חודש: מאי 2026

ד"ר בינת לאה בת חיים

במהלך חודשי המלחמה, בעוד אני ספונה בבייתי, אני עוקבת בדריכות אחר מיזם שצץ לו כאילו לפתע, פילס לעצמו דרך ומתמיד בו ללכת. ד"ר נורית יעקבס צדרבוים הגידרה זאת כ 'קולאז' אחד ביום', מסע קולאז' שהחל באופן ספונטני כמעט לא מבוקר, בזמן מלחמה, והפך למסע.

אני עוקבת במהלך שנים רבות אחר דרכה היוצרת של האומנית, הוגה בהשראתה ואף כותבת על כך מדי פעם. מיזם זה הסב את תשומת ליבי ובהקשר זה אלה הם דבריי.

צדרבוים עוסקת נכון לעכשיו בקולאז'. לא ניתן לומר שיש כאן תהליך של הדבקת דימויים, זאת היא בה היוצרת מפעילה על הדימויים משטר של מתח. ניתן לזהות שזהו מתח שנע בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין עבר להווה, בין טקסט לדימוי, בין דימוי מצוטט למחווה ציורית עכשווית, בין סמל לרגש. רשת הניגודים האלה זה כוח. זו שפה.

בהרבה מן העבודות עולה תחושה של תודעה שעובדת, יש כאן מהלך מחשבתי חזותי, זו לא הדבקת דימויים לשם קישוט או משחק חומרי חזותי. נוצר דיאלוג בין דימוי, צורה, מיחבר, ומילים שהם תוכן, חומר, גוף וצורה.  

אני מזהה אינסטינקט קומפוזיציוני חזק. וגם כאשר העבודות עמוסות, והן אכן עמוסות לעתים, יש היררכיה, יש כניסות ויציאות לעין. צדרבוים יודעת להעמיד דימוי מרכזי, להטעין אותו במתח, ואז לארגן סביבו שדות משנה. זה ניכר מאוד בעבודות עם הראשים ועם הפסלים, הידיים, והצנצנת, הפרש/קיסר, וגם בעבודה עם הדמות הכורעת ו ה- SOLD OUT. אדגיש שעבודות אלה, בשל כך מחזיקות מבט.

בנוסף, לצדרבוים יש יכולת טובה מאוד לייצר חיכוך בין מערכות דימוי שונות. למשל: מדונה ותינוק מול קטגוריה גברית, פסל קלאסי מול כותרת עיתונאית, יד מיכאלאנג'לו מול עובר זוהר, כלי זכוכית ודימוי רנסנסי בתוך מרחב כמעט דקורטיבי – דיגיטלי. העבודות לא נסמכות על משמעות אחת סגורה, הן מביאות עמן מרחב טעון של אסוציאציות.

הטיפול של צדרבוים בצבע הוא חי ומודע. רואים סדרות וצבירים צבעוניים שנבנים באופן מודע-  כחולים טורקיזיים שמייצרים חלל נפשי/תודעתי, אדומים שחורים של דחיסות, זהובים חומים עם הילה של איקונה או מיתוס. אפשר לראות שגם כשהדימויים לקוחים ממקורות שונים, הצבע מצליח לייצר להם אקלים משותף. ההתייחסות לצבע באופן שבו צדרבוים מציגה זאת מייצר את ההבחנה החשובה שאין מדובר כאן באוסף דימויים, יש כאן אמירה ונקיטת עמדה.

אחת התופעות המעניינות והקבועות בגוף עבודות קולאז' אלה, היא נוכחות הטקסט. צדרבוים רואה בטקסט מילולי תוכן וחומר בו זמנית.  לפעמים הוא מתפקד כראיה, ולפעמים כמו הפרעה, ולפעמים כמו קול של עולם חיצוני שחודר אל התמונה. יש מקומות שבהם הטקסט מטעין את העבודה פוליטית או פילוסופית מבלי שיש צורך "להסביר" בציור.

