עולם התרבות מתקיים, רוחש ורוגש שיח טקסטואלי. טקסטים משוחחים עם טקסטים, בזמנים שונים, מתחומים שונים, משל יוצרים שונים. הגישה היא שכל העולם התרבותי הוא טקסט אחד גדול ושלם, ובתוכו מתקיים שיח[3]. לא תמיד היוצרים עצמם מודעים לזה, אבל זה קיים. שיח טקסטואלי הוא המקום שבו עניין אחד נרמז ונדון בגלוי או בסמוי בטקסט והוא מהדהד ומתקשר לטקסט אחר. הדהוד של מילים, רעיונות, ציטוטים, רמזים, צורות ועוד. זיהוי החלקים הדומים בטקסטים שונים יוצר ביניהם שיח כאשר זה מדבר על זה, או זה מדבר אל זה. זיהוי השיח מרחיב את המשמעות של כל אחד מהטקסטים[4]

לעתים נוצרים מפגשים שבהם קורא – פרשן, או יוצר מזהה קשר בין טקסטים. זיהוי ההקשרים מייצר שיח פורה, ותורם להבנת כל אחד מהטקסים והרחבתו. במפגש שלי עם יצירתה של דליה זיהיתי שיח כזה. והנה עוד קשר והקשר. רוצה לומר, שהתערוכה 'קשרים' היא לא רק הקשרים שעליהם רצה היוצר לדבר, אלא שבתוכה עצמה בזמן אמת נטווים ונקשרים חיבורים נוספים.

ההקשר הנוסף עליו אני רוצה להצביע מגיע דווקא בהקשר לעבודה ישנה שלי[5]

כאשר ראיתי לראשונה את הדמויות השחורות המקפצות על הסורגים, הבנתי מיד שבעבורי אלה הם דימויים של בני אדם פועלים ופעילים במחוות גופניות. לא הייתי צריכה להרחיק לכת כדי להחליט שאלה מדמים צורות גופניות, שהרי אני עצמי רשמתי לא אחת דמויות בדיוק בצורה הזאת.

והנה מפגש טקסטואלי, עוד קשר והקשר.

בעבודותיי, מתוך תערוכת היחיד שלי 'כן, לא, שחור, לבן'[6] עולות וצצות דמויות בדומה לדמויות "הבננה", אלה שעלו מתוך קליפות הבננה המתייבשות בעבודתה של דליה. והרי לנו הקשר וקשר נוסף. וגם כאן הקשר הוא צורני ורעיוני כאחד.

נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן , לא, שחור, לבן' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן, לא, שחור, לבן' – 'טלית שכולה' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן'

הדמויות שנוצרו מכוח עצמם, מתוך תהליך הייבוש מקליפות הבננה, מופיעים כדימוי ציורי בעבודותיי משנות ה- 90, לאמור יש קשרים והקשרים ארכיטיפיים.

הקשרים אלה נמצאים גם בתוך התערוכה עצמה. ניתן לראות דמויות כגון אלה גם בעבודתה של אניטה ארבע

אניטה ארבע – מתוך התערוכה 'קשרים'

פלונטר – מירה שטרן

מירה שטרן ממשיכה לטוות חוטים, לרקום ולייצר קשרים. בין אם אלה קשרים פיזיים אותם היא יוצרת בחוט בתוך פעולת הרקימה, ובין אם זה קשר והקשר לסדרת עבודות, ולאופן בו היא עובדת לאחרונה.

מירה שטרן – פלונטר

פגשתי את עבודותיה של מירה במהלך השנה האחרונה בכ -4 תערוכות . מוטיב הבד הלבן, הריקמה, הרישום העדין שנרקם בחודה של מחט, מופיעים כעניין חוזר ביצירותיה, ובכך עוד בטרם עסקנו בתערוכה זו גופה, אנו מוצאים את הקשרים של מירה בינה לבין עצמה כיוצרת, בינה לבין עבודותיה העוברות כ'חוט השני' בתערוכות השונות.

לכאורה מירה רוקמת. בעיקר על מצעים לבנים (סדינים, צפיות, מגבות), בחוט שחור בתך עדין. זוהי עבודת רישום. היא רושמת דימוי, או אות, או כתב, והדימוי מתגלה כשהוא מופיע כקו עדין בחוט. המיוחד בדרך ביטוי זו שהיא מופיעה בכפל משמעות. זוהי פעולה שנקראת 'עיבוי' ( condensation). זהו רישום, אלא שהרישום מתבצע בחוט, וחוט כחוט הוא לא רק אמצעי לקשירה או תפירה או ריקמה, חוט מעצם טבעו, תפקידו לחבר, ולקשר. בין אם היא רושמת דמות, ובין אם מילים – כרשימה, המופע שלהם הוא בחוט על בד, כשהפעולה היא ריקמה, כמו שהיא גם התוצר הסופי.

בעת שמירה יוצרת את הדימוי שלה, היא קושרת, משחילה, דוקרת, ומתקדמת. הבחירה בפעילות עמלנית זו מהדהדת לעבודות נשים, לתרבויות, ומכאן ניתן ליצור הקשרים רעיוניים רבים, בהתאם לשרשרת האסוציאציות של המתבונן, או בהתייחס לעולם התרבותי האישי של הצופה.

היוצרת קושרת ומתקשרת ליצירותיה האחרות בהם היא עוסקת בשנים האחרונות, היא מתקשרת לעבודת נשים, היא קושרת בין אמנות לאומנות, בין שחור ללבן, בין חוט – שהוא חוט המחשבה, או חוט השני, או החוט המקשר.

קושרת את יצירתה לעיסוק נוסף שלה, כתיבת שירה. משתמשת במילות השיר שלה כסוג של דימוי. המילים, מופיעות כתוכן וכצורה, שכן מילה המורכבת מאותיות נושאת עליה את נכסיה התוכניים, הם הדימוי והאובייקט. או כפי שניסח זאת לאקאן "האות היא המשענת של המילה".

 רוצה לומר, מירה מרמזת על שירה, ועל שירתה, אבל מבקשת להוציא את השיר מהקונטקסט הרגיל שלו, של שיר כשיר, והופכת אותו להיות גם דימוי ואובייקט, בכך הוא הופך להיות בו זמנית גם מה שהוא עצמו במקור (שיר) וגם דימוי חזותי רקום תפור על מצע לבן, בד. כשהבד גם הוא לא סתם בד, אלא ציפית. השימוש בציפית מוליך לשרשרת אסוציאציות והקשרים. כלי מיטה, ואולי כלי מיטה של פעם, זכרונות של בית, משהו שעוטף, נוח, מגן. ומאחר והשפה האמנותית והיצירה האמנותית נתפסת כמטאפורה וכסמל, ניתן לשער שגם השימוש בציפית, ובמילה 'ציפית', מרמז על 'ציפיות' במובן של תקווה לבאות. או להתייחס לתפקיד של 'ציפית' לעטוף ולכסות. ובכך מרמזת מירה על תופעת הכיסוי והגילוי.

שם השיר הוא 'פלונטר' – פשוטו כמשמעו – קשר. אבל הרעיון הוא 'קשר סבוך'. משהו שצריך לפרום אותו. מירה רוקמת, אנחנו נצטרך לפרום. לפרום במובן של, להבין, לרדת לעומקו של רעיון.

העבודה תלויה בהיפוך והכתב מופיע בהיפוך כתב ראי.

היוצרת לא כותבת כאן שיר על מנת שייקרא, לו רצתה לכתוב שיר שיעמוד בקטגוריה של שיר, סביר להניח שהייתה רושמת אותו בספר, במחברת בעיתון. מירה מבקשת להפנות את תשומת לבנו אל השיר, ואל תוכנו. היא מרמזת עליו, מכוונת אליו, ומבקשת מהצופה לדעת לייצר את ההקשרים. בין אם אלה ההקשרים שאליו היא כיוונה מתוך עצמה, ובין אם אלה הקשרים שהצופה יוכל לייצר בעצמו מתוך עולם הידע, החוויה וההבנה של עצמו. הנוכחות של השיר, כשהוא בכתב ראי, מצביעה על כך שהוא גלוי וסתום בו זמנית. הוא קיים, יש לו נוכחות אך הוא בלתי קריא לכאורה. הצופה יוכל לקוראו במידה ויביא למקום מראה. ההנחה היא שכאשר הצופה יביא מראה, הוא יראה בה גם את עצמו, ובכך יהפוך להיות שותף וחלק מהאמירה של השיר, כשזה אכן יתגלה לו.

לכאורה עבודה תמימה, קטנה, לבנה, ועדינה. למעשה עבודה חתרנית וחשובה.

השיר כאמור נקרא 'פלונטר' – ללמדנו שישנם דברים לא פטורים. פלונטר צריך לפרום. קשר סבוך או קשר שלא קיים, שאי קיומו מייצר געגוע וכאב 'קשר – אין', כלשון הכתוב. שהוא גם קשר בין בני אדם, ובו זמנית הוא אינו – נעדר נוכח.

פְּלוֹנְטֶר / מירה שטרן

קֶשֶׁר עַיִן, קֶשֶׁר לֵב / קֶשֶׁר שֶׁגּוֹרֵם שִׂמְחָה אוֹ גּוֹרֵם לִכְאֵב/ קֶשֶׁר דָּם, קֶשֶׁר  חָם/ קֶשֶׁר מְהֻדָּק /  קֶשֶׁר מְפֹרָר עַד דַּק / קֶשֶׁר קַר וּמְנֻכָּר /  קֶשֶׁר – אַיִן.

השיר עצמו, כפי שהוא מופיע כאן, אכן מדבר על סוגים שונים של קשרים. ניתן לקרוא אותם מתוך היצירה ולפענח, וניתן לראותם בלבד. זו כוחה של יצירת אמנות, המאפשרת לצופה לזהות קשרים, לפענח, להתיר "פלונטרים", ולהמציא קשרים חדשים.

וברוח 'טקסטים משוחחים', כשם שעבודתה של סינקלר שלחה אותנו בין השאר ל 'משל המערה', יצירה זו שולחת אותנו לספרו של פסקאל ליינה 'רוקמת התחרה'[7]

הצבעתי למעלה על התופעה התרבותית בה 'טקסטים משוחחים' ביניהם. וכפי שציינתי התופעה קיימת תדיר. יש שהקוראים – מבקרים – חוקרים – צופים-  מזהים את השיח ואת ההקשרים, ויש שאינם. הצבעתי על קשר סמוי, על זמני, בינתחומי, בין – יוצרי, שנחשף בין יצירותיי, עבודתה של דליה, כמו גם עבודתה של אניטה.

