למפגש שיח 'מחרבות נקום' – אגודת הסופרים העבריים – 30.11.23 – ד"ר נורית יעקבס – צדרבוים

"רק המתים ראו את סוף המלחמה" ( אפלטון)

"וכתתו חרבותם למכחול" זה היה שם התערוכה, אותה אצרתי בקיץ זה. היוצרים הם גמלאי צה"ל, ארגון 'צוות'. היוצרים, לוחמים קרביים, קצינים בכירים, טייסים, פסיכולוגים, רופאים, אנשים שהקדישו חלק גדול מחייהם לצבא, עסקו בענייני הישרדות ומלחמה, השתחררו ופנו לעסוק באמנות – ציור פיסול צילום וכתיבה. מאה שמונים מעלות שונה ברוח, במהות, בנפש ובתוצר – מכל מה שעשו עד כה. אגב, אחד המשתתפים היה לא פחות ולא יותר הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי – צייר מחונן. לא פחות מחונן ממנו הוא אמיר חודרוב, כן כן, של חודרוב הידוע, צלם בינלאומי.

זכיתי לאצור את התערוכה, ותהיתי. איך זה עובד יחד. איך מי שעסק בענייני גוף, הישרדות, מלחמה, אסטרטגיות, וכל הכרוך פונה לכיוון קיצוני ואחר כל כך. ידעתי שזו שאלה למחקר. התערוכה צלחה, התוצרים מגוונים ומעניינים, ואני פניתי לחקור את העניין בחסות המכללה בה אני מרצה. המרואיין הראשון שכבר נקבעה עמו פגישה היה אביב כוכבי. המלחמה עצרה את התהליך.

באותו זמן לערך, התחלנו לעסוק ב'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים', חשבתי לעצמי ולתומי שהנה כך, באמצעות תערוכה זו אני גם מתכתבת אישית וזיכרונית עם בעלי הי"ד שנפל במלחמת יום הכפורים.

בהמשך לאירועי הזכרון באותם הימים (הימים שלפני השבת השחורה ושמחת התורה שהושבתה)  'חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים' זה מה שהעסיק אותנו, אותי ואת משפחתי בפרט, ובעם בכלל. הוזמנתי להציג תערוכה משלי באירוע שמשרד הבטחון ארגן למשפחות השכולות, לציון חמישים שנה. לתערוכה קראתי 'שבר ותיקון'.

אציין, ובקצרה, שהתערוכה לא הוכנה במיוחד לאירוע. תוצריה לוקטו למען האירוע מתוך נבירה באוסף יצירותיי. את סימני 'השבר והתיקון' זיהיתי מתוך עיון חקר ומבט לאחור. כשאני מביטה על ארבעים וחמש שנות יצירה ואני מוצאת שלא משנה מה היה הנושא שבו עסקתי, ולא משנה מתי ובאיזה זמן – ניתן למצוא דרך סימנים חזותיים, סמלים ואמירות, מוטיב שחוזר על עצמו שאותו ניתן לקרוא בהחלט 'כשבר ותיקון'. החיים מתוך השבר שהם תיקון.

ואני מספרת זאת כסוג של הקדמה, לכל מיני ענייני מלחמה שאפפו אותי, שבהם עסקתי שתיים וחצי דקות לפני שהמלחמה הנוראה הזאת הלמה ברקותינו ובנפשנו. באותו זמן אני גם אמורה להתחיל ללמד את הקורס החדש שלי שנקרא 'אמנות וחברה – חברה ואמנות' . הלימודים נפתחים, בזום כמובן, בעת הזו, עת המלחמה וברור לי שהנושא החברתי הראשון שבו נדון יהיה ההקשרים של מלחמה באמנות, אמנות במלחמה.