אני מזהה בגוף עבודות אלה, שהחלו בדרך אקראי והפכו להיות מסע של 'קולאז' אחד ביום'

זהו גוף עבודות אלה 'קולאז' אחד ביום' מסע שצדרבוים יצאה אליו תחילה מתוך סקרנות ולימוד ובהמשך מתוך עניין עמוק ומתמשך חושף מפגש  בין קרע, הדבקה, צבע נוזלי, הדגשות קוויות, טקסט גזור, ודימויים טעונים היסטורית/תרבותית.

לצדרבוים, אומנית פעילה, יצירתית, בעלת מרחב גדול של עיסוקים שכולם מעניין לעניין באותו עניין, יש עין, יש דחף, יש עולם של דימויים וקצב עבודה. פגשתי גוף עבודות מרשים ביותר לתקופה כה קצרה, יש כאן שפה בעלת זהות, אינטליגנציה חזותית, כוח קומפוזיציוני, ויכולת ממשית להפוך קולאז/ לכלי מחשבה אישי.

להלן אלבום, אוסף מתוך עבודותיה, חלק ממה שנוצר עד היום, וכפי שאני מבינה, מבחינת צדרבוים זו רק תחילת הדרך.

בשיחה עם צדרבוים אמרה לי בין השאר "אני כמו תמיד, גם הפעם, חוקרת באמצעות אומנות, היצירה שלי חקירה. עכשיו אני חוקרת את התחום הזה, את האמירות שיכולות לצמוח ממנו, את ההקשר שלו אליי, עד כמה הוא יכול לשמש לי כלי ביטוי, אני מפתחת טכניקות, אני לומדת כל הזמן מתוך העשייה שלי, וכבר עכשיו יש לי ביקורת על כמה מהעבודות. אני לומדת מהעשייה, ועושה מהלמידה" כך אמרה.

עוד אמרה, "המסע החל בקולאז' אחד ביום', הימים עוברים, יום ועוד יום, וכך נולדים קולאז'ים, אחד ביום, כמו שיטה, כמו מסע, כמו התחייבות. ונראה, אם תעבור שנה, ובה כל יום ייוולד קולאז'- אפשר יהיה לומר 'קולאז' בן שנה'. כך אמרה ולא יספה עוד.

להלן כמה מהיצירות אותם קיבלתי ברשותה – וזה רק קצה הקרחון.

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

מתוך המאמר 'ברוך שעשני אישה' – מצרף של פוליפוניה פואטית – 'קול באישה ער בה' – פורסם באתר ב 'כיוון הרוח'

"…וְלֹא תִּהְיִי כְּנוּעָה בְּינוֹתֵינוּ בְּקוּמֵך וּבְלֶכְתְּךָ בְּדֶרֶךְ…"(אבנר להב)

לפעמים שיר אינו מתחיל מן הדף. הוא מתחיל מן ההקשבה.

כך קרה עם הפואמה „ברוך שעשני אישה”. היא לא נכתבה במהלך אחד, וגם לא מתוך קול יחיד שביקש לומר את עצמו מתחילתו ועד סופו. היא הלכה ונוצרה מתוך מפגש עם שירים של אחרים ואחרות, מתוך אירוע שירה, מתוך מילים שנאמרו בחלל אחד, ומתוך התחושה שבין כל הקולות האלה עובר חוט סמוי. חוט של כאב, של זיכרון, של גוף, של זהות, של נשיות שמחפשת את לשונה.

מתוך השירים שנקראו באותו ערב התחלתי ללקט שורות. סדר הופעתן או נאמנות למקור לא היו שיקול. פעלתי מתוך הקשבה למה שהשורות עושות זו לזו כשהן נפגשות. היו שורות שביקשו להתרחק ממקומן הראשון ולקבל חיים חדשים. היו מילים שפתאום האירו זו את זו. היו משפטים שנשמעו כאילו חיכו זה לזה זמן רב. כך הלכה ונרקמה הפואמה: חתיכה לכאן, הדהוד לשם, שבר שמצא את המשכו, וקול אחד שהתחיל לעלות מתוך הריבוי.