בהקשר הנוכחי, ביצירתה של מירה אני רוצה להצביע על שיח טקסטואלי אחר, נוסף אשר  מתקיים בו זמנית .

גם בהקשר זה אזכיר יצירה שלי, זו המוצגת בתערוכה הנוכחית –  'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם (2017). מצאתי ששתי יצירות אלה מנהלות ביניהם שיח. לאמור, קשרים שנטווים להם בתוך התערוכה 'קשרים'.

טקסטים, כאמור, משוחחים ביניהם כל הזמן, כפי שכבר קבעו וטבעו חוקרי תרבות. היוצרים והצופים יכולים לגלות ולמצוא את ההקשר, או לא. אין זה משנה את העובדה שהשיח וההקשר קיימים ומתקיימים.

אציין ואזכיר, מבלי להיכנס לעומקו של עניין, שתהליך חשיפת הקשר שבין הטקסטים מאפשר להעמיק את ההבנה של הקטע הנצפה או הנקרא, להבנות לו עוד משמעות, ולהרחיב אותו. לעיתים זיהוי ההקשרים בין הטקסטים תורמים לפיתוח טקסט חדש ונוסף שניזון מתוך זיהוי ההקשרים ופירושם.

בתערוכה הנוכחית אני מציגה 'ספר אובייקט' ( ספר אמן) שאני קוראת לו 'דיוקן נרקם)[8] [9] [10].  בעבודה זו, בשלב הראשון יצרתי סדרה של ציורים,  דימויים  של דיוקן ודיוקן עצמי, קולאז'ים, ורישומים . בשלב השני  עסקתי לכאורה בפעולת רקמה. עבדתי עם חוט ומחט על כל דף מצויר. אך לא הייתה זו רקמה מסורתית של צורות ודימויים. עבדתי בה כמו בעיפרון, כמו בצבע. יצרתי שכבה נוספת מעל הציור, עוד מרקם, עוד חומר, עוד צבע, אלה משולבים יחד ויוצרים מראה אחיד שמציג גם סוג של שכבות ושקיפות.

נורית צדרבוים – פרט מתוך דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'
נורית צדרבוים – 'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'ספר אובייקט – דיוקן נרקם

נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'

לא הייתה זו רקמה לשם רקמה, שהרי רקמה נועדה לקישוט.

מבחינתי הרקמה בעבודה זו היא עוד צורה של הנחת צבע, הנחת קו,  שכבה נוספת, עוד חומר. לאורך כל הספר – 'האובייקט' – רואים גם את הדפים ההפוכים בהם נראים תכי הרקמה, הקשרים (הפלונטרים) – סוג של קשר שיוצרים ברקמה על מנת שלא תיפרם.

והנה עוד מושג שמצטרף לרעיונות שבתערוכה. הקשרים הם להידוק. הקשר נוצר כדי שהדבר לא ייפרם. לשמור על שלמות, אחדות. רוח – נפש – אדם. כמו גם חומר וצורה.

מאחר והעבודה מציעה דימויי דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי, ניתן להבין שהחיבורים, הקשרים, החוטים, הצבעים, השכבות – כל אלה מדברים על קשרים של אדם עם עצמו, ה'אגו' (האני) וה 'עצמי'[11], המודע והלא מודע, החלקים השונים של העצמי הגלויים והסמויים. קשרים תוך אישיים ובין אישיים. כל החוטים כמו גם בעבודות קודמות עליהם דיברתי כאן, מספרים על סוגים שונים של קשרים. ולא רק הקשרים של היוצר עם עצמו היוצר, עם עצמו הדובר, עם דמותו פנימה, אלא בו בזמן הקשרים שאני כיוצרת מבקשת ליצור עם הצופה, המתבונן, הקורא הפרשן.

וכפי שציינתי קודם לכן, עבודה זו בשל פעולת הרקמה, השימוש בחוטים, מתקשרת ומתכתבת עם עבודתה של מירה. שם, בחלל התצוגה עצמו.

קשרים בין השאר נוגעים גם באסוציאציה מחשבתית.

מתוך יצירתה של מירה שטרן עולה שירה, וביצירתי שלי, בה דקרתי בחוט ומחט דף אחר דף, עלה לימים שירי אשר מופיע בספר השירה שלי 'כאן ציור' .

אסור לדקור ציור / נורית צדרבוים[12]

זֶה לֹא אִישִׁי וְלֹא אֱנוֹשִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /לִרְקֹם בְּמַחַט מְזִמּוֹת עַל נְיָר צָבוּעַ  /לִיצֹר דְּיוֹקָן שָׁזוּר בְּחוּט שָׁבוּר  /לִתְפֹּר סִיבֵי זִכָּרוֹן בְּתַךְ שַׁרְשֶׁרֶת /לֶאֱרֹג דּוֹרוֹת בִּשְׂדֵרַת קַו מְהֻפָּךְ /בְּמִרְקָם גַּס וּבְלִיל פְּתִיל בִּסְבַךְ /מְצֹעַף מַרְאוֹת שֶׁל דַּף חָלָק נִרְדָּף. /זֶה לֹא אֱנוֹשִׁי לֹא אִישִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /אֲבָל אִישׁ לֹא אָמַר זֶה אָסוּר /

וְכָךְ בֵּין קַו לְתָו וְחוּט מִסְתּוֹבֵב שָׁמַעְתִּי מַחַט אוֹמֶרֶת לַדַּף:/ "לַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ זֶה לֹא כּוֹאֵב הַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ אֶת זֶה אוֹהֵב"[13]

מצאנו את הקשר וההקשר בין שתי העבודות של מירה שטרן ונורית צדרבוים, שתיהן משתמשות בחוטים כחומר וכדימוי, בשתי העבודות מתקיימת פעולת הריקמה, בשתיהן יש נגיעה ישירה או עקיפה בשירה ולשירה. ובתוך כל ההקשר ההופך את שתי היצירות האלה לטקסטים שיש ביניהם שיח, ומתקיים שם כפי שמכנה זאת אלקד להמן ….'קסם הקשר'[14], יש ביניהן גם שוני רב. ללמדנו שטיבו של קשר נמדד לא רק בכך שהוא מצביע על דמיון אלא גם מחדד ומבליט את השונות.

המצע של מירה שטרן הוא בד, ואילו המצע של נורית צדרבוים הוא דף בריסטול קשיח משהו. ללמדנו שכאן פעולת הדקירה היא רכה, טבעית ומתבקשת לעומת האחרת שבה פעולת הדקירה חזקה יותר, אגרסיבית משהו. אנו נאמר שהדקירה של המחט המשחילה את החוט ונחתמת על הבד היא טבעית, מסורתית ומתבקשת ואילו הדקירה של המחט והאכלוס של החוט בדרך זו על מצע הציור היא אינה טבעית, אינה מתבקשת ואפילו חריגה משהו.

מכאן ניתן לראות את הקשר הטבעי שעולה מתוך יצירתה של מירה, לאמירה, לעצמה, למסורות ולמשמעויות הנגזרות מהן, לעומת יצירתה של נורית שבה יש התרסה. פעולה שחותרת תחת מסורות מקובלות, תחת גבולות אולי, תחת אמירות ואידיאות. זאת דרך לדבר על אמנות באמצעות אמנות, ולבחון אמנות מול או יחד עם אמנות, זאת גם דרך לדבר על מנהגים ומסורות מתוך רצון לנפץ נורמות או אידיאות מקובלות וחוסמות. אפשר גם להתייחס למילה 'קשר' עצמה, שאחד מפירושיה הוא 'מרד'. התפירה ורקימה שלא כמקובל בתוך ספר ציור היא סוג של מרידה אלגנטית משהו.

הבדל נוסף הוא סולם הצבעוניות. אצל מירה העבודה היא בשחור לבן בלבד. מינימליסטית ומתארת קצוות – השחור והלבן. אצל נורית העבודה היא צבעונית ושכבתית. הרבה רבדים, גוונים, חומרים וצבע. זה שקט עדין ורך, זה רועש עמוס תוסס ודחוס.

אלה גם אלה יכולים ללמדנו על הקשרים ועל היחסים של האמן עם עצמו, עם סביבתו, עם תרבותו ועם צופיו. על קשרים שהוא מתיר כמו גם על קשרים שהוא 'רוקם'.

המאמר נפתח בכותרת ציטוט מתוך דבריו של אדם ברוך "הרצון ליצור קשר חזק יותר ממאי הרצון ליצור קשר" – קשרים הם עולם ומלואו, הם קיימים בבסיס טבעו של העולם כמו גם בסיס טבע האדם ומכאן כוחו של רצון זה שהוא חלק משמעותי מהישרדות המובילה לצמיחה בתהליך ארוך מתמשך משתנה ומתפתח.


[1] אלה הם מונחים שטבע אהרנצווייג במחקריו

[2] משל המערה נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, אנשים אינם ורצים להשתחרר מהבורות, שהפכה להיות אזור הנוחות, ההרגל, הם שמים את מבטחם במצב החשוך בו הם נמצאים ..

[3] כפי שמציינת ג'וליה קריסטבה, רולאן בארת ואחרים

[4] כאשר מדברים על טקסטים ופרשנות בעולם התרבות, הכוונה היא לסוגים שונים של טקסטים. זה יכול להיות טקסט מילולי, זה יכול להיות טקסט חזותי ( כלומר יצירת אמנות), אפשר שזה יהיה מופע וכן הלאה. שיח בין טקסטים יכול להתקיים כאשר מדובר בטקסטים מתחומים שונים, שנכתבו או נוצרו בזמנים שונים, ויכולים להיות משל יוצרים שונים, או משל אותו יוצר עצמו.

[5] עד כמה שזכור לי, כאשר שוחחתי עם דליה על יצירתה, כאשר עוד עסקה בתהליך, בתכנון ובהגות, התרגשתי וסיפרתי לה שהדמויות שנוצרו מקליפות הבננות הן ממש צורות ציוריות של דמויות אנושיות שאני ציירתי לפני כעשרים שנה. בעיניי זה היה סוג של פלא. כאן הטבע מייצר דמויות שנראות בדיוק כמו מה שאני ציירתי לפני שנים רבות.

