'ברוך שעשני אישה' – איך נולד שיר מקולות אחרים – דֶּרֶךְ הַפָּנִים

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

מתוך המאמר 'ברוך שעשני אישה' – מצרף של פוליפוניה פואטית – 'קול באישה ער בה' – פורסם באתר ב 'כיוון הרוח'

"…וְלֹא תִּהְיִי כְּנוּעָה בְּינוֹתֵינוּ בְּקוּמֵך וּבְלֶכְתְּךָ בְּדֶרֶךְ…"(אבנר להב)

לפעמים שיר אינו מתחיל מן הדף. הוא מתחיל מן ההקשבה.

כך קרה עם הפואמה „ברוך שעשני אישה”. היא לא נכתבה במהלך אחד, וגם לא מתוך קול יחיד שביקש לומר את עצמו מתחילתו ועד סופו. היא הלכה ונוצרה מתוך מפגש עם שירים של אחרים ואחרות, מתוך אירוע שירה, מתוך מילים שנאמרו בחלל אחד, ומתוך התחושה שבין כל הקולות האלה עובר חוט סמוי. חוט של כאב, של זיכרון, של גוף, של זהות, של נשיות שמחפשת את לשונה.

מתוך השירים שנקראו באותו ערב התחלתי ללקט שורות. סדר הופעתן או נאמנות למקור לא היו שיקול. פעלתי מתוך הקשבה למה שהשורות עושות זו לזו כשהן נפגשות. היו שורות שביקשו להתרחק ממקומן הראשון ולקבל חיים חדשים. היו מילים שפתאום האירו זו את זו. היו משפטים שנשמעו כאילו חיכו זה לזה זמן רב. כך הלכה ונרקמה הפואמה: חתיכה לכאן, הדהוד לשם, שבר שמצא את המשכו, וקול אחד שהתחיל לעלות מתוך הריבוי.

הדבר שהעסיק אותי יותר מכול היה הרגע שבו קולות נפרדים נעשים מהלך אחד בלי לאבד את זיכרון המקור שלהם. בעיניי, זהו הרגע שבו קולאז' חדל להיות אוסף ומתחיל להיות שיר. הרי שיר כזה אינו מבקש להסתיר את המלאכה שממנה נוצר; להפך, הוא חי מן המתח שבין מה שנלקח לבין מה שנברא. הוא נושא עמו עבר, ובו בזמן יוצר הווה חדש.

בתוך הפואמה הזאת המשפט „ברוך שעשני אישה” נעשה עמוד שדרה. הוא חוזר, משתנה, מהדהד, מכה גלים בתוך הטקסט. בכל פעם הוא מביא עמו עוד שכבה של משמעות. קשה לשמוע את המשפט הזה בעברית מבלי לשמוע גם את הנוסח שממנו הוא בא, את הברכה המסורתית, את הסדר הסמוי של העולם שהיא משקפת. וכאשר המשפט מתהפך ונאמר מחדש בלשון אישה, הוא איננו רק תיקון של נוסח ישן. הוא רגע של עמידה. רגע של ידיעה. רגע שבו מי שנדחקה לשוליים תופסת את מרכז המשפט ואת מרכז הקול.

יש בפואמה הזאת כאב, אבל אין בה ויתור. יש בה זיכרון של השתקה, ובתוכה פועם גם כוח של השבה. אני שומעת בה נשים רבות, ובו בזמן אני שומעת בה גם קול אחד שמתעקש להיוולד מתוך כולן. אולי זו הסיבה שהשיר הזה קרוב כל כך לליבו של המאמר שכתבתי עליו: הוא מבקש לחשוב על שירה שיכולה לשלב בין בדידות ובין המקום שבו קול פוגש קול, שבר פוגש שבר, ומתוכם נוצרת אפשרות חדשה של דיבור.

המאמר עצמו מנסה להתבונן במהלך הזה מקרוב. הוא שואל מה קורה לשיר כשהוא נכתב מתוך שירים אחרים. הוא בודק איך פועל קולאז' פואטי, מהי רב-קוליות, איך נוצרת מוזיקה פנימית מתוך מקורות שונים, ואיך טקסט שנאסף מחלקים נעשה שלם בדרכו. השאלות האלה נוגעות גם בעניינים רחבים יותר: מהי מקוריות, היכן שוכנת המחברת בתוך מלאכת ליקוט והרכבה, ומהו היחס בין ציטוט ובין בריאה. מבחינתי, אלה אינן שאלות צדדיות. הן חלק מן השיר עצמו. הן יושבות בתוך התפרים שלו.