הדבר שהעסיק אותי יותר מכול היה הרגע שבו קולות נפרדים נעשים מהלך אחד בלי לאבד את זיכרון המקור שלהם. בעיניי, זהו הרגע שבו קולאז' חדל להיות אוסף ומתחיל להיות שיר. הרי שיר כזה אינו מבקש להסתיר את המלאכה שממנה נוצר; להפך, הוא חי מן המתח שבין מה שנלקח לבין מה שנברא. הוא נושא עמו עבר, ובו בזמן יוצר הווה חדש.

בתוך הפואמה הזאת המשפט „ברוך שעשני אישה” נעשה עמוד שדרה. הוא חוזר, משתנה, מהדהד, מכה גלים בתוך הטקסט. בכל פעם הוא מביא עמו עוד שכבה של משמעות. קשה לשמוע את המשפט הזה בעברית מבלי לשמוע גם את הנוסח שממנו הוא בא, את הברכה המסורתית, את הסדר הסמוי של העולם שהיא משקפת. וכאשר המשפט מתהפך ונאמר מחדש בלשון אישה, הוא איננו רק תיקון של נוסח ישן. הוא רגע של עמידה. רגע של ידיעה. רגע שבו מי שנדחקה לשוליים תופסת את מרכז המשפט ואת מרכז הקול.

יש בפואמה הזאת כאב, אבל אין בה ויתור. יש בה זיכרון של השתקה, ובתוכה פועם גם כוח של השבה. אני שומעת בה נשים רבות, ובו בזמן אני שומעת בה גם קול אחד שמתעקש להיוולד מתוך כולן. אולי זו הסיבה שהשיר הזה קרוב כל כך לליבו של המאמר שכתבתי עליו: הוא מבקש לחשוב על שירה שיכולה לשלב בין בדידות ובין המקום שבו קול פוגש קול, שבר פוגש שבר, ומתוכם נוצרת אפשרות חדשה של דיבור.

המאמר עצמו מנסה להתבונן במהלך הזה מקרוב. הוא שואל מה קורה לשיר כשהוא נכתב מתוך שירים אחרים. הוא בודק איך פועל קולאז' פואטי, מהי רב-קוליות, איך נוצרת מוזיקה פנימית מתוך מקורות שונים, ואיך טקסט שנאסף מחלקים נעשה שלם בדרכו. השאלות האלה נוגעות גם בעניינים רחבים יותר: מהי מקוריות, היכן שוכנת המחברת בתוך מלאכת ליקוט והרכבה, ומהו היחס בין ציטוט ובין בריאה. מבחינתי, אלה אינן שאלות צדדיות. הן חלק מן השיר עצמו. הן יושבות בתוך התפרים שלו.

אני חושבת על הפואמה הזאת כעל מקום שבו כתיבה, קריאה, הקשבה ועריכה נפגשות. היא צמחה מתוך טקסטים קודמים, אבל איננה נשארת תלויה בהם. היא לוקחת קולות רבים ומעבירה אותם דרך נשימה אחת. היא נשענת על מה שכבר נאמר, ובתוך כך אומרת דבר חדש. אולי משום כך היא נוגעת בי גם כיום: מפני שהיא מזכירה לי שלפעמים הקול האישי ביותר צומח דווקא מתוך מרחב משותף, מתוך הדהוד, מתוך נכונות לשמוע את מה שמבקש להיאמר בין השורות.

ברוך שעשני אישה משוררת

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה

וְלֹא תִּהְיִי כְּנוּעָה בְּינוֹתֵינוּ בְּקוּמֵך וּבְלֶכְתְּךָ בְּדֶרֶךְ

כִּי לֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים אֶחְזֹר לְחַזֵּר אַחֲרַיִךְ

גַּם אִם חוּנָכְת לִהְיוֹת חַוָּה

רַצְתְּ בַּיַּעַר עֵירֹמָה חָפְשִׁיָה וְנוֹשֶׁמֶת חַיִּים

מִי אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת יַכִּיר, מִי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ צוֹבֵעַ בְּאֹפֶן בָּהִיר

בַּמֹּחַ הַסָּבוּךְ קָשׁוֹת מְקוֹם נֻרְחַב לִרְגָשׁוֹת

אִישׁ תָּר אִשָּׁה מִתְפּוֹרֵר רִכּוּזוֹ

וּמָה הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת הַיּוֹם עַל פִּגְרֵי מִלִּים בְּרֹאשׁ חוּצוֹת

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, יִלָחֵשׁ סִפּוּרָן כְּצֵל עוֹבֵר, וְאַתָּה אֵינְךָ מַקְשִׁיב .

שְׂאוּ פָּנִים לְאָן שיישאוכן רַגְלֵיכֶן, מָצְאוּ הָאִישׁ הַנָּכוֹן, הַקַּשּׁוּב לָכֶן

בְּעוֹלָם אַחֵר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת הָיוּ מַצְלִיחִים לְהַשְׁתִּיק אוֹתִי

לִימְדּוּנִי לִשְׁתֹּק לְהָצִיץ בחרכי מַעֲשִׂים וְלִשְׁמֹעַ רַק קוֹלוֹת מֻכָּרִים

אָגוּר כֹּחַ לָמָּה שֶׁיָּבוֹא וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִבִּי

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה.

וְאַחֲרַי כָּל אֵלֶּה וְעַל אַף עֹמֶק עוֹצְמָתֵּך, בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה תָּמִיד מֻמְלָץ לְךָ לֹא לָלֶכֶת לְבַדֵּךְ

גּוֹרֶרֶת עַצְמֵךְ לְעַצְמֵךְ עַל הַבִּרְכַּיִם לְקַעֲקַע עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ זְרָעִים שֶׁל הַשְׁלָמָה.

מֵאֲחוֹרִי הַפַּרְגּוֹד אִשָּׁה מְסִירָה אֵת בְּגָדֶיהָ, מוּכָנָה לְבָאוֹת, לְהַחְזִיר אֶת כְּבוֹדָה שֶׁאָבַד בַּחֶדֶר

וְאַתְּ עֲדַיִן מַמְתִּינָה שֶׁיִּהְיֶה בָּךְ הָאֹמֶץ

וַאֲנִי, לוֹ יָכֹלְתִּי לָקַחַת אֵת כָּל כְּאֵבַיִךְ , תּוֹדִי שֶׁזֶּה מַמָּשׁ מַדְהִים

בְּתוֹכִי יַעֲלֶה צְלִיל חַיִּים כָּל כֻּלּוֹ רַעֲנָן בְּיוֹפְיוֹ הֶחָדָשׁ

הָיָה לָהּ רֹאשׁ, נַעֲרָה צְעִירָה, בַּת לְאָב פִילוֹסוֹף

אֲנִי כְּבַר לֹא יוֹדַעַת אִם הָלַכְתִּי לְאִבּוּד כְּנוֹצָה קֹלת מִשְׁקָל

בְּתוֹכִי יָלְדָה, רָצִיתִי שֶׁתִּשָּׁאֵר בְּתוֹכִי מוגנה לָעַד

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה.

המאמר המלא, ' ברוך שעשני אישה – מצרף של פוליפוניה פואטית – 'קול באשה ער בה' , שבו הרחבתי על דרכי היווצרותה של הפואמה, על המבנה שלה, על הזיקות הפואטיות והפמיניסטיות שהיא נושאת, ועל השאלות שהיא מעוררת, התפרסם באתר „בכיוון הרוח”. – https://bkiovnhroh1.com/page8893.asp

שם היצירות : מפלס המראות | הדימויים / ציורים המצורפים נוצרו בשיתוף – נורית יעקבס צדרבוים ו AI