המאמר פורסם בהקשר לתערוכה הווירטואלית – משפחה וקרבה – באתר 'בגלל – חבורה ספרותית וכתב עת
וכן בכתב העת המקוון , http://www.biglal.info/gallery/gallery06-2013.htm
בגלל גליון מס' 5 – משפחה וקרבה
"בין אדם לאדם חידותיי…[1]" על קשר וקרבה ומה שביניהם –
ד"ר נורית צדרבוים
בין כל פריט של מידע וכל נקודה שעל המסלול, הוא יוכל למצוא קשר של קרבה או ניגוד" ( קאלווינו איטאלו)[2]""
הקדמה – על התערוכה, על אוצרות במרחב הווירטואלי ועל פרשנות
גוף העבודות שהגיע לשולחני, בעקבות נושא הגיליון הנוכחי 'משפחה וקרבה' הוביל אותי לעסוק במספר סוגיות, אלה יסבירו את הגישה האוצרותית שלי בתערוכה זו. לפיכך ,וכהקדמה לדיון בתערוכה, גופא אומר מספר דברים על אוצרות במרחב הווירטואלי, על גישתי הפרשנית, ועל האופן שבו החלטתי לעסוק בתערוכה זו.
השלב הראשון מתחיל ב 'קול קורא' באמצעותו אני מזמינה אמנים להציע עבודות, אשר במקרה הנוכחי עוסקות ב בנושא 'משפחה וקרבה'. ההנחה היא שכל אמן ינסה למצוא בין עבודותיו יצירות שמבטאות את מה שיש לו לומר בהקשר זה. על פי גישה זו, תהליך האוצרות לא מתחיל מהמקום בו האוצר מגלה מספר אמנים שעוסקים בנושא מסוים שראוי אולי להציגו, גם לא מדובר על תהליך מחקרי של אוצר שזיהה וגילה תופעה מסוימת, אלא להיפך. האוצר הוגה נושא מסוים (במקרה הנוכחי הנושא נקבע בהתאם לכתב העת) ומבקש להניח שאמנים שנגעו בנושא יציעו את עבודותיהם.
אם נשווה זאת לסוג של מחקר, אפשר לומר שהנושא שהוצע הוא בבחינת 'השערת מחקר' ואילו התוצרים שיגיעו מהשדה (העבודות שהאמנים ישלחו) יכולים להיות בבחינת נתונים שחקירתם תעלה ממצאים ותהווה בסיס ליצירת תובנות. בדברי אלה אני פותחת צוהר לדיון רחב אשר לו פנים רבות בהקשרים של תרבות- אמנות – מחקר – ואוצרות ,לא אכנס לעבי קורתו, אך אגע בו קלות לצורך העניין כאן.
כאשר אני מציעה נושא ומבקשת יצירות אני אמורה לקבל תוצרים ויזואליים שמשקפים חתך של ראיית עולם משל יוצרם שונים. הצגת התוצרים היא למעשה אמירה והתייחסות ויזואליים, אך בו בזמן אפשר לגזור מתוך האובייקטים הוויזואליים תובנות באמצעות תהליכים של קריאה פרשנית. רוצה לומר, שלדעתי ועל פי גישתי, אוצר הוא חוקר. הוא לא רק מי שאוסף אליו עבודות ראויות ומארגן אותם לתצוגה, אלא גם מי שמבקש להציג רעיון בדרך ויזואלית, ולהרחיב באמצעות האובייקטים הוויזואליים את השיח.
עניין נוסף ששי לברר נוגע לסוג התערוכות שמאפיינים את העידן הנוכחי – תערוכה ווירטואלית. לכאורה 'תערוכה וירטואלית' היא פרדוכס ביסודה. כאשר אנו מדברים על אמנות ועל תוצרי אמנות אנו עוסקים באובייקטים מוחשיים שיש להם נראות פיזית. אלה אובייקטים שהחומריות שלהם היא חלק מהחוויה הנצפית, ואשר לעתים מעוררת בנוסף לחוש הראייה גם חושים אחרים.
תערוכה במרחב הווירטואלי, הופכת את היצירה המוצגת לדימוי של עצמה. בתערוכה הווירטואלית פסל, אובייקט, צילום, ציור או מיצב –לעולם יישארו כדימויים ויזואליים – דור שני או שלישי של המקור. תערוכה וירטואלית שמשתמשת באופציית הצילום, שהרי באמצעות הצילום היא יכולה לעלות למרחב זה, מספרת משהו על היצירה המקורית. היא מנכיחה אותה, מצביעה עליה, מתעדת, אבל היא אינה המקור. במילים אחרות היא אינה התערוכה האמיתית. בתערוכה ווירטואלית לא ניתן לחוש את החומרים, לפעמים היא מעוותת את הצבעים האותנטיים, היא אינה מאפשרת לחוות ולדעת את המידות האמיתיות של היצירה, לפעמים היא דווקא עושה חסד ליצירה המקורית ולעתים להיפך. תערוכה וירטואלית זו תערוכה מסוג אחר. אין היא יכולה להיות תחליף לתערוכה בחלל ריאלי, אין היא באה במקומה, כמו שגם אין מקום להתייחס אליה כאל ברירת מחדל. נהוג היום לדבר רבות על חלל תצוגה אלטרנטיבי, אני טוענת שגם המרחב הווירטואלי הוא אחד הווריאציות של חלל תצוגה אלטרנטיבי.
לתערוכה וירטואלית יש מטרות משלה, היא נותנת מענה לצרכים מסוימים, בעידן הנוכחי היא כבר בלתי נמנעת כאשר כל הידע והמידע האנושי מוזרם דרך המרחב הווירטואלי למרחבים אישיים ופרטיים. בנוסף, התערוכה הווירטואלית היא עוד שלב בדיון התרבותי שעוסק בשאלות שנוגעות בטיבו ומשמעות של המקור ב יצירת אמנות, ובקאנוניות שלהן, ומטשטש את הגבולות בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה, תרבות לאמנים, שכפול ושעתוק, כפי שמתאר זאת וולטר בנימין במאמרו 'עידן השעתוק הטכני'[3].
ובכן מה יש בה? במה חשיבותה? ומהם יתרונותיה?