[6] אשר הוצגה בשנת 1990, בבית האןמנים בירושלים

[7] בניתוח מעמיק יותר ניתן לבדוק את המשמעויות של הטקסטים המהדהדים, ולראות כיצד משמעויות אלה תורמות להבנת הטקסט הנוכחי , זה שמרמז על ההדהוד לטקסטים האחרים.

[8] עבודה זו הוצגה לראשונה בתערוכת היחיד שלי במוזיאון עוקשי בעכו. התערוכה נקראה 'כתב תפר'. 'ספר האובייקט' 'דיוקן נרקם' היה חלק ממיצב.

[9] הצגת סרטון המתאר את היצירה על כל רכיביה – https://www.youtube.com/watch?v=-k4yW_kMUYI&t=67s

[10] נמשכת בחוטי עצמי – https://www.youtube.com/watch?v=RfwC4ajpxvE

[11] כפי שמתאר זאת יונג. של החלקים של נפש האדם, המודע והלא מודע, הגלוי והסמוי, המכוון והמתעתע.

[12] שיר זה נכתב בהשראת העובדה שעסקתי ב'דקירת' ציוריי. אני מוסיפה אותו לכאן, כדי להציג הקשר נוסף שבו היצירה הרקומה הפואטית חזותית של מירה שטרן, מתכתבת עם יצירתי גם בהקשר של שירה. כלומר, שילוב בין השפות המילולית והחזותית שזהו הקשר נוסף.

[13] השיר מופיע בספרי 'כאן ציור' – ספר שירה ואמנות – 2017, הוצאת ספרי ניב, ונורית ארט

[14] חוקרת שעוסקת במחקר אינטרטקסטואלי


[2] התערוכה של 'עמותת אמני נתניה', מתקיימת בימים אלה בגלריית 'הצוק'. זוהי תערוכה מיוחדת המתקיימת בחסות ראש העיר הגב' מרים פיירברג – איכר. בתערוכה זו, כמנהג כל השנים, ראש העיר מעניקה פרסים לעבודות המצטיינות. האמנים  שעבודותיהם זוכות בשלושת המקומות הראשונים  מציגים  תערוכת יחיד בגלריית הצוק, בשנה שלאחר מכן.


[1] אדם ברוך

זקנים לנצח – בחזרה להצגה – וחוזרים חלילה

הצג פוסט

זקנים לנצח – בחזרה להצגה – וחוזרים חלילה

ברק נחשול: את מגיעה להצגה ביום חמישי? מחווה לשלושים של אמי, יש שתי הצגות בבוקר ובערב.

נורית: אני מגיעה, ברור. אגיע להצגה השנייה בערב.

ברק נחשול: בבוקר ההצגה מלאה עד אפס מקום, בערב ייתכנו מעט מאד אנשים, אבל לא משנה כמה יהיו , ההצגה עולה.

נורית: אני באה יחד עם עוד שניים.

ברק נחשול: ייתכן שזה יהיה כל הקהל, אבל הכל בסדר. לא מזמן העלינו הצגה בפני אדם אחד בלבד, והוא היה עיוור………

———————————————————————-

שיח קטן זה, מעיד על המפעל התרבותי החשוב שנקרא בשם שלא מסגיר את גדולתו 'מרכז שלומי לתאטרון'. עוד שם. זה תאטרון שלומי, אלה שחיים למען ההצגה, ומציגים למען החיים. נושמים את עשייתם בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. תאטרון שאינו קורץ ואינו מתחנף לאף אחד ולאף קהל, תאטרון שלעולם אינו עייף מלהציג את ההצגות הקשות והתובעניות שהוא מעלה. כל קהל הוא נכון וטוב, בין אם הוא רב ובין אם מועט, בין אם הוא עיוור או פיכח.

בסרט סינמה פרדיסו אומר העיוור "לילד" שבא לבקר אותו, לאחר שכבר בגר, "עכשיו כשאני עיוור אני יכול לראות". סביר להניח שאותו עיוור שנכח בהצגה בשלומי והיה קהל של אדם אחד, ראה גם ראה. מכאן ניתן ללמוד שראייה היא שאלה של בחירה ( ואת זאת נראה עוד רבות בהמשך דבריי). קבוצת תאטרון זו עובדת על כל החושים, ומייצרת קלידוסקופ של מראות – צלילים – קולות – ריחות , אשר נעים, מתחברים, מתרחקים וחוזרים חלילה. ייתכן שאותו עיוור ראה דברים רבים שאנחנו, או אני, לא הצלחנו לראות דווקא בשל כושר הראייה שלי.

להציג בפני עיוור, מתאר ומבטא משהו מהאידיאולוגיה של תיאטרון זה. התיאטרון מצד אחד שם דגש על הנראות, שכן הוא מגיש חומרים הדורשים ראייה ומורכבת. אך מצד שני הנראות אינה מעניינו. התיאטרון מביא את כל השלמות על כל מורכבותה, הצופה מחליט מה לראות. מה שאומר, שהיוצרים השחקנים, יודעים שהם מציגים משהו וייתכן שמישהו בקהל, לא רואה זאת באותו זמן. זו האידיאולוגיה 'אנחנו מביאים את הסיפור ואת עצמנו בשלמות, אתם תבחרו איזה 'נתח' לאכול מתוך הסעודה השלמה. כן תראו, לא תראו, מה שתראו , הכל נמצא שם בדקדקנות רבה והשאר הוא עניין של בחירה'.

שנים אני מחוברת לתא תיאטרון זה ובדרכים שונות. לאנשיו, ליצירותיו ולפעלו. גדלה איתם, לומדת אותם, לומדת את שפתם ולומדת לראות אותם כמו שהם, ולפעמים גם מעבר. שכן, עיקר עניינם של יוצרים אלה הוא ביצירת המבט האישי של הצופה. הם יגישו לך על מגש הבימה את מיטב פירות היצירה, ואתה תבחר מה אתה רוצה לראות, מאיזו זווית, על מה להתבונן, מה לסנן, מה לשמוע ועל מה לוותר בלית ברירה. זו דרכו וזה רוחו. גם אדם אחד, שעניו כבדו מראות הוא קהל חשוב. וכשהם יהיו שם, הם יתנו הכל. ללא הנחות, ללא ויתורים, ללא זיופים. בעבורם כל רגע הוא מבחן אמת ומבחן התוצאה, כל מופע משמש להם מראה כלפי עצמם, שהוא המשך טבעי של תהליך החקר האינסופי, חידוד ושידוד המערכות של עצמם, המשמעת והחיים שלהם כאנשי תאטרון החוקרים את נפשם, את נפש האדם, ואת הכלים בהם הם משתמשים.

סקרנית הייתי לדעת, ועודני,  מה ראה אותו עיוור מתוך מה שהוא לא ראה.

בהקדמה זו, ביקשתי להביא עוד הצצה לעולמו של תיאטרון זה, ולומר בהזדמנות זו, אחרי שכבר צפיתי בהצגה, שאין עוד תיאטרון כזה בארץ. ברשימותיי הקודמות 'קופסא שחורה- על מיטתו ערב מיתתו' ו 'מדרגות נאות – (זה שעולה או זה שיורד)  – אני מזכירה היבטים שונים על התיאטרון ועל דרכו, וסביר להניח שאצביע על כך גם כאן אך בקצרה.

אמרתי בפסקה הקודמת 'אחרי שצפיתי בהצגה' – ובכן, המילה צפיתי אינה נכונה בהקשר של תאטרון זה. זו הצגה שאתה גם צופה, אם אינך עיוור, אך עיקר העניין הוא שזו הצגה (כמו כל הצגותיהם) שאתה חווה. הווה אומר, אינך מגיע לצפות בהצגה, אתה מגיע לחוות הצגה. אתה חווה את האירועים הקוליים – חזותיים – תנועתיים – מילוליים – הבעתיים ,המתקיימים בהצגה, ואתה נמצא בחוויה שהיא גם זמן מבחן. בכל רגע את בודק את עצמך מה תראה, על מה תניח עין ואוזן, על מה תוותר. אין רגע מנוח וגם לא רגע דל. התיאטרון האקטיבי הזה הופך אותך הצופה, להיות צופה אקטיבי בתוך ועם עולמך פנימה. התאטרון, בכל הצגה, מבקש ממך להתבונן על החיים בדרך אחרת, חלון הצצה קליידוסקופי, שלקוח מהמציאות, מגזים אותה, כדי להצביע עליה. בזמן שאתה לומד כאן, מה תאטרון יכול ( ואולי גם צריך ) להיות, אתה לומד על החיים ועל עצמך.

תיאטרון שלומי לא מזמין אותך לשבת על כורסא נוחה עם כוס יין וסיגר, הוא מזמין אותך להיות חלק ממה שקורה שם בזמן אמת. להתלבט, לשאול, להתרגז, להיבהל, לחשוב שאתה מבין, ולפתע אינך מבין, לדעת לחבר בין צירופים שאין בהם הגיון ליניארי, שאין בהם חיקוי של המציאות. זאת על אף שהמציאות האמתית החיצונית והפנימית היא היא נר לרגלי יוצרים אלה. ואתה הצופה, הופך להיות חלק מהבלבול המהודק, ומהבלגן המסודר מאד, חלק מהסדר האסתטי שצמח מתוך כאוס המציאות.

אז מה היה לנו ב 'זקנים לנצח'. גם הפעם, האנסבל יוצר מתוך חקר התופעות. תופעות חווייתיות רגשיות הקשורים לחיים האישיים של הנפשות הפועלות , תופעות המוכרות מהחיים, מאדם ועולם. שואב מתוך המציאות שאותה אנו רואים, יודעים, וגם לא .

הזקנה מופיעה כחוט השני בהצגות השונות ומהווה כנקודת מוצא משמעותית ביותר. שהרי הזקנה היא חלק מהחיים. שהרי רק אלה שחיים וחיים הרבה מגיעים לגיל זקנה. ההצגה הנוכחית מייצרת אין סוף של מפגשים שחלקם אפשריים ואחרים דיאלקטיים ומעוררים מחשבה חרדה ואהדה בו זמנית, בועת שהם מעוררים מחשבה ולפעמים פלצות. עולה מפגש בין נעורים לזקנה, חילוף בין תפקידים ובין דורות. לא אחת נשאלת השאלה מי למעלה ומי למטה. וזאת לא נשאלת במילים, אלא במחוות גופניות, פיזיות, ובאמצעים טכנולוגיים. פעם את/ה למעלה, פעם את/ה למטה. פעם אתה מטפל פעם אתה מטופל, ומאחור יש מישהו שמנהל את זה, אותך. מי זה? האם זה רק בהצגה לצורך העניין, או שמא זה גם בחיים.

