תמונה היא שיר ללא מילים – זיכרונות ארוזים בחרוזי צבע, ביצירתה של מלי אלבז אלמנדין

מראה - כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית
מראה – כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית. אוניברסיטת אריאל בשומרון

המאמר התפרסם בכתב העת 'מראה'.

רישום ביבליוגרפי: נורית צדרבוים (2014) תמונה היא שיר ללא מילים – זכרונות ארוזים בחרוזי צבע ביצירת של מלי אלבז אלמנדין. בתוך זיוה פלדמן (עורכת) כתב העת 'מראה', גליון מספר 9, תשע"ה ספטמבר. הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון. עמ' – 28 – 46)

"תמונה היא שיר ללא מילים"[1]

זיכרונות ארוזים בחרוזי צבע, ביצירתה של מלי אלבז – אלמנדין

ד"ר נורית צדרבוים

"נאווּ לחייך כְּתּוֹרִים צווארך בחרוזים. תורי זהב נעשה לך עם נקודות הַכָּסֶף" (שיר השירים א', י', יא')

לא בכדי פתחתי את הרשימה בציטוט משיר השירים. ההתבוננות בציוריה של אלבז – אלמנדין עוררה בי בכל פעם מחדש תחושה של שירה עתיקת יומין שיש בה מן הטוהר ומין הזוהר. שירה זו נראתה לי כמו מתנגנת בשורשיה של שפה עתיקה, ומתוך שירה ויזואלית שכזאת מצאתי שאני נוגעת בשכיות חמדה. לפיכך לא התפלאתי לשמע המשפט הראשון אותו אמרה לי הציירת  "אבא היה רוקם המשנה של המלך בתימן".

אחרי שנים של עבודת ציור שבהם אלמנדין נהגה להתבונן על טבע דומם, נופים או אדם, היא עוברת להתבונן אל נוף נפשה פנימה ומפתחת שפת ציור ייחודית ואישית. זוהי צורת ביטוי בה אינך יודע אם השפה היא זו שנתגלתה אליה מעשה נבואה או שמה היא זו שגילתה את השפה ויצרה אותה. ניתן לראות ולהבין שהיה זה כור היתוך שבו היא היוצרת בוראת לעצמה שפה אשר ממנה היא עצמה ממשיכה לצמוח ולהיברא בכל פעם מחדש.

שפת הציור הייחודית שהתפתחה הפכה להיות הכלי שבאמצעותו היא אוספת את פיסות חייה – זיכרונות, סיפורים, אנשים, רגעים, רגשות ומחשבות – ומייצרת מהם כמעשה אלכימיה רגע חדש ואחר שיש בו  דמיון נמהל במציאות. זו המציאות אשר מוכרת לה מאורחות חייה האישיים, המציאות המורשתית הטבועה ב ד.נ.א. שלה וחוויות האמת אותן חוותה.  מציאויות אלה הופכות להיות חומרי ומושאי יצירתה אותם היא  מעבדת במודע ושלא במודע בנפשה פנימה, ורוקחת מהם סיפור חדש – סיפור בתמונות, סיפור חושי, חושני ווויזואלי.

מכאן הגתה היוצרת את המונח 'פיסות' אותו היא מייחסת לכלל יצירתה. בדרך זו מספרת לצופה שאלה הם לא רק חלקי זיכרונות שנאספו אלא גם פיסות מהם היא תופרת מצע אחר. מעשה הציור העולה מידיה האמונות  הוא סוג של 'מעשה רוקם'[2], מלאכת מחשבת. ניתן לדמות את יצירתה כמי שמחברת פיסות בדים רקומים אלה לאלה, אלה באלה, כיאות למי שממשיכה בדרכה הייחודית את מלאכתו של מי שהיה "רוקם המשנה של המלך" בתימן. היוצרת ממשיכה מסורת לא רק שהיא מעצימה ומתרגמת את העשייה של אביה, אלא גם בעצם העובדה שהיא מעבירה סיפור חיים אשר מקפל בתוכו תקופה, מוצא, משפחה, מולדת ועַם כמו יודעת היא  ש "הציור הוא דרך אחרת לכתוב יומן"[3]

מתוך יצירות אלה ניתן לראות שאין היא מתכוונת לתעד ולשחזר סיפורי חיים כמעשה סופר או עיתונאי, אלא משתמשת בעובדות הטבועות בזיכרונה לשמש אותה ולהיות חומר ליצירתה. יוצרת שהופכת חיים ליצירה ובוראת עולם חדש של מראות. ואילו אלה שמשנבראו, מספקים לה מראה חדשה להתבונן דרכה אל חייה שלה –  אלה שהיו, אלה שהינם ואלה המתהווים.

גוף העבודות מהדהד אל ומתכתב עם יצירתו של גוסטב קלימט[4]. בהקשר זה מעניין וחשוב לציין שאביו היה חרט במקצועו בדומה לאבי היוצרת – 'הרוקם'.  בעבודות של יוצרים אלה אנו מוצאים עקבות למורשת המשפחתית ומבחינים כיצד אמנים אלה מעבדים מוטיבים וערכים שנלקחו בהשאלה מתחום האוּמנות ומביאים  אותם אל מקדש האמנות.

קלימט בתחילת דרכו האמנותית עסק בעיטור מבני ציבור, ציוריו מתאפיינים בשימוש בצבעוניות בצבע הזהב ונראים כקישוטים אלגנטיים המופיעים בצורות שונות. היסטוריונים מייחסים לקלימט השפעות מתרבויות שונות; אמנות מצרית, מינואית, יוונית קלאסית וביזנטית. בסגנון עבודתו הוא מפנה עורף לסגנון הנטורליסטי שקדם לתקופתו ומשתמש בסמלים על מנת להעביר ראיונות פסיכולוגיים. במחצית הראשונה של המאה העשרים עבודותיו ספגו ביקורת קשה, עולם האמנות שעדיין לא הבשיל דיו התקשה לקבל את סגנונו הייחודי והתעלם מעבודתו. יצירתו תוארה לא אחת כאמנות קישוטית. רק מאוחר יותר, כפי שכבר קרה לא אחת בתולדות האמנות, העריכו את ההשפעה העצומה שהייתה לציוריו בהתפתחות הציור המודרני אשר גם שימשה בסיס לסגנונות מאוחרים יותר – הנאביס, האר נובו והסוריאליזם.

ההשפעה של קלינט עולה מתוך עבודתה של אלבז – אלמנדין, כמו גם השיח הטקסטואלי בין היצירות וזאת בהנחה ובידיעה שאלבז לא הייתה מודעת לכך[5]. שני אמנים אלה פיתחו את המסורת המשפחתית לאמירה אישית והעלו את הקישוט והעיטור לדרגה של סמל טעון משמעות, ולמרכיב משמעותי בעל חשיבות אסתטית במארג הציור. דקורציה כסמל נַשָׂא תוכן, כפי שנראה בהמשך (ראה איור 1 – פרט מתוך היצירה למה?).

מלי אלבז אלמנדין - פרט מתוך היצירה 'למה'
איור 1: מלי אלבז אלמנדין – פרט מתוך היצירה 'למה

 

השימוש בשפת האמנות ובערכיה; קו, צורה, כתם, חומר, ועיבודם למקצב אישי כדפוס שחוזר על עצמו, מאפיין את העבודות. עיון מדוקדק ובוחן ביצירה חושף את הדימויים המוטמעים בה. דימויים אלה נמהלים בצורות ובסמלים השונים והופכים להיות מקשה אחת. בלשון ציורית אשר יכולה להשלים את הסגנון הציורי של עבודות אלה, ניתן לומר שאלה לבושים בשׂלמת היצירה, כמי שאומרים בחזותם מי היו ולמה הפכו להיות. אלה סיפורי חיים שהופכים להיות ציורֵי חיים, ציורים חיים. המדיום, הטכניקה, הצורות והדימויים אינם מבקשים להציג מציאות, להעתיקה או להביא אמת צילומית כל שהיא, אלא  שואבים ממנה כדי ליצור מציאות חדשה, אחרת, פנטסטית (ראה איור 2 – פרט מתוך היצירה 'סנדלרה').

מלי אלבז אלמנדין - פרט מתוך ''סינדרלה'
איור 2: מלי אלבז אלמנדין – פרט מתוך "סינדרלה'

היוצרת מגייסת את כישוריה המיוחסים לנפש האנושית ואשר בהן ניחנה על מנת לסור למשמעתו של הדמיון. שארל בודלר[6], בספרו 'צייר החיים המודרניים'[7] מסביר שהעולם הנראה לעין אינו אלא מאגר של מראות וסימנים אשר להם מעניק הדמיון מקום וערך יחסיים; הדמיון הוא חלק מהתשוקה ומהשתוקקות של הצייר, זו הדרך שבה הוא מעבד את החומרים הפוטנציאליים של המציאות ומשתמש בהם כדי ליצור יצירה אשר מרחיבה את המציאות.

שלושה סוגים הם החומרים הפוטנציאליים של המציאות כפי מסבירה טרס –צוקרמן[8] בחיבורה 'אמנות כשלעצמה'. האחד – חומרי היצירה הפיזיים (צבע, חומר, מכחול, בד וכו'). השני – המושא, התוכן והשלישי –  חומרי הנפש של האמן – דמיון, מחשבה, רגש וחוויה. האמן רוקח את חומרי המציאות על פי המינונים שהוא בוחר והדרכים ליישום וכך יוצר מתוך מה שקיים במציאות כפוטנציאל, מציאות מגובשת ומורכבת חדשה ואחרת. יצירתו היא מציאות גם בהווייתה וגם בנוכחות הסופית שלה כתוצר.

אופן השימוש בסמלים המאפיין את יצירתו של קלימט מצוי גם ביצירתה של אלמנדין. אין היא מציגה גוף עבודות של ציור נטורליסטי, ואינה מתבוננת במציאות נתונה כמודל להעתקה ולחיקוי. יוצרת זו  נמנית על קבוצה שהוגדרה על ידי בודלר בתואר 'אנשי הדמיון'[9] – עיקר עניינם לגלות נאמנות ממשית לטבעם תוך שהם קשובים לקולם הפנימי במטרה להביאו אל החוץ. אנשי הדמיון נזקקים לשירות הדמיון על מנת לייצר סמלים ומטאפורות אשר יבטאו ויכילו את אותו קול פנימי (ראה איור 3 – פרט מתוך היצירה 'מרת הלימני ולועסות הגת).

מלי אלבז אלמנדין - מרת הלימני ולועסות הגת
איור 3: מלי אלבז אלמנדין – פרט  – מרת הלימני ולועסות הגת

ראשיתו של הסימבוליזם היה בתחום הספרות ורק לאחר מספר שנים הוגדר גם בתחום הציור וקם כמשקל נגד לרעיונותיו של הזרם האימפרסיוניסטי. יוצרים סימבוליסטים השתמשו בצורות ובדימויים שבטאו רעיונות ורגשות, מעוררי אסוציאציות, וחסרי הגדרה מילולית. סמלים שהם מטאפורות[10] כלומר,  תחבולות ויזואליות (או מילוליות) שתפקידן להאיר מושג אחד באמצעות תכונותיו של מושג אחר. כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה וקשר של דמיון בין שדה סמנטי אחד לאחר.

היצירות שלפנינו עמוסות בסמלים, סימנים, צורות, ודימויים אשר נושאים תכנים רגשיים וחווייתיים. ציור הוא מטאפורה המכילה סמלים[11] והדבר בולט במיוחד כאשר הדימויים שבציור אינם נטורליסטיים. אלבז – אלמנדין מוסיפה וקובעת שם לכל יצירה אלה התורמים להבנת התוכן ומצביעים על מקור ההשראה הראשוני. לציור של אלמנדין יש כתובת ושם ומשם הוא מרחיק נדוד אל תוך המרחבים של עצמו עד שהוא הופך להיות ישות נפרדת העומדת בפני עצמה.

בארגז הכלים של הסימבוליזם שהם נשאי התוכן המשמעות נמצאים – שפת האמנות; סגנון העבודה, צורת הקו והשימוש בצבע, הדיאלוג בין הצבעים –אך בו בזמן ערכים אלה הם שהופכים את הציור להיות חידה שאותה יש לפענח. ערכים חזותיים אלה הם שפת הציור והם משמשים במרחב הציור כמו מילים בטקסט מילולי. הציור – על פי הגדרתי – הוא טקסט ויזואלי[12] אשר מורכב מסיפור עילי וסיפור תחתי, שני רבדים לו –  'פני השטח'  ו 'פני העומק'[13].  הרובד הראשון, פני השטח, הוא הציור הגלוי, המובנה והמאורגן על כל צורותיו וסמליו – ציור כציור. הרובד השני, פני העומק, הוא החלק הסמוי המכיל את התכנים הפנימיים ונושא עמו משמעויות עומק.

הצורות, הסימנים והדימויים אשר מבצבצים בציור נראים לצופה כמו עבודות רקמה, תחרה, שיבוץ חרוזים ומלאכת מחשבת. לכאורה ניתן לחשוב שהציירת עוסקת בדקורציה לשמה, אך מבט בוחן בגוף העבודות הגדול מגלה שכאן צומחת ומתפתחת שפה ציורית אישית וייחודית. שפה של יוצרת אשר מדברת ביצירתה על רקמה, על נשים רוקמות, אולי גם גברים (שהרי אביה היה רוקם) ומרמזת על מוצאה ועל המורשת התרבותית שהופנמה והפכה להיות קרקע דשנה לצמיחתה כיוצרת.  יוצרת זו אינה רוקמת אלא עושה רקמה בציור, משמע מדברת על רקמה בפרט ועל מלאכות נשים מסורתיות בכלל (אחזור לדון בנקודה זו  בהמשך) (ראה איור 4 – פרט מתוך העבודה – 'ערב חופשי בפנימייה').

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערב חופשי בפנימייה
איור 4: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערב חופשי בפנימייה

סלילי הקו המתאפיינים ככתב היד של הציירת מתכתבים עם סגנון צורפות מסורתי תימני שנקרא 'פיליגרן'[14], מאזכרים מלאכות יד (רקמה, אריגה, תפירה ותכשיטנות)[15], עיצוב הדימויים מזכיר  עבודות פולקלור אוריינטליות. בדרך זו היוצרת מצליחה לשמר מסורת משפחתית גם מבחינת העיסוק וגם בתכנים שהם הסיפור הפרטי והאישי שלה, זה שמהווה נקודת מוצא והתחלה לכל יצירה. חוט השני הוויזואלי והתוכני שנוגע למסורת הוא רק צד אחד ביצירתה. נבקש לומר שכל אלה ביקשו לפרוץ ממנה וחיפשו פתח מילוט לפלס את  דרכם אל היצירה מתוך כורח פנימי. זהו כורח היצירה שעליו מדבר קאנדינסקי[16]. התכנים הוויזואליים מתלכדים לתכנים רעיוניים והופכים להיות מקשה אחת.

הסגנון הדקורטיבי שמאפיין עבודות אלה מתכתב עם אמנים כקלימט (שהוזכר למעלה) והונדרטוואסר (יוזכר בהרחבה בהמשך) ואילו הדימויים שמבצבצים בציור מתכתבים בדרך מרומזת וחייכנית עם קית הרינג[17] (ראה איור ,5 , 6). האופן שבו הציירת "מרצפת את עבודתה" מהדהד לעבודות פסיפס וצורות אורגניות  של הפסל  גאודי[18] ואילו הנקודות המתרוצצות בסדר מופתי מהדהדות לאמנות אבוריגי'ינית[19]. נראה שעולם שלם של סגנונות מתבשל ונרקח ביצירתה, אך לא כן. קו משותף סמוי וגלוי נמתח בין האמנים שהוזכרו ובין יצירתה של אלבז – אלמנדין, אשר לדעתי שייכת לקבוצה זו וממוקמת בתוכה כשהיא מביאה  אמירה אישית וייחודית לה.

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט - שיעורי בית
איור 5: מלי אלבז אלמנדין – פרט – שיעורי בית

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט מוגדל מתוך שיעורי בית
איור 6: מלי אלבז אלמנדין – פרט מוגדל מתוך שיעורי בית

קית הרינג בדומה לאמנים האחרים שהוזכרו כאן, מגיע אל האמנות מעולם העיצוב והגרפיטי ובהמשך משתייך לזרם אמנים המשקף דרך יצירתו את אחד מהדיונים החשובים של זמנו בעניין אמנות גבוהה ונמוכה, בין האמנות המיועדת ל"מקדשי" אמנות ובין אמנות רחוב, בין אמנות אליטיסטית ובין תרבות פופולרית וצרכנות. גאודי מביא ליצירתה של אלבז את ניחוחות אמנות האר נובו (בדומה לקלימט), את האדריכלות הייחודית לו (בדומה להונדרטוואסר), את מורשת אבותיו שהיו קרמיקאים וחרשי נחושת, את הסגנון האורגני, הצבעוני העשיר, הקווים הסבוכים והמפותלים ואת הצבעוניות.

יחד עם העובדה שיצירותיה של  אלבז – אלמנדין נושאות חותם אישי וייחודי ניתן לקשור אותם, דרך רמזים, צורות, דימויים, וסגנון, לתרבות ולראות בהם  חוליה נוספת וחשובה בשרשרת תרבותית על זמנית, רב תחומית אשר נוגעת ביוצרים שונים במקומות שונים ובתקופות שונות. תהליך זה שבו נחשפו האמנים שעמם היוצרת מתכתבת ביודעין ושלא ביודעין מרחיב את היצירה המדוברת ,חושף רבדים נוספים, מייצר משמעויות עומק ומחבר אותה לרצף תרבותי, סוג של גנאלוגיה אסתטית.