תערוכה וירטואלית מספקת מידע (וזאת במקרים שבהם היצירות עצמם אינן יצירות דיגיטליות, משום שכאשר מדובר ביצירת דיגיטליות העניין הוא אחר לגמרי) ומאפשרת לספר, להציג, לקבץ ולהראות מה יש ומה קיים. היא מספקת הצצה ואינפורמציה, היא מאפשרת ליוצר (וליצירתו) לפלס דרך בעוד מרחב, להגיע לתודעה ציבורית רחבה, להיחשף ולהיות חלק משיח תרבותי רחב חוצה גבולות וזמנים. היא פותחת פתח לאמן וליצירתו ומיידעת. המרחב הווירטואלי הוא מרחב שעומד מעל הזמן והמקום, ולכן אין הגבלה במספר ובכמות היצירות שאמן יכול להציג. בנוסף אין הגבלה ביחס לזמן התצוגה, משום שהיא נשארת בתודעה ובתת התודעה של המרחב הווירטואלי, שהרי בכל רגע נתון אפשר ברמיזה, בתיוג, ובמילה, לשלוף אותה ממעמקי מאגרי המרחב ברשת. אלה הן יתרונות חשובים ביותר, אשר גם מהווים ערך נוסף ליצירה המקורית שקיימת איפה שהוא במקום כלשהו אצל אמן כלשהו.
כיצד כל זה מתקשר לאוצרות, ליצירות וליוצרים בתערוכה הנוכחית? ומה עומד לנגד עיני, האמן, היצירה, או הנושא? בקצרה אומר, שביקשתי לעשות תמהיל שבו לכל אחד יהיה מקום, אך המוקד מבחינתי בתערוכה זו הוא הנושא.
כחוקרת איכותנית וכמי שעוסקת גם ביצירה בפועל, בחרתי הפעם להתבונן ביצירות בקריאה פרשנית. לא מיינתי את העבודות בהתאם לקריטריונים אמנותיים, לא סיננתי כניסה של אמנים בהתייחס להיסטוריה המקצועית שלהם, לא שפטתי את היצירות, וחרגתי ממנהגי והגדלתי את מספר היוצרים והיצירות. ראיתי באוסף שהצטבר על שולחני מאגר של מידע ואינפורמציה שעוסקים בנושא 'משפחה וקרבה' מנקודת מבט של יוצרים, שמבטאים את רעיונותיהם באמצעות השפה הוויזואלית. החומרים שהתקבלו הפכו להיות מאגר אדיר של רעיונות ויזואליים אשר דרכם ניתן ללמוד עוד משהו על יחסים, קרבה, אדם ומשפחה.
כל חוקר איכותני יודע שהנסתר הוא חלק בלתי נפרד מהגלוי[4] .כל תופעה, טקסט, התנהגות, מביאים יחד עם הנראה גם את הסמוי כפי שמתאר זאת הפילוסוף מרלו-פונטי "הסמוי שנמצא במעבה הדברים הגלויים" הוא מדבר על שדה סמוי מהעין, מקום שאותו הוא מתאר כמרחב ההופעה שבמעבה החלקים הגלויים שלה מסתתר עומקם. לעולם יהא החוקר איכותני, תר אחר אותו סמוי. פסיכואנליטיקאים יאמרו שעיקר דבריו של המטופל מצויים דווקא בשתיקות, ברווח שבין המילים הנאמרות ובפליטות הפה[5]. לאקאן[6] מסביר שהשפה היא סמל, היא מחיה וממיתה בו זמנית. היא מצביעה על ה'אחר קטן' שהוא הקול הסמוי, תת המודע. היא מצביעה על כך שיש תכנים כל שהם אך אינה מפרשת אותם, להיפך מכסה.
אהרנצוויג[7] מתייחס לציור ומסביר שהוא מורכב משתי רמות: 'רמת השטח' שהיא הרמה הגלויה של הציור הסדור וערוך בצורות, מבנים, סימנים וסמלים. רמה זאת על סימניה הגלויים מכסה על 'רמת העומק', שם חבוי ומצוי התוכן, הסיפור העמוק, האמיתי. רוצה לומר שאפשר שהתבוננות בציור, מזמנת תהליך חקרני שיאפשר לחלץ את הסיפור מתוך הציור, זה שיושב ברמת העומק, ברבדים הפנימיים של הציור, הידועים אך הבלתי מפוענחים.
אני מציעה כאן תהליך חשיבה לוגי, אשר יאפשר לי בסופו להגדיר את היצירה האמנותית בכלל (ובמיוחד כשהיא מופיע כדימוי מצולם ) כטקסט ויזואלי פרשני – כלומר, טקסט בר פענוח, טקסט שמזמין פענוח[8].
וכך אני אומרת: לאקאן מסביר שהשפה (הדבור) היא סמל. השפה היא הסימן שמכיל את המסמן והמסומן[9]. דרידה[10] אומר שהכתב הוא ממלא מקומו של הדיבור, וממשיך את הרעיון וטוען שהכתב והציור הם בני אותו מעמד "הכתב הוא בן דמותו של הציור"[11] קיימת בהם "אותה אילמות עיקשת, אותה מסכה של רצינות חגיגית וקפואה[…] הכתב והציור מוקבצים יחדיו, מזומנים להופיע בידיים קשורות לפני בית דינו של הלוגוס, ולהשיב לו תשובה, הרי זה פשוט מאד כיוון ששניהם עומדים לחקירה"[12]. במילים אחרות השפה – הדבור – הכתב – הציור, הם סמלים שיש לפענח אותם. גישה זו הובילה אותי להגדיר את היצירה האמנותית כ'טקסט ויזואלי פרשני' – תופעות גלויות אשר במעבה סימניהם הגלויים סמויים תכנים בעלי ערך, שאותם אני מבקשת לחשוף, שהרי הם עומדים תדיר לחקירה כפי שהטעים דרידה.
רוצה לומר, שהתופעות הנצפות הן תמיד מאגר של תכנים שנושאים עמם משמעויות עומק, ואילו תפקידו של החוקר הפנומנולוג, הוא להסיר את הכיסוי ולספר לעולם מה עוד נמצא מעבר ובנוסף למה שנראה. זוהי צורת הסתכלות על העולם במעין פליאה וסקרנות אינסופית[13] שמאפשרת להסיט את 'הווילון ולגלות את היפהפייה' כפי שאומר לאקאן, בהנחה שהסמוי, שנמצא בעומק התופעה, היא היפהפייה ובהנחה שבגלוי טמון עוד הרבה יותר ממה שנראה.