ואני יודעת שכאשר אציג בפני הסטודנטים למשל, את הציורים הקשים של אוטו דיקס על פצועי המלחמה אצטט גם את עגנון מ 'עד הנה' "באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת, הקרון היה מלא אנשים ונשים סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים. מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע בעלי שרוולים ריקים וידיים של גומי עיניים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מבשר אחוריים"

ומשם נוכל לדבר על עקידת יצחק, ועל קדישמן, ותומרקין, ועל בת יפתח ושוב על עגנון שסיפר שחלם חלום שבו הוא מספר שנקרא למלחמה ונדר נדר שאם יחזור בשלום כל מי שיצא לקראתו ראשון מביתו הוא יעלה אותו לעולה. והנה הוא חזר בשלום וכלשונו "והנה אני עצמי יוצא לקראתי".

ולמדתי והבנתי וידעתי כמו תמיד שגם הניצולים הם קורבנות.

אנו חיים במלחמה, בין כל המתים במלחמה. מחרבות נקום, אמרנו כאן. כמו גם מחורבות נקום. או כמו שאמר  ג'ורג' הרברט "הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שרשיהם"?

חזרתי לארץ יום אחרי תחילת המלחמה ונשתתקתי. כיוצרת במשך שנים כתבתי על מלחמה, על שכול, על יללת האמהות, על מוזות ומזוזות, על אימא אדמה שלוקחת אלי רחמה את בניה. קינה שבה אני זועקת אליה ומלמדת אותה ומספרת לה שאֵם בשר ודם, מרחמת, ולעולם לא תקח אל רחמה את בניה. פואמה. בין השאר ובמהלך השנים כתבתי על השמות היפים של המלחמות המכוערות. צוק איתן, ובכיתי על כך שקטיושקה זה כבר לא שיר, זה טיל. ביכיתי את האבדן הפרטי של בשירי שלו קראתי 'טלית שכולה'

"טַלִּית שַׁכּוּלָה אֵין בָּהּ תְּכֵלֶת / לְאָרְכָּהּ פַּס שָׁחוֹר, מִתְאַבֶּלֶת /  טַלִּית שֶׁל חַיָל שֶׁהָיָה / קָצַר תְּהִלָּה בִּתְפִלָּה / הוּכְתַר בִּנְפִילָה ,נוֹתָּר חָלָל / טַלִּית שַׁכּוּלָה עוֹטֶפֶת אָדָם / צִבְעָהּ אֲדָמָה- יֶזָע-דָּם / וּבִתְּכֵלֶת שָׁמַי שִׁטָּה בִּי עָנָן"

אבל במלחמה הזו נשתתקתי. הרגשתי ולמדתי לראשונה את המשמעות האמיתית של זה המשפט השגור 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. אבל הבנתי שאלה לא המוזות שותקות, זו אני שמשתיקה לי אותם. לראשונה אחרי שנות יצירה רבות בעצב, בצער, בשמחה, במלחמה, בטוב וברע בהם נתתי לעצמי את הקול שלי, בהם נתתי לכם את הקול שלי. הוא נדם. גיליתי שבכל מצב היצירה מיטיבה עמי, והפעם בימים טרופים אלה, הרגשתי שאיני יכולה להרשות לעצמי להתכנס אל דלת אמותיי וליצור. זה טוב מדי, למרות הכל. ואת הטוב הזה איני יכולה לקחת כשהכל מסביב עצוב, קשה ורע.

כן, ידעתי, העצב עיצב אותי. אבל הפעם איני עסוקה בעצב הפרטי שלי, נשאבתי אל העצב הכללי ואני אפילו מרשה לעצמי להתמסר אליו.

תמיד ידעתי וחוויתי כמו כולם שקשה פה. אבל תמיד ידעתי שפוגרומים לא יהיו פה. והנה פוגרום קשה עשרת מונים מפרעות קישינב. וביאליק שבא לצפות בשרידי המאורעות והמוראות, כמו אותם עיתונאים שמסיירים בעוטף עזה, כתב לנו את 'בעיר ההריגה' אל  'על השחיטה'. העוטף חשבתי לי 'העתק הדבק'. מעכשיו אני כבר לא אקרא על פוגרמים בספרי היסטוריה ובספרי שירה, אלה כבר לא מילים וחובת הזכרון לדורות, זו תזכורת חיה של מוות  המצווה לנו להמשיך לעמוד על המשמרות.

כמו המשפט האלמותי של ברנר ב 'מכאן ומכאן' 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר'. לעם ישראל אומר ברנר "אין עתיד, אבל נמשיך לעבוד" זה הפסימיזם הקונסטרוקטיבי – אנחנו לא משלים את עצמינו אבל נמשיך לעבוד.

זוהי אמנות החיים ובמיוחד של העם היהודי – זה משפט שאפשר להגיד בשמחה, וגם בעצב, בגאווה, ובצניעות, בפליאה, ובנחישות, בעייפות רבה שממנה נשאב כוח חדש, בשקט ובקול תרועה, וכן, כלשונו של ברנר 'כל החשבון עוד לא נגמר וגם לא ייגמר' –מחרבות נתקומם ונקום.

שניים מקרא ואחד תרגום – יואל נץ בין פושקין לשלונסקי

דברים אלה נכתבו ונאמרו על ידי בהשקת הספר 'יבגני אונייגין' בתרגומו של יואל נץ

'שניים מקרא ואחד תרגום' – תקנו חז"ל תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום. אלה דברים שנאמרו על התורה. חשבתי על פושקין, חשבתי על שלונסקי וחשבתי על נץ ואמרתי לעצמי בהיפוך – 'אחד מקרא ושניים תרגום'. מה מוזר חשבתי לעצמי. שניים מקרא, הכוונה היא לשפה העברית, לקרוא פעמיים בשבוע פרשת השבוע – חייב אדם ולאחר מכן לעבור לתרגום אונקלוס בארמית. כך שם.

לפני מונחות שלוש יצירות ענק.

פושקין, יבגני אונייגין, יצירת המופת הגדולה של הספרות הרוסית הגדולה, כפי שנוהגים לומר, ומבחינת אמנות הסיפור והשיר היא יצירה שאין דומה לה בספרות העולם. יצירת מופת בשפה שזרה לי, או לכל מי שאינו בקי בשפה הרוסית. יצירה שאותה הגדיר הסופר והמבקר החשוב בילנסקי כמאגר שמתאר את כל מרקם החיים ברוסיה במאה ה- 19.

מעטפת של סיפור, מאורעות, יחסים, אנשים מארג חיים. אך יותר משהוא מספר עוד סיפור בניחוח של 'אין אהבות שמחות' – הוא שוזר חיים, תקופה, מקום, תרבות, אורח חיים, מנהגים, חגים, תכנים, סוגי מאכלים, טבע, נוף, עיר וכפר, שכבות חברתיות. רוסיה של המאה ה – 19. מסמך שכתוב בשפה פשוטה שבה אינך יודע אם המשורר עומד מנגד משקיף, או שמא הוא זה שחווה את החוויה המרגשת, המיטלטלת והמטלטלת הזאת.

כאשר אני מתבוננת בעבודות התרגום, שלונסקי, לווינסון ובעיקר יואל נץ, שלכבודו התכנסנו כאן. אינני יכולה שלא לחשוב על פושקין כמקרא, והאחרים הם התרגום, אם ללכת ברוח החיוב מהגמרא. אבל זה רק לכאורה.

כחוקרת תרבות וכמי שעוסקת באמנות אני מבקשת לעשות הבחנה בין תרגום ובין פרשנות. נוהגים אנו לומר שהמעבר משפה לשפה, כאשר המטרה היא לשמר את הטקסט המקורי, את תכנו, ואת רוחו של היוצר – הוא תרגום. שלונסקי עצמו במאמרו "על אמנות התרגום" אומר, שואל "למי דומה המתרגם?…. שמא לפסל שמעתיק פסל שיש לשפת האבן או העץ? שמא הצייר העומד מול נוף – הנוף ישנו, הוא קיים ומוחלט". וכן הלאה.

שאלתו זו של שלונסקי מובילה אותי לשאלה שאותה אני מכירה מתחום האמנות הפלאסטית. שם נשאלת השאלה 'מהי תפקידה של האמנות, ושל אמנות הציור במיוחד? להעתיק את המציאות? לייצג אותה? לחקות אותה? רבות נטען בעניין זה, והזרמים השונים שהתפתחו בתרבות ובאמנות, הם אלה שהציגו את התשובה.

האמן, הוא פרשן, ואילו יצירתו היא לעולם סוג של טקסט פרשני. פרשני משום שהוא מפרש, ופרשני משום שהוא גם יכול לעמוד בפני פרשנות. בעידן הפוסט מודרניסטי, ובתפישה האינטרטקסטואלית האומרת שטקסטים משוחחים, כל דבר הוא טקסט – חומר כתוב, ציור, פסל, תופעה, הצגה וכו' – כל אחד מהם הוא סוג של טקסט, הוא תוצר פרשני, כמו שהוא גם עומד בפני פרשנות. שיח שלעולם לא תם, כמו 'בור סוד הוא שאינו מאבד טיפה' מחד, אך בו בזמן הוא גם 'באר ללא תחתית'.

העומקים של הטקסט, הרבדים שלו, המשמעויות שלו, השכבות שיש בו הם אינסופיים, ואלה נחשפים ומתגלים באמצעותו של הפרשן. העולם, הכלים, הידע, היכולת ועולמו של הפרשן הם אלה שהופכים אותו ליוצר בפני עצמו, יוצר שמרחיב את היצירה, מעצים אותה וחושף אותה. תהליך הפרשנות הוא מעשה יצירה בפני עצמו, ואני נוטה, כמו חוקרים רבים אחרים, לראות את התוצר הפרשני כיצירה שעומדת בפני עצמה. כוחה עמה, רוחה עמה ועמנו.

יש האומרים שהתרגום הוא הפשט והפרשנות היא הדרש. ביצירתו זו של נץ, אני רוצה לטעון שיש כאן עבודת מלאכת מחשבת, רקימה ביד אמן בחוטים שמייצרים את קו התפר בין פשט לדרש. ומה שנראה כפשט הוא דרש וגם להיפך. אך בכך הקדמתי מעט את המאוחר.

נכון, שלעולם עומדת שאלת הנאמנות, והתשובות לעניין הנאמנות למקור אינן חד משמעיות ומקבעות דעת. לא אעסוק בכך כאן.

כולנו יודעים שהיצירה שאליה מתייחס יואל נץ היא יצירתו של פושקין.

הספר 'יבגני אונייגין' בתרגומו של יואל נץ הגיע אלי בלוויית מכתבו המרגש שבו הוא כותב לי "קבלי בדחילו ורחימו עותק מן התרגום שלי בעזות מצח את 'יבגני אונייגין'. באותה רוח אצילית, ענווה, ומצטנעת כותב נץ בהקדמה לספר בתרגומו "המתרגם הנוכחי, מתוך ענווה רבה והערכה עצומה לקודמו, מרהיב עוז בנפשו להציע בזאת תרגום חדש, בלשון השגורה בפינו היום, מתוך תקווה ואמונה, כי תרגומו זה קרוב יותר ברוחו למקור הרוסי של א.ס. פושקין".

ואני קוראת דברים אלה ובדחילו ורחימו רוצה לומר שברצוני להתייחס אל תרגומו הנפלא הזה של נץ כאל יצירה. יצירה שיש בה מן הדברים שמאפשרים לי לראותה כיצירה שעומדת בפני עצמה.

ברוח הדברים שאמר שלונסקי והשווה זאת לצייר המצייר נוף, וברוח המשך דבריו בהם הסביר שהוא כמתרגם משול לשחקן, זה שמביא אל היצירה את מלאכת המחשבת שלו, רוצה אני לומר שהתרגום שנץ מציע לנו כאן, מלאכת המחשבת שלו, עבודת השחקן שלו, הפרשנות שלו, והדיאלוג שהוא מנהל ביצירתיות מרשימה עם המקור דומים אכן בעיני לעבודתו של הצייר. ובכלל כל אמן.

האמן יוצר מתוך החומרים הפוטנציאליים של המציאות.

ומהם חומרים אלה? אחד. התוכן או המודל או הנושא שבו הוא עסוק (אם זה צייר יהיה זה המודל אולי שבו הוא מתבונן. שנים. חומרי היצירה שלו (אם זה צייר יהיו אלה צבעים, בד, מכחולים וכו', אם זה המשורר/מתרגם יהיו אלה השפה והמילים – כחומר ביד היוצר). שלוש. חומרי הנפש והרוח שלו – עולמו הפנימי, הרגשי, החוויתי והתרבותי. אלה הם החומרים הפוטנציאליים של המציאות ומהם הוא רוקם ורוקח את יצירתו שלו. היצירה, היא התוצר החדש שהגיע אל המציאות והפך להיות מציאות בפני עצמה.

רויאל נץ, בנו של יואל נץ מסביר ברשימתו ואומר ש "לעתים קרובות דומה העמידה נוכח יצירת מופת להתמודדות עם מזוודה נעולה בצופן ספרות שאותן יש לגלגל עד להתאמה המדויקת כדי לפתוח את המזוודה". הוא מביא מספר דוגמאות ולאחר שהוא עוסק בהן ומראה עד כמה מסובכת מלאכת התרגום הוא מסכם במסקנה שמאד דומה לדברים שאותם ציינתי כאן. "מנסה המתרגם לגלגל מילה ועוד אחת, לתקן את הצליל שלא יהא צורם, לסובב את הגלגל עוד ועוד עד שתיפתח סוף סוף המזוודה, מזוודת יבגני אונייגין הוא אומר. ואז הוא מעלה ספק ואומר "ואם היא לא נפתחה, על כל פנים נתעשרה במשהו מסורת התרגום של פושקין".

ובזה העניין לדעתי. כל תרגום, הוא פרשנות, וכל פרשנות מעשירה את יצירת המקור, מרחיבה אותה, ובו בזמן הופכת להיות יצירה בפני עצמה. יצירות מדברות אלה עם אלה, ובלשון התרבות ניתן לומר שהגלגולים השונים שעברה יצירתו של פושקין, בשפות השונות והמרובות, בתרגומים השונים, הרחיבו את היצירה המקורית והגדילו אותה.

במקרה של היצירה הנוכחית, יצירתו של פושקין, היא נקודת המוצא של המשורר המתרגם, כלומר המודל/תוכן/נושא – מקור ההשראה. אליה הוא מביא את חומרי המציאות הנוספים, כלים שהם השפה ועולמו הפנימי שלו על כל מטעניו. אלה הם החומרים הפוטנציאליים שמהם יצר המתרגם/משורר מציאות חדשה.

נץ, בצניעותו אומר ששאיפתו הייתה להתקרב בתרגומו למקור הרוסי. כלומר לכתוב כמו פושקין, לחזור לפושקין שכתב כדברי המבקרים בשפת שירה קולחת פשוטה ב"גובה העיניים". ביצירתו של נץ אני מוצאת כתיבה אכן קולחת, אולי לא שפה פאתטית ונשגבת, אבל גם לא הייתי אומרת פשוטה.

מאחר ואיני דוברת רוסית, אינני יכולה לומר עד כמה קרוב התרגום לשפה הרוסית, אבל אני כן יכולה לומר שאני חשה שנץ מצליח להביא את רוחו של פושקין על אף שהוא לוקח מהשפה העברית כל שרק אפשר, ובזאת הנקודה. שכן לא רק מחווה לפושקין, אלא מחווה גדולה לעברית ולאופן שבו אפשר להפוך בה עוד ועוד.  אם יהא זה משפט כמו 'לית מאן – לבטח – דפליג' כאשר רוצה הוא לתאר תלבושות מן העידית. או כאשר הוא יאמר "הן לא בלעז עסקינן" כאשר ברצונו לומר איזה דבר על אונייגין הטרזן.

אם צריך ואם זה נדרש יאמר נץ על אונייגין "אדיש ובכל רמ"ח שומע" ולא יהסס לכתוב באותיות של לעז 'ביף' או 'סטק' כשהוא רוצה לספר על דבר מאכל שאותו אפשר לקק. מארמית נץ מדלג לקודים שמצויים בשפתינו "בצרפתית של "אץ קוצץ" המרמז אל הקלייר, משם הוא ידלג ויאמר "דפתר" כשירצה לומר פנקס או מחברת, הוא לא יאמר אורחים אלא אושפיזין שלהם תוגש  'פת בג'. הוא יאמר לנו 'גומעת רוש מן הקובעת' . לכך אני חושבת התכוון רויאל נץ כאשר כתב  "עברית, שאינה בת אירופה ואינה בת המזרח, אלא היא פשוט 'ישראלית', שמא 'ציונית'  – "חיבורים נפלאים, הממריאים מעבר למקורותיהם". ואני מבינה את "מעבר למקורותיהם" בבחינת מעַבר למקור הרוסי, כמו גם נסיעה במנהרת הזמן למקורותיה של השפה העברית, כמו אין בה מוקדם ומאוחר, כפי שראוי לומר על ספר הספרים.

אני חושבת שזה המשפט שיאה וראוי לומר על יצירה זו כאן. אינני באה לדבר על פושקין, ולא לנתח את יבגני אונייגין, כאן במפגש זה אני רוצה לדבר על היצירה של יואל נץ אשר לדעתי מציגה כאן עברית ישראלית שיודעת ללכת לאחור למקורותיה הקדומים, לשלב בתוכה גם תערובות שחדרו אליה כשהיא שפה חיה, מחיה, ומתפתחת, לרדת אתה למקומות של שפה יומיומית ובסופו של דבר, לספר סיפור על רוסיה, על תרבותה, תוך שמירה על מקצב, צליל ומבנה.

ג'נטי חוקר ספרות ותרבות אומר שכל היצירות בעולם הם יצירה אחת גדולה. לכך אני רוצה להוסיף לומר שכאשר יוצר נטמע ביוצר – הופכים הם להיות אחד. זה בתוך זה כשכל אחד מועצם ומעצים.

 "מהות חיי, לכתוב שירה בלב שממה, קולה של לירה גובר בלהט היצירה" כותב נץ המתרגם, בשם המחבר, שמספר על עצמו.

נוטים לשאול ואף לומר שייתכן שהמשורר פושקין הוא יבגני אונייגין. סיפור קורות הגיבורים וסיפור קורות המחבר עצמו הביא רבים להניח שהנפשות הפועלות הועתקו מהמציאות. והמחבר אכן כותב בין השורות את הגיגיו "לאמור – שניהם אותו האיש, אני והוא – הדמות אחת היא"? כותב. שואל "האם ציירתי את דמותי…."רק על עצמי ספר ידעתי בשירתי" מתרגם נץ את פושקין, מרמז לנו על רחל המשוררת, ובאותו זמן מספר בעצם על עצמו. "ולתאר ולא את מישהו אחר"? שואל פושקין במילותיו של נץ.

אכן, אני חושבת שהסיפור שנץ בחר לספר כאן. לחזור אל פושקין שהוא ערש תרבותו, מורשת חינוכו המוקדם, מה שנהוג לומר גירסא דינקותא, שאותו הוא רוקח בשפה עברית ישראלית , זה בעצם מצע וגשר שמייצר את האדם השלם שמחבר בין התרבויות שעצבו את חייו ואשר באמצעותם הוא מוסיף ומעצב עוד נדבך לתרבות המתהווה.