ההנחה שזקנים הם זקנים לנצח אומרת אולי, שגם הצעירים בהצגה זו, הם זקנים, שכן הם הזקנים העתידים לבוא. המציאות היא  המחזוריות ,'חיים – מוות – חיים ' , מעברים, מנגנונים, תהליכים פיזיים ונפשיים .אלה מתגלים כאן דרך פיסות של מצבים : לבוש – תנועה –הבעה – משפט – כתב – וצליל. דבר נכנס בתוך דבר, כמו שהוא גם נפרד מתוך דבר. על קו התפר הזה מועלים הניגודים השונים תוך חיבורם המופלא. לחבר בין הניגודים זו השלמות ( כך גם טוען יונג ואחרים).

אין בהצגה סיפור ועלילה של התחלה אמצע סוף, ישנם מצבים. כל פינה במרחב היא הצגה בפני עצמה, כמו הצגה לעצמה, כל פינה בחלל יכולה לעמוד בפני עצמה ולהיות עולם ומלואו, ובו בזמן יש סדר מופתי בין החלקים השונים. יש קצב, יש מקצב, יש הקשבה – להוראות הבימאי שהם חלק בלתי נפרד מההצגה.

החזרה היא ההצגה, וההצגה היא חזרה. אין הפרדה בין אחורי הקלעים וקדמת הבמה. הכל פתוח, וכך מופיע כחופשי ומשוחרר בו בזמן שהוא מהודק ומתוזמן. כמתפרע חסר עכבות ובו בזמן קשוב, ומותנע. בהצגה כמו בחיים, נראה שאדם חופשי ומשוחרר, ומאידך נתון לתכתיבים, לגורל ולמציאות.

ההצגה מפגישה את השחקנים כמו גם את קהל הצופים עם פרצופה האמיתי של הזקנה, הזקן הממאן להזדקן, הזקן המטופל, הזקן והזוהר הזקן וקמילתו. מול הצעיר התוסס והחזק שיכול לראות דרך הזקן את עתידו.

לדעתי, הגישה התיאטרונית המופגנת ביצירה זו וגם באחרות מקבילה לזרם הדאדאיסטי באמנות חזותית. דדאיזם הוא זרם אמנותי – תרבותי – אוונגרדי שעסק בג'אנרים אמנותיים שונים במקביל ( שירה, אמנות, קולנוע, צילום ועוד) האמנות הדאדאיסטית קראה תיגר על מוסכמות החברה באותה עת. אמנים אלה ביקשו לזעזע את הקהל באמצעות האמנות, מתוך תקווה לגרום לשינוי. לשם כך גם פיתחו טכניקות חדשות העשויים מחומרים שונים, המסודרים יחד באופן אקראי, ואלה נועדו לערער את השיפוט האמנותי – אסתטי. על פי דאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והגיון, אלא באקראי מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר. דאדא עשו אמנות ויצרו, ובעצם ביקשו לדבר על אמנות באמצעות אמנות

מתוך תיאור סגנון אמנותי זה ודרכי פעולתו ניתן לגזור גם לעבר תיאטרון שלומי. המדבר על תיאטרון באמצעות תיאטרון, העוסק ביצירה במשמעת ברזל, ובתוך כך שובר מוסכמות, חותר נגד ההיגיון, יוצר דרך, חוקר, ומבקש לדבר על הנכון הטוב והישר דרך הצגת 'העקום', על אף שאותו עקום הוא חלק מהחיים, ובעיקר השאלה איך רואים אותו , ואחר כך איך מראים אותו.

אין כאן חידוש בכל מה שאנו יודעים על זקנה, או על על זקנים. יש חידוש באומץ להראות זאת, ובאומץ לראות זאת. אין חידוש בפחד מפני הזקנה, פחד שאנו בורחים ממנו ואולי גם מתכחשים "לנו זה לא יקרה". הזקנה מכוערת, קשה, מכבידה, מכאיבה. ההצגה אמנם מביאה זאת למרכז הזירה ואולי אף משתמשת בתופעה זו כקרדום לחפור בו, אך אין ספק שזהו קרדום שמביא לפנים תופעה שקשה להתמודד עמה. רוצה לומר שלא הסיפור העוסק בזקנה הוא החשוב כאן, אלא האופן שבו הוא מוצג כאן. האופן שבו תאטרון זה על כל אנשיו מגישים תופעה מוכרת וידועה. ובעיקר הדרך שבעיני היא אלכימאית, לעשות מחומר זניח "פסולת" , זהב. לקחת סיפור קשה של מציאות ולהשתמש בו כמקור השראה ובסיס ליצירת אמנות. כזה הלוקח אותנו, הקהל, לבכות ולצחוק, לשמוח ולהעצב. שהרי זו "רק" הצגה שהיא חגיגה לעיניים ולכל החושים. ובכל זאת, מטלטלת, מעוררת, מזמנת תמהיל של חווייה וחשיבה.

י מבחינתי לא באתי להצגה ( לזו ולאחרות) כדי לדעת מה האנסמבל רוצה להגיד ולחדש לי על זקנה, באתי כדי לראות איך הפעם יציגו את התובנות שלהם על החיים, על אדם, על עצמם, וכן, גם על זקנה. איך הם יעשו זאת מה הם יעשו הפעם? ומה אוכל עוד ללמוד על העניין דרך הפילטרים של רגש וחוויה.

תיאטרון זה מעיד על עצמו שהוא תיאטרון חוקר יוצר. כיוצרת חוקרת אני מרגישה קרובה לגישה זו, ונטענת כל פעם מחדש, כשאני מבינה כיצד נבנה המעשה האמנותי של יוצרים אלה, אשר לוקחים 'סיפור פשוט' לכאורה, והופכים אותו להיות גדול מהחיים, גדול מהזקנה, גדול מהצער וגדול מעצמו.

דבר נוסף שלמדתי בהצגה זו, שעליה אמרתי מה שאני אומרת בשנים האחרונות על כל הצגה שלהם 'זו ההצגה הכי טובה שלכם'. אכן כן, וזה לא ממעיט מערך ההצגות המעולות הקודמות. תאטרון זה לא נח על זרי הדפנה של עצמו  (וכן, זרי דפנה, פרסים מלא החופן), לא קופא על שמריו. הוא לומד מתוך עצמו, לומד על עצמו, ובכל פעם עובד יותר קשה , ולא על מנת לשחזר הצלחות אלא כדי ללמוד ולעלות הלאה.

"מה שלומי על הגבול" הם שואלים מדי שנה בפסטיבל שנקרא כך, וכך הם פועלים, ובכל פעם דוחקים את הגבול הלאה לעוד קצה. נראה שהם בודקים את גבול היכולת שלהם, ונראה שהם לומדים בכל פעם מחדש שהגבול מתרחק מהם, וטוב שכך.

הפעם הבחנתי בסוג של בגרות והבשלה. בשנים קודמות ומוקדמות ההצגות היו מקוריות ונבנו על חומרים אישיים, על השחקנים וסיפוריהם האישיים, ועל תובנות מתוך החיים. גם הפעם לא נפקד מקומם של אלה, אלא שהפעם, הקונספט של היצירה בנוי כולו סביב יצירתו של בקט. רק תיאטרון בשל, בוגר, בטוח בעצמו ובעשייתו יכול להחליט להתכתב עם יוצרים גדולים אחרים, בבחינת לשאוב השראה מקאנוניים תרבותיים להתכתב עמם, להצמיח מזה משהו חדש ואחר ולצמוח הלאה.

זהו שיח אינטרטקסטואלי שבו יוצר אחר מהווה מקור השראה לדיון, להרחבה, לציטוט ולשיח. כל העולם הוא טקסט אחד גדול אומר ג'נטי, ובתוכו מתקיים שיח גלוי וסמוי.  בקט עסק בכתיבתו באבסורד של הקיום האנושי, דבר שבהחלט עולה בהצגה זו, זקנים לנצח, שכן כולם יהיו בסופו של דבר זקנים. הדיאלוג עם בקט מתממש על הבמה כאשר תפקיד הבימוי וההוראות שאפיינו את בקט, הופכים להיות אחד הטקסטים של ההצגה. אין בהצגה גבולות שבהם ייאמר 'מה תראה' ומה לא תראה',מה קורה מאחורי הקלעים, ומה אל מול הקהל. הכל גלוי, והכל הוא חלק מההצגה, כמו שהכל בעצם הוא חלק מהחיים. בו בזמן ניתן לקרוא את הוראות הבימוי כמטפורה לכך שאנשים כולם למעשה מתופעלים על ידי חוקים, נורמות, אנשים, אל, דת ותת מודע שתלטן במיוחד.

הדיאלוג עם בקט מרחיב את כל השיח התרבותי המתקיים על הבמה. וכמו שאין הפרדה בין אחורי הקלעים ולפניהם כך גם אין הפרדה בין הקהל והשחקנים. אין במה. יש מרכז ובו אנשים. חלקם מתנועעים על הבמה, מתלבשים מתפשטים, קצת מדברים ( מעט מאד), נכנסים יוצאים, וחלקם יושבים. אלה מתערבבים באלה, כי כמו בחיים, הכל נמהל בתוך הכל ובתוך הקול.

הוראות הבימוי שמתכתבות עם דרכו של בקט להכתיב הוראות שיש לציית להם גם בשנים שאחרי מותו, הופכות את קולו לנצחי. במקביל, הוראות אלה כשהן "משוחקות" בהצגה מתארות את שלבי החיים, החיים בנויים ממערכות ( מערכה ראשונה, שנייה וכו'), כמו שגם כניסת הקהל היא מערכה בפני עצמה, כי אין הצגה ללא קהל, ואין קהל ללא הצגה. אמרנו, אין גבולות. הגבולות מתפוררים כמו החיים, כמו אנשים, והכל חוזר חלילה, ואולי גם חלילה וחס.