עתה נשאלת שאלה נוספת מהו מקומו של היוצר/מחבר? בדברי למעלה ציינתי שבתערוכה הווירטואלית הנוכחית הנושא הוא הדבר המרכזי שבו אעסוק. לצורך העניין אומר שאני רואה בנושא צומת ונקודת מפגש בין אוצר ויוצר. בבחינת , חברו המה יחד "שינסו מותניים" על מנת ללמוד ולהגיד עוד משהו על נושא שדובר בו כה רבות 'משפחה וקרבה'. באשר ליוצר, הרי ברור שהוא יצר משהו פרי רוחו, מחשבתו, כישוריו והרגשתו. באשר לי כאוצרת, השאלה היא כיצד ומאיזה נקודת מבט אני מתגייסת לתהליך הקריאה הפרשנית? האם 'כוונת המחבר 'רלוונטית מבחינתי? האם אני מתכוונת לשאול "למה התכוון המחבר"? האם זה מה שכוונתי לחשוף? ותשובתי כמובן, בהקשר זה, היא לא.
קריאה פרשנית אינטרטקסטואלית מציבה את הקורא הפרשן במרכז העניין. אנו מכירים במושגים 'כוונת היצירה', 'כוונת המחבר', 'כוונת הקורא'[14]. השאלה מה הקורא הפרשן מחפש , האם הוא מבקש לרדת לחקרה של היצירה? האם ליצירה חיים עצמאיים משלה? האם יש לה כוונה שמוטמעת בה, ואשר אותה מבקש הפרשן לחשוף?
בארת[15] אומר "כמוסד, המחבר מת". 'מות המחבר' היא גישה ביקורתית בתורת הספרות המודרנית אשר משמשת כאחת מאבני הדרך בשיח התרבותי הפוסט מודרניסטי. לפי גישה זאת, קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. זוהי עמדה אנטי-הגמונית המנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על התרבות ואת החלפתו בקורא עצמו. גישה זו לא מבטלת את חשיבותו העצומה של היוצר, ולא מתעלמת מקיומו, אלא פותחת פתח לאפשרויות פרשנות אינסופיות. גישה זו מעמידה את הטקסט כמי שמפלרטט עם קוראו הפרשני[16], וְתָר אחר הקורא הפרשן היצירתי.
אינני מבטלת את היוצר, או את דבריו אודות יצירתו. נהפוך הוא, אני משתמשת בו ובדבריו לחיזוק ולאישוש הדברים שאותם אני למדה מתוך ההתבוננות ביצירה. במילים אחרות, אין בכוונתי לחפש או להדגיש את כוונת המחבר, בכוונתי ללמוד את כוונת היצירה, בהנחה שיש ביצירה הרבה יותר ממה שנראה או נאמר במודע ובגלוי. מאחר ועיקר ענייני כאן הוא הנושא, אני מבקשת ללמוד עליו מתוך היצירות ולהראות כיצד דיאלוג יצירתי זה, מסוגל לשפוך עוד אור על נושא טעון ומדובר.
כל אחד מהאמנים עוסק בעבודותיו במערכות יחסים, בקשרים ובקרבה. כל אמן הוא עולם אחד קטן (גדול) ועבודותיו מציגות משהו ממה שהוא רוצה לומר על קשר. כל העבודות יחד מביאות סיפור רחב יריעה על מערכות יחסים, על וריאציות של מערכות יחסים, על קשרים גלויים וקשרים סמויים, על קרבה רגשית או קרבה פיזית, על מצבים חפצים או מקומות שמתארים קשר או מספרים על קשר. אלה מספרים את סיפור הפרט, ובו בזמן מספרים גם סיפור גדול יותר שאותו אני מבקשת כאן לחשוף ולהמשיג.
התרומה המיוחדת שהביאו האמנים ביצירותיהם לנושא הנדון, הוא ידע וידיעה מסוג אחר, זוהי 'ידיעה אסתטית'[17] , ידיעה שנוצרת בשל דרכה הייחודית של העשייה האמנותית לייצר ידע ולשמר אותו. שינמן[18] מסבירה שליוצר יש ידיעה עמוקה (מודעת ולא מודעת) אשר מועברת אל היצירה ומגולמת בה. אייזנר אומר שכאשר צורות אלה נעשות היטב, יש להן תמיד תרומות אסתטיות, ולאלה יש יכולת לייצר איכויות מיוחדות עבור החיים. האמן מגלם את הידע שלו באמצעות צורה ובכך הוא מייצר שאלה כגירוי לחקירה. תהליך היצירה, הוא תהליך של שאלת שאלות שבאמצעותן נוצר ידע שמצביע על דרך חווייתית בעל משמעות לראיית העולם.
גוף העבודות עוסק בדרך זו או אחרת ב'משפחה וקרבה' מציג ומציע סיפורים אישיים, נקודות מבט והשקפה על יחסים בין בני אדם ברמות קרבה שונות ובווריאציות שונות. את אלה אציג כאן על פי חלוקה קטגוריאלית, כאשר כל קטגוריה מייצגת נושא וממשיגה את התופעה.
התערוכה – מצבים שונים של יחסי קרבה
הקטגוריות השונות שעל פיהם מיינתי את הדימויים יצרו נושאים ובהם: הורות, זוגות, מפגשים, אדם לאדם – בין קרבה וניכור, אדם קרוב אצל עצמו, חפץ ומקום כסמל לקשר וקרבה, סיפור משפחתי, בין אדם לחי ועוד.
כל קטגוריה מהווה קורת גג ווירטואלית המאכלסת דימויים משל אמנים שונים בתחומי יצירה שונים – צילום, ציור ופיסול. המשותף ביניהם, על פי בחירתי ועל פי הבנתי הוא המסר שעולה מתוכם, והאופן בו כל אחד מהם מחזק ומתקף אותו.
גוף העבודות בקבוצה שנושאה 'הורות' – חושף מגוון עבודות בציור, פיסול וצילום שמתארים מצבים רגשיים ופיזיים שעניינים הקשר ההורי. החל מקשר סימביוטי שבו גוף מכיל גוף – ההיריון – תהליך הסימביוזה וההתמזגות, והמשכו ביחסי הורים וילדים שבהם המגעים הפיזיים מבטאים רגש, קרבה, הגנה, חסות וחיבור.