עבודתה של אלבז – אלמנדין מאופיינת בשלבים ובשכבות. כלומר, שכבות פיזיות שהם חלק מתהליך היצירה ושכבות היסטורית הנושאים סיפוריים אישיים מעברה.  שכבת הבסיס שהיא קודם לכל התוכן, הוא הסיפור שאותו הציירת מספרת לעצמה, כשם שהוא מסופר לה ואליה מתוך זיכרונות העבר. אלה הם זיכרונות חיים שאותם היא ממשיכה להחיות ולעצב מחדש.

בשלב הראשון היוצרת מתרגמת את הסיפור לדימויים ומארגנת אותם על בד הציור בשכבות צבע . זהו השלב שבו הציור מצויר בסגנון נטורליסטי, הנחות מכחול רוויי צבע ויצירת דימויים נטורליסטיים.  זהו שלב הכרחי בעבור היוצרת מבחינה טכנית ומבחינה מנטלית, זו תשתית הציור, הרובד הפנימי של היצירה , עמוד היסוד שלה – השלד והמבנה הבסיסי של הציור העתידי (ראה איור 7 – שלב התחלתי, פרט מתוך העבודה בבית אצל דודה יונה). בשלב זה אלבז אלמנדין רושמת, מציירת ומניחה שכבות של צבע שלב שמהווה סקיצה, עצמוֹת הציור ובשרו עוד טרם קרם גידים ועור.

מלי אלבז אלמנדין - בבית אצל דודה יונה ( שלב ראשון)
איור 7: מלי אלבז אלמנדין – בבית אצל דודה יונה ( שלב ראשון)

ניתן ללמוד מכך ששם הציור ניתן לו בעודו בחיתוליו. הסיפור שיושב בראשה של היוצרת הוא בבחינת המודל שבו היא מתבוננת. אין היא מוותרת על שלב הציור הראשוני אשר משמש לדעתי כמפת דרכים. זו המפה אשר תתווה לה בהמשך את היציאה למסע. היוצרת יוצאת למסע שבו הזיכרון והדימויים הופכים להיות עקבות אחריהם היא הולכת מכסה אותם, כמו מבקשת להשאיר אותם סמויים, מעובדים, משופרים ומשופצים. תהליך הציור הלכאורה סזיפי הוא גם תהליך הכרחי אשר בו הפעילות הפיזית ( מלאכת הציור) מאפשרת לנפש לעבור תהליך של זיכוך, ריפוי, ניקיון והעצמה[20]

עם סיום שלב זה היוצרת פונה לשלב שאותו אגדיר לצורך העניין כ'מלאכת שזירה'. בנחישות סיזיפית נשזרים  קווים, נקודות, דימויים, צורות, צבעים כשהם אחוזים וארוזים אלה באלה, זה בתוך זה, זה ליד זה. בעוד שנראה כאילו נעשית כאן מלאכת רקמה, עוטה הציור בשר על צלעותיו שהיו חשופות.

מתקבל מארג של צורות על משטח אחד אשר במבט הראשון לא ניתן להבחין  בין רקע לדימוי, בין הבעה ללבוש, בין חי צומח או דומם. מתקבלת יחידה אורגנית אחת שהיא סימפוניה של צורות המתנגנות בהרמוניה מושלמת (ראה איור , 9 8 – פרט מתוך 'ערבים זה לזו'). הצופה נזקק למבט נוסף ועוד אחד על מנת להבחין בצורות ובדימויים ולזהות את הקשר ביניהם. ועוד מבט כדי להבחין שגם מבנה מאורגן, קומפוזיציה, אורות וצללים מאכלסים אותו ומתפקדים כסמלים למצבים תוכניים ורגשיים.

אחד הסממנים שמעידים על כך שהשלב הטרום צורני בתהליך היצירה הוא הסיפור האישי שממנו מתפתחת היצירה הוא שם היצירה. היוצרת מקפידה לתת לכל יצירה שם. ביצירה 'ערבים זה לזו' ׁׁ(איור 8 , 9) היוצרת כורכת בין סיפור ילדות כואב שהשאיר חותם וצלקת ובין הרגע הטוב והמושיע שבו נישאה וקשרה את חייה עם אשהּ כ'ערבים זה לזה'. היוצרת מתארת ומספרת לי בלשונה את הסיפור שיושב בבסיס יצירה זו[21]

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערבים זה לזה
איור 8: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערבים זה לזה

 " לכאורה העבודה מתארת את הנישואין שלי למאיר, ואלה הם הציפורים הטווסיות שבתמונה. בד בבד הרימון העסיסי והיפה מתאר את הקושי שלי כילדה. לרימון משמעות כפולה ומרובעת. הוא מסמל את הילדות שלי, זה עץ הרימון בחצר הילדות, ממנו קטפה אימי ענף דק על מנת להכות את אחי לאחר שהוא הכה אותי.  עד מהרה גיליתי שאין אמי מכה את אחי בפועל ממש, אלא עושה עצמה כאילו. הדבר פגע ברגשותיי באופן עמוק. זאת משום שגם לא זכיתי לקבל גיבוי והגנה, גם המשכתי לקבל מכות, וגם רומיתי. הדבר השאיר בי צלקת. המפגש עם אישי והנישואין עמו היו פרק הנחמה שלי שמלווה אותי עד היום. כלומר, אני מביאה כאן רימון עסיסי ויפה אך הוא מלא בזיכרונות צורבים וכואבים. הציפורים הם אלה שמביאות לסיפור את הנחמה כמו שהם מזכירים שבעבר הם גם היו הצוהר שנפתח לי לחיים אחרים. הרימון מתאר סיפור עצוב שעטוף בשכיות חמדה".

התיאור שמספקת היוצרת, וזאת רק משם שמתקיימת בינינו שיחה אישית, חושף את הסמוי שבציור. זוהי דוגמא לתופעה שמאפיינת את כל גוף העבודות – מה שהנך רואה הוא בדיוק מה שיש, הוא לא כל מה שיש. כל גלוי (היינו ציור) אוחז עמו את הנסתר כיחידה שלמה ובלתי מופרדת. יתרה מזה, כל גילוי מעבד את נסתר, משמר אותו ומשפר אותו. תופעת הנסתר נמצאת במימד העומק, היינו בשכבות הנסתרות, כמו גם במימד הרוחב שבו הדימויים מתגלים ונסתרים חליפות.

הרימון האדום שמוכר כפרי עסיסי שיש עמו ברכה, שגרגריו משולים לתרי"ג מצוות, אחד משבעת המינים מתעתע בנו. על פי הסיפור של היוצרת הוא לא רק הדבר הטוב והיפה הוא זכרון של תרמית ועלבון. קו משתרג בתוך קו, עיגול בעיגול, כנף צפור בעלה רימון, וסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.

היוצרת נוצרת את הסיפור האישי שלה מרמזת עליו באמצעות השם שניתן לו, ומתחילה לעבד את זיכרונותיה. האופן שבו היא בוחרת להתמודד ולעבד משול לתהליך פסיכואנליטי. תחילה היא מניחה לפניה את הסיפור עירום ועריה – זה שלב הציור הנטורליסטי, ולאחר שפגשה אותו, היא הופכת אותו בדרכה ליצירת אמנות. מעבדת את הזיכרון ומעדנת אותו.

ציור /סיפור שהחל לצמוח מתוך מערכת של כתמים ושכבות צבע, עובר בשלב השני לעיבודי קו. ניתן לצפות בקו מתרוצץ ומתפתל בונה ומגדיר צורות ומייצר מרקמים. מלאכת מחשבת של קווים הנראה כמו רקמה, הציירת רוקמת באמצעות חוטי הקו את מפת הנפש. ניתן לומר על טכניקה זו שהיא מעורבת ומשולבת בחומרים שונים היוצרים מרקמים, שקיפות, אטימות, זהרורי אור, קווי מתאר, כתמי זהב וכתמי צבע אשר הופכים את הציור לסוג של תכשיט, או חידון בחרוזים, או כתונת הפסים של יוסף, או גלימת המלך. כל אלה ואף לא אחד מהם, זה ציור שמספר 'על' באמצעות ה 'איך' ואינך יודע מהו אותו 'על' וכיצד נוצר   ה 'איך' – חידון בחרוזים[22] .

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערבים זה לזה
איור 9: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערבים זה לזה

השיח האינטרטקסטואלי מתרחב וחושף קשר נוסף המתחבר לאמן האוסטרי הונדרטוואסר[23] –  אמן שפעל בתחומי עיצוב שונים, היה אדריכל, צייר ומעצב ובין השאר עיצב בגדים מטבעות ודגלים.  נחשב לחסיד של צבעוניות, צורות ספיראליות, סלילים שבלוליים, טבע ואינדיווידואליות ומתעב את הקווים הישרים. בציוריו (כמו גם בעבודות האדריכלות שלו) הוא מבטל את הקו הישר וטוען ש "הקו הישר מוביל לאבדן האנושיות" משום שבטבע אין קווים ישרים, האדם, לדידו, הוא הטבע. ערכים אלה נמצאים גם בציוריה של אלבז- אלמנדין ( ראה איורים 10, 11 ).

מלי אלבז אלמנדין - פרט - המלטה
איור 10: מלי אלבז אלמנדין – פרט – המלטה

 

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט - המלטה
איור 11: מלי אלבז אלמנדין – פרט – המלטה

עבודותיו של הונדרטוואסר כמו גם עבודותיה של אלבז-אלמנדין נראים במבט ראשון ילדותיים אך עד מהרה מגלה הצופה שמדובר ביצירות אמנות שבהם היוצר פיתח שפה אישית וייחודית ואשר באמצעותה הוא מדבר על חיים, ומתאר עולם פנימי חווייתי ועשיר. אמנים אלה מגייסים לעזרתם את הכלי המיוחד שיש לרוח האנושית שהוא היכולת להפיח חיים בחיים שהיו באמצעות  כוחו של הדמיון ובהמשך להביא אותם למקום אחר שעומד בפני עצמו.

הגישה הפרשנית האינטרטקסטואלית אומרת שטקסטים שולחים רמזים סמויים וגלויים. זיהוי הרמזים מאפשרים לבצע את הקריאה הפרשנית ולאתר שיח אינטרטקסטואלי ובין טקסטואלי אשר מתקיים בין הטקסט הנקרא ובין טקסטים אחרים. מכאן ניתן להמשיך ולבנות את משמעויות העומק של היצירה הנצפית[24]. המופעים החזותיים ביצירתה של אלבז – אלמנדין מרמזים לקורא ומובילים אותו לזהות שיח זה ואת ההקשרים התרבותיים הנגזרים ממנו. זיהוי הרמזים ויצירת הקשרים מאפשרים לצופה למקם את היוצרת ואת יצירתה כחוליה נוספת בשרשרת של עשייה תרבותית. אלמנדין אמנם מספרת סיפור אישי אך השפה שפתחה  הופך את הסיפור שלה לספור אוניברסלי.

האמנים שנחשפו בתהליך קריאת היצירה ואשר מאפשרים לשיח זה להתנהל פתחו שפה וכתב אישיים אשר הופך להיות תעודת הזיהוי שלהם. אמנים אלה נושאים מורשת אבות של מלאכת כפיים בתחומי העיצוב והאמנויות ומתרגמים אותם לשפת האמנות ובכך מעביר אותם ממדרגת אומנות דקורטיבית ושימושית למדרגת האמנויות היפות.

אלבז – אלמנדין תופרת ביצירתה ומתקנת. אשליית התפירה שעולה מעבודתה, הדימויים שנראים כרקומים, המורשת שקיבלה מאביה וסביבת החיים שלה משמשים ביצירתה וליצירה מטאפורה. כדרכה של מטאפורה היא מעבירה באמצעותה את רעיונותיה כשהם גלויים במראם וסמויים בתוכנם. פעילות זו הופכת להיות גם סוג של ריפוי. היא מיפה והופכת סיפורי חיים לכלי נאה עד כדי הוצאת מתוק מעז. איננו יודעים מה הספור, גם  כאשר יש לציור כותרת ושם.

לא נוכל לחלץ את התוכן הבסיסי של הציור כל עוד היוצרת לא סיפרה אותו במו פיה על פרטיו[25]. אך במקרה של ציורים אלה אני מבקשת לומר שאין זה מעניין וכנראה גם לא חשוב. הסיפור, לדעתי,  הוא רק חומר הגלם והדלק המשמשים את היוצרת ומאפשרים לה להימצא בתהליך של יצירה ולהפיק אותה (כאשר התהליך חשוב אותה מידה כמו התוצר הסופי). הסיפור והחוויה האישית והרגשית משמשים את היוצרת כבסיס וכנקודת מוצא ואותם היא מרוממת באמצעות היצירה. הסיפור עובר תהליכי עיבוד וטרנספורמציה, מעין אלכימיה של הנפש שבה חומר גלם ראשוני ופשוט הופך להיות "זהב". כך הופכים סיפורי חייה ,אשר נאספו פיסות פיסות, לסיפור שצמח להיות גדול מהחיים שעליהם היא מספרת.

לשם המחשה נתבונן ביצירה 'המלטה' (איורים 10;11), כפי שהוא נמסר מפיה של היוצרת[26]

"את מרבית זמני בילדותי ביליתי בבית סבתי ובין השאר בדיר שהיה מתחת לביתה. צפיתי בהמלטות כשאני מתכופפת מתחת לפשפש. כילדה חוויתי את חוויית המלטה ואת כל המראות בדיר שהיו חוויה די מזעזעת לילד. נקודת המבט של הייתה של ילדה קטנה שמתכופפת ומציצה ורואה מלמטה רגליים, פרצופים. אני משתמשת בחוויות האלה והופכת אותם למשהו אחר. זכור לי שמיד לאחר ההמלטה הטלה מתחיל לעמוד על רגליו הארוכות מגופו והעקומות. בציור אני נותנת ביטוי לרגליים הארוכות האלה ומושכת אותם עוד ועוד לאורך לרוחב".

כאשר הצופה מצליח לבודד את דמות הטלה למשל(ראה איור 9) הוא מזהה את מבע פניו, דומה שהציירת מאנישה את הטלה ומעניקה מבע עצוב, ייתכן שזוהי העצבות הזכורה לה מאותם ימים, אותה היא מביאה אל היצירה ובעוד שהיא חושפת אותה בתודעה שלה היא מחביאה ומטמינה אותה בציור.

אלבז- אלמנדין תופרת את פיסות חייה לאגודה אחת לציורים שנראים כמו סיפור אגדה והופכת את סינדרלה לנסיכה. ביד אמונה ובכוח הדמיון היוצר סיפור שנקרא למשל, 'דמעה אחת בוכה' הופך להיות בציור זהרורים, חרוזים וטיפות צבע קסומות. נראה כאילו הדמעה שלה עצמה נשרה במהלך העבודה אל מעי הציור והפכה להיות טיפת זהב שקופה. זו דרכה של היוצרת לספר לעצמה את סיפור העצב של פעם ולהעביר אותו בתהליך של זיכוך דרך משקפי האושר של היום. ואינך יודע מי עובר את תהליך הזיכוך, נפש היוצרת? הסיפור? בד הציור? או כולם יחד כהרכב מנצח?

בעבודותיה, כמו אצל האמנים אשר הוזכרו קודם לכן  (קלימט, הונדרטוואסר, קית הרינג, גאודי) בולטים דימויים אשר מזכירים ציורי ילדים, עיטורים של שבטים ותרבויות, ציור שנראה אולי כקישוט מחברות של נערה מתבגרת – אך כל אלה הם רק לכאורה. היוצרת  משתמשת בשפה ובסגנון שעוד בטרם ידעה לתארו בשמות, היא ידעה שהוא נוכח במרחב היצירה שלה ותובע לעצמו את קיומו. סגנון שגילה את עצמו, ובדרך זו אפשר לה לגלות את שפתה האישית והייחודית ואת עצמה כיוצרת . אלבז- אלמנדין נענית לכתב שנגלה אליה כמי שמצאה את השפה האחת והיחידה האפשרית לספר את סיפורה. היא שוקדת על פיתוחו באדיקות כמו חסיד בתפילתו.

סגנון הציור הכאילו ילדי הוא המפתח והשפה המתאימה ביותר לדבר בה ולספר את הילדות ולהביט עליה ממרום המבט הבוגר. זו בחירתו של אמן הבוחר לעצמו, ביודעין, את הדרך שבה הוא רוצה לשחק ברצינות[27], כיד הדמיון, ביד אמונה הנעתרת לדמיון. העבודות משקפות שילוב מחוכם בין אינטואיציה והגיון, 'האנליזה והסינתזה'[28]. הדמיון, יודע לנתח את המציאות לפרק אותה למרכיביה, אוסף חומרים שנצברו על פי חוקים שעוצבו בעמקי הנפש ועמם הוא בורא עולם חדש ומייצר את תחושת החדשני.

היוצרת שואבת מהמציאות הרחוקה שעודנה קרובה ומעוגנת במאגר זיכרונותיה מציאות שיש לה שם[29]–  'בדרך לבית של סבתא''פנצ'ר בירידה''מרת אל ימני ולועסות הגת';  סיפור שמתגבר לכדי צעקה  "אבא ואמא תפסיקו לריב', 'תלכו כולם;' שמות אלה שנשמעים כמו עוד סיפור בנאלי הופכים להיות, תחת ידיה האמנות ומוחה היוצר, שיר הלל לעולם הצורה, המטאפורה והדמיון ובו בזמן מייצרים מעטפת חדשה לספור ישן.