התיאטרון מתכתב גם עם עצמו, ומוטיבים שאותם פגשתי בהצגות קודמות, מופיעים גם כאן, כך נוצר שיח תרבותי על זמני, רב ממדי. דימויי פסלים שנראים כמו הגיעו מהתרבות היונית הופיעו בהצגה 'מדרגות' ואלה משתרבבים גם כאן. דימויים אלה נוצרו וסותתו בעבודת מחשב מתוך דימוי פרופיל של השחקנים. תמונות של דמות הנאחזת בידי דמות אחרת כמו 'הפייטה' אשר הופיעה ב'מדרגות' מופיעה גם כאן'. הזקנים והזקנה אשר מופיעים בהצגות השונות, השיח ההורי – ילדי – רב דורי. ועוד.

האנסמבל, פותח את עצמו לשיח פנימי מתמשך ולשיח חיצוני מתרחב. סמלים שנטבעו בהצגות קודמות מופיעים שוב כחלק משפה, כחלק מקוד פנימי מודע וייתכן שגם אינו מודע. מה שהופך את כלל העשייה שלהם לשפה, קודים ומילון ייחודי ומאפיין.

כמות הגירויים בהצגה אחת קטנה היא למעשה גדולה ומאפשרת. בכך מאפשרת לצופה להפוך להיות גם הוא חוקר. לחקור את עצמו לבדוק על מה העדיף להסתכל, במה בחר, מה הטריד אותו, איך הצליח להתמודד עם השפע ולא ללכת לאיבוד, איך הצליח לקלוט ,לדעת לוותר ובכל זאת ליהנות. איך ליהנות מחוויה תרבותית גם אם היא מעיקה, וגם אם היא מעמידה לפניו מראה המציגה אמיתות לא פשוטות.

אין חוויה חזותית, חושית אפשרית שלא נמצאת באירוע הקצר הזה שמציג שנות חיים, שנות דור – דורות. תנועה, קול, מוסיקה, ריקוד, וידאו ארט, כתב, מלל, לבוש, דבור. פרטי פרטים, כשכל אחד מהם בנפרד הוא צורך לגופו של עניין ,כמו שהוא גם מטפורה וסמל. וכל זה מתוזמן וערוך בקפידה, תוך כבוד והדהוד לבקט ולהוראותיו. תגידו זה תאטרון פורץ דרך וגדר, ללא גבולות, משוחרר מכבלים וחוקים ותגידו באותה נשימה, עם המון משמעת, עבודה קשה, ירידה לפרטים, משמעויות עומק, ושפע של מיומנות מכל תחומי היצירה והאמנות. הוא אשר אמרתי, תאטרון שהוא חיים, חיים שהם תאטרון.

אתה הצופה, נאלץ להחליט בזמן אמת איך להתמודד עם כל השפע הזה.

זהו תיאטרון שמנטרל את האגו הפרטי של השחקן. אין כאן שחקן ותפקיד. יש כאן צוות של אנשים מוכשרים, בעלי מיומנויות גבוהות ביותר שמשתכללות עוד יותר עם השנים. שחקנים שכל עניינם הוא לחקור אדם ועולם, לחקור את עצמם, לחקור את הכלי שעומד לרשותם, שאותו הם מפתחים ללא הרף, וליצור יצירה מחומרי החיים הפוטנציאליים בחומר וברוח.

הוא אשר אמרתי. לא באתי ללמוד כאן על זקנה, באתי לראות כיצד חבריי השחקנים, הצעירים והזקנים יספרו לי /לנו את הסיפור שלהם, באופן שכזה עוד לא ראיתי. וכן, בסוף הזקנה טפחה על פני, והזכירה לי שגם אני הולכת להזדקן, הזכירה לי את הוריי, הזכירה לי מה זה חיים ומה זה פרופורציות, ומה זה תאטרון. הבנתי שוב, שתאטרון הוא בעצם זכוכית מגדלת. חברי האנסמבל מגדילים את החיים ומגדילים לעשות .

ככל שאני מתקדמת בכתבתי, אני יודעת שיש ביכולתי להכביר בעוד ועוד מילים, כגודל החוויה וכעומקה כך יכולה להיות כאן כתיבתי. אך אסיים, ורק אומר ואשאל, שלאור ארבעת ההצגות האחרונות ( אחת בכל שנה – והרפטואר הולך וגדל) – באמת חברים 'מה שלומכם על הגבול' ואיפה הוא הגבול שלכם או בעבורכם. יש לי שנה ואולי יותר, כדי לשוב ולראות את ההצגה. אשוב, ובכל פעם אראה הצגה אחרת (כי אולי אתמקד במשהו אחר).

אתם אומרים זקנים לנצח, ואני רוצה לומר עם 'זקנים לְנַצֵּחַ'

"מדרגות נאות" – (זה שעולה או זה שיורד) ?

"מדרגות נאות" – ('זה שעולה או זה שיורד')?

על ההצגה של מרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי – ד"ר נורית צדרבוים

מבקר עם פנס במצחו אזורֵי דִמדומים חדשים….."[1]

'מדרגות' זו ההצגה החדשה, הפרויקט החדש, של האנסמבל המיוחד במרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי. ובטרם אראה אותם עולים ויורדים במדרגות כמעט כמו המלאכים של סולם יעקב, עליתי אני, אל מה שאני מכנה ביני לביני 'מקדש מעט', הוא המרכז לתאטרון אלטרנטיבי – תאטרון רב תחומי, רב ממדי, רב תוכן ועצמה. התאטרון הפוסטמודרניסטי בה' הידיעה.

הקשר האישי  שלי לתאטרון זה, גם הוא רב ממדי ורב צדדי, אך כשאני באה לצפות בהצגה אני מגיעה בעין ובלב נקיים, לראות ולחוות, ומשם אני כותבת את דבריי אלה כאן.

תקצר היריעה מלתאר כאן את אופיו, ייחודו, דרכו וטביעת החותם הייחודית, של תאטרון זה, שהרי זה מְזָמֵן רשומה בפני עצמה. אך בלתי נמנע יהיה לשרטט כמה קווים לדמותו בטרם אדבר על ההצגה (אשר אותה ראיתי פעמיים, עדיין לא שבעתי, סביר להניח שאראה שוב ועוד – כי זה מה שהיא מזמינה – וארחיב על כך בהמשך) שעלתה זה עתה, טרי טרי מהתנור החם והמבעבע של בית היוצר הזה, שלא נח לרגע, ואשר מתחדש ומתעלה על עצמו מהפקה להפקה ( וזה לא קל משום שהרף שהם כבר הציבו לעצמם וביצעו הוא גבוה מאד).

כשיצאתי מההצגה פגשתי את אחד השחקנים ולחשתי לו די בקול על אוזניו ( בשל גובהו העצום, הייתי צריכה לעמוד על קצות אצבעותיי) "ההצגה הזאת עוד יותר טובה מ'קופסה שחורה', ולהיות יותר טוב מ'קופסה שחורה' זה כמעט בלתי אפשרי". ובכן, כן, כתבתי על 'קופסא שחורה', הצגה בלתי נשכחת, אשר קטפה שני פרסי קיפוד הזהב, ועתה אנחנו עולים קומה ב 'מדרגות'. ואם כך, אני תוהה ביני לביני, אכן השמים הם הגבול כאן. ואנחנו וגם הם אנשי התיאטרון ימשיכו לשאול 'מה שלומי על הגבול'ובכל זמן נתון, ובכל שנה ייספרו בדרך שלהם 'מה שלומם על הגבול', וייקחו אותנו לטיול רב ממדי על הגבול הצפון, כדי שנאבד ולו לשעה קלה את הצפון, ונהיה בעולם אחר. זהו 'עולם אחר' , אשר מספר לנו בדרכו ובשפתו, עוד משהו על העולם הזה.

איך הם עובדים? במשך שנה שלמה הם כותבים את הסיפור שלהם בעצמם מתוך עצמם. איש איש והסיפור שלו. סיפוריי חיים, חוויות, רגשות, מחשבות – זו הקרקע שעליה צומחת ההצגה המיועדת. הצגה שנכתבת מתוך חומרי חיים אמתיים, יומיומיים, בהם מזמן הווה ואחרים מזיכרונות העבר. התיאטרון אינו מציג הצגות שנכתבו על ידי אחרים, אלא מצמיח מתוכו את ההצגה ותופר מציאות חדשה לגמרי מתוך המציאות שהייתה נתונה. ההצגה היא לא סיפור במובן המקובל של המילה, או כפי שנוהגים לצפות בעלילה. ההצגה נולדה מסיפור/ים וצמחה להיות תופעה האוחזת בין סמליה סיפור ותת ספור ועוד סיפור.

קליידוסקופ של מראות רב ממדיים, רב חושיים רב תכנים מרצד לעיני הצופה, אשר מוזמן לבחור מתוך סל המחזות הנגלים לעיניו את זה אשר לשם ירוצו העיניים, או הלב. תזמורת מופלאה של תנועה, קול, צליל, צבע, מקצב, כתב, מלל – כמו תפורים וארוגים זה בזה וזה עם זה. הצופה מקבל מרקם חדש שעומד בפני עצמו ומזמן אין סוף פרשנויות. הצופה הוא הקולט, הוא הפרשן, ויש לשער שכל אחד יכול למצוא את ההקשר הפרטי שלו, זה שעולה מתוך המסרים האוניברסליים שעולים מתוך ההצגה ואשר מייצרים חוויה חושית עוצמתית.

בתאטרון שלומי אין ולו פעולה אחת שאינה טעונת משמעות. הקהל נכנס, ויש לומר קהל מצומצם ביותר. ההצגות של 'שלומי', והחללים, אינם מאפשרים 'אופיום להמונים', זהו תאטרון 'בוטיק' לאניני טעם ומבע, למביני עניין, וכל הצגה מיועדת למספר קטן מאד של מוזמנים. ובכן, הקהל נכנס ומוצא בחשכה, שתי שורות של כיסאות. הכיסאות מונחים על מה שבדרך כלל נחשב כ 'במה'. מיד הנך מבין שאתה הצופה, יושב על משטח הבמה, ואילו ההצגה הולכת להתנהל מולך, על המדרגות. היפוך, אם כן. מי הקהל? מי הם הצופים? מי השחקנים? מי מציג למי? הגבולות מטשטשים (אם במקרה נזכרתם לשאול 'מה שלומכם על הגבול'). כן, בהצגה זו, האנסמבל שבר את הגבולות המוכרים והפך את היוצרות. ככה נולדות יצירות.

השחקנים לכאורה יורדים מדרגה, עוזבים את הבמה (שזה הרי משכנו הקבוע והמורם מעם, של השחקן), יורדים אל העם והופכים להיות העם. הם השחקנים, מביאים אל הצופים את דבר העם, את דבר האדם, את דבר העולם. שגרירי תוכן ונפש לכל דבר ועניין. הם יספרו לנו בדרכם עוד משהו על החיים, ויהפכו, כמאמרו של סארטר ,את החיים עצמם ליצירת אמנות. שיא האקזיסטנציאליזם בתוך העולם הפוסטמודרניסטי.

ההצגה נפתחת עם תחושה כבדה של סוף. שני זקנים באים בימים מובלים

 על כיסא גלגלים. ואנחנו קולטים מיד זקנה, קמילה, נבילה – סוף הדרך. מה הולכים להראות לנו כאן? כן, ההצגה הזאת בדרכה מתכתבת. כל הזמן היא מתכתבת. מתכתבת עם תרבות (ועוד אפרט), מתכתבת עם שחקניה וסיפוריהם, עם הפקות קודמות, עם סמלים ורמזים, וכבר בהתחלה עם מתכתבת עם 'קופסה שחורה' (גם שם אנו פוגשים אדם בערוב ימיו, על מיטת חוליו, טרם עזיבתו את העולם הזה).

ברקע שומעים את פבלו זלצמן שר (בקולו העוצמתי) את שיר הנושא אשר גם נכתב על ידיו. זלצמן בין דבריו שר כאומר " וּבכתר ראשו מִזרקה מפזרת לכל הרוחות חוויות ידיעה מסרים", ואכן זה מה שמצפה לנו. אנו נצפה, ונדמה שאלה מונחים ב 'כתר ראשו' בחוויות, ידיעה, מסרים שפוזרו לרוח רוח – על המדרגות.

הזקנים מתגלגלים על הכיסא שמוביל אותם, ואנחנו יכולים להבין שהכיסא הטכני שמתאר את מצבו של הזקן הוא גם אביזר וסמל, גלגל שמספר על מעגלי החיים, כפי שנראה גם בהמשך. אנו צופים באותם שני זקנים אשר הופכים להיות סוג של גרר, ובמאמץ עילאי מושכים, בעזרת כבל שמחבר את כיסא הגלגלים למדרגות, את המדרגות אשר נפתחות לאט לאט לעינינו. ואתה מבין, הזקנים , בערוב ימיהם מושכים אחריהם את עגלת חייהם העמוסה – חיים שלמים, ספורים שלמים, ועולם ומלואו. כל אלה אמורים להתגלות כאן בהמשך. אותם זקנים יושבים ב "פרונט" והופכים להיות הדבר האחד, השקוף הזה, אשר דרכו אנו רואים חיים שלמים.

פוסטמודרניזם זו תופעה תרבותית אשר בה התוצר התרבותי אינו מציג 'אמת חד משמעית, לינארית אשר נקשרת לתהליך חשיבה הגיוני שמקביל למציאות המוכרת. האמת הפוסטמודרניסטית, היא פרספקטיבית, מרובת פנים, מקוטעת, קליידוסקופית ומשתנה תדיר. עוד טוען הפוסטמודרניזם שאי אפשר לדבר ייחודיות של יצירת אמנות במובן של תחום אחד בלבד, יצירות אמנות (בעידן תרבותי זה) קשורות זו בזו, מעבדות ומפתחות זו את זו באופנים ובסגנונות שונים, וכל תוצר אמנותי הוא בהכרח פסיפס (קונסטרוקט) של שברי שברים של אמנות קיימת. וכל זאת נאמר במובן החיובי של המילה, זה התוצר האמנותי הפוסטמודרניסטי.

דמה בנפשך שהנך לוקח קטעי קטעים, שברי שברים, חלקים שונים מכאן ומכאן, בהנחה שכל תוצרי התרבות יחד הם יצירה אחת שלמה. מפרק תוצרים קודמים, שובר אותם לחלקים, מוציא מהם את הגרעין שמתאים ליצירה הבאה שלך, ומכל החלקים האלה בונה ותופר יצירה חדשה, אשר בה נשמעים הרבה קולות בודדים בנפרד, והם יחד. במוסיקה זו תופעת ה'פוליפוניה' – ובה, ביצירה אחת שלמה נשמעים חיבורי מוסיקה ולחנים שונים, ואתה הנך יכול לשמוע את כל אחד מהם לחוד ובו בזמן את כולן יחד. גדולתה של הפוליפוניה היא ההרמוניה והחיבור שנוצר בין החלקים 'הזרים', והיא  עדיין מאד ערבה לאוזן.

אך יש לומר, שבפוליפוניה נמצאים שניים. צריך שיהא המאזין, חד האוזן, המסוגל לקלוט את החיבור המופלא שבשונות. בתחום האדריכלות אנו נקרא לתופעה זו 'בריקולאז"' – יצירה אמנותית אשר מורכבת מחפצים אחרים ושונים, כל אחד בעל תפקיד משל עצמו, ויחד הם הופכים להיות תוצר חדש, שאינו מסתיר את המקוריות של החפץ שהובא ליצירה, ובכל זאת הם דרים יחדיו והופכים להיות דבר אחר וחדש. כזה שיש לו אמירה חדשה משלו, אך אמירתו החדשה כוללת ונושאת בתוכה גם את כל האמירות הקודמות, בגלוי ובסמוי.

תאטרון שלומי הוא תאטרון פוסטמודרניסטי אשר שואב מכאן ומעכשיו, מאדם ומעולם, מתרבות ומיידע. לכל אלה מצטרפת מיומנות גבוהה מאד, מקצוענות בתחומי דעת שונים, וכמו משק אוטרקי, הם מייצרים בעצמם את כל אשר נדרש כדי להביא את התוצר הסופי, היצירה הסופית, שכוללת הכול  ידי גמר, בתזמון ובדיוק מעורר הערצה והתפעלות.

המון התרחשות על הבמה. רגע קופצים, רגע שרים, מתפשטים, מתלבשים, יורדים, עולים, זזים, פה ושם נשמעת איזו מילה ברקע (אין טקסטים, אין דיאלוגים, אין מונולוגים, אין סוף והתחלה) זה טקסט אחד ארוך רב ממדי ורב תחומי, ותוכו מתנהלים דיאלוגים בתנועה, בקול, במחוות גופניות, במבטים עוצמתיים, בתלבושות, ואין סוף ואין התחלה, כי שם הסיפור הוא שהסוף הוא התחלה, וההתחלה היא הסוף והכול בתוך קוסמוס אחד שיש בו הכול.

הגישה הפוסטמודרניסטית מרשה ומתירה לך לכאורה לעשות 'סלט'. קח לך חלקים מהכול, חתוך כאן, חבר שם, הדבק פה, הכנס הכול לתוך מסגרת אחת ויש לך יצירה. אך לא כן הדבר. דווקא מה שנראה כ 'קלות בלתי נסבלת' הופך להיות הדבר הקשה. דווקא בגלל שלכאורה הכול מותר, על היוצר להיזהר שבעתיים ולמעלה מזה. התוצר המוגמר, היצירה, אינה עושה הנחות.

בבואי לראות את ההצגה בפעם הראשונה, איבדתי לא אחת, כמה מפעימות לבי. לרגע אחד התמקדתי במבטים מלאי העוצמה של אחד הזקנים (ברק נחשול), שישב בכיסא הגלגלים. זה שישב בשקט בצד, לא במרכז הבמה, מתחת לתאורה שלעיתים לא האירה את פניו, זה שבקושי זז, סיפר במבע פניו את כל הסיפור. פניו סיפרו, בכל רגע נתון, כל רגש אפשרי והיו מתוזמנים עם כל מה שהתרחש על הבמה. נסחפתי לעקוב אחריו, ובינתיים פספסתי את מה שקורה בחלק האחר של המדרגות. אלה קפצו, אלה נעו, ואני רציתי לראות הכול. איך אפשר? אי אפשר. ואת זאת יודעים גם יוצרי ההצגה.

יוצרי ההצגה נותנים לך מרחב התבוננות סובייקטיבי. אתה מחליט על מה ינחתו עינייך הצופות. אתה קובע היכן אתה נעצר ובמה אתה מתרכז. אתה הוא זה שנע יחד אתם ומתחבר למי ולמה שאתה רוצה. ולא, אתה לא מפסיד. כי הם, השחקנים, נותנים תמונת עולם שלמה שעובדת במישור הגלוי, במישור העליון (בחלונות למעלה), במישור הסמוי (מתחת למדרגות), בחושך (מקום מושבם של הזקנים), מעבר לחלון, מאחורי הפרגוד, בכל מקום מתקיים משהו בו זמנית, כמו בחיים, כמו מי שרואה את החיים במבט לאחור בפרספקטיבה, כמו מי שרואה את החיים במבט רוחב וברדיוס רחב. אינך מפספס, אתה הוא זה שבוחר בכל פעם את המשבצת מתוך הפסיפס שנגלה לעינך. מה שאומר שאינך משתעמם, ואתה הופך להיות חלק פעיל בהצגה, עם מקום אישי לקבלת החלטות.

בזמן אמת, בזמן שהחיים קורים, איננו שולטים בהכול, איננו רואים הכול, איננו יודעים הכול. הכול קורה, ואנו עצמינו , כל יחיד הוא פיסה אחת מתוך מרקם חיים שלם וארוג, רב ממדי, שיש בו מן המודע ושאינו מודע, שצץ לפעמים אל ההכרה ויורד חזרה לעתים למחוזות השכחה. אולי, בערוב הימים, בעת הזקנה, ניתן לחבר את הפיסות ליריעה אחת, אולי אז אפשר לראות. אולי.

מבחינתי, זה כמובן אמר, שצריך לראות את ההצגה שוב. וגם עכשיו לאחר שראיתי אותה שוב, אני מבינה שצריך לראותה שוב. ואין להשוות את הפעם הראשונה החווייתית, העוצמתית, שנופלת עליך כמין 'בום', לבין הפעם השנייה שבה הנך מגיע נינוח, יודע לאן אתה הולך, ויכול לראות שוב את הכול, ולגלות עוד ועוד דברים, שבאופן טבעי נסתרו מעיניך בפעם הראשונה שהייתה בבחינת 'הלם ההווה'. וכמו תמיד, כמו בחיים, ככל שהנך יודע יותר, הנך מבין גם מה עדיין אינך יודע.