בין העבודות שבקבוצה זו מתקיים שיח נוסף המרמז גם על הצד האחר שביחסי הורות/ אם וילד. זה אולי המצד המושתק, כפי שמתארת טל מיש ביצירתה ובדבריה הנלווים ליצירה "לא תמיד מרגישות אמהות שהן יכולות לדבר על הקריעה שיש בהפיכה לאם, על האמביוולנטיות, על הוויתורים"(טל מיש). שלי ארז מציירת את הפייטה – ומשתמשת בזיכרון הקולקטיבי המודע ל'פייטה' כדי לתאר קשר- רגש שמתקיים בקשרי הורים וילדים, קרבה שיש בה גם מן הכאב "בציור מתואר ציטוט ואינטרפרטציה של סצנת הפייטה המוכרת מתולדות האמנות, בה מריה אוחזת בבנה, ישו, לאחר שהורד מן הצלב.זוהי סצנה של צער וכאב על אובדן אדם אהוב" (שלי ארז).
הפסוק המקראי האלמותי "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'" (בראשית ב', 18), מוביל לקבוצת עבודות בנושא 'זוגות'. חז"ל שואלים "למה לא טוב"? ומנסים להשיב על שאלה זו בדרכים שונות. ייתכן שאלוהים מצא שהאדם עצוב ובודד לנפשו וביקש לשמח אותו. פרשנות אחרת מסבירה שהאדם כאשר הוא לבדו אין בו תועלת, הוא 'לא טוב' למילוי תפקידו בעולם, להמשיך את קיום המין האנושי. רש"י מסביר ש 'לא טוב' משום שלו יהא האדם לבדו הוא עלול לראות עצמו כאל, כאחד ויחיד בעולם כולו. ולפיכך נקבע שיש לברוא לו 'עזר'. רוב המפרשים מסבירים על דרך הפשט שאלוהים הבין שאדם זקוק לעזרה על מנת להתקיים, לחיות, ולהמשיך את תפקידיו בעולם. כמה מן המפרשים מוסיפים לכך גם את ההשערה המילה 'עזר' מורה על 'משען'. ומהי המשמעות אם כך של 'כנגדו'? פרשנים מסבירים שהכוונה היא למיקום ולמצב כלומר, בסמיכות, מול העיניים. לפי זה "עזר כנגדו" הכוונה היא עזר שיעמוד מול עיניו, שיהיה סמוך וקרוב אליו תמיד: לא רחוקה מהשערה זו ההגדרה המילונית המסבירה שקשר וקרבה הם – סמיכות, צמידות, שכנות, סביבה, הימצאות ליד; יחס קרוב, זיקה, קשר, משיכה סְמִיכוּת, הִמָּצְאוּת לְיַד מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהו.
בגוף העבודות שעוסקות בזוגיות, ניתן לזהות מצבים של השענות, התמזגות, סמיכות, חיבור ועוד.
דימויים בתערוכה שמציגים עבודות פיסול מפגינים שימוש בחומר ובצורה אשר באמצעותם האמן מבטא חיבור. החיבור הצורני בין הגופים – גוף חומרי שמתאר גוף אנושי – נראה לעתים מוטמע זה בתוך זה, מתחבר, זורם, מתפתל ולעתים גם מתפצל. ריקוד ויזואלי שמדמה ריקודי חיזור של חיבור והיטמעות כמעט בבחינת "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד'). אמנים אחרים נותנים ביטוי לקשר הזוגי באמצעות הבעות פנים. המפגשים הזוגיים מבטאים ,במחוות גופניות כמו גם בהבעות פנים, מצבים של קרבה ולעתים עולה מהם גם מצבים של ריחוק. שהרי כאשר מדברים על המושג 'קשר וקרבה' ניתן לבחון אותו גם מצד ההן וגם על דרך היפוכו, מצד הלאו. העיסוק בזוגיות כפי שעולה מתוך גוף העבודות שנבחרו לקטגוריה זו, חוצה גילים כמו שהוא חוצה חומרים ואופני ביטוי.
גוף העבודות מתוך הנושא 'מפגשים' מציג עוד מצב אפשרי של קרבה ושל סוגי קשרים. גוף עבודות זה מייצר מעבר חד מהאינטימיות של קשר זוגי, לקשרים חברתיים. אם כן, איזה סוג של קשרים ניתן למצוא במרחב שבו מתכנסת קבוצת אנשים? האם הקשר מגולם מעצם ההתכנסות של קבוצת אנשים? או שמא גם שם ניתן למצוא תת קשרים או לחילופין זרות ואי קשרים? ההגדרה המילונית למילה קרבה אומרת לנו קירוב – סמיכות, צמידות, שכנות, סביבה, הימצאות ליד; יחס קרוב. גוף העבודות בקבוצת 'מפגשים', מתאר צורות שונות של התכנסות. אמנים תיעדו מפגשים חבריים וחברתיים שהתקיימו במסגרת אירועי פנאי, חופש, שמחה ובילוי, כאשר אלה משמשים רקע ויזואלי כמו גם כסיבה ממשית למפגש בין אנשים שמבקשים להימצא בקרבה זה אצל זה. התבוננות מעמיקה בעבודות אלה חושפת פרטים נוספים שהם מעבר לעצם ההתכנסות. תנועות גוף, מצבים שונים של קרבה, מבטים, מחוות או אווירה, כל אלה תורמים להבנת משמעויות העומק של המפגשים, ומספרים מה עוד נמצא שם מעבר ובנוסף לעובדה שיש כאן התכנסות, קשר וקרבה בין אנשים.
איילת ברמן מציגה ציור שבו היא מתייחסת לאדם קרוב. היא מתארת אירוע 'פיקניק' שהתקיים במסגרת המשפחה "לזכרו של סבא". במקרה הנדון הציור מתאר מפגש משפחתי מהנה, כאשר שם היצירה מעמיק את ההבנה ביחס למפגש, שכן הוא נעשה לזכרו של סבא. בעבודה זו הקרבה באה לידי ביטוי גם מתוך הציור שמתאר מפגש, ומקבלת יתר תוקף באמצעות השם שהיוצרת נתנה לעבודה. תהליך ההנצחה והזכרת אדם יקר וקרוב (סבא) מוכפל עתה . לא רק פיקניק שנעשה לזכרו, אלא גם ציור שמתעד זאת ומוקדש לאדם יקר.