הזיכרונות החדים והחריפים הם סיפורים חיים הנמתחים מעבר עד הווה ואלה אינם דמיון אלא מציאות רחוקה כקרובה. הדמיון הוא האופן שבו הם מעובדים לתוצר הסופי. באופן פאראדוכסלי דווקא כאשר המציאות עוברת טרנספורמציה לתיאור דמיוני, או אז עולה אמת אישית טהורה כפי שמטעים בודלר "מתת הדמיון היא מלכת האמתי"[30]. בלעדי הדמיון, אומר בודלר, הכישורים כולם, חריפים ככל שיהיו, חסרי ערך וכלא היו. שום כישור אינו יכול להסתדר ללא הדמיון.

שפת הציור הייחודית שנחשפה כאן צמחה על ברכי שנים רבות של ציור נטורליסטי מסורתי. הציירת לא זונחת את עברה במובן הרחב ביותר, היא משמרת את סיפורי חייה כמו שהיא משמרת את הערכים האמנותיים אשר שימשו אותה בעבר. כל ציור, כאמור מתחיל בשיטת עבודה רגילה של דימויים פיגורטיביים והנחות מכחול וצבע. בדרך זו גם ההיסטוריה של הציור עצמו וגם וההיסטוריה של היוצרת מתלכדים לכדי שלמות אחת, ואין היא גלויה לעין המתבונן לא בצורה ולא בתוכן.

בודלר מסביר שתמונה טובה זו תמונה שנשארת נאמנה ושקולה לחלום שיילד אותה ובו בזמן חייבת להיווצר כמו עולם. כשם שהבריאה, כפי שאנו חוזים בה, היא תוצאה של כמה וכמה בריאות כשהאחרונה שבהן משלימה תמיד את קודמותיה. כך גם תמונה המנוהלת בהרמוניה, מורכבת מסדרת תמונות זו על גבי זו כשכל רובד נוסף מעניק לחלום יתר ממשות ומעלהו בדרגה נוספת לעבר השלמות. השכבות בציוריה של אלבז – אלמנדין מוכיחות זאת שוב ושוב (איור 12 – היצירה: למה?)

מלי אלבז אלמנדין -  למה
איור 12: מלי אלבז אלמנדין – למה

אחד הזיכרונות הקשים אשר מלווים את הציירת הם המכות שקבלה מאחיה, הגם שייתכן שהיו אלה משובות ילדים, נחרטו בזיכרונה כדבר קשה, כואב ומעיק. נושא זב עולה שוב ושוב ברבים מציוריה. הציור 'למה' נולד מתוך אותה זעקה. הציור "עוסק בזיכרונות שלי על אחי שהכה אותי, היה תוקפן והציק לי.. אני שואלת למה? למה עשית את זה? מה עשיתי לך? לא עשיתי כלום כדי שהוא יפגע בי. זועקת ושואלת למה"[31].

"אני עוסקת ביפימיזם" אומרת אלבז- אלמנדין ומתכוונת לומר שהיא נסמכת על מציאות שזכורה לה במלוא הכאב והכעור שבה, אך היא הופכת אותה להיות יפה. הכבשים המתולתלים בציור מבטאים את התום שבשאלה, את העמידה של הכבש מול האח 'הזאב' באין חזון אחרית הימים, באין להם מקום לדור יחדיו, אלא רק בציור שהופק מתוך הדמיון ויצר אמת חדשה וטהורה.

הציירת אינה מתבוננת לאחור בזעם אלא יוצרת את סיפורי חייה ממקום שזוכר ומבקש לספר. עיצוב הציור הוא עיצוב הסיפור ואלה מסייעים בידה לעצב מחדש את העבר. כך מחלחל תהליך פסיכולוגי אל שדה האמנות ומסייע ליוצרת ולאדם שבה להיות 'יוצרת עצמי'[32] העוסקת בבניית העצמי[33].  עבודת הציור ניצבת בין מה שחי בפנימיותה לבין העולם שבחוץ זה שהיה כמו גם זה שקיים ונוכח, דרך להשגת חירות אישית אשר בה היוצרת משתמשת בחומרים הפוטנציאליים של המציאות (פיזיים ונפשיים) ויוצרת מהם את הסיפור שלה – חייה – עצמה – זהותה. זה התצריף שמאפיין את יצירתה- חייה – אישיות של אלמנדין המחברת ומעצבת לכדי צורה את חומרי נפש. זוהי פעילות דו כיוונית מתגמלת היא מחצינה מחשבות וחוויות ובו בזמן מחדירה אל תוכה פנימה את הנשמה היתרה, כפי שמתאר זאת רודולף שטיינר[34].

הסיפור אשר מתניע את יצירתה כמו גם הסיפור שנרקם אל צורה חזותית הוא מבוע שאין לו סוף. יצירה אחר יצירה, על בדי ציור גדולים אשר נערמים בכל מקום אפשרי בסביבת המחייה שלה. הצורך לספר, הצורך ליצור, הצורך לעבד את עולם התוכן הפנימי ולהפוך אותו ליצירה מאפשר ליוצרת לעצב את עולמה בכל פעם מחדש. רוקמת את חייה על בד הציור, חוקרת אותם בעקביות ובאינטנסיביות שאינה מתפשרת אלא מתגברת ומתחדדת מפעם לפעם מבד לבד זו "חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ולמרות כך מולידה את יכולת הכרה"[35]

היוצרת אינה עוסקת באיור סיפורי חייה ואינה משתמשת בכישוריה כציירת על מנת לתאר ולתעד ויזואלית חוויות, סיפורים ועובדות, אלא הופכת סיפורי חיים לציורים. עולם שלם של ציורים ממתינים לסיפור שיפיח בהם רוח חיים כדי להתהוות. עולה אם כן שלא הסיפור הוא עיקר העניין אלא הציור שנולד או זה שאמור להיוולד. החיים שהיו  הם אלה שמספקים ליוצרת דלק ומתניעים את רוחה היוצרת, בעוד החיים בהווה מספקים לה כלים. יחד הם הופכים להיות כור ההיתוך שבו ניגודים התחשלו והתמזגו להיות שלם.

אינך יודע, וייתכן שגם אינך צריך לדעת, מה קדם למה ומה חשוב יותר. האם על היוצרת להתברך בכך שחייה סיפקו לה מאגר בלתי נדלה של חומרים לדמיונה הצמא שרק ביקש להיאחז במשהו על מנת לממש את עצמו במטאפורות, אלגוריות – יצירות אמנות?. או שמא, יצירות האמנות נולדו מתוך הכורח והצורך הפנימי, סייעו לסיפורים להתקיים מבלי לפרוע ולפצוע את הנפש?. במקרה הנוכחי התשובה אינה חשובה, די כי נשאלה.

 בדומה לצייר המתבונן מחלון ביתו אל החוץ על מושא יצירתו ומצייר אותו בדבקות שוב ושוב או אולי בשונה ממנו, אלבז – אלמנדין, מתבוננת שוב ושוב מבעד חלון זיכרונותיה אל המרחבים של נופי נפשה פנימה, שם סדורים וערוכים לפניה מושאי ציוריה. זה סוג של התבוננות עצמית שפועלת מתוך ההבנה שזו הדרך ההכרחית המאפשרת לאדם לממש את מסע החיים כי "אין לו לאדם אלא להיות במסע אחד בלבד, והוא המסע פנימה"[36]. היוצרת  יוצאת למסע ורושמת את רשמי המסע בכתב הסתרים שלה, צופן של מגלי יבשות ואתרים בהיסטוריית הנפש, אלה אשר בעת שהם יוצרים הם גם נוצרים.

ציור הוא טקסט פרשני – מפרש ומתפרש. התוצר כציור מפרש את המציאות, ומאחר והוא נכתב בשפת הסמל והצורה הוא דורש פענוח ופרשנות נוספת. במילים אחרות, פעולת הציור היא אקט פרשני אשר מרגע שהושלם מזמן אקט פרשני נוסף. הוא סיפור הגלוי בצורתו המסתירה את תכנו, או כפי שמתאר זאת לאקאן בלשונו 'מחיה וממית בו זמנית'[37] גלוי האוחז עמו תמיד את הנסתר[38] . יצירת אמנות היא סוג של  "מדע חרישי המעביר ליצירת האמנות את הצורות של דברים הנותרים חתומים"[39].

עם זאת אני אומר שיצירתה של אלבז – אלמנדין אינה דורשת פרשנות. על אף שהיא עתירת סמלים ורמזים, על אף שאין הם מנגישים מציאות נטורליסטית ברורה ומובנת, ובזה ייחודם. היוצרת מספקת לכאורה חלק מהפרשנות בכך שהיא מעניקה לכל יצירה שם. השם משלים את היצירה ומהווה עבור היוצרת סוג של סמן ונקודת ציון, יחד עם זאת הוא מאפשר לצופה לנדוד למרחבי הדמיון הפרטי שלו. בציורים אלה אינך צריך לחלץ את התוכן שהיה מקור ההשראה של הציירת,  כלומר את סיפורה האישי.   אומר זאת בדרך נוספת, עד שכל התכנים והחומרים האלה נאספו והתגבשו למצב צבירה אחר ונשזרו במלאכת מחשבת צרופה להיות גוף אחיד אחר ושלם, אין מקום ואין צורך לפרקם מחדש. אין זה נכון וגם בלתי אפשרי לפרום את הפיסות שנתפרו זה אל זה ביגיעה רבה. זאת משום שעבודות אלה יכולות לעמוד כשלמים ומושלמים בזכות עצמם ולהעניק חוויה רגשית ואסתטית בדיוק כפי שהם. יתרה מזאת, כך הם אמורים להיות שכן מזמן שהם צמחו להיות מה שהם עליהם להישאר להיות הם בלבד. כוחם הוא לא בשאלת האורך אלא בפריסת הרוחב של עבודה ועוד עבודה ועוד אחת וכן הלאה.

השם הכולל אשר היוצרת נותנת לכל היצירות, אלה שכבר נוצרו ואלה שעדיין לא, הוא 'פיסות'. בעבור הצופה פיסות אלה הם תמונה אחת שלמה המספרת סיפור אחד גדול שאין לו תחילה וייתכן שגם לא סוף – סיפור חיים כמקור ליצירה. שברי זכרון שנרקמו מפיסות חיים – צורות שהם תוכן שהוא צורה העומדים בפני עצמם. כוחו של הסיפור עתה הוא בנראות שלו ובחוויה שהוא העניק ליוצרת בעת תהליך התהוותו ובחוויה שהוא מעניק לצופה כאשר היוצרת כבר אינה חלק ממנו, וניתן לראות בה צופה ככל צופה אחר, כפי שמטעים אהרנצוויג[40]. דומה שהיוצרת נשמעה לקריאה האומרת "יש לך מכחול, יש לך צבעים, צייר לך גן עדן והיכנס לתוכו"[41]. ומשסיימה את מעשה הבריאה נשאר הציור כגן עדן המזמין אליו גם את הצופה.

אחת השאלות שיצירה זו מציגה מעצם היותה כפי שהיא, היא שאלת הדקורטיביות ביחס ליצירת אמנות. סגנון ציורי זה נראה לכאורה כסוג של קישוט, דגם שחוזר על עצמו כצורות לעיטור, סוג של ציור  שמאפיין עיצוב וייצור אובייקטים פונקציונליים בתחום האמנות השימושית. מאפיינים אלה מקומם לא יכירם בשדה 'האמנויות היפות' (ציור פיסול). ההבחנה בין 'אומנות' (Craft) ובין אמנות (Fine Art ) נוצרה מאמנות הפוסט רנסנס של המערב, בהבדל מאמנויות של תרבויות ותקופות אחרות בהם לא היה להבחנה זו מקום. רבות מהיצירות של תרבויות אחרות וביניהם גם אמנות מוסלמית, וסינית מתקופות שונות מכילות אלמנטים דקורטיביים.

קלימט, הונדרטוואסר וגאודי שהוזכרו למעלה ואמנים רבים אחרים החזירו את מוטיב הדקורטיביות ליצירתם ובכך תרמו להגדרתו ולמיצובו של הסימבוליזם כזרם באמנות.  התכנים שבהם עוסקת אלמנדין מספרים על תרבות ועל תהליך של היטמעות בחברה מערבית. יוצרת זו צמחה בחברה המערבית וממקם זה היא מביאה אל יצירתה מתוך בשלות את מורשת אבותיה. יוצרת מיזוג תרבויות אשר בא לידי בידי בציור מערבי, אמנות טהורה המכילה אלמנטים דקורטיביים שתפקידם לשרת רעיון מחשבה וחוויה.

המורשת שאותה הציירת מבקשת להעביר טבועה בסיפור חייה המשפחתי, באירועים שחוותה אך גם בערכים הפנימיים. אלמנדין בדומה לקלינט וגאודי ממשיכים המורשת המשפחתית המקצועית. יפה- ינאי, בספרה ' לכל אדם יש שביל'[42] מתארת את התופעה ומסבירה שבחירת העיסוק המקצועי אינו רק כישרון שמועבר גנטית, זוהי צורת התנהגות פסיכולוגית אשר זכתה להגדרה 'העברה בן דורית'[43].

 דוקינס[44] בספרו 'הגֵן האנוכי' טבע את המונח 'מימְס' , זוהי יחידת ממסר של מידע פסיכו-תרבותי. הנושא הורחב על ידי חוקרים המסבירים שכשם שהגנים הביוכימיים מתייחסים ל ד.נ.א  הביוכימי, ה 'מימס' מתייחס ל ד.נ.א הפסיכו תרבותי. לפי זה המושג 'מימס' משמש לציון 'פסיכוגנים' או ליחידות מידע פסיכו – תרבותיות העוברות בתת מודע של יחידים, משפחות עמים וארגונים. המקרים שתוארו כאן מדגימים זאת.

אמנים אלה מתכתבים ומהדהדים עם המורשת עליה צמחו וממשיכים אותה בדרכם הייחודית. אין הם משחזרים או מעתיקים את הידוע אלא אוחזים בו כמקור השראה וממנו יוצאים להגשמה עצמית. מתבססים על הדבר עצמו ומביאים אותו למחוזות חדשים ואחרים ליצירה מקורית ופורצת דרך משל עצמם. זהות אישית  וייחודית אשר מתפתחת מתוך הזדהות והיפרדות.

הממד הדקורטיבי שבו עסקתי מתכתב גם עם מגדריות. מוטיבים שכבר ציינתי למעלה – ריקמה, תכשיטים, אריגה ותפירה הן מלאכות שנחשבות נשיות – מסורתיות ופונקציונלית.  אלמנדין אשה יוצרת, המספרת את סיפורה אך בו בזמן זה ספור של אשה במובן הרחב של המילה. היוצרת בוחרת בכלים שמייצגים נשיות, מסורת ועמלנות על מנת לתת לקול הנשי שלה ולספור האישי שלה את הטון האותנטי ביותר שלה כאשה יוצרת שבוחרת  להקדיש את חייה ליצירה. הקול הייחודי שלה מספר סיפור על סביבתה הפיזית, הרגשית, ההיסטורית והמקומית. יש אם כן לבחון ולשאול מה זה אומר ביחס לאמנות נשים בסצנה של האמנות הישראלית?

האזכור של מלאכות נשיות (טווייה, רקימה, תפירה, שזירה) ביצירות אלה מייצר אמירה חזקה וטעונה. סוג של עירוב בין "קודש לחול" בין 'אמנות גבוהה לעבודה עמלנית' 'בין קישוט לציור'. אלמנדין מביאה ללא חשש מלאכות נשים לתוך עבודת אמנות כלומר, לציור. זו בחירה מודעת ונועזת שמבטאת צורך וכורח כאחד. היוצרת מדברת על עצמה בהקשרים של אמנות ונשיות ועל מקומה כיוצרת בעולמה הפרטי ובעולם הסובב אותה בכלל ובאמנות בפרט.

זו אינה אותה 'אשת חיל' שעליה נאמר 'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה[45]' האמונה על המלאכות והמטלות הדחופות של בית ומשפחה. זו אשה שמתפנה לעסוק ביצירה, בעבודה שנחשבת לכאורה ללא תכליתית, אולי בלתי נדרשת – ציור. היא מבצעת בעמל כפיים ובחפץ רב ציור אחר ציור, בדרך ובנראות שמזכירה עבודת כפיים ומלאכת מחשבת אך זו לא העבודה שעליה נאמר 'כפיה תמכה פלך[46]' ,'סדין עשתה ותמכור'[47]. מרמזת על מלאכות שימושיות ומאכלסת אותן ביצירות אשר נחשבות לבלתי שימושיות. השימושיות של מלאכות אלה היא בעצם העובדה שהן הן שמאפשרות לה ליצור את יצירתה שלה. כוחן בזה שהן המסד לשפה האישית שבהם היא כותבת סיפור חיים ויזואלי.

בשנת 1929 טבעה ווירג'יניה וולף[48] את המונח  'חדר משלך' באמרה "אשה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה כדי ליצור". צמד המילים 'חדר משלך' הפך להיות אבן היסוד לחשיבה האמנותית – פמיניסטית והוא רלוונטי לגמרי כחשיבה בסיסית לחופש אמנותי לנשים גם היום. הרעיון בבסיסו כפי שנהגה על ידי  וולף וכפי שהמשיך להתפתח בחשיבה המגדרית באמנות וביצירה נשית, מדבר על כך שאם יש לך פינה פרטית משלך המאפשרת לך עצמאות וחופש, אזי מתאפשר לך שקט נפשי להתפנות ממטלות הבית אל היצירה, ההבעה העצמית ואל עצמך. זהו סוג של חופש שאמור לאפשר לאשה ליצור, להתפרנס מיצירתה ולהשיג עצמאות כלכלית כדי להמשיך וליצור.