ההצגה מביאה פיסות חיים, ומהווה מטאפורה לתובנות פסיכולוגיות ופילוסופיות על החיים. ובזה ייחודה. היא נתפרה מסיפורי חיים אמתיים, פרטיים, איבדה את הזהות הפרטית והפכה להיות מיצג ומטאפורה שעוסק באדם – עולם – חיים – בכלל. יהיו שיאמרו אולי, אז מה החידוש אם כן? מה כבר אפשר לומר עוד על אדם – עולם – חיים שעדיין לא נאמר. ואני אומרת שהחידוש כאן, בין השאר, הוא באופן שהדברים נאמרים. זו היצירה, לקחת את חומרי החיים הרגילים, הידועים, המוכרים, האישיים וליצור מהם יצירה חדשה ואחרת. ומאתגרת. האנסמבל בשלומי תחילה מאתגר את עצמו, ולאחר מכן מאתגר את קהלו.

"הפיסות" שעליהם אני מדברת חוצים את כל הקווים. אלה הן פיסות תוכן, פיסות של סיפורים, כמו שהם פיסות של תחומי דעת ויצירה. זוהי הצגה רב ממדית ורב תחומית אשר בה כל תחום אמנות ( אשר מטופל ברמה מקצועית גבוהה), מביא את "קולו" ליצירה ובכך מעבה אותה, מרחיב אותה, ומייצר מסרים. אפשר לומר שיצירה זו גם נוגעת בגישה הסוריאליסטית, שכן היא ניזונה מהמציאות אך בו בזמן חורגת ממנה ומייצרת מציאות חדשה, אפשר לומר פנטסטית. בסיפור היומיומי ככה הדברים לא מתנהלים, אבל בדיבור על החיים, בשפת התרבות והיצירה, הסיפור היומיומי מספק חומרים ליצור יצירה חדשה ואחרת שעומדת בפני עצמה.

פענוח הסמלים יכול לחשוף את המסרים הסמויים, אלה החבויים בתוך הדבר הגלוי, בדיוק כמו שרשת המדרגות מוארת ומציגה עולם שלם תוסס וחי מתחת למדרגות, מתחת לפני השטח, כמו העולמות המבעבעים בתוכנו מתחת לסף ההכרה. ובתוך כל החיבורים האלה, נרמזים ללא הפסק אייקונים תרבותיים, גיבורי תרבות ואמנות, סיפורי עם ועולם. מי שעינו חדה יבחין בזקנים 'משחקי הקלפים' של סזאן, בפסלים של יון בתרבות ההלניסטית העתיקה – זורק הדיסקוס (למשל) אלים מיתולוגיים, או בדמות האם הנוצרית 'פייטה' של מיכלאנג'לו כאשר אחת השחקניות אוחזת תינוק בידה, במעברים בין דתות, יהדות ונצרות, תרבות המזרח, דמותו של בודהה, רומיאו ויוליה, נגיעות בתרבות אוניברסלית כשכל זיכרון או אֵרמז, הם למעשה סמל ומטפורה שנושאים עמם מסר אחר וסיפור אחר.

מודעות גדולה לקומפוזיציה בחלל, חשיבה צבעונית, פרטי לבוש שמסמלים דברים מסוימים, ניקיון צורני, גוונים וטונים במוסיקה ובצבע, תפישת חלל, אור וקול – השפה החזותית על כל רכיביה בחיבור מופלא.

ובכן, כשהגעתי בפעם הראשונה, וכשהצטערתי על החלקים שפספסתי, הספקתי לחשוב שיש כאן עבודה ספונטנית, נקודתית ורגעית, עדיין לא הבנתי, את אשר נגלה לי במפגש השני, בו ראיתי כיצד הכול מתואם, מתוזמן, מתוכנן, מדוקדק ואין דבר אחד שהוא אימפרוביזציה, פתרון של הרגע, או גחמה של שחקן. תאטרון מוקפד ומדוקדק בתפאורה ותאורה מעוצבים ומוקפדים, מוסיקה מדויקת, תנועות, מלל, הבעות, מחוות גופניות – תאטרון רחב מניפה מוקפד ובמיטבו.

עבודת האימפרוביזציה, האלתור, היצירתיות, האינטואיציה והחוויה הרגשית – כל אלה מתקיימים בתהליך היצירה, בשנת היצירה. אלה הם אבני יסוד בתהליך בניית ההצגה והם חלק מהשפה התאטרלית של קבוצה זו. אך משנסתיים תהליך היצירה הראשוני ומגיע תהליך העיבוד, הדברים נתפרים למבנה אחד מגובש, שלם וזורם, מדויק אשר מצליח לחזור על עצמו בכל פעם מחדש בדיוק כפי שהינו.

גם השיר, אשר מושר במהלך ההצגה מספר פעמים מורכב מפיסות, אמירות, שברי חווייה, שברי מחשבה, קעטי הרהורים ומספר במילים את כל אשר אנו רואים במהלך המופע – השיר עצמו הוא יצירת מופת לעצמה, וכמו כל רכיב בהצגה זו מגיע במיטבו ( כמו המוסיקה, כמו התאורה, כמו התנועה, הלבוש וכו').

כמי שעוסקת באמנות חזותית, ובין השאר נוגעת בתחום אחד צר וקטן ( שיכול בהחלט להיות עולם ומלואו), עלו בי הרהורים רבים. ניסיתי להשוות ביקור בתערוכה, כשאני למשל מתבוננת ב 'גרניקה' של פקאסו, או בציורי מלחמה עשירי מבע ותנועה מהמאות הקודמות. ולמגינת ליבי חשבתי, כאשר אני באה להצגה מסוג זה, הרי שבמשך כשעה ומחצה חולפות לנגד עיני אין ספור של תמונות, שאני בלשוני אקרא להן תמונעות. ההצגה אינה יושבת במוזיאון תחת משמר זכוכית משוריינת, היא רצה ותרוץ שוב ושוב. ובכל זאת, למרות התנועה, למרות הזמן שחולף מעליה, או שהיא זו שחולפת בתוכו, בכל פעם כשתבוא תמצא את כל התמונה הכוללת (המורכבות מאינספור תמונעות), תוכל לראות את אותו הדבר. "לא צריך לצייר" חשבתי לעצמי בצער ואולי גם בהרגשת הקלה "מה יש לצייר אחרי שרואים דבר כזה?". במאה השנה האחרונות עלתה כבר השאלה לא אחת, והיו שכבר ספדו לציור והגדירו זאת בצמד המילים 'מות הציור', אך הוא מרים ראשו, וצץ וצומח בדרכים שונות, כמו לומר שאינו מת וייתכן שלא ימות. אבל אני נשארת בשאלתי 'מה יש לצייר אחרי דבר כזה?'. לא בטוח שאמצא תשובה לשאלתי, ואמשיך לצייר, אבל השאלה תהדהד לה. ואולי טוב שכך.

ההצגה 'מדרגות' הופכת מושגי יסוד. מעתה, לא תאמר שרק במה ישרה יכולה

להיות מצע ופלטפורמה להצגה, לא תאמר שסיפור עלילה עם סוף והתחלה רק הם יכולים להיות הצגה. "מדרגות" מציגה לנו בעוד דרך (שכן, זאת דרך עבודתו של תאטרון זה מאז ומעולם), דרגות שונות של חשיבה שפועלים בו זמנית, רמות שונות של עצמה, ומספרת בינתיים גם על החיים דרך נקודת מבט אילמת ורבת מבע של שני זקנים. המספרים לעצמם אולי (וכך נודע לנו), שגם החיים כמו התיאטרון הפוסטמודרניסטי, כוללים הכול, עליות ומורדות, רגעים של עצב ורגעים של שמחה, רגעים של צער ורגעים של התעלות רוח, רגעים של מאבק, שינויים, אהבות שנאות, יצרים, זיכרונות טובים או טראומתיים, כל אלה נמצאים על מדרגות החיים, ובעצם הכול זו שאלה של נקודת מבט – שזו בעצם הנקודה שלי/נו הצופים. החיים אכן, כמאמרו של סארטר יכולים וצריכים להיות 'יצירת אמנות'.

סארטר מסביר לנו שאנו 'נידונים להיות חופשיים', אין לנו ברירה. נולדנו לתוך עובדות שלא בחרנו. לא בחרנו ארץ, זמן, מקום, גנטיקה, הורים, תקופה, אקלים – לא בחרנו להיוולד. בפרקי אבות כבר נאמר "אדם בא לעולם בעל כורחו, חי את חייו בעל כורחו ועוזב את העולם בעל כורחו". אם כן, שואל סארטר, מהו חופש הבחירה של האדם? האם יש חופש בחירה? ועל כך גם עונה, שעלינו ליצור את חיינו מתוך החומרים העובדתיים הקיימים, כמו שיוצרים יצירת אמנות. בהצגה זו, בידיהם האמונות והמוכשרות להפליא של האנסמבל, אנו מבינים מהי המשמעות "לחיות את החיים כיצירת אמנות" – כי אנחנו 'נדונים להיות חופשיים'.

הוספתי לרשימתי זו סרטון, להלן הסבר לגבי הסרטון המובא כאן.

במהלך ההצגה ישבתי וצילמתי ללא הרף. זאת עשיתי כמובן רק כאשר צפיתי בה בפעם השנייה, כשכבר הייתי נינוחה יותר, ופחות דרוכה. חיפשתי מצבים, קלטתי מצבים, והייתי כמובן מוגבלת לתאורה הקיימת. לא ביקשתי בסרטון זה לתעד את ההצגה, ואין בכוונתי להביא אינפורמציה מדויקת של מה שהיה שם, משום שממילא שום תמונה לא תתאר את הדבר עצמו.

התבוננתי בהצגה דרך עדשת המצלמה כיוצרת. ומצאתי שהמראות שאני רואה וחווה הופכים להיות בעבורי כר השראה נרחב. אמרתי לי ,ביני לביני, "אם הם שיתפו אותי בהצגה, ועוד גם שמו אותי על הבמה, אני מצטרפת ליוצרים, ויוצרת יחד עמם בזמן אמת", וזאת עשיתי. הצילומים שאני מציגה בסרטון הם צורות שונות של עיבוד של מה שנקלט בעדשה שלי בזמן אמת. קטעי מצבים, פיסות של תנועות, צבעוניות וטשטוש. ניסיתי לצייר עם המצלמה, ונראה שהמצלמה נענתה לי. זה אם כן, הסרטון שאני מציגה  כאן, שגם הוא בדרכו הפוסטמודרניסטית שאב מהמציאות שנגלתה אליו מהמדרגות, אסף שברים, חלקים, קטעים, וחיבר אותם מחדש לכדי יצירה חדשה ואחרת, אשר מצד אחד מרמזת על מה שהיה שם ומעבירה את התחושה של ההתרחשות שם, ובנוסף, מוסיפה עוד ממד ועוד נופך. בנוסף, הוצאתי מתוך 'שיר הנושא' שורות וקטעי שורות ואותם שיבצתי בין התמונות שונות, כציטוט וכאמירה.
(לצפייה בסרטון, מומלץ ללחוץ ולהגדיל על כל המסך)

לכו לראות ה 'מדרגות' נאות.

מדרגות נאות from Nurit Cederboum on Vimeo.

והנה רשימה של העושים ועסקים במלאכה ( יש לציין שכל התפקידים הנ"ל הם בנוסף לעובדה שכל אחד מאנשים אלה הם גם שחקנים בהצגה – זהו במובן מסוים, משק אוטרקי המספק לעצמו את כל צרכיו):

רעיון: פבלו זלצמן, קלאודיו (פבלו) אדלברג, בימוי: פבלו זלצמן, וידאו ארט: פביאן פיטוסי, עיצוב חלל: קלאודיו (פבלו) אדלברג,מוסיקה: גוסטבו בוסטמנטה, תנועה: נטע פלוצקי, מגדלנה קליין, עיצוב תאורה: בר פסח, תלבושות ואביזרים: אלן קוז'ינסקי,ייעוץ אמנותי: דוד מעיין, שגית דמתי, צילום: גרסיאלה חייצקנקו, ניהול חזרות: ברק נחשול, מפיקה: שרית ייה, איש טכני:שמחה ששון, מנהלת הפקה/הפעלת תאורה: נילי שפניר, הפעלת מולטימדיה : זיו טובול. שחקנים: נטע פלוצקי, מגדלנה קליין, פבלו זלצמן, אלן קוז'ינסקי, אדוה כהן, גרסיאלה חייצ'נקו, שמחה ששון, ברק נחשול, גוסטבו בוסטמנטה, בר פסח, מיכל גיל

[1] קטע מתוך השיר אשר מושר בהצגה. פבלו זלצמן כתב את השיר, ההלחנה התבצעה כתהליך על ידי כל האנסבל, ליטושים גימור ועיבוד על ידי גוסטבו בוסטמנטה. את השיר מבצע פבלו זלצמן

'קופסה שחורה' – על מיטתו ערב מיתתו

קופסה שחורה - מרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי.
קופסה שחורה – מרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי.

קופסה שחורה – על מיטתו ערב מיתתו

על ההצגה של מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי – ד"ר נורית צדרבוים

קופסה שחורה – זה שם ההצגה שעלתה זה עתה מבית מדרשם של 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי'. יצירה רב תחומית של האנסמבל אשר ממשיך בכל שנה להוסיף עוד אמירה חזקה לרפטואר שלו, ואשר חושף את יצירתו החדשה, תמיד במסגרת 'פסטיבל עכו לתיאטרון אחר'.

הייתי. אני מלווה את האנסמבל מזה שנים רבות, ובשנים האחרונות אף משמשת שם כחברה בוועד המנהל. ואיני אומרת עתה את דברי השבח שלי בשל היותי חברה בוועד. נהפוך, אני מסכימה להיות חברה בוועד משום כל דברי השבח שאותם אני חושבת ואף אומרת.

ומה היה שם 'בקופסה שחורה'? ומה זו הקופסה השחורה שם ובכלל?

חוויה מטלטלת שאותה מעבירים השחקנים בצורה רב ממדית, רב תחומית, רב ועל זמנית.

וכך הם כותבים בקצרה "בערוב ימיו יושב אדם מול מיטה ריקה ועם שחר עליה מוטל" – ואתה רואה את השחקן פניו חרושות קמטים, לבוש לבן יושב ליד נר שהולך ודועך, ואינך יודע מי הולך ודועך, הלילה? הנר? או השחקן? – חייו. והנך יודע שהכל הולך ודועך. אבל אז, ליד תהליך הדעיכה מתחילה פריחה וצמיחה חדשה. צמיחת מחשבות, תמונות רצות, תמונות הולכות ובאות. חיים שלמים נרקמים שם בצל המוות.  וכך הם כותבים ובקצרה "בין תמונה להמתנה מבקרים אותו חייו:"

חייו של האדם מבקרים אותו. יפה. כן, חייו, הדמויות לבושות הלבן, עטויות באביזרים, הם דמויות, הם מספרי חיים, הם החיים. הדמויות נושאים עמם מסרים, סמלים, אמירות רגשות הם "נופים, עננים, שברי מילים, שמש זורחת, ירח במרחק נגיעה" – כמו שהם כותבים ובקצרה.

ואתה, הצופה, יושב קרוב ומביט מרחוק, יושב רחוק ומרגיש קרוב. האדם שמוטל על סף סיום חייו, על מיטת חוליו, צופה בסרט של חייו ואתה צופה בסרט של חייו, או שמא בסרט של חייך – היינו הך. מי נמצא שם שרוע על המיטה? אדם אחד? כל אחד.

קופסה שחורה – היא בדרך כלל תיאור של אוסף רכיבים אשר מקובצים בתוך יחידה אחת, שמטרתם היא לרשום ולתעד (באמצעים מכניים, אנלוגיים או דיגיטליים) נתונים שונים כגון מהירות, נתוני חיישנים, דיבור (בתא הטייס במטוסים), כוחות פיזיקליים שונים, נתוני מחשב וכו' מרכיבי הקופסה ומרכיבי חוץ, כדוגמת חיישנים ובקרים מתוכנתים. הקופסה היא אמצעי לשליפת מידע מסוים מתוך הרכיבים שמאחזרים את הנתונים ממכשירי הקופסה. הקופסה משמרת תכנים ומסרים שהיו בזמן אמת במקום אחר אולי. 'הקופסה השחורה' (ספר) של עמוס עוז היא פיענוח אסון אהבתם ונישואיהם של אילנה ואלק.

בהצגה, אנו כולל השחקנים, פותחים את הקופסה השחורה ומנסים להציג את רכיביה כאשר הם השחקנים, כמו אנחנו הצופים מנסים לפענח את רכיבי הקופסא. את צופן חייו של האדם המוטל על מיטת מיתתו שם או כאן או בכל מקום.

בזה עוסקת ההצגה. אך בהצגה כמו בהצגה התוכן הוא רק העילה להפקת יצירה.

אני מכירה את התיאטרון, את אופיו, את שחקניו, את תפיסת העולם שלו ורבות רבות מן ההצגות שעלו שם במהלך השנים. אני מוצאת שהצגה זו, הוא שיא חדש שאליו הם העפילו.

דיוק, ניקיון, אסתטיקה ואנטי אסתטיקה, שילוב רב תחומי של קול, מוסיקה, תנועה, צורה, מלל, מרחב, עיצוב, הכול פעל בתזמון מדויק ונקי. מעציב בתוכנו, מרהיב ביופיו. רגעים שיכולים להיות רגעים של צער ומתח הפכו להיות רגעים של יופי מסוג אחר. קבוצת השחקנים מתוזמנים, נעים בגוף, בקול, המוסיקה המדויקת, השפה הלא שפתית, החומרים, הלבוש, התפאורה. והכול כל כך ברור, נראה לעין באופן מדויק, וסתום וסמוי ואניגמטי בו זמנית.

משום מה עולה בדעתי להשוות את ההצגה למנה יפהפייה ומעוצבת, מריחה בריח טוב ומוגשת לאכילה. נוסח מנת גורמה. אתה רואה, אתה מריח, זה מוגש בעבורך אבל אתה הוא זה שצריך להשתמש בסכין ומזלג להביא את הדבר המופלא והטעים לחכך וללעוס אותו עד שיתעכל. כך גם כאן ועוד הרבה יותר מזה.

הקופסה השחורה נפתחת. אבל היא קופסה שחורה, ולכן לא די שנפתח אותה, יש לפענח את רכיביה. ופענוח כמו פענוח הוא חופשי ופתוח לכל רוח. הצופה הוא חלק מההצגה. זה לא פשוט. מגישים לך הצגה יפהפייה שנראית טוב ונשמעת טוב ואתה מתבקש להיות חלק ממנה, ולעבוד שם. לחשוב, להבין, לקלוט הכול ולספוג הכול. השחקנים שולטים במרחב ובחלל עם כל האופציות האפשריות, ואתה הצופה יושב שם כחלק מהסיפור. הסיפור האישי המורכב של הדמות המרכזית, היא גם הסיפור הכללי הרחב של כולם, של כל אחד. שהרי כל אחד הוא קופסה שחורה שנושא עמו רכיבי חיים טעונים מורכבים נעים ומשתנים.

הקופסה היא אולי שחורה, אכן, כמטאפורה. אבל בחלל החדר הבגדים לבנים. תכריכים? או בגדי כלה? נקיים מכל רבב, תמימים וישרים יוצאים לעולם מתוך קופסה שחורה. בחדר השחור והאפל אתה רואה כתמים לבנים נעים, קופצים, שרים, צועקים, בוכים, מדברים או כמו שהם כותבים בקצרה: "פנים מוכרות במצעד אין סופי בעיני רוחו, בתוך קופסה שחורה".

חשבתי שיש כאן התכתבות עם 'בבושקה' קופסא שחורה בתוך קופסא שחורה. אנחנו הצופים יושבים בתוך קופסא שחורה, כל אחד מאתנו הוא אחד הרכיבים בקופסא זו, ובתוך הקופסא השחורה הגדולה, עולם/ כל אדם, ישנה קופסא שחורה נוספת זו ההצגה, ובתוכה קופסה שחורה נוספת זו שנמצאת בעיני רוחו, על מסך מוחו של האדם המוטל על מיטתו ערב מיתתו.

ד"ר נורית צדרבוים