סיפור אחר לגמרי עולה מתוך עבודה נוספת של איילת ברמן ואשר לה קוראת "חמושים במשקפיים – רגע של מנוחה בטיול משפחתי". התמונה וכותרתה מספרים סיפור קצת אחר. לכאורה זהו מפגש משפחתי, התכנסות, סיטואציה שמשדרת קירבה וקשר. הנוף הפסטורלי והצבעוני שמקיף את החבורה, משדר אווירה נעימה במיוחד. יחד עם זאת, אני מוצאת, שמעל האמירה הגלויה, מסתתרת אמירה נוספת. האמנית בחרה (במודע ובעיקר שלא במודע) לציין 'חמושים במשקפיים'. משקפיים משדרים ריחוק, זרות וניכור. וגם המילה חמושים היא מילה שמתארת יותר את שדה הקרב. דבר שמחדד עוד יותר את נוכחות המשקפיים שם (האם הם סוג של תחמושת?). את מידת הקרבה בין האנשים בקבוצה שהתכנסה לשהות יחד, ניתן לבדוק גם על פי שפת הגוף, הפניית הפנים, המבט, הקרבה בין הגופים – האנשים. האם היא נמצאת? כמה? בין מי למי?
תמונה זו מובילה להרהור. האם כל מפגש משפחתי שנובע מלכתחילה מתוך קשר, הוא אכן מפגש שיש בו קרבה? האם מה שמתנהג כקרבה הוא אכן קרבה? האם בתוך מצבים של קרבה אפשר למצוא גם מצבים של ניכור, בדידות וזרות? ההתבוננות בעבודה זו, כמו בעוד כמה אחרות מעוררות שאלות אלה, ומזמנות חשיבה.
מפגשים יכולים לייצר, כאמור, סוג של קרבה, אך לעתים דווקא מתוך ההן ניתן ללמוד על הלאו. מצבים פיזיים של קרבה לא בהכרח מציגים קרבה. הם יכולים לתאר סביבה הומה, מפגש בין אנשים, אך מבט בוחן ומעמיק משדר דווקא את היפוכם של הדברים. בקטגוריה 'אדם לאדם – קרבה או ניכור' אנו פוגשים גוף עבודות שבהם מוצגים מצבים שבהם אנשים נראים לכאורה מלוכדים, מצטופפים יחדיו, נמצאים בקשר סביבתי או פיזי אך פרמטרים אחרים מצביעים על ניכור. אלה הם מצבים שבהם על אף היחד הוויזואלי שמציג גוש אנשים באותה סביבה, מבט העיניים שלהם ושפת הגוף מספרים סיפור אחר. איש איש לעצמו, איש איש מכונס בעולמו, כל אחד הוא יחידה לעצמה, עולם שלם שבו הגלוי מספר את הסמוי כמו שהוא גם מסתיר אותו בו זמנית.
אמן הצילום אשר גייבל מציג צילום של אם וילדיה וכך כותב "הבאתי את התמונה הזו כי היא משפחתי וגם פה עולה הקרבה שבריחוק או הריחוק שבקרבה, בין האם לילדיה נוצר איזה ריחוק שאינו רק פיסי אלא מנטאלי". בצילום 'אם ובנה בתחנת אוטובוס' של מידד גוטליב, הצלם לוכד מצב מסוים ומצלם אם ובנה שלא בידיעתם כשגבם מופנה אליו – הם ועולמם, הם בעולמם. הצלם הוא רק צופה, לוכד. הילד שעון על אמו, הקשר הגופני ניכר לעין, הם שייכים. יחד עם זאת, בתוך הקשר, מבטו של כל אחד מהם מופנה למקום אחר. כל אחד מהם מכונס בעולמו. תופעה מעניינת שמצביעה על כך שדווקא מתוך הביטחון וההגנה שיש בקשר עמוק ובטוח, אפשר להפליג גם למחוזות אישיים, פרטיים.
גם אנחנו כצופים יכולים להמשיך ולהפליג ולגלות את מה שנמצא ורמז בצילום זה. האמן קורא לעבודה 'אם וילדה', אבל מתוך התמונה נשקפים דברים נוספים. זוג אופניים שהם בבחינת חפצים (מטאפורות), שמספרים סיפור. של מי האופניים? האם זוג האופניים הריקות מבעליהן מספרים סיפור של זוג כלשהו? איפה אותו זוג? האופניים מופיעים שם בבחינת הנעדר הנוכח. ובמרחק, יושבות שתי נשים, גם הן חוסות בצל קורת גג תחנת האוטובוס. שתי נשים שאינך יודע אם יש קשר ביניהן או שמא זרות הן שנקלעו יחדיו בשל מטרות זהות (לעלות על האוטובוס שאמור להגיע). הצילום מאכלס קבוצות של אנשים. אם וילדה, שתי נשים, ורוכבי האופניים ( שנרמזים דרך האופניים). שלוש קבוצות, שלוש זוגות, שאין קשר בין אף אחת מהן, וגם הקשר בין כל זוג עומד בשאלה.
בעבודתו של אשר גייבל 'דאבל ספרד' מתוארת סצנה משפחתית (נראית כסבא סבתא ונכד), בתמונה צבעונית עליזה ומוארת. התמונה מתארת סיטואציה של יחד, אינטימיות משפחתית ואווירה של קשר בצבעוניות שמשרה שמחה ואור. יחד עם זאת, מבט מעמיק מספר לנו סיפור קצת אחר. הגבר מפנה אלינו את גבו ואיננו יודעים בדיוק לאן מופנה מבטו, ראשו שמוט משהו, האישה שקועה בקריאה בעתון ואילו הנכד שיושב קרוב ויחד וביניהם עיניו מכוסות. צילום זה מתאר על פניו מצב אידילי של קרבה אך מבט מעמיק מגלה שגם בתוך היחד אפשר שיהיה לבד.
בקבוצת עבודות זו של 'מפגשים' ישנו גם גוף צילומים של עבודות פיסול שלי (נורית צדרבוים) סדרת פסלים זו מתארת מחוות גופניות שונות, ומציגה צורת התבוננות על האדם כצופה וכנצפה. היצירה שאותה אני מציגה כאן היא צילום מבויים שמבוסס על פסלים שיצרתי בעבר. ביימתי מחדש קבוצת פסלים שאמורים לדמות קבוצת אנשים במחוות גופניות שונות כשהם מקובצים יחד, ובו בזמן משדרים גם מצבים של ניכור. הצבת הפסלים באופן זה מתארת סיטואציה שבה ייתכן שהם מקובצים יחדיו אך ייתכן שנקלעו להמון באופן אקראי. הצגה זו מעלה שאלות כפי שאני כותבת בהצהרת אמן "האם הם יחד? האם היחד וכל אחד שם לחוד? ומה אומרת שפת הגוף שלהם?
בקבוצה שנקראת 'ביטויים פיזיים של קרבה' ניתן לראות גוף עבודות שבהם מחוות גופניות מתארות מצבים שונים של קרבה. מחוות באמצעות גוף, הבעות פנים ו 'שפת ידיים'.