בשנת 1971 פרסמה לינדה נוכלין[49] מאמר "מדוע לא היו אף פעם אמניות גדולות? המטפל גם הוא  בבעיה חברתית כלכלית זו. נוכלין מזכירה שבעבר לא אפשרו לנשים להשתתף בשיעורי אמנות באקדמיות (שלא לדבר על שיעורים עם דוגמני עירום). נשים יכלו לעסוק במלאכות כמו רקמה ותפירה וגם זאת  רק לאחר שסיימו את המטלות הדחופות יותר של בית ומשפחה.

גם באמנות הישראלית הנושא עולה לדיון. גולן סריג בוחנת שני מקרי מבחן אוצרותיים[50]. במאמרה היא מצביע על תופעה שבה מצד אחד הנוכחות הנשים מתעצמת וגדלה באמנות הישראלית אך בו בזמן בולטת העדר ההתייחסות של יוצרות ישראליות לשאלות נשיות קריטיות כמו מגדר, שוויון, פמיניזם ופוסט פמיניזם. לדעתה, על אף הפעילות הנשית המוכחת, הבולטת והמשמעותית התקיים באמנות הישראלית תהליך של הכחשת הפנימיזם והדחקתו[51]. סריג בוחנת את התופעה תוך התייחסות לתערוכות "הנוכחות הנשית" (1990)[52] ו "מטא  סקס 94 (1994)[53] ומצטטת את גינתון הטוענת שחרף העובדה  שבתערוכה יש נוכחות נשית (אוצרת ויוצרות הן נשים)[54] – אין בתערוכה עיסוק אמיתי ומודע בנושאים הקשורים למגדר ופמיניזם..

ברברה קרוגר[55] מציגה ביצירותיה עמדות פמיניסיות.  דרך עבודותיה היא מבקשת לעורר שאלות על תפקיד האישה בחברה, על השימוש בגופה כאובייקט תשוקה, על צרכנות, זהות ומיניות. האמנית ג'ודי שיקאגו, אשר יצרה את המיצב 'ארוחת הערב'[56], עוסקת גם היא בשאלות מגדריות. המיצב ושלבי הכנתו מתארים שילוב  בין מלאכות ואומנויות אשר נתפשו כבעלות ממד נשי ( רקמה ותפירה, ציור על חרס ) יחד עם תהליך לימוד ומחקר היסטורי פמיניסטי. גולן טוענת במאמרה שעל אף שהתערוכות העידו על עצמן כתערוכות שנותנות מקום לאשה- האמנית – היוצרת הישראלית, הן לא ממש הציגו את שאלות קריטיות שהיו מונחות על סדר היום הפמיניסטי, כפי שזה בא לידי ביטוי בעולם. התערוכה 'נוכחות נשית' אשר סביבה נערך דיון זה, מציגה סתירה שכן היא מייצגת נשים אך הנשים שם אינן מייצגות שאלות נשיות ומגדריות בהקשר לחיים בכלל ולאמנות בפרט. רפי לביא מבטא זאת באמרו "אין אמנות נשים. אמנות נשית לא קיימת…כל הדיבורים על אמנות נשית זה הבל גמור"[57], צריך לומר שגישה זו מקורה בעמדה המודרניסטית שדגלה באוטונומיה של האמנות. כלומר, אמנות זו אמנות זו אמנות ואין שם מקום לביטוי נשי או גברי, בין אם צוירה על ידי גבר או אשה.

מהי אם כן, נקודת המבט אשר אלבז – אלמנדין מעניקה לאמנות נשים ובהקשר לסצנה המקומית? יצירתה של אלבז אלמנדין היא יצירה של אשה, אך כפי שראינו, היא דווקא מתכתבת עם יצירות של אמנים. זה לכשעצמו אמור לחזק את הטענה שאין אמנות נשית, ישנם אמנים וישנן אמניות.  ובכל זאת, מצאתי ביצירתה זווית, אשר ממנה עולה קריאה נשית כל שהיא. אחזור שוב לציטוט הפסוק מתוך הפיוט 'אשת חיל מסביר מי היא 'אשת חיל' ומתאר אותה. יש שיאמרו שזהו שיר שוביניסטי, אנטי פמיניסטי הקושר כתרים לאשה הטורחת ללא דופי על מלאכות ומטלות הבית -'שילחה ידיה בכישור'[58] 'מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה'[59]. ביצירתה של אלמנדין נרמזות מלאכות מסורתיות של נשים בכל התרבויות. היא עצמה אשה יוצרת אשר מצאה לעצמה את המרחב הפיזי- האישי-הנפשי והלגיטימי לעסוק ביצירה ומציבה במרכז אך במרומז את מלאכות הנשים. אלא, שהיא בהבדל מ 'אשת חיל' המתוארת בפיוט אין היא עוסקת ברקמה כמטלה וכעבודה פונקציונלית, אלא משתמשת בה ומציבה אותה כמרכיב ויזואלי וסימבולי ביצירתה שלה. מה אם כן מבקשת לומר אלבז – אלמנדין, האישה היוצרת כאשה יוצרת? כדי להשיב  על שאלה זו, אזכיר את התערוכה 'מטרוניתא'[60]

פרבר[61] אוצר התערוכה מעיד בדבריו שהפמיניזם כבר לא מוגדר כמגמת שוליים, והופך להיות מרכזי יותר ויותר גם בחברה הדתית. אך האמנות היהודית הפמיניסטית שנוצרת במרחב הדתי, עדיין נתפסת כמגמת שוליים בשדה האמנות המקומי. האמניות שמציגות בתערוכה זו ואשר חיות ויוצרות במרחב הדתי והמסורתי נעות בין קבלה של ההלכה כמקור של סמכות ולא חוששות להתייחס למסורת, להלכות, למצוות ולמקורות כהשראה וכמושא נרחב לעיון חברתי וביקורתי. בנוסף גם לא נפקד הדיון על ההגמוניה הגברית אשר יש לה ביטוי מובהק בדת. יחד עם זאת אין אמניות אלה באות ממקום של מאבק או לחילופין נחיתות. הן אינן רואות בגברים מדכאים ובנשים קורבנות. אלה הן נשים יוצרות, מתדיינות, מציעות פתרונות, סוג של 'אקטיביזם דתי' שמעז להרים ראש תוך שמירה על מקור הנשיות, בחברה שנוהגת ברובה עדיין להדיר נשים מעיסוק זה. עיון ביצירותיהן של קבוצת אמניות אלה חושף בין השאר פעולות של כיור בחומר, רקמה תפירה וסריגה ואלה בצד דיון בנושאים מקראיים ומדרשים שוביניסטיים.

נשים יוצרות משתמשות במלאכות נשיות מסורתיות שנושקות לתרבויות והופכות את מה שנתפס כעשייה תכליתית ופונקציונלית למרכיב ביצירת אמנות – כחומר, כדימוי, כטכניקה וכסמל ומטאפורה. לדעתי נשים אלה מבקשות לדבר אמנות דווקא ממקום הנשי שלו להשתמש בו ולהעצים אותו.

אלמנדין – אלבז אינה חיה כאשה דתית אך זו התרבות שעליה צמחה בילדותה והיא ממשיכה לאחוז בה בדבקות בדרך שלה, הדרך שהיא בחרה. אי אפשר למקם את אלמנדין במשבצת הלוחמות הפמיניסטית, ובמיוחד לא בתקופה שמלחמה זו כבר אינה רלוונטית כמו שגם מקומה של האישה בנוף האמנות הישראלי כבר מוסכם ומקובל כפי שמטעים כתב גדעון עפרת במאמר "רב-תרבותיות: דברים לזכרה[62]" "ניצחונן של הנשים הושלם בעולם האמנות הישראלי", … מושג האמנות הנשית (…) השלים מעגל ומימש את עצמו בעולם האמנות הישראלי ברמות אוצרות, ביקורת ובעיקר – יצירה". הנשיות שעולה מעבודתה של אלמנדין היא דרך, עוד דרך לספר סיפור ולעצב באמצעותו יצירה שהופכת להיות הסיפור החדש של חייה.

סארטר[63] אומר 'חיה את חייך כיצירת אמנות' אלבז – אלמנדין משתמשת בחייה שלה כדי לעשות מהם אמנות, ובכך היא למעשה חיה את חייה כיצירת אמנות, וכדי לחיות באמנות את חייה שלה היא חייבת לשמר את השפה האישית שלה, שפה של אשה שמעצבת את חייה וממקמת את עצמה בעולם האמנות.

אלמבז – אלמנדין היא יוצרת ש"רוקמת" סיפור לצורה, "תופרת" פיסות חיים על בד, והופכת מציאות אמיתית לסיפורי בדים – ציור על בד. היא מעלה מלאכות מסורתיות למעלת אמנות לשמה. מושכת בחוטים, וממשיכה בדרכה לרקום את החלום של אביה שאותו הוא לא הצליח לממש בארץ. היא מושכת בחוט השני את חלום הדורות ונותנת לו ביטוי מוחשי. נראה שהיא הופכת מציאות לסיפור אגדה שהופך להיות מציאות חדשה בפני עצמה.

מקורות

אלקד- להמן, אילנה, 2006 ; הקסם שבקשר – אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה, הוצאת מכון מופ"ת, תל-אביב.

באומן, אבי, 2005 ;  טקסים ומשחקים ליצירת החול המקודש, בתוך אמיליה פרוני (עורכת), המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ידיעות אחרונות, תל-אביב.

בודלר, שארל, 2003 ; צייר החיים המודרניים (תרגום מצרפתית מיכה פרנקל ואבי כץ), ספריית הפועלים הוצאת הקיבות הארצי, תל – אביב.

ברינקר, מנחם, 1992 ; ז'אן פול סארטר: דרכי החירות – ספרות , פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, ספריית אוניברסיטה משודרת, תל-אביב.

גולן, רות, 2002 ;  אהבת הפסיכואנליזה- מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג, תל-אביב.

גולן סריג, שרי, 2007 ; מטא נוכחות: פמיניזם ומגדר באמנות הישראלית- שני מקרי מבחן אוצרותיים' פמיניזם ואמנות ישראלית, כתב העת 'המדרשה, גיליון מס' 10.

הנעמי, משה (מתרגם), 1983 ; חיי מריה. אלי אלטרץ (איורים) הוצאת אדם, ירושלים.

טרס – צוקרמן, רחל, 1990;  מעולם האמנות, הוצאת כרמל, ירושלים.

יפה – ינאי, אורנייה, 2000 ;  לכל אדם יש שביל – על עשייה, אהבה, קריירה וייעוד, הוצאה לאור מודן.

מרלו-פונטי, מוריס,  2004 ; העין והרוח, בתוך: מוריס, מרלו-פונטי העין והרוח (תרגום עירן דורפמן), הוצאת רסלינג, תל-אביב.

נוי, פנחס, 1999 ; הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות,  הוצאת מודן, תל אביב.

נוכלין, לינדה, 2007 ;  למה לא היו אמניות גדולות?, בתוך: המדרשה, גיליון מס' 10.

עפרת, גדעון, 2010 , רב תרבותיות : דברים לזכרה – המחסן של גדעון עפרת  http://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/17/%D7%A8%D7%91

פרבר, דוד, 2012 ; אמנות יהודית פמיניסטית במרחב הדתי, מגדר, כתב עת למגדר ופמיניזם, גיליון 1 /מאמרים/

צדרבוים, נורית, 2012;  'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות",  בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

קנדינסקי, ואסילי, 1984; על הרוחני באמנות בייחוד בציור, מוסד ביאליק, ירושלים.

שטיינר, רודולף, 1994 ; הפילוסופיה של החירות (צבי מדר מתרגם), הוצאה לאור 'תג'. בת ים.

Cederboum, Nurit, 2009; "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the Development of the 'Self' through a 'Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University.

Ehrenzweig, Aaron,  1967 ;  The hidden Order of Art, Paladin, London.

Rainer Maria Rilke, August Rodin ,trad. fr. Paris 1928, 150

Dawkins, Richard, 1989 ;  The Selfish Gen, (New ed.). Oxford: Oxford University Press.

 

 

[1] קווינטוס הורציוס פלקוס 8    – Quintus Horatius Flaccus  לפנה"ס. משורר רומי מפורסם.

[2] נאמר בתורה בעניין בגדי הכהונה*: 'ואלה הבגדים אשר יעשו …'ואת האבנט – שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם' – שמות לט', כט'. אחר כך נלקח הביטוי להיות כותרתו של הספר 'מעשה רוקם' העוסק בלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן.

[3] מתוך אוסף ציטוטים מדברי פיקאסו.

Gustav Klimt   [4] –  – 1862 – 1918 צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי.  היוגנדסטיל הוא הכינוי לסגנון אמנותי, בעיקר בתחומי האדריכלות והאמנות הדקורטיבית, שהיה נפוץ בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. היה חלק מתנועת האר-נובו והוא התקיים במקביל לסגנון הזצסיון שנפוץ בשנים אלה באוסטריה וסגנון ליברטי (Liberty Stile) באנגליה. הוא נקרא כך על שם כתב העת הגרמני "יוגנד", שהתפרסמו בו איורים רבים בסגנון זה.

[5] גישות אינטרטקסטואליות בחקר התרבות בכלל ובאמנות בפרט, ובמיוחד החוקרת יוליה קריסטבה ,מצביעים על כך שטקסטים בתרבות משוחחים ביניהם ומנהלים שיח תרבותי עמוק ללא קשר ליוצר או לקורא הפרשן. התרבות, אומר ג'נטי היא טקסט אחד גדול. החוקרת אסתר אזולאי מסבירה שלטקסטים יש תת מודע משלהם והם מנהלים שיח על זמני ורב תרבותי, חוצה גבולות ויוצרים. דבר זה מסביר את הקשר בין יצירתה של אלמנדין ובין היצירות של האמנים שמוזכרים ואשר יוזכרו כאן בהמשך.

[6] Charles Pierre Baudelaire – 1821 – 1867. אחד המשוררים הצרפתים החשובים במאה ה-19, היה גם מתרגם ומבקר אמנות.

[7] שארל בודלר, צייר החיים המודרניים, תרגום מצרפתית מיכה פרנקל ואבי כץ. ספריית הפועלים הוצאת הקיבות הארצי, 2003

[8] רחל טרס-צוקרמן, מעולם האמנות, כרמל, ירושלים 1990, 27.

[9] שארל בודלר, שם.

[10] מקור המילה מטאפורה לקוח מהמילה היונית Meta-   שפירושה העברה או שינוי , Pherein  – שפירושה לסחוב או לשאת. כלומר המטאפורה סוחבת על גבה מושג אחד ומעבירה אותו שינוי .

[11] פנחס נוי, הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות, מודן, תל אביב 1999.

[12] כפי שאני מסבירה במאמר שנלקח מתוך עבודת הדוקטור שלי ובה אני מגדירה את הציורים שהם נתוני המחקר כ 'טקסטים ויזואליים'. נורית צדרבוים, " 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות",  בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2012 , 221- 248

[13]   Aaron Ehrenzweig, The hidden Order of Art, Paladin, London 1967.

[14] סגנון הפיליגרן מזוהה עם תכשיטים תימנים. בטכניקה זו עובדים עם חוטים, כדורים ואלמנטים קטנים שונים שחוזרים על עצמם, השזורים ומולחמים לזה לזה.

[15] ובדומה לקלימט שהמשיך בדרך ייחודית משלו את מסורת אביו החרט, כך גם אלמנדין, כאמור ,ממשיכה את מלאכת אביה ובכלל מורשת משפחתה ואבותיה.

[16] ואסילי קנדינסקי, על הרוחני באמנות בייחוד בציור, מוסד ביאליק, ירושלים 1984, 61-64.

[17] קית' הרינג Keith Haring;‏ 1958 – 1990 – אמן אמריקאי וסגנון עבודתו שייך לזרם באמנות העכשווית של שנות השמונים ונקרא 'פופארט'. יצירותיהם של האמנים בזרם זה מקיפות מגוון שלם של עצמים ואיננה מתייחדת רק בתחומים "הקלאסיים" של האומנות כגון ציור ופיסול. אמנות זו מקיימת דיאלוג ושואבת את השפעתה גם מהתרבות הפופולרית והצרכנית.

[18] אנטוניו גאודי , Antoni Gaudí  1852 – 1926 – אדריכל ופסל קטלאני. גאודי שייך לתנועות האר נובו באדריכלות וסגננו הוא ייחודי ונקרא 'גאודי'. גם הוא מוצאו ממשפחת אומנים שעוסקים במלאכת מחשבת. אביו היה אמן כלי נחושת, ומשפחתו עסקו בקרמיקה. עבודות האדריכלות שלו היו לא שגרתיים, פנטסטיים השופעים דוגמאות סבוכות ומורכבות. אלמנט נוסף בעבודותיו הם פסיפסים שנוצרי משברי חרסינות צבעוניות שמעטרים חזיתות בתים ובניינים.

[19] אבוריג'ינים הם התושבים המקוריים של אוסטרליה. לפי המחקר ההיסטורי, האבוריג'ינים חצו את הים מדרום מזרח אסיה לאוסטרליה לפני כ־40,000 שנה, ‏‏שם הם חיו במנותק משאר האנושות, ופיתחו תרבות ייחודית, המבוססת על העברה בעל פה ובציור של מיתולוגיה המכונה "זמן החלום". הציור האבוריג'יני מבוסס על שימוש בנקודות צבע, שבמקורו נועד למטרות פולחניות, ולהעברת מסורות "זמן החלום".