אני חושבת על הפואמה הזאת כעל מקום שבו כתיבה, קריאה, הקשבה ועריכה נפגשות. היא צמחה מתוך טקסטים קודמים, אבל איננה נשארת תלויה בהם. היא לוקחת קולות רבים ומעבירה אותם דרך נשימה אחת. היא נשענת על מה שכבר נאמר, ובתוך כך אומרת דבר חדש. אולי משום כך היא נוגעת בי גם כיום: מפני שהיא מזכירה לי שלפעמים הקול האישי ביותר צומח דווקא מתוך מרחב משותף, מתוך הדהוד, מתוך נכונות לשמוע את מה שמבקש להיאמר בין השורות.

ברוך שעשני אישה משוררת

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה

וְלֹא תִּהְיִי כְּנוּעָה בְּינוֹתֵינוּ בְּקוּמֵך וּבְלֶכְתְּךָ בְּדֶרֶךְ

כִּי לֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים אֶחְזֹר לְחַזֵּר אַחֲרַיִךְ

גַּם אִם חוּנָכְת לִהְיוֹת חַוָּה

רַצְתְּ בַּיַּעַר עֵירֹמָה חָפְשִׁיָה וְנוֹשֶׁמֶת חַיִּים

מִי אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת יַכִּיר, מִי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ צוֹבֵעַ בְּאֹפֶן בָּהִיר

בַּמֹּחַ הַסָּבוּךְ קָשׁוֹת מְקוֹם נֻרְחַב לִרְגָשׁוֹת

אִישׁ תָּר אִשָּׁה מִתְפּוֹרֵר רִכּוּזוֹ

וּמָה הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת הַיּוֹם עַל פִּגְרֵי מִלִּים בְּרֹאשׁ חוּצוֹת

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, יִלָחֵשׁ סִפּוּרָן כְּצֵל עוֹבֵר, וְאַתָּה אֵינְךָ מַקְשִׁיב .

שְׂאוּ פָּנִים לְאָן שיישאוכן רַגְלֵיכֶן, מָצְאוּ הָאִישׁ הַנָּכוֹן, הַקַּשּׁוּב לָכֶן

בְּעוֹלָם אַחֵר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת הָיוּ מַצְלִיחִים לְהַשְׁתִּיק אוֹתִי

לִימְדּוּנִי לִשְׁתֹּק לְהָצִיץ בחרכי מַעֲשִׂים וְלִשְׁמֹעַ רַק קוֹלוֹת מֻכָּרִים

אָגוּר כֹּחַ לָמָּה שֶׁיָּבוֹא וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִבִּי

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה.

וְאַחֲרַי כָּל אֵלֶּה וְעַל אַף עֹמֶק עוֹצְמָתֵּך, בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה תָּמִיד מֻמְלָץ לְךָ לֹא לָלֶכֶת לְבַדֵּךְ

גּוֹרֶרֶת עַצְמֵךְ לְעַצְמֵךְ עַל הַבִּרְכַּיִם לְקַעֲקַע עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ זְרָעִים שֶׁל הַשְׁלָמָה.

מֵאֲחוֹרִי הַפַּרְגּוֹד אִשָּׁה מְסִירָה אֵת בְּגָדֶיהָ, מוּכָנָה לְבָאוֹת, לְהַחְזִיר אֶת כְּבוֹדָה שֶׁאָבַד בַּחֶדֶר

וְאַתְּ עֲדַיִן מַמְתִּינָה שֶׁיִּהְיֶה בָּךְ הָאֹמֶץ

וַאֲנִי, לוֹ יָכֹלְתִּי לָקַחַת אֵת כָּל כְּאֵבַיִךְ , תּוֹדִי שֶׁזֶּה מַמָּשׁ מַדְהִים

בְּתוֹכִי יַעֲלֶה צְלִיל חַיִּים כָּל כֻּלּוֹ רַעֲנָן בְּיוֹפְיוֹ הֶחָדָשׁ

הָיָה לָהּ רֹאשׁ, נַעֲרָה צְעִירָה, בַּת לְאָב פִילוֹסוֹף

אֲנִי כְּבַר לֹא יוֹדַעַת אִם הָלַכְתִּי לְאִבּוּד כְּנוֹצָה קֹלת מִשְׁקָל

בְּתוֹכִי יָלְדָה, רָצִיתִי שֶׁתִּשָּׁאֵר בְּתוֹכִי מוגנה לָעַד

בָּרוּךְ שעשני אִשָּׁה.

המאמר המלא, ' ברוך שעשני אישה – מצרף של פוליפוניה פואטית – 'קול באשה ער בה' , שבו הרחבתי על דרכי היווצרותה של הפואמה, על המבנה שלה, על הזיקות הפואטיות והפמיניסטיות שהיא נושאת, ועל השאלות שהיא מעוררת, התפרסם באתר „בכיוון הרוח”. – https://bkiovnhroh1.com/page8893.asp