כותבת נעמי ליסי פרציקוביץ ביחס לסדרת עבודות 'חיבוק'- "ארבע עבודות מהוות את סידרת החיבוק. בכל עבודה נראות שתי דמויות במצב של קירבה ושנמצאות בסערה או במצב של רוגע: החיבוק – הופך מפעולה / מצב גופני, לביטוי של רגש חם אך טעון לעיתים גם במרכיבי לחץ, העדר חופש, 'חיבוק דוב' או השלמה". גם עבודות אלה מדברות בדבר עצמו ובהיפוכו. מצבים של קרבה, של חום ורגשות נוספים שיכולים להתלוות למצבים אלה. ליסי מתארת מצבים שונים של חיבוק, מנקודות מבט שונות, אלה הם נקודות המבט שלה והפרשנות שלה שבאה לידי ביטוי בבחירת המיקום, הקומפוזיציה ובצורות הביטוי שהיא שפת האמנות. זה כתב היד האישי שלה, האופן שבו היא משתמשת במדיום, בצבע, במרקם ובמקצב. דרך כתב היד האישי שלה, שהוא לדעתי סיסמוגרף של הנפש, היא מחדדת את הממד הרגשי הטעון של היצירה ושל נושא היצירה.
העבודות בקטגוריה זו, בכל אחד מהתחומים (רישום, ציור, פיסול או צילום) מציגות מבעי פנים, מחוות גופניות, ומצבים פיזיים שמתארים קשר. בעבודות אלה השימוש בחומר משרת את האמן כדי לתאר רגש. מקום מיוחד וייחודי יש לגוף העבודות שעוסק בידיים – ידיים מדברות. "בציורי" אומרת רוני שגיא " אני מבטאת את תחושותיי לגבי הקשר בין בני משפחתי ,בינם לבין עצמם […] הידיים הם המוטיב המרכזי המבטא את הקשר בין הדמויות. בציורים בא לידי ביטוי הקשר בין כלתי לנכדתי כאשר היא עוזרת לה בצעדיה הראשונים ,בני המחבק את בתו והביטחון של נכדתי באחיזתו אותה , הושטת היד של כלתי לעזרת בתי ומצד שני הנכונות שלה לקבל את העזרה" כך מעידה האמנית על יצירותיה, כך הדברים גם נראים בדימויים המוצגים כמילות השיר "תן לי יד ועוד אחת…. חברים טובים נהיה[19]"
שפת הידיים שעולה מתוך גוף עבודות זה, מהדהדת לציור האלמותי של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטנית המתאר את רגע הבריאה, הרגע שבו אצבע אלוהים נוגעת באצבעו של אדם. רגע של מגע, שהוא רגע הבריאה, רגעים של קשר וקרבה בין אדם לאל, רגע היצירה. מכאן אני רוצה לומר שמעל כל דימויי הקשר והקרבה שאנו פוגשים כאן ביצירות השונות, מהדהד קשר אחד וסוג אחד עמוק וטמיר של קרבה, והוא הקשר של האדם היוצר לרוח בכלל, כמו גם הקשר שלו אל נפשו פנימה. רוני שגיא, מסכמת את דבריה ביחס לעבודתה שמתמקדת ב'ידיים' במילים אלה "את הקשר שלי עם בתי אני מבטאת בחלק גדול מציורי גם כקשר שלי עם עצמי ".
מכאן אני מגיעה לקבוצת עבודות שנקראת 'אדם קרוב אצל עצמו'. מקור של ביטוי זה הוא בתלמוד, כאשר הכוונה היא להצביע על מידת הסובייקטיביות הטבועה באדם ואשר אולי משפיעה לעתים על שיפוטו. בחרתי להשתמש בביטוי זה על מנת לתאר את החיבור העמוק שמתקיים בין האדם היוצר לנפשו פנימה. חיבור זה הוא בבחינת חקר עצמי, מסע של גילוי, של חיפוש עצמי [20] [21] [22], של קשר וקרבה של אדם עם חלקי נפשו העלומים (תת מודעים)ועם רוחו היוצרת. זוהי כניסה של אדם אל היכלות הנפש שלו כדבריה של המשוררת זלדה[23] בשירה 'קידוש' "אל פְּנִים האני ואלף שעריו". זהו סוג של שיח פנימי, קשר וקרבה שאדם אמור לקיים עם חלקי עצמו המודעים והבלתי מודעים. זהו שיח פנימי שנתפס כחלק משמעותי וחשוב ב'תחזוקת העצמי'[24], כפי שמסביר נוי, ומטעים שתהליכי היצירה הם הקרקע פורייה שמאפשרת יצירת קשרי קרבה 'תוך אישיים' אלה. זהו שיח 'תוך אישי' שמאפשר לאדם לממש את עצמו, להגשים את ייעודו, ולדעת לחבב עליו את עצמו מתוך קבלה עצמית, כפי שמסביר יונג [25].
הכרת העצמי על חלקיו הגלויים והנסתרים, הרצויים והבלתי רצויים, הוא תהליך של פיוס, קבלה עצמית ואהבת עצמי במובן החיובי, אשר לדעתי מהדהד להוראה המקראית "ואהבת לרעך כמוך', כאשר לדעתי, האפשרות לאהוב את רעך טמון ביכולת שלך לאהוב את עצמך, בבחינת להכיר את עצמך. במאמרי 'שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש'[26] אני מציעה קריאה פרשנית רב ובינתחומית לפסוק זה, ומצביעה על אהבת עצמך כדגש וכנקודת מוצא לאהבת הזולת.
החיפוש אחר הקרבה הזאת אל ה'עצמי' מתבטא בתערוכה זו בגוף העבודות שעוסקות בדיוקן עצמי ובעבודות שבהם אמן מציג אדם ביחידותו. אדיר כהן[27] מבחין בין המילה 'בדידות' שיש לה קונוטציה שלילית ,לבין המילה 'יחידות' שנושאת קונוטציה חיובית. היחידאיות היא היכולת של האדם כפרט לחבור לעצמו ולמצוא בזה עולם ומלואו. אריסטו גורס כי האדם המהוגן מתייחס לידידו כהתייחסות לעצמו, ידידו הוא "האני " השני שלו, וככזה הוא השלמה הכרחית של ה"האני" שלו. גירסא מעניינת שמתכתבת לדעתי עם "ואהבת לרעך", כמו גם עם גישתו הפילוסופית של עמנואל לוינס[28]. הפילוסוף שופנהאור[29] עומד על חשיבותה של היחידות ורואה בה את המרכז ההוויה, כי היא המקום בו עשוי האדם לממש את חירותו. יוצרים רבים מתארים את רגעי השקט, הלבד והמרחב האישי שהיוצר זקוק לו, כדי להקשיב לקול הפנימי שלו, להתחבר אליו, להתקרב אליו ולהרגיש את האחדות הגדולה.