[20] כפי שאני מציגה זאת ומנתחת במאמר ' שמתייחס לחלקים בעבודת הדוקטור שלי – נורית, צדרבוים " 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות", בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. 2012

[21] ציטוט בלשונה של הציירת מתוך ראיון שנערך עמה –  דצמבר 2014 – מראיינת ד"ר נורית צדרבוים

[22] חידון בחרוזים (באנגלית: Charade) הוא שמו של סרט מתח- קומי – רומנטי משנת 1963.

[23] Friedensreich Hundertwasser – 1928 – 2000 – אמן אוסטרי – צייר פסל ואדריכל.

[24] אילנה אלקד- להמן, הקסם שבקשר – אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה, מכון מופ"ת, תל-אביב 2006.

[25] יש לציין, שבעבודת קריאה פרשנית וניתוח כן ניתן להעלות תכנים לפרש ולהגיע למשמעויות עומק. וגם יהיו אלה משמעויות עומק כללים מבלי לדעת את פרטי הספור של הציירת. אך כאן אני מדברת על משמעויות שלא ניתן לזהותם מתוך התבוננות רגילה בציור.

[26] ציטוט מתוך דבריה של מלי אלבז – אלמנדין. ראיונות ושיחות עם היוצרת. ד"ר נורית צדרבוים דצמבר 2014

[27] מתבסס על תיאוריה שמשווה בין הערכים החשובים של פעולת המשחק ובין אמנות. רצה לומר אמנות זה סוג של משחק ומשחק הוא פעילות התנהגותית/תרבותית/אנושית שמאפשרת התפתחות נפשית תקינה ומבריאה. אבי באומן,  "טקסים ומשחקים ליצירת החול המקודש", בתוך: אמיליה פרוני (עורכת),  המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ידיעות אחרונות, תל-אביב  2005 ,  152 – 162.

[28] שארל בודלר, שם.

[29] להלן פירוט של כמה משמות היצירות של אלבז – אלמנדין .

[30] שארל בודלר, ע"מ 86

[31] ציטוט מתוך דבריה של מלי אלבז – אלמנדין. ראיונות ושיחות עם היוצרת. ד"ר נורית צדרבוים דצמבר 2014

[32] עיצוב עצמי הוגדר במחקר של צדרבוים במונח 'אגו מעצב'. תהליך  יצירתי אשר בו נרקחים חומרים אישיים בלתי מודעים באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה מודעים. בתהליך זה , כפי שהדבר מתואר במחקר, האני המודע עושה שימוש מושכל בחומרים שצפו ועלו ממעמקי הלא מודע. תהליך היצירה הפיזי משולב עם תהליך הבנייה מנטלי רגשי וחווייתי ומאפשרים לעצב תוצרים חדשים המאפשרים גם הבניית ה'עצמי' הנפשי.

Cederboum, Nurit, 2009; "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the Development of the 'Self' through a 'Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University

[33] שם

[34] רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, צבי מדר מתרגם. הוצאה לאור 'תג'. בת ים,1994

[35] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, בתוך: מוריס, מרלו-פונטי( עורך) העין והרוח ( תרגום עירן דורפמן), רסלינג, תל-אביב 2004. עמ' 25

[36] ריינר רילקה, Rainer Maria Rilke‏, 1875 1926, משורר וסופר גרמני, יליד פראג. בספר, חיי מריה, תרגם משה הנעמי , איורים – אלי אלטרץ, ירושלים, אדם, 1983.

[37] כך לאקאן מתאר את השפה שהיא סמל, ומכאן גם שפת הציור ותוצריה. אצל רות גולן, אהבת הפסיכואנליזה- מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג, תל-אביב  2002.

[38] מוריס מרלו פונטי. שם

[39] תרגומים של רילקה – אוגוסט רודן, עם 59 תמונות, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר ישראל זמורה, תל אביב, 1952. כך תיאר המשורר רילקה את יצירתו של רודן, ואני משתמשת באמירה זו כביטוי נכון שמשקף את כלל יצירות האמנות. Rainer Maria Rilke, August Rodin ,trad. fr. Paris 1928, 150.

[40]אהרנצוויג מדגיש שמרגע שהיוצר סיים את יצירתו הוא נפרד ממנה, היא הופכת להיות יחיד אוטונומית לעצמה, חופשיה ופתוחה לכל קורא ולכל קריאה, והיוצר הוא צופה ככל צופה אחר –

Aaron, Ehrenzweig, Ths Hidden order of Art, Paladin' London, 1967

[41] ניקוס קאזאנצאקיס, 1883 – 1957 – סופר, מתרגם, ונוסע יווני שנודע גם בכינוי הספרותי פטרוס פסילוריטי, בין ספריו המפורסמים 'זורבה היווני'.

[42] אורניה יפה – ינאי, לכל אדם יש שביל – על עשייה, אהבה, קריירה וייעוד, הוצאה לאור מודן, 2000.

[43] העברה בין-דורית היא תופעה המתארת דפוסי הורות המשתחזרים מדור לדור (שם).

[44] Dawkins Richard, The Selfish Gen, (New ed.). Oxford: Oxford University Press,  1989

[45] מתוך הפיוט שמושר בסעודת ערב שבת 'אשת חיל מי ימצא' נמצא בסדור התפילה. הפיוט השלם 'אשת חיל מי ימצא' מתוך משלי פרק לא' , יג'

[46] שם

   שם

[48] וירג'יניה וולף,  Virginia Woolf;‏ 1882 – 1941 – סופרת אנגליה . וולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פרסמה את ספרה הפמיניסטי "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות.

[49] לינדה נוכלין, Linda Nochlin  – היסטוריונית ומבקרת אמנות אמריקאית. תרומתה העיקרית הייתה בחקר אמנות המאה ה-19 וה20. בנוסף, נוכלין נחשבת לאחת מחלצות המחקר הפמיניסטי בתולדות האמנות. המאמר לינדה, נוכלין, "למה לא היו אמניות גדולות", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 10, 2007. הופיע לראשונה בכתב העת 'ArtNews'. המאמר הצביע על הממד החברתי המערבי שלא אפשר התפתחות אמנותית שווה לנשים אמניות.

[50] שרי גולן סריג בוחנת שני מקרי אוצרות בשיח שהיא מעלה בהקשר נשים אמנויות ואמנות נשים באמנות הישראלית. דברים אלה נלקחו מתוך מאמר שאת דבריו הציגה בפסטיבל הבינלאומי ה-8 לסרטי נשים – 2011.

[51] שרי גולן סריג, מטא נוכחות: פמיניזם ומגדר באמנות הישראלית- שני מקרי מבחן אוצרותיים' , כתב העת המדרשה,  פמיניזם ואמנות ישראלית, גיליון מס' 10. עורכת ואורחת עינת עמיר.

[52] התערוכה 'הנוכחות הנשית' (1990)אוצרת אלן גינתון. מוזיאון תל-אביב

[53] התערוכה 'מטא סקס 94 – 1994 אוצרות תמי כץ פריימן ותמר אלאור במוזיאון עין חרוד.

[54] האמניות שהשתתפו בתערוכה זו: מסדר אלייסף, דיתי אלמוג, ג'ניפר בר-לב, דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד, דרורה דומיני, מיכל הימן, דרית יעקבי, אתי יעקובי, פמלה לוי, יהודית לוין, ברכה ליכטנברג – אטינגר, מיכל נאמן, נעמי סימן טוב, סיגל פרימור.

[55] ברברה קרוגר – Barbara Kruger – פרופסור לאמנות חזותית באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ואמנית אמריקאית קונספטואלית, שעבודותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים בכל רחבי ארצות הברית ואירופה. בעבודתה האמנותית, היא מנצלת את הכרותה הקרובה עם עולם העיצוב, הפרסום ותקשורת ההמונים ושואלת מהם את טכניקת השיווק האגרסיבית באמצעות דימויים סטראוטיפיים וקלישאות.

[56] Judy Chicago – אמנית אמריקאית,  הציגה את המיצב 'ארוחת הערב' (The Dinner Party – 1974 – 1979). פרויקט פמיניסטי. במיצב תוארו דמויותיהן של 39 נשים מן ההיסטוריה האנושית. חלקן דמויות היסטוריות אמיתיות וחלקן דמויות מיתולוגיות. המיצב "ארוחת הערב" הורכב משלושה שולחנות ארוכים, אשר סודרו בצורת משולש. כל שולחן הוקדש לדמויות הקשורות לעידן בהיסטוריה האנושית – מן התקופה הפרהיסטורית ועד לתקופת האימפריה הרומית, מעליית הנצרות במאה ה-4 לספירה ועד למאה ה-17 ואילו הדמויות בשולחן השלישי קשורות לתקופה שבין המהפכה האמריקאית ועד למאה ה-20. על כל שולחן הונחו 13 מערכות כלי אוכל, אשר הוקדשו לדמותה של אחת מן הדמויות הנשיות (סה"כ 39 מערכות). כל מערכת כללה מפית ועליה נרקם שמה של הדמות, צלחת חרסינה מעוטרת ועליה דימויים מופשטים המזכירים איבר מין נשי, גביע יין וסכו"ם. ברצפת החדר שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות.

בפרויקט היו שותפים למעלה מ-200 אנשים. בשנת 2002 נתרמה העבודה למוזיאון ברוקלין, על ידי קרן מחקר פמיניסטי, והיא מוצגת במוזיאון בתצוגת קבע החל משנת 2007.

מיצב זה מוצג במוזיאון חיפה בימים אלה – יוני 2014

[57] אצל שרי גולן סריג

[58] משלי לא', יט'

[59] משלי לא',כב'

[60] דוד פרבר חוקר אמנות ומבקר. בתערוכה לאמנות יהודית פמיניסטית במשכן לאמנויות בעין חרוד, יחד עם אוצרת היודאיקה דבורה ליס בינואר 2010

[61] דוד פרבר, אמנות יהודית פמיניסטית במרחב הדתי, מגדר, כתב עת למגדר ופמיניזם, גיליון /, מאמרים, 2012 , עמ' 43 – 78

[62] המחסן של גדעון עפרת – רב תרבותיות: דברים לזכרה – http://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/17/%D7%A8%D7%91

[63] ברינקר,מ.(1992) ז'אן פול סארטר: דרכי החירות – ספרות , פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר. ספריית אוניברסיטה משודרת.

איזהו גיבור? גיבורים – יוצרים – תרבות

התערוכה והמאמר מוצגים באתר 'בגלל' – חבורה ספרותית וכתב עת. לצפייה בתערוכה 'גבורים וגבורה לחצו כאן'

המאמר מופיע גם בכתב העת 'בגלל' – גיליון מס'6

הזמנה לתערוכה: גיבורים וגבורה
הזמנה לתערוכה: גיבורים וגבורה

איזהו גיבור?   גיבורים – יוצרים – תרבות

ד"ר נורית צדרבוים

"בעוד שאין אנו בטוחים בגבורתנו,  אין אנו רוצים להיראות כמטילים ספק בגבורתו של זולתנו." (ז'ול רנאר[1])

חלק ראשון:

מהם הגיבורים ומי הם? – "ההפתעה היא מבחנה של הגבורה" (אריסטו[2])

בתרבות האנושית המונח גבורה משלים בדרך כלל את ההגדרה לאדם טוב במעשיו או לאדם אמיץ, אציל ובעל תושייה, שניחן בתכונות אבירות. גבורה היא יכולתו של האדם להקריב חיים למען מטרה נעלה. בקבלה ספירת הגבורה היא החמישית מבין עשר הספירות. הכוח המקביל לספירה זו בנפש האדם הוא היכולת למדוד, לבקר, לשפוט ולבחון כמה לתת להשפיע, למי ומתי. על פי הקבלה האיבר שמייצג את ספירת הגבורה הינו יד שמאל, שהיא, לרוב, היד החלשה יותר, זו שפחות מוכשרת לנתינה ולהענקה. ספירת הגבורה נמצאת באותו מישור שבו נמצאת ספירת החסד, כיוון שהאחת תלויה בשנייה. הכוונה היא שספירת הגבורה תגביל את החסד, כדי שיינתן רק לאלה שאכן ראויים לו. במילים אחרות, גבורה מצמצמת את ההארה למי שראוי לה בלבד.

ביהדות המילה "גבורה" היא גם אחד הכינויים לקב"ה "מפי הגבורה שמענום[3]"  נראה שהמשמעות הנגזרת מכך היא לייחס לגבורה סוג של "כוח עליון", רוצה לומר כוח בעל משמעות מיוחדת.

הגיבור הוא שם תואר למי שאנו מבקשים לתאר את התנהגותו כנועזת, אמיצה, המפגינה חירוף נפש, שהוא בן חיל רב כוח, עוז ועוד. מוכרים גם הצירופים השונים שמרחיבים את המושג, כמו גיבור ספרותי, גיבור ואנטי גיבור, גיבור מלחמה, גיבור ציד, הביטוי "גיבור על חלשים", הגיבור ברוחו "הכובש את יצרו", גיבור תרבות ואפילו גיבור ילדות.

בתערוכה הנוכחית הפניתי אל האמנים, בדרך עקיפה או ישירה, את השאלה האלמותית "איזהו הגיבור"? במסווה של "מיהו הגיבור שלך"?

מדובר בפנייה לאמנים ששפת הביטוי שלהם היא השפה החזותית. ביקשתי לגלות ולחשוף את הגיבורים האישיים של היוצרים, או את הגיבורים שאותם בחרו להציג, או לראות מהי הגבורה לגרסתם. גם אם אשען על דברי חז"ל השואלים "איזהו הגיבור?" ועונים "הכובש את יצרו", הרי שאבקש לקשור בין המילה יצר ויצירה ולכן, דווקא הגיבורים שבחרתי כאן, לא כבשו את יצרם ויצרו, או לפחות לא כבשו את יצר היצירה, אבל כן כבשו את שדה היצירה כדי לעשות בו כרצונם.

לצורך העניין ובהקשרו, אני מבקשת לשאול מהתרבות היוונית את המושג "פרוטגוניסט", שמשמעו בעל התפקיד הדרמטי ביותר בהצגה.  מילה זו על משמעויותיה מקובלת במרבית השפות והולמת גם את רוח התקופה,  מה שאומר שכל  אחד ואחת הוא גיבור ראשי בסיפור חייו. הגיבור הוא, אם כן, זה שנושא על כתפיו את האתוס של הסיפור.

הסיפור שאני מבקשת לספר כאן הוא סיפור חזותי – תערוכה – לפיכך כל אחד מהאמנים שנבחרו להציג בתערוכה זו הוא אחד מהגיבורים הנושאים את הסיפור על כתפיו. על בסיס גישה זו בנינו את התערוכה, לכן בתצוגה הנוכחית כל אמן קיבל במה אישית. במה זו  מציגה ומציבה אותו כגיבור הסיפור שלי, דרכה הוא מספר  בשפה חזותית מיהו הגיבור או מהי גבורה עבורו.

ברוח זו אני מבקשת להוסיף ולומר שגם אם אנו עוסקים במושג גבורה, או מדברים חזותית על גיבור זה או אחר, בלתי נמנע יהיה לציין ולהדגיש שנושא הגבורה צץ ומתגלה בצורות שונות. גיבורה נוספת וחשובה בתערוכה היא כמובן היצירה (הצילום, הציור, הפסל). היא זו שנושאת עליה, בתוכה, בצורותיה ובסימניה את הסיפור, הרעיון או הדמות. במילים אחרות, הגיבור שנושא על כתפיו את התוכן הוא היצירה החזותית, המוצגת. היא הגיבורה הנושאת על כתפיה את הסיפור, כמו גם  נושאת ומייצגת את הגיבור שלי שהוא כאמור האמן.

מכאן שלשאלת המפתח 'מיהו הגיבור' (איזהו)? מספר תשובות. מבחינתי כפי שהחלטתי בתערוכה זו, גיבורי הסיפור שלי הם האמנים. מבחינת עולם האמנות, היצירות שנבחרו לתצוגה הן הגבורות – גיבורות סיפור התערוכה ומבחינת האמן – הנושא , התוכן והדימויים שאותם הוא מציג בעבודותיו.

ברוח דברים אלה בהמשך המאמר אתייחס לכל אמן ולגוף העבודות שלו, כאשר הכותרת שמייצגת עבודות אלה נבחרה מתוך 'הצהרת האמן' .

חלק שני:

היוצר, היצירה והכותרת – "יש צורך בגבורה רבה כדי לגלות חלומותיך לזולת." (ארמה בומבק[4])

הבחירה בכותרת מסתמכת על טכניקת ניתוח שבה משתמשים חוקרים איכותניים, ואשר פותחה על ידי לאה קסן[5]. על פי קסן, הכותרת מכילה ומקפלת בתוכה הרבה יותר ממה שהיא נשמעת בקריאה ראשונה. קסן במחקרה מעלה שתי טענות מרכזיות. האחת אומרת שכותרת היצירה משמשת מפתח להבנתה, והשנייה טוענת שלנותן הכותרת הכוח לכוון את הקורא בהבנת היצירה ומשמעותה. בשיטת מחקר זו, מבקשת החוקרת מהנחקר לתת כותרת לסיפור שסיפר. במקרה הנוכחי, נכון יהיה לומר שהכותרת שבחרתי נלקחה מתוך דבריו של האמן, מספר הסיפור, כפי שכתב ב "הצהרת האמן" והיא נשמעת כמו המשפט המרכזי והמייצג בדבריו.

"הגיבורות שלי הן אמזונות" אומרת אביבה בייגל ומציגה סדרת עבודות שבהן דמויות נשיות אוחזות בחץ וקשת. בייגל קושרת בין סמלים יהודיים, ובין דמויות מיתולוגיות ויוצרת סינתזה בין דמות האישה ובין גיבורי תרבות אוניברסליים. זוהי לדעתי עוד גרסה מעניינת והצעה למי ששואל ברוח היהודית "אשת חיל מי ימצא?" האמזונות, במיתולוגיה היוונית, היו עם מיתי של נשים-לוחמות אשר ראו את עצמן כבנותיו של ארס. כיום ישנה קבוצת נשים פמיניסטיות הקוראות לעצמן אמזונות על שמן של הלוחמות המיתולוגיות.  האמזונות של היום מתמקדות בעיקר באספקט הפיזי של המגדר. הן טוענות שאין הבדל פיזי בין גבר לאישה וכי אישה מסוגלת לעשות כל פעילות פיזית, בכל רמת קושי. בנוסף, קבוצת האמזונות של היום מאמצת את רעיון אחוות הנשים של האמזונות המיתולוגיות. השימוש של בייגל במושג ובדמות האמזונה מרמז על פניו שהגיבורות של בייגל הן הנשים בכלל והנשים של דורה שלה בפרט.

בשלוש עבודות בייגל היא מציגה את הגיבורה, אישה כרותת שד הנושאת חץ וקשת כשהיא מסתמכת על האגדה שמספרת "כרתו אחת משדיהן כדי שתוכלנה להשתמש בחץ ובקשת טוב יותר…" ומוסיפה ואומרת בייגל "האמזונות היו שבט של נשים לוחמות ומאלפות סוסים בתקופת יוון, אשר מנקודת מבטי הן מקדימות את זמנן בעיסוקים בהן בחרו ומהוות מודל לנשים חזקות אשר וויתרו על מרכיב נשי בהווייתן מתוך בחירה:  מה שלא החליש אותן אלא להפך, חיזק אותן. מהן שאבתי כוח". לדעתי דמות האישה המצוירת מתכתבת גם עם דמות נוספת שחקוקה בזיכרון הקולקטיבי שלנו והיא דמותו של  בר כוכבא הגיבור "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור[6]". בנוסף בייגל בעבודתה מהדהדת גם לסמל הגבורה, (מגן דוד) ולסמל סבלות העם היהודי (הטלאי הצהוב) באמצעות דימוי הכוכב שמופיע בציורים.

בדרך זאת בייגל מציגה את שאלותיה: מהי גבורה? הסבל או שמא התקומה? (ראו, למשל, המאבק על מעמד האישה או תלאות העם היהודי לדורותיו, כולל אירועים מכוננים כגון נפילת מצדה או שואת יהודי אירופה) וכיצד ולמה דווקא אשה נבחרה לשאת על כתפיה כמטאפורה את רצף המשמעויות הללו?

בכותרת אחת קצרה, בניתוח גרפי מדויק וביצירת סצנה מבוימת (בשלוש העבודות הנוספות) בייגל מכתירה את הגיבורה שלה – האמזונה היהודייה, שאולי גם מהדהדת לדמות ידועה נוספת שצרובה בזיכרון הקולקטיבי: ה'אימא היהודייה' ( האמהות נרמזת גם על ידי הזכרת השד שהוא מקור האמהות וההנקה).

בייגל מעבירה ביצירתה מסרים, שאלות, הנחות וקביעות לגבי הגיבורה שלה. האם זו אישה שנאבקת על שוויון זכויות? האם זו אשה שמאבדת את בניה ובעליה בקרב? ומה עניין כריתת השד שמשתרבב כאן כנתון שהיוצרת מאזכרת ומציינת?

אביבה בייגל - אמזונה יהודיה
אביבה בייגל – אמזונה יהודיה

"כל עץ משול לאדם גיבור" כותבת אילנה גיל. דימוי העץ הוא גיבור הסדרה של גיל. "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" למדנו אצל טשרניחובסקי ובמקורותינו כבר נאמר ש'האדם עץ השדה[7]'. האדם, כמו העץ, זקוק לאותם יסודות כדי להתקיים: אדמה, מים, אוויר, ואש (שמש). גיבור ציוריה של גיל, העץ, מופיע כדימוי חזק ומשמעותי בפני עצמו, גיבור של נוף. אבל העץ של גיל אינו עץ ספציפי מדויק ואין הוא מתיימר להופיע על בד הציור כסוג של אמת צילומית. גיל לא מציירת עץ מסוים ( אלון, או דקל, או ברוש וכו), אלא סמל של עץ העץ של כל העצים כך הוא מופיע בציוריה כדימוי, כסמל וכמטאפורה כפי שגם עולה מתוך דבריה "כל עץ משול לאדם גיבור".

העץ בעבודותיה של גיל הוא הפרוטגוניסט בסיפור שהיא מספרת. אומר נתן זך בשירו 'עץ השדה' "כי האדם עץ השדה כמו האדם גם העץ צומח….. כי האדם עץ השדה כמו העץ הוא שואף למעלה…"[8] , אומרת גם גיל באמצעים האמנותיים שהיא בוחרת שהעץ הוא אדם גיבור, ומוסיפה על כך גם במילים ובשמות הציורים "זקופים במים", "עץ באדום", "עץ התקווה", "עולם מופלא", ועוד.

אילנה גיל - עץ החיים
אילנה גיל – עץ החיים

"הגבורה שבסליחה" אומרת ומסכמת אירית סלע את סדרת העבודות שבהן היא מתארת אדם ותכונה. הגיבורה האמיתית של סלע היא דפנה ארגמן שנושאת סיפור חיים מורכב וקשה. התלאות שעברה ארגמן והאופן שבו עיבדה אותן הפכו אותה לגיבורת סיפור חייה שלה. לפי סלע הגבורה האמיתית בסיפור זה היא היכולת של ארגמן לסלוח. סלע רוצה לומר, ועושה זאת באמצעות סדרת צילומים מבוימים שהמחילה דורשת יותר כוח מאשר הלחימה.

סלע יצאה לחפש את הגיבורה שלה, מצאה, ובסדרת צילומי תקריב ביימה אותה, תיעדה ויצרה סיפור חזותי. גיבורה אחת, בשמלה אדומה, ממוקמת בסביבה שנבחרה מראש, מגלמת מצבי נפש שונים, ואלה יוצרים את הפרקים בסיפור. המחוות הגופניות והבעות הפנים הפכו להיות כלי דיבור שמבטאים רגשות ומצבים נפשיים כמו כאב, צעקה משחררת, פגיעה, צמיחה ועוד.

בדרך זו גיבורת הסיפור, דפנה, הופכת להיות לא רק הגיבורה הנושאת את סיפור חייה שלה, אלא גם זו שמספרת אותו דרך מחוות גופניות ומפקירה אותן לעין העדשה הפולשנית של המצלמה ולעינה החודרת של הצלמת (שגם היא סוג של גיבורה בסצנה מורכבת זו). הסימנים החזותיים שהם שפת האמנות שמופיעים בצילומים מוסיפים, בגלוי ובסמוי, חושפים את הרבדים הפנימיים ואת משמעויות העומק של היצירה.

הבגד האדום, הופך להיות 'כתם אדום' שחוזר ומופיע בכל דימוי. הופעתו הקבועה הופכת את הנוכחות שלו לאמירה משמעותית. בסימבוליזם[9] לאדום משמעויות רבות ומנוגדות. חיים וחיוניות מצד אחד, קרב מלחמה ומוות מצד שני. ייתכן שהאדום כצבע של דם במובן של חיים ושל אנרגיה מופיע כדי לסמל את החיוניות והנחישות אשר מאפיינים את דפנה. כמו כן תהליך הצמיחה ואת החיים החדשים שהשיגה יחד עם יכולת המחילה ששאבה מתוך עצמה. מנגד, הצבע האדום מסמל גם את אלי המלחמה ומרמז על המאבק הקשה שדפנה ניהלה עם הדבר הנורא שהרס את חייה בשנותיה הצעירות.

האדום בסימבוליזם מסמל גם מיניות, חושניות, חיוניות, רגשות חמים ואהבה כמו גם זעם. דפנה, כפי שמספרת אירית "עוברת תהליך שבסופו סולחת לאביה". הצבע האדום שמככב כדימוי מרכזי בצילומים מייצג , אם כן, את השלבים השונים שדפנה עברה. הוא מתאר את המיניות, הכעס, אך גם את ההתלהבות והאהבה, שאליהם הגיעה בסופו של התהליך.

אירית מבקשת להדגיש בסדרת דימויים אלה גיבורה שכוחה הוא ביכולת שלה למחול. בסדרת צילומים זו גיבורת הסיפור האמתי היא זו שמשחקת את הדמות שמגלמת את הגבורה שבסליחה. בסדרת הדימויים של סלע אנו מוצאים את המושגים גיבור וגבורה בצורות שונות.  הגְבוּרה בעצם המאבק, הגבורה למחול ולבסוף גם להיות השחקנית שמגלמת את סיפור חייה.

אירית סלע - דפנה ארגמן - כאב ופגיעה
אירית סלע – דפנה ארגמן – כאב ופגיעה

"גבורת הפשוט שבאדם" – אומר אמיר לבון ומציג סדרת צילומים בשחור לבן שמהם נשקפות פנים. כל פנים הם עולם, כל מבע הוא סיפור. לבון בוחר בשחור ולבן– הקצוות שבסקאלה. זוהי אמירה חדה ונוקבת, חפה מאמצעים שעלולים להסיט את תשומת הלב. לבון מדבר על הפשוט שבאדם ומסיר את הצבע כדי להדגיש את הפשטות, חיים לא צבע.  

לבון מציג את גיבוריו עמוקי מבע ומבט, ומאפשר לנו הצופים לראות דברים ללא משוא פנים, ללא מסכות. צריך לזכור שעל הסקאלה שנעה מלבן לשחור אנו פוגשים ניואנסים של אפורים. אכן, הוא מדבר על הפשוט, על האפור. "הפשוט שבאדם" אומר לבון ומביא צילום של "האוטיסט", "מנקה הגלידריה בעל הפיגור השכלי", "אדם". כך מציג לבון את הפשוט שבאדם במלוא "הדרו" וזו גבורתו. היותו אדם שנושא על כתפיו את החיים שנכפו עליו ברצונו ואולי ובעיקר כנגד רצונו. אמיר, בבחירה שלו, ובאופן שבו הוא מעמת את עין העדשה עם דמות גיבוריו, מכתיר אותם להיות לא רק הגיבורים שלו אלא גם גיבורים של החיים.  

אמיר לבון - גבורתו של הפשוט שבאדם
אמיר לבון – גבורתו של הפשוט שבאדם

"גבורת ההישרדות והתקומה" הוא השם הכולל שנתנה הציירת והמשוררת אסתר ויתקון לקבוצת הקולאז'ים שלה. "חבלי גיבוש עם" זו הגבורה בהתגלמותה ואת זאת מבקשת ויתקון להציג בסדרת קולאז'ים אלה. ויתקון מדברת על מצבים היסטוריים החובקים הווה ועבר, כולם מתארים גבורה. ויתקון מציגה את הגבורה כתכונה, התנהגות- תופעה- התנהלות, ההישרדות והתקומה.

ויתקון אוספת ומקבצת דימויים, אזכורים, ציטוטים- במילה ובצורה, קושרת בין כותרות משמעותיות, צילומי דמויות מוכרות, קטעים מתוך מסורות ואירועים חזותיים או מילוליים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי. מעצבת אותם על משטח אחד שעוצר את הזמן מלכת ומאחד  תקופות, אישים, ואירועים. ויתקון  מספרת סיפור של עם קיים שהיה ומתהווה. ההליכה בדרך ארוכה זו – זאת הגבורה לפי ויתקון.

"מה ארכה הדרך" קוראת אסתר לגוף עבודות אלה ובאחת מהן היא מצטטת באותיות שיובאו אל היצירה כסוג של "רדי מייד", בדפוס, קטע משירה של לאה גולדברג "התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך[10]". המילים שהן, על פי גישתו של לקאן[11], "המשענת של המילה" מבצבצות בין קו, כתם צורה ומתפקדות בעצמן כצורה שנושאת עליה תוכן. הציטוט הצנוע שנחבא בין הצורות האחרות בציור מותח ומושך את הצופה הסקרן אל השיר שממנו נלקח, והנה המשכו מייצר עוד חיבור בין הקולאז' ובין משמעויות הגבורה שהוא משדר: "למדני אלוהי….על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל[12]" סוג של גבורה. קטע שירה של גולדברג מוביל אסוציאטיבית למילים שעולות מהשיר "זמר נודד": "הדרך ארוכה היא ורבה רבה"[13] בפרט, ולמושג הידוע המדבר על " היהודי הנודד" בכלל. את סדרת הקולאז'ים של ויתקון אני קוראת כסוג של עיטורי גבורה שאותם היא יוצרת ומצדיעה ליכולת המופלאה של העם היהודי – גיבורי הישרדות והתקומה.

אסתר ויתקון - מה ארכה הדרך
אסתר ויתקון – מה ארכה הדרך

"איינשטיין" – הוא גיבורו של אשר גייבל, אשר מצא דרך מיוחדת לארח את הגאון בסלון ביתו "לשעה קלה", כלשונו, ולנהל עמו דיאלוג. סדרת הצילומים המעובדים שמציג גייבל מספרים כיצד הוא הופך את גיבורו, באמצעות תהליכי היצירה, לאיש שיחו ולאורח המתדיין עמו  בנושאי מדע. בשיח זה הם "מחליפים דעות", אך זאת רק לכאורה ואולי גם כתירוץ, משום שגייבל משתמש בדימוי של איינשטיין כחומר בידו היוצרת.

בעידן הנוכחי, כאשר אנו אומרים "איינשטיין ביקר כאורח בסלון ביתו של גייבל", אין זה משפט מופרך. בכפר הגלובלי ובמרחב הווירטואלי על שפע האפשרויות הגלומות בו, יכול גייבל להביא אליו את הגיבור הגאון באמצעות דימוי שהופך להיות חומר ליצירה ובו בזמן להציגו כגיבור הסיפור שלו. גייבל בחר גיבור תרבות ומדע שיש עליו קונצנזוס ומשתמש בדמות ובדימוי על מנת לדבר על מדע, ועל דרכם של יוצרים.

 כך איינשטיין מדמות של גיבור תרבות ומדע, הוא הופך עתה להיות גם גיבורו הפרטי של גייבל, ולשפן הניסיונות במעבדת היצירה שלו. במקרה של גייבל, אין הוא מבקש להצביע על איינשטיין כגיבור, שהרי דמותו על גדולתה כבר חקוקה בדפי ההיסטוריה. גייבל לא מייצר גיבור, אלא משתמש בגיבור ובכך הוא למעשה הופך את אורחו לפרוטגוניסט בסיפור היצירה שלו, כאשר סיפור היצירה שלו הוא סיפור התהוותה.

גייבל משתף את איינשטיין (אפשר לומר בלא ידיעתו ובלא אישורו) בתהליכים שקשורים לצילום העכשווי: "ביקשתי לעניין אותו בתהליכי הצילום הדיגיטלי" ומוצא שקיימת התאמה בין כמה מהערכים המדעיים שטבע איינשטיין ובין תהליכים טכנולוגיים בתחום הצילום הדיגיטלי.

גייבל מזכיר לנו שאיינשטיין הרבה לנגן בכינור, ומציין שאך מעטים יודעים שהנגינה הייתה בעבורו טכניקה אשר שמשה אותו כ"זרז לפתרון בעיות מורכבות בפיסיקה". בצילום הוא יוצר קומפוזיציה בין מבנה של משולש ישר זווית, דימוי של כינור, אור שחודר מבעדי תריס, ביצירה שנקראת ""איינשטיין, כינור ותריס".

המיוחד ביצירתו של גייבל הוא שאין הוא מספר סיפור עובדתי יבש ותיעודי על חייו של הגאון, הגיבור, אלא בוחר בו כגיבורו שלו לשעה קלה ומשתמש בדימוי שלו (צילום) כחומר ליצירה. הוא מעבד את דימוי פניו של גיבורו בדרכים שונות; ב"צבע", ב"קו גס", "משורטט בקו צבעוני", משלב אותו עם "אגרטל", בבחינת טבע דומם, עם "אור וצל", הוא "מפצל חלקים", משחק עם צורות וצבעים, או לחילופין עם צבע אחד "מונוכרומטי" ולבסוף אחרי לילה או כמה לילות של עבודה, תהליכי ניסוי וטעייה, הוא מסכם בעבודה אחת ואומר "סוף סוף מחייך אלי". ואני תוהה לדעת, מי הוא באמת הגיבור כאן? איינשטיין, שהיה מקור לניסוי, תהייה והשראה, או שמא דווקא גייבל, שבחר להתמודד בדרכו עם ענקים?

אחת לו לדעת, לגייבל, במודע וייתכן גם שלא במודע, שהדמות שאותה בחר על מנת לערוך עליה את הניסויים היצירתיים שלו, היא עצמה דמות שצרובה בזיכרון כמדען שעסק בניסויים.

אשר גיבל - איינשטיין, כינור ותריס בסלון
אשר גיבל – איינשטיין, כינור ותריס בסלון

"ללא שירי הלל וגבורה – פשוט היו שם"  אומר דוד בובטס בסדרת עבודות המספרת על אנשים שהיו בשדה הקרב, "שייכים לשדה הקרב… אנשים מהשורה… ללא שירי הלל … פשוט היו שם". הגיבורים של בובטס הם לכאורה הגיבורים היותר מובנים מאליהם. חיל גיבור, חיל שיצא לשדה הקרב, זה ששב וזה שאולי לא שב; גיבורים שאין צורך לנקוב בשמם הפרטי. שמם הכולל הוא הגיבורים שלחמו, שהיו שם בגופם, רוחם ונפשם. הגיבורים של בובטס אינם כאן על מנת להתייצב במסדר ולקבל עיטור גבורה. גבורתם על משנתו היא היכולת שלהם לעמוד במצב הקשה הזה של מלחמה מפני שפשוט היו שם.

המעניין בסדרת ציורים זו הוא שיותר ממה שהיא עוסקת בתיעוד הגיבורים שהיו שם היא למעשה סדרה המבטאת את רחשי לבו של הצייר.  אין הוא רואה עצמו כמי שמתעד ומנציח שמות של גיבורי מלחמה, אלא כמי שמספר סיפור אחר על  גיבור לאו דווקא משום שהוא גיבור במובן הידוע, עוד סוג של אנטיגיבור.  

בובטס מצייר ומשקף את עולמו הפנימי, מייצר אמירה נרגשת ונוקבת לגבי מי שהוא חושב שהם גיבורים. הצבעים, משיחות המכחול, התנועות, הסגנון האקספרסיביים והדימויים מצביעים על מעורבות רגשית. זו דרכו להצדיע לגיבוריו ש"פשוט היו שם" (בובטס).

דוד בובטס - פשוט היו שם
דוד בובטס – פשוט היו שם

"אולי הגבורה נדרשת לנו כדי לחיות באמת?" שואל אלקיים במילים ומציג זאת באופן נוקב בסדרת הדימויים שלו. דיוקנאות לכאורה אבל למעשה זהו עולם מלא וטעון פְּנים וחוץ. דימוי הדמויות הניבטות אלינו מגוף העבודות מתארים דיאלוג בין ציוריי הבעות פנים שמבטאות עצמת רגשות ומתארות סבל אנושי, ובין אופני המבע של הצייר (כלומר, השימוש שלו באמצעים החזותיים) שמבטאים את המעורבות הרגשית של הצייר.

אלקיים מוסר את דבריו "במילים" של שפת הציור, האמצעים האמנותיים, כדרך אמני הציור האקספרסיוניסטים. המדיום הוא המסר, כפי שלימד אותנו מקלהון[14], ולפניו אמרו זאת וכך גם נהגו הציירים האקספרסיוניסטים הגרמניים מקבוצת "הגשר"[15] ו"הפרש הכחול"[16]. עצמת הרגשות של הצייר ושל הדימוי שלו מבוטאים באמצעות מרקם, עצמת הצבע, המפגשים בין צבעים נוגדים, הדגשת קווי מתאר שחורים, תנועות מכחול.

אופן השימוש באמצעים האמנותיים יוצר מציאות חזותית שיוצרת סיפור. סגנון ציורי זה לא עוסק במסירת  אמת צילומית כל שהיא, אלא ביצירת מציאות חדשה שעולה מתוך התבוננות פנימית ומביאה אל מצע הציור את עולם החוויה הרגשית של היוצר. 

עבודותיו של אלקיים מהדהדות ומתכתבות באופן כלשהו עם עבודותיה של הציירת והפסלת הגרמנייה קתה קולוויץ[17]. ביצירתה היא נותנת ביטוי אישי עז לסבלם של פועלים ואנשים קשיי יום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין שתי מלחמות העולם. קולוויץ מזוהה עם הזרם האקספרסיוניסטי ואף חברה לקבוצה זו. הדומה בין שני ציירים אלה הוא העיסוק בדרמה של אנשים קשיי יום. השוני בניהם הוא בצורת הביטוי. אלקיים הופך את דימוי הפנים של גיבוריו למשטח שבו הבעת הפַּנים היא החלק הגלוי ואילו סגנון הציור מספר את סיפור הפְּנים שהוא החלק הסמוי.

אלה הם גיבוריו של אלקיים, שמבטאים את מה שאמר המשורר: "אני חושב שהחיים הם עבודה קשה"[18], או כפי שמסופר בסיפור החסידי מפי הבעש"ט, שאמר כי "עבודת האדם בעולם היא להיאבק ולשוב להיאבק עד נשימת אפו האחרונה[19]". אלה שאמורים לחיות את החיים הקשים באמת, אלה הם גיבוריו של אלקיים, בעלי האומץ לנהל את החיים שאינם פשוטים, כפי שמנסח זאת המרקיז דה וובנרז'[20], "אין זה אלא אומץ הלב המנהל את החיים".

הלל אלקיים - אשה מתעלה
הלל אלקיים – אשה מתעלה

"הגיבורים של ציורַיי הם הדמויות" מסבירה כוכי סרנגה. בסדרת ציורים ריאליסטיים על גבול הסוריאליסטי מציגה סרנגה אוסף של דמויות המספרות סיפור (כדוגמת הציור שבו עומד עלם עירום מול עיניהן המשתאות של הנזירות בעבודה שנקראת "וידוי"). כל עבודה של סרנגה מייצרת סיפור, שגם אם לא נדע את תכנו או את כוונתה הנסתרת והגלויה של היוצרת נוכל לטוות אותו בעצמנו כיד הדמיון הטובה עלינו. כל ציור הוא סיפור שבו מציאות ודמיון משמשים בערבוביה והדמות שמופיעה היא גיבורת המחזה החזותי, היא זו שנושאת ע כתפיה את הדרמה. נראה שסרנגה בוראת ומייצרת את גיבוריה שאין להם שם אך יש להם סיפור.

כוכי סרנגה - מדונה
כוכי סרנגה – מדונה

"כל אדם הוא גיבור ואנטי גיבור" אומר מידד גוטליב, ומסביר שההתבוננות שלו מתמקדת בבני אדם. המצלמה מאפשרת לו להיות סוג של "רנטגן" שבאמצעותו הוא מתבונן אל עומק רגשותיהם כמו גם אל רגשותיו הוא. כלי זה שלכאורה יוצר חיץ פיזי בין הצלם (הסובייקט) ובין נושא הצילום (האובייקט) הוא זה שלמעשה מקרב ביניהם. העין המזויינת היא זו שמאפשרת לו להעמיק את תהליך ההתבוננות. עולם הרגש  של בני האדם, שבו הוא מבקש לגעת, הופך אנשים מסוימים להיות גיבורים ומצבים מסוימים למעשי גבורה. מידד מייצר סינתזה בין עולמו הרגשי, עולם הרגש שהוא קולט מהדמויות שהוא מצלם ובין הרגש שהוא מייצר אצל הצופה.

באמרו" כל אדם הוא גיבור ואנטי גיבור" מציע גוטליב להתבונן במצבים שחורגים מסיפורי התהילה הידועים. בעינו החדה הוא צד מצבים, מייצר אירוניה ומבקש מהצופה ליצור אמפטיה גם לחולשות אנושיות. אנטי גיבור נחשב לפרוטגוניסט הראשי אשר קווי דמותו מנוגדים לאלה הארכיטיפיים של הגיבור. בעוד הגיבור מייצג את השאיפה להתעלות מעל החולשות האנושיות, מגלם האנטי גיבור דווקא את החולשות האלה. אף שדמות זו נכשלת במאבק עם כוחות חזקים ממנה, חיצוניים או פנימיים, ולעתים דווקא בזכות זאת, היא עשויה להצליח ליצור רגש הזדהות.

מידד, בעבודותיו, אינו מחפש את הגיבור או האנטי גיבור המוכר והידוע, אלא מייצר אותם בעצמו תוך שהוא נתקל במצבים שונים, יומיומיים, בוחן אותם דרך פריזמת הרגשות שלו ומכתיר אותם בעדשת מצלמתו, בפריים שהוא בחר, להיות הגיבורים שלו. הוא תמיד משאיר פתח המאפשר לצופה להמשיך ולהרחיב את השיח ומותיר אמירה שמהדהדת גם לאחר שהצופה נפרד מהצילום.

למשל, הגיבור שאותו לא ראינו. כיסא הגלגלים הריק שעומד מול הים הוא סיפור שבו הנעדר הוא הגיבור הנוכח. אולי מעשה הגבורה שבגללה איבד את רגלו, או הגבורה שלו לעזוב את הכיסא ואת רגלו החלופית ו"לצעוד" לעבר המים, הגבורה להיות במים כשהוא קטוע איבר, הגבורה "לצלול" אל המים (שזו כמובן מטאפורה המתארת גבורה), הגבורה שלו לעמוד בנכותו מול העולם ולהמשיך את חייו. ומעל כל אלה רגישותו המופלאה של האמן היוצר/הצלם להבין ולקלוט שהסצנה הזאת השקטה (כל כך רועשת – בבחינת הלחישה הרועמת) היא סיפור ודימוי על גבורה בשל מה שהיה ובשל מה שישנו, ובשל האין שמייצר יש. אלה ממשיכים להדהד גם כאשר הצופה נפרד מהתמונה, ואולי הוא חושב על ה"כיסא הריק" או על ה"תותב הריק", ולומד גבורה מהי דווקא מתוך האין.

מידד גוטליב - תעצומות נפש
מידד גוטליב – תעצומות נפש

"גבורת הנפש" כותבת מלי אלבז אלמנדין ומציגה גוף עבודות שנראות כלקוחות מאגדת קסמים. אלמנדין מדברת על תכונה, על כוח ועל היכולת שאדם מגייס על מנת להתגבר על פחד משתק. היא שואבת מתוך סיפורי חייה רגעים שנחרטו בזיכרונה והופכת אותם לנושאי הציור שלה, והם הופכים להיות סוג  ל כוח ומרפא המהדהדים לפחדים מהעבר ומעדנים שרידי הזיכרון שלהם בהווה.  "הגבורה היא התרופה היחידה נגד האימה" (לואי פואל)[21].

אלבז בציוריה משתמשת בצורה חכמה ומתוחכמת ב 'דגם החוזר על עצמו'. זהו (Pattern)- מבנה צורני כלשהו אשר חוזר על עצמו מספר פעמים. מבנה צורני זה מוכר בדרך כלל כשהוא משמש לקישוט ונחשב למרכיב דקורטיבי. אלמנדין מוציעה אותו מהקשר זה והופכת אותו למוטיב ומרכיב ביצירותיה. הדגם החוזר על עצמו ביצירותיה הוא לא גיאומטרי, אך יחד עם זאת הוא נותן תחושה של קצב פנימי, של הרמוניה ומבנה שמייצר רבדים שונים בציור. הרובד הלכאורה קישוטי אשר בתוכו מסתתרים דימויים וסיפור. החזרה הבלתי נלאית של הצורות על הדף מהדהדות לסיפור שאותו מספרת אלמנדין.

"היצירה "אגדת ברבורי הבר" – הייתה בעבורי הכלי הראשון שסייע לי, כילדה, להתגבר על פחדים. הצורך לקרוא אינסוף פעמים את היצירה עזר לי להתגבר על פחדים כשלא היה בסביבה מבוגר אחראי". אלמנדין קושרת בין יצירה קסומה מעולם האגדה ובין הצורך לקרוא אינסוף פעמים. זה בעיני הקשר ל'דגם החוזר על עצמו' ( לקרוא אינסוף פעמים). נצפית כאן לדעתי פעולה מדיטטיבית בקריאה בעבר, ביצירה בהווה שמאפשרים לה להתגבר על פחד משתק, או על זיכרון מפחיד ומשתק. משמע שכאן הגבורה היא גבורת הנפש שמוצאת דרכים להיחלץ ממצוקה.

מלי אלבז אלמנדין - אגדת ברבור הבר
מלי אלבז אלמנדין – אגדת ברבור הבר

"הדמות הנשגבת והלא אנושית – אייקון תרבות" –  מרי קושילביץ מציגה גיבורי תרבות ששמם נצרב בזיכרון הקולקטיבי והופכת אותם לגיבוריה. באמצעים מינימליים, בטכניקת רישום שנע בין ריאליזם לסוריאליזם, קושילביץ יוצרת סיפורים מיתולוגיים משלה. "בעבודות אלה אני מציגה את נושא הגבורה כאייקון תרבותי, כאדם אשר ההערצה אליו כה גדולה עד שניתן לייחס לו כוחות מיסטיים, דמות נשגבת ולא אנושית" (קושילביץ).

דרך גיבורים אלה אנו יכולים לבחון מחדש את שאלת הגיבור. מי הוא גיבור בכלל? מהם גיבורים? האם אלה באמת גיבורים? מה ביחס לכוח המיסטי שמייחסים להם? האם יש להם כוחות על טבעיים? ומה הבדל אם כך בין אדם לחיה? המותר האדם?

מרי קושילביץ - מדונה גורגונה
מרי קושילביץ – מדונה גורגונה

"מסע הגיבור" (נורית צדרבוים) זו הכותרת שנתתי לגוף עבודות שנבחרו מתוך סדרה גדולה של ציורי דיוקן עצמי. לכאורה, על פניו, נראה שהכתרתי את עצמי לגיבורת הסצנה, שהרי הבאתי את ציורי הדיוקן שלי וכאילו אומרת אני: "הנה, אני הגיבורה של עצמי". אך אם יורשה לי, אסביר ואומר שלא כן הדבר, גם אם הוא נתפס כך במבט ראשון.

כאשר יצאתי למסע של גילוי עצמי, התפתחות ומחקר מדעי, בחרתי בנושא "ציור דיוקן עצמי". לצורך העניין וכפי שמתבקש במחקר הייתי שפן הניסיונות במעבדת החקר ועסקתי בציור דיוקן עצמי. תצוגה הנוכחית אני מציגה מספר  עבודות, ובאמצעותן אני מבקשת לעסוק ב "מסע הגיבור" שהוא נושא מוכר וידוע בפסיכולוגיה היונגיאנית.

העיסוק שלי בציור דיוקן עצמי התנהל למטרות חקר הנפש, ולפיכך גם העבודות וגם הפעילות האמנותית מתארים בפועל, כתוצר מחקרי וכמטאפורה, את מסע הנפש. פסיכולוגיים יונגיאניים משווים בין שלבי ההתפתחות הנפשית ובין השלבים של מסע הגיבור[22] בספרות ובמיתולוגיה.

נצר מנסה לאסוף יחד את האיכויות וההיבטים השונים של חיי האדם שתובעים את גבורת הנפש הנדרשת כדי לצלוח את משימות מסע החיים. מסע הגיבור מציג את תהליכי התהוות החיים, את הדילמות, את הבנייה וחישול. עיצוב 'האני', 'האגו' כחניכה לחיים החברתיים הבוגרים, ובו בזמן כייחוד הסגולי-האינדיבידואלי.

יונג[23] שאל את המונח מתופעות המתוארות במיתולוגיה היוונית. מסע הגיבור הוא המסע הקשה ועתיר התלאות של הגיבורים בכל הזמנים (לדוגמא סיפורי הגיבורים באיליאדה ואודיסאה). יונג מבסס חלק נכבד מתורתו על האופן שבו, לדעתו, המיתוס הוא תבנית ארכיטיפית המתארת תהליכים נפשיים. מהלך חייו של הגיבור מתואר במיתוסים ובאגדות "הוא יוצא לדרך כדי לאפשר לגרעין עצמיותו – שעמה הוא בא לעולם – לנבוט, לצמוח, לשאת פרי ולהוציא לפועל את כישוריו המולדים"[24].

זה מסע חניכה המפגיש את האדם עם מצבים נפשיים, שלבים בהתפתחות, ובקביל למסעו של הגיבור המיתולוגי, הוא מתאר תהליך הרואי של התהוות הנפש. התפתחות נפשית זו מציגה שלבים ומאפיינים ארכיטיפיים בנפש האדם בכלל, וממנה נגזר הסיפור האישי של כל אדם במסע חייו. כל אחד הוא הפרוטגוניסט בעלילת חייו. הוא הגיבור בעל היכולת להמשיך ולהתמודד עם משימות החיים גם כאשר עליו להיאבק בקשיים, למרות הסכנות שבדרך, כשהוא מצויד ברצון ובשאיפה עמוקה, באומץ רוח ולב ואפילו בצפיות ובאשליות גרנדיוזיות. "הגבורה"אומר פובליליוס סיירוס[25] "איננה נסוגה בפני צרה".  בסופו של דבר, כפי שאומרת נצר, "גבורתו היא קבלת גבולות הכוח וקבלת היש שהושג[26]".

בעבודת הדוקטור שלי[27] עסקתי בחקר העצמי ובתהליכים אפשריים שונים של התפתחות עצמית. לצורך המחקר התייחסתי לציורי הדיוקן שיצרתי כאל "טקסטים חזותיים" שמזמנים קריאה פרשנית. בעקבות החקירה, הניתוח, הפרשנות וממצאי המחקר הגעתי לתובנה שתהליך זה, של ציור דיוקן עצמי ככלי לחקירת, מגביל גם הוא ל'מסע הגיבור'. לכן מצאתי לנכון להביא לכאן חלק מאסופה זו.

במילים אחרות, ציורי הדיוקן שמוצגים בתערוכה זו מייצגים ומתארים הן כתהליך וכן מתוך התוצר ( היצירה) מסלול של חקירה והתפתחות נפשית שיש בו קשיים, כאב, סבל, התמודדות עם מצבים נפשיים, הסרת קליפות ומנגנונים, מפגש עם "מפלצות הנפש" קבלה עצמית ועוד, עד שלב ההשלמה והשלמות, גיבוש הייחודיות (כפי שמתאר זאת יונג) – דייהנו "מסע הגיבור".  

ה"גיבור" מאפשר לנו להכיר את עצמנו: את יצרינו ורגשותינו, את קשיינו, נכותנו, כשלינו ופגיעותנו; ובו בזמן את יכולתנו ואת גדולתנו הנפשית והרוחנית. הגיבור האמיתי מצוי בתוכנו, וכל אדם מכיל בו גם את האנטי-גיבור, את הנכות, הסבל והטרגיות, והוא גיבור במסע חייו. רוצה לומר, שהצבת ציורי דיוקן עצמי שצוירו מתוך מפגש ייחודי פיזי ונפשי עם העצמי היא לא בהכרח האדרת ה"עצמי" והפיכתו לגיבור, אלא תפקיד שבו ה"עצמי" הוא הגיבור בסיפור ה"אני" ולהיפך. הגיבור שעבר מסע.

נורית צדרבוים - אלת הציד
נורית צדרבוים – אלת הציד

ישנה נקודה נוספת שנוגעת לא רק לציורי דיוקן העצמי כאן אלא לכל היצירות והאמנים בכלל ובתערוכה זו בפרט. האמן במסע היצירה שלו מממש את מסע הגיבור באופן שונה מהגיבור המיתי הלוחם. האמן אמנם יוצא למסע, נכנס לממלכת השאול של תת המודע, פוגש שם את חוויותיו המשמעותיות, מביא מתוכו את הידע החדש החווייתי ומעניק אותו לאחרים. האמן, הגיבור, בשונה מהגיבור הלוחם, אינו נלחם. אין הוא שולל ואין הוא מכחיד, הוא פוגש את חלקיו הסמויים הלא מודעים (וזו גבורה, משום שלעתים הם קשים), חווה את החלקים הללו ומוציא אותם לאור ביצירתו (זאת ניתן לראות בהבעות הפנים השונות שעולות מתוך הדיוקנאות). באופן זה בורא האמן סדר בכאוס וזו הסיבה שרולו מיי[28] מדבר על האומץ ליצור. לדבריו, מפגש הקרבה של האמן עם הלא מודע מסתייע בשל העובדה שהאמן ניחן בפחות הגנות בפני תת המודע ומסוגל לשאת חרדות ורגישויות גבוהות מהרגיל. "האמנים אינם בורחים מהאין, אלא נאבקים בו ומאלצים אותו להיות הוויה. הם נוקשים על שתיקתו למען מענה מוזיקלי, רודפים אחר חוסר המשמעות ומאלצים אותה להיות משמעות[29]".

"כובש גיבור את יצרו – איזהו"? שואלת נילי ללום בסדרת עבודות המציגות דבר והיפוכו. בעבודותיה מככב גיבור ידוע ומוכר שיש עליו הסכמה חברתית והיסטורית מוחלטת. החייל הגיבור עטוי המדים איש החרב שיוצא לקרב. גבורת החייל מיוחסת לעמידה שלו בתנאים הקשים שמאפיינים את הקרב.

זה החייל שללום מציירת לכאורה. אך לא כן. על אף שדמות החיל במדים המופיעה בציור מביאה עמה קונוטציות של 'גיבור חיל' ללום מציגה אותו כגיבור בשל תכונותיו האנושיות וההומניטריות שמתגלות בסצינת הציור המבויימת.

הסתירה שעולה מציורים אלה מעלה שאלות. האם החיל הוא לוחם קר רוח או שהוא אדם? והיכן ומתי עובר הגבול בין שני אלה? אין אנו יודעים אם אלה מצבים שהיא לכדה ותיעדה, או מצבים שהיא מבקשת לראות, או להראות. אבל השאלות "מה היא גבורה?" ו"איזהו הגיבור?" מהדהדות בעצמה מכל עבודה. ומשקפות סוג של משאת נפש.  

"איזהו הגיבור"? שואלים חז"ל, ועונים "הכובש את יצרו". אפשר להמשיך להתפלפל ולשאול. האם הגיבור הוא הכובש? ומהו יצרו? האם הגיבור שללום מתארת כאן הצליח לכבוש את יצר החייל קר המזג ולתת ליצר האנושי הרחום לפעול? אולי זאת היא הגבורה האמיתית? אמיל שארטייה[30] אמר "עד כמה קשה להיות גיבור מבלי להיות רע", ללום מציגה לנו אפשרות של  גיבורים טובים.

נילי ללום - מור
נילי ללום – מור

"החזק מנצח" אומרת ניצה נער. משפט זה נשמע לכאורה מיליטנטי, ממנו ניתן אולי ללמוד שרק מי שהיה לו את הכוח הנכון הוא המנצח והוא הגיבור. נער רוצה לומר שדווקא זה שהצליח להיחלץ ממצוקה שאליה נקלע הוא הגיבור, זו המציאות שחזקה אותו, זה הניצחון.  עוף החול שנער מציירת, מופיע כמטפורה המספרת על היכולת לקום ממצבי משבר, להשתקם ולצמוח מחדש.

בעבודות הנוספות נער מציגה מצבים שבהם כל אחד הוא סיפור אחר של היחלצות ממצב קשה. תמיד יהא זה מנצח במובן של מי שעבר דרך שיש בה ויתור, או מצוקה. היחלצות ממצב קשה בבחינת מה שלא חיסל, חישל.

שפת הציור והאמצעים האמנותיים מבטאת את תחושת הניצחון. צבעוניות עזה וחומרית, תנועת המכחול מהירה , עושר צורני, ומשיחות צבע. כך מבטאת נער את הפרדוכס בין המציאות הקשה שעמה התמודד הגיבור ובין יכולת העמידות שלו שהיא היא הגבורה. בעבור ניצה הגבורה היא לא תהליך ההתמודדות וגיוס הכוחות שהיה על האדם לגייס במצבים הקשים, אלא התוצאה. הייתי מוסיפה על דבריה של נער ואומרת 'שמחת החזק המנצח'.

ניצה נער - עוף החול
ניצה נער – עוף החול

"גיבורים גאים – שכבו על הגדר" אומר רפי פרץ ומציג סדרה של דמויות. אלה הם חברים שאותם הוא מכתיר כ"גיבורים גאים". "הגיבורים שלי," אומר פרץ, "הם פעילים מתוך הקהילה הגאה בישראל. הם אלה ששכבו על הגדר עבור הקהילה ופעלו כדי שהומואים ולסביות יקבלו את זכויותיהם ויוכלו לחיות את חייהם ללא פחד וכפייה". פרץ מציג אוסף של דמויות שמתעדות פעילים מתחומי המדע, הספרות, האמנות והעסקים אשר הביאו את מרצם וניסיונם אל הקהילה הגאה כדי לשנות את מעמדה בחברה הישראלית. אלה הם גיבורים, ולא רק משום שפרץ בחר בהם להיות הגיבורים שלו, אלא משום שהייתה להם היכולת לנתץ מוסכמות, לצאת נגד, להיות "בקו האש" ולהילחם למען אידיאות ואנשים בהתאם למה שהם האמינו גם אם אין זה בגדר המקובל.

הגיבורים של פרץ, הם לא רק הדימוי והדמיון הפיזי, בבחינת אמת צילומית, של הדמות המצוירת. אלה הם גם גיבורי הציור. הצבע, המרקם, הקומפוזיציה, האובייקטים, חלוקת שטח הציור, תנוחת הגוף, הבעת הפנים הם "המילים" של שפת הציור ובאמצעותם מספר פרץ את הסיפור של הגיבור שלו. גם  בעבודות אלה הגיבור הוא לא רק גיבור בשל המעשה שעשה הוא גם הפרוטגוניסט של הציור משום שפרץ מתבונן במציאות, בגיבוריו במקרה זה, ומספר מה הוא חושב עליהם באמצעות הציור, שכן עבודת הציור היא פרשנות של המציאות, ופרשנות כמו פרשנות היא לעולם תהא סובייקטיבית.

רפי פרץ - חי בן שושן זוכה בתחרות גבר השנה
רפי פרץ – חי בן שושן זוכה בתחרות גבר השנה

"לעמוד על פי התהום – ולשרוד"– שרה אהרונוביץ קרפנוס מתארת את גיבוריה ואת תופעת הגבורה ברישום בעפרון. גיבורי הרישום/ציור הכמו סוריאליסטי שלה אינם גיבורים ספציפיים, אין להם שם. אלה הם גיבורים שתפקידם לתאר מצבים בלתי אפשריים. ציוריה של קרפנוס הם משלים חזותיים. קרפנוס רוצה לומר שהיכולת "להפיק את המרב מהמזער" זו גבורה, כמו היכולת "להתמודד בפני אסונות", ואפילו לידה בעיניה של קרפנוס זאת גבורה. ניתן לומר שמצבים שונים, כמו אסונות, הם מצבים שאנו נקלעים אליהם בחיינו. להיות שם, לפי אהרונוביץ קרפנוס, זו גבורה.  

לפיכך ובאופן כל שהוא על גבול ההומור, יוצאת קרפנוס חוצץ כלפי החיים ובציוריה מעוותת את המציאות כסוג של חוצפה. קרפנוס נוטלת מצבים מוכרים (כמו למשל גוף האדם), וביד מיומנת מתובלת גם גם בכוח הדמיון השובבי והחצוף בונה עולמות חדשים והופכת מצבים בלתי אפשריים לאפשריים ולהיפך. בדרך זו היא מהדהדת לגבורה, ולכוח, וליכולת להיות, לעשות על אף הכול.

שרה אהרונוביץ קרפנוס
שרה אהרונוביץ קרפנוס

"הטריטוריה בה אנו חיים מלאה גיבורים וגיבורות" – אומרת שרית טופז. במשיחות מכחול אווריריות אקוורליות (צבעי מים) משרטטת טופז דמויות שמאפיינות את הסביבה שבה אנו חיים. אלה הם חלוצים וחלוצות המספרים את סיפור עצמם ומשמשים גם מטפורה שמתארת  גיבורים שיוצרים  עתיד בכל פעולה יומיומית ושגרתית.

טופז בוחרת להראות בצד החלוצים שהפריחו את השממה גם דמויות שמייצגות את הפלסטיני. הגיבור הישראלי מבחינתה הוא היהודי והערבי החיים זה בצד זה. הגבורה שלהם היא עצם החיים יחד כאן, בסביבה קשה, "מתוך הכוונה להראות שלמרות ההפרדות המדומיינות, מדובר בשני עמים החיים להם יחדיו ושגורלם קשור לבלי התר. על כלל טעויותינו וכלל תקוותינו" (טופז).

משפטים מסוג זה נאמרים בארצנו בכל דרך ובכל מקום בכתב, בספר, בעיתונות ובקול. טופז מציינת ש"חשוב לתת במה לייצוגים אמנותיים ופוליטיים של מרקם החיים במדינה" ומבקשת להדגיש שהטריטוריה שלנו מלאה בגיבורים שראוי לתת להם במה. גם על פי טופז, בדומה לקודמיה, הגיבור הוא לא זה שניצח במלחמה, אלא האנטי גיבור. היא משרטטת אותו בעדינות בקו בכתם ובצבע אוורירי, ציור אקוורל. משתמשת בצבעי שחור לבן על מנת להדגיש את הקצוות ומוסיפה צבע אדום כשהיא כותבת, ''exist is resist. הופעת הצבע האדום העז כאן, הופך אמירה זו לצעקה. בנוסף, האדום ,גם כאן, מסמל בדואליות שלו את דם הקרב, את ההקרבה או את החיים והחיוניות  (ראה את משמעות האדום בעמוד 4).

שרית טופז - הסיפור של הישראלי והפלשתיני
שרית טופז – הסיפור של הישראלי והפלשתיני

לסיכום, בחרתי להציג כל אמן בנפרד כאשר כל אמן הוא גיבור בסיפור שאותו אני מספרת, סיפור שמתגלם בתערוכה ובמאמר המלווה.  כך נוצרה במרחב הנוכחי נקודת מפגש תרבותית של שירה, ספרות אמנות. לכן, אני מבקשת להצביע על עוד גיבור ולראות באמנים היוצרים בכלל, ובאלה שמופיעים כאן בפרט "גיבורי תרבות".  

נצר מסבירה שגיבור תרבות משרת את החברה ומקדם אותה בדיוק כשם שהגיבור הלוחם והגיבור המורד משרתים את החברה. גיבור תרבות הוא "היחיד הגדול" זה שמביא ידע חדש לאנושות ומקדם אותה. "היחיד הגדול" מסביר נוימן[31] הוא המנהיג הרוחני או האמן אשר מבטא את רוח התקופה ואת הארכיטיפים של התקופה. זו הבאר שממנה שותה התרבות. האמן כיוצר, משלים את התכנים החסרים לתודעה הקולקטיבית משום שבמשך הזמן הקאנון התרבותי מאבד את הקשר עם המקור הרוחני שלו. זה המקום שבו "היחיד הגדול" שב ומביא לתודעה חומרים חדשים. "כך נמנע קיפאון בנפש ומתאפשרת התפתחות התודעה האנושית במשך הדורות"[32]. מכאן גבורתו. "היחיד הגדול" פורץ דרך חדשה לא כמרד אלא ככורח פנימי יצירתי וחדשני. חומרי היצירה שטוענים אותו ומפעילים אותו עולים ממצולות תת המודע שלו וכך מגיחים תורות, רעיונות ותובנות. לפיכך איש המדע, או האמן, או המוביל החברתי נחשבים כגיבורי תרבות.

 

 

 


[1]ז'ול רנאר (Jules Renard‏; 22 בפברואר 1864 – 22 במאי 1910), סופר צרפתי.

[2]אריסטו (384 לפני הספירה – 322 לפני הספירה) פילוסוף ומדען יווני, היה תלמידו של אפלטון.

[3] שמות כ', ב' – על פי פירוש מאוחר יותר

[4] בומבק, א (1985) אמהות – המקצוע השני העתיק ביותר בעולם. הוצאה לאור ר' סירקיס

[5] קסן לאה – Kacen, L. (2002). Supercodes reflected in titles battered women accord to their life stories. International Journal of Qualitative Methods, 1 (1), Article 3. Retrieved DATE from http://www.ualberta.ca/~ijqm/

[6] 'בר כוכבא' , לוין קיפניס

[7] דברים כ', יט'

[8] נתן זך, עץ השדה.

[9] פישמן, ר. (2008) סמליות במבט נשי – סימבולים וארכיטיפים נבחרים.  הוצאה לאור 'אסטרולוג' בע"מ. הוד השרון

[10] לאה גולדברג, שירי סוף הדרך.

[11] גולן, ר. (2002)  אהבת הפסיכואנליזה : מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג. תל-אביב

[12] לאה גולדברג, שם.

[13] 'זמר נודד' ,מילים ולחן נעמי שמר. ביצוע הפרברים.

[14]מרשל מקלוהן, המדיום הוא המסר, בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת המונים – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, 1995

[15]קבוצת הגשר היא קבוצת ציירים אקספרסיוניסטים אשר התקיימה בין השנים 1905 – 1913.

[16]קבוצת "הפרש הכחול" היא קבוצה של ציירים אקספרסיוניסטים אשר נוסדה ב-1911 וירשה את מקומה של קבוצת "הגשר" שהתפרקה בשנת 1913.

[17]קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ (בגרמנית: Käthe Kollwitz; ‏8 ביולי 1867, קניגסברג, פרוסיה המזרחית[1] – ‏22 באפריל 1945, מוריצבורג, ליד דרזדן) הייתה אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה.

[18] יהודה עמיחי בשירו 'פתוח סגור פתוח

[19] שדה, פ. (1987), סיפורי הבעש"ט, כרטא.

[20]לוק דה קלפייה המרקיז דה וובנארג (בצרפתית: Luc de Clapiers, marquis de Vauvenargues;‏ 6 באוגוסט 1715 – 28 במאי 1747), פילוסוף וחייל צרפתי.

[21]לואי פואל (בצרפתית: Louis Pauwels‏) (2 באוגוסט 1920 – 28 בינואר 1997), סופר ועיתונאי צרפתי.

[22] נצר, ר. ( 2011) מסע הגיבור – תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. הוצאת מודן

[23] יונג, ק. ג. ( 1995 ) זיכרונות, חלומות, מחשבות. (מיכה אנקורי. תרג.) הוצאת מודן. תל-אביב.

[24]נצר, ר. ( 2011) מסע הגיבור – תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. הוצאת מודן ( עמ' 26)

[25]פובליליוס סירוס (כלומר, "הסורי") היה סופר בן המאה הראשונה לפנה"ס שכתב מחזות היתוליים בלטינית.

[26] נצר, שם עמ' 39

[27]Cederboum, N. (2009) "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the

Development of the 'Self' through a "Chain of Observations'. A Dissertation in Partial Fulfilment of the Requirements of Anglia Ruskin University for the Degree of Doctor of Philosophy.

[28]May. R. (1994), The Courage to Create, Norton & Company, NY.

[29] שם עמ'  93

[30]אמיל אוגוסט שארטייה (מכונה אלן, בצרפתית: Émile Chartier‏; 3 במרץ 1868 – 2 ביוני 1951), פילוסוף ועיתונאי צרפתי.

[31]Neumann, E.(1959) Art and the Creative Unconscious, Bollingen Series, Princton University Press, NY.

[32] נצר, עמ' 54)