בקבוצה זו מוצגים דימויים של אדם ביחידותו, אך מאחר ואלה עבודות שבאו ממקום של חוויית היצירה הרי שהן מציגות גם את היחידאיות של היוצר עצמו ואת הקרבה שלו אל ה'אני היוצר' שלו, קשר מופלא שבו "אם אתה לבדך, אתה שייך בשלמות לעצמך" (ליאונרדו דה וינצ'י ,אצל כהן , 2003 : 407) – היינו יחידאות שמשדרת קרבה מסוג אחר.
רוני שגיא
שיח זה שמתקיים בין יוצר לעצמו מייצר קשרים וסוגים נוספים של קרבה. סיטואציה ייחודית זו של אדם יוצר בזמן יצירה ובפעולת יצירה מאפשר ליצור קרבה, למשל, לאדם יקר. סיטואציה מסוג זה עולה מתוך גוף עבודות שאותם הגדרתי כ 'מחווה אישית של קרבה'. עבודות אלה מספרות על רגשות של קרבה אשר באים לידי ביטוי בכך שהאמן מצייר אדם שאליו הוא חש קרבה. הקשר והקרבה בעבודות אלה הם תחילה וביעקר קרבה רגשית. הקשר הרגשי הוא זה שגורם לצייר לחקוק את דמות יקירו, ובאמצעות פעולה זו הוא גם מבטא רגש של קרבה וגם מייצר אותו והופך אותו לקרבה פיזית ( הצייר והציור), כפי שמתארת זאת נילי ללום "מתפתח בי הרגש הפנימי שלי לתפיסה הרגשית שלי את האנשים שמולי, אותם אני מציירת. התמונות נועדו ליצור קשר. לגרום לחוויה, לספר בבירור דבר מה על הדמות שבציור מתוך ההתבוננות שלי בה ותפיסתי אותה".
אלכסנדר גנלין – אבי
פעולה הציור, שבה הצייר מצייר את האדם היקר והקרוב לו, היא פעולה פיזית שמייצרת מצב פיזי של קרבה (בין הצייר לבין הציור), ובו בזמן מעמיקה ומנציחה את הקרבה הרגשית. פעולה זו יוצרת משולש של קשר – בין היוצר לעצמו, כפי שתיארתי למעלה, בין היוצר לציור, ובין היוצר למושא הציור. גוף העבודות שמוצג בקטגוריה זו, מתאר יחסי קרבה עמוקים שמבטאים קשר וקרבה טעונים ברגשות עמוקים שמתועלים אל צינור היצירה, ומשם עולים כאקט וכתוצר של הנצחה. מדובר כאן בקרבה רגשית, ובהתקרבות שמתאפשרת על ידי פעולת הציור.
נטע גורן – סבא שלי
גוף עבודות נוסף חוצה את גבולות הקשר האנושי 'בין אדם לאדם' ומבטא קשרים בן אדם לחיה אהובה, או בין חיה לחיה. סברינה דה ריטה בוחרת לתאר יחסי משפחה בין צפרים ומסבירה "תיארתי ציפורים והקשר בין ההורה המזין לבין הגוזלים, שמחכים במקום מוגן" היא מוסיפה ומציינת "הצורך שלנו בהגנה ואוכל כדי לשרוד" באמירתה זו היא מהדהדת לגישה ההומניסטית האקזיסטנציאליסטית ו'לפירמידת הצרכים' של אברהם מסלו[30] המעמידה את הצורך האנושי הבסיסי קשר והשתייכות, כערך חשוב ומשמעותי אחרי הצורך בהגנה והישרדות. דה ריטה מספרת סיפור של קרבה- קשר- הגנה באמצעות ציורים מעולם החי ומשתמשת בהם כמציאות בפני עצמה וכמטאפורה. הבחירה שלה בחי נובעת מהעובדה שגדלה בטבע, בקבוץ כדבריה "וגדלתי שנים רבות בבית ילדים". משפט זה שהיה לאמנית צורך להדגיש נשמע כסוג של תיאור מציאות, ואני תוהה לדעת האם הקשר והקרבה לחיות, במקום לבני אדם לא נובע דווקא מתוך הפרדה שנכפתה עליה (ועל שכמותה), להיפרד מההורים שהם סמל ההגנה ולישון בקבוצה אחרת, קבוצת ילדים. איפה כאן ההגנה ההורית? האם באמצעות יונק הדבש מנסה סברינה לרמז על שאלה זו? ואני תוהה לדעת האם אין משמעות נסתרת בבחירת 'יונק הדבש'. ילדים בבתי ילדים זקוקים להגנה, חסות וטיפול הורי שהרי הם יונקים ואמורים לינוק חלב. סברינה מביאה כאן את 'יונק הדבש' כדי לתאר הגנה וטיפול הורי, כמו גם להדגיש את האירוניה.
עמית יצחק בוחר ב'צב' כסימבול של הגנה, הזדקנות ובית (בית על הגב). גם אמן זה מבקש לדבר על קשר, קרבה ומשפחתיות באמצעות דימוי מן החי. הוא מתייחס לביצה של הצב שננטשת לים ומציע לראות כאן גם את הצרימה "בעניין הבית שאולי מסמלת דווקא את האינדיבידואל ביחס לקולקטיב ומערער את נושא המשפחתיות, ומצד שני עלול לחזק אותה במסגרת קונספט אופי רליגיוזי" (עמית יצחק). בעבודה נוספת הוא מציג את דימוי 'היונה' ומתאר אותה בדבריו כסמל טעון מאד, כאשר יונה אחת גדולה מוצגת ברקע ומשפחת יונים תלויה על חוט חשמל. עמית מדבר על מפגש בין מושגים בין נאיביות וקדושה, בין ארציות ורוחניות. מידד גוטליב מציג קבוצת פילים וחושף דימוי בתוך דימוי. הקרבה בין הפילים מייצרת דימוי נוסף שאותו מתאר גוטליב "פילים שיוצרים צורה של לב בחדק שלהם".
הקטגוריה שנקראת 'חפץ או מקום' עוסקת בסמלים ומטאפורות. אלה הם עבודות שבהם מקום או חפץ טעונים מעבירים סיפור, רגש וחוויה שקשורים באדם קרוב, ביחסי קרבה, במחוות של קרבה ובמצבים של קשר. כביסה על חבל מול שמיים אפורים (בעבודתו של גוטליב) מספרת סיפור על משפחה, על אנשים שחיים יחד. כביסה על חבל כמטאפורה מספרת סיפור של 'חפצים שנמצאים יחד, כרוכים זה בזה וזה ליד זה', וכאשר אלה הם בגדים שאנשים לובשים, הרי שהם יכולים לייצג את האנשים. הבגד מתאר אדם בבחינת הנעדר הנוכח. הכביסה הנקייה שתלויה בחוץ לעין כל רואה, מעוררת אסוציאציה לכביסה המלוכלכת אותה לא נהוג לתלות בחוץ. והרי גם זו מטאפורה שמספרת על יחסי משפחה, על הגלוי ועל הנסתר על המדובר ועל החסוי. גוטליב בחר בכביסה כסוג של הזמנה לקשר ולקרבה, כפי שהוא מצטט מתוך שירו של יהודה עמיחי[31] "התבואי אלי הלילה כבסים כבר יבשו בחצר"..
אמיר לבון מצלם בובה "הבובה ששרדה את הגטו היא שריד למלחמת העולם השנייה והיא שריד למשפחתו הראשונה של סבי יונה גופשטיין שנרצחה בשואה בגטו ורשה" (אמיר לבון). דימוי של חפץ או מקום הם מטאפורה, הם דבר אחד שנושא עמו רעיון על דבר, זוהי תחבולה לשונית או ויזואלית שנעשה בה שימוש על מנת להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר. אובייקט או דימוי אחד שבאמצעותו האמן מתכוון להעביר מספר רעיונות דרך הקשרים, אסוציאציות ועיבוי.
לבון משתמש בחפץ/דימוי טעון ורב משמעי ובכך מנסה ליצור קשר אל סבו, אל המשפחה ואל הסיפור המשפחתי שהשואה שזורה בו. "אותם בובות או חפצי קדושה ופריטים שאותם הצליחו הניצולים לשמר מכל משמר כיוון שאלו סימלו עבורם את יצר השרידה, התקווה וכמובן הרצון להשאיר משהו אחריהם, שריד לחיים שהיו שם". לבון בוחר בובה פולנית בעלת עיניים תכולות ובאמצעותה הוא מבקש לתאר את 'ניצחון החיים על פני המוות… בהיותה הבובה שלעולם לא קפאה" (אמיר לבון). הבובה מספרת סיפור של משפחה, ומהווה גשר שמקרב את העבר להווה, כמו גם את האנשים שבהם נקשר הסיפור.
רונית גורביץ מציירת את home sweet " ", כאשר האותיות והמילים הם תוכן וכצורה. אשר גייבל מציג זוג נעלי בית על שטיח קטן ליד מיטה, עמית יצחק מציג חזית של חנות בשם 'אהרון' כאשר לידה וספה שבה מקום המושב שהיה מיועד לבן זוג, הפך להיות ארגז כלי עבודה. עמית מדבר על טרנספורמציה ביחסים וביחסי משפחה שגורמים לשינויים בסדרי עדיפויות כמו שגם קובעים אותם.
בגוף העבודות האחרון נקרא 'סיפור משפחתי'. אנו מוצאים קבוצת עבודות גדולה שבה היוצר מתייחס למשפחה מסוימת, או לסיפור משפחה אישי וייחודי, או לתפיסת עולם ולאופן שבו הוא רואה או חולם את משפחתו. יוצרים אלה מתארים בצורה, בחומר, בדימוי ובכתב יד אישי – סיפור משפחתי. זה יכול להיות סיפור משפחתי שמלווה בזיכרונות, בחלומות, באישים ובדמויות שהם חלק מהסיפור המשפחתי, הוא נושא עמו ערכים שקשורים לזהות, להיסטוריה משפחתית, לתרבות משפחתית לתנאי חיים, לפכים וסיפורים קטנים, ולמסורות ותרבות שאותם הוא שוזר מפיסות חיים ליריעה רחבה, כפי שעושה מלי אלבז אלמנדין.
אלבז אלמנדין מציירת בשפתה הייחודית אירועים מתוך ההיסטוריה המשפחתית האותנטית שלה. הקשר לסבתא, הערצה לאחותה, הזיכרונות מאחיה הגדול, סודות משפחתיים שעליהם היא מרמזת אך לא מגלה כ"סוג של מטמון" בלשונה. אלבז מודעת ל "פערבין הספקטרום הצבעוני והצורני לבין המשמעיות המוכמנות בשם היצירה – 'תלכו כולם' – לא מובן[….] שכן, שתי המילים "תלכו כולכם"!!!! מתייחסות לאירוע של מטמוניות הלב שלי… כך אני משאירה זאת ברובד הפרטי אישי".
בתוך הסיפור האישי המשפחתי נמצאת גם הילדה הקטנה הזועמת שצועקת 'איפה אתם' ( שם היצירה) "איפה אתם?!!! שאלה שהקונספט הוא אוניברסלי…זועק לעולם המבוגרים…למדינאים…לרשויות שלא טיפלו…לחינוכאים…להורים…ובכלל…כל אותם חסרי יכולת שאינם יכולים לבטא את כאבם… זקנים…פגועים…חלשים…ילדים מנוצלים .. ומחרישים תחת כוחם של החיים. ובתוך כל הכעס… יש תיקווה" (מלי אלבז אלמנדין). אלמנדין מדברת על יחסים בתוך משפחה, כשהיא מתבוננת על העולם שקרוב אליה מתוכה פנימה והחוצה. אלמנדין מחברת זיכרונות, מציאות ורגשות בסוג של פיקטוגרפיה ייחודית, צורת ציור שבה נראה כאילו היא חורזת חרוזים בשרשרת. בדרך זו היא יוצרת מטאפורה ויזואלית שמדברת על קשר בל יינתק ( כמו שרשרת. שרשרת הדורות).
רונית גורביץ מתחקה אחר חיי המשפחה של המנקה הערבייה בביתה "הודה היא אישה ערבייה מטול כרם שעבדה אצלי במשך תקופה ארוכה. הציורים נעשו לאחר שביקשתי ממנה שתצלם את משפחתה עם המצלמה שלי, על מנת שאלמד להכירם. זה נבע מצורך שהיה לי לקיים אתה יחסי גומלין, היא הכירה את כל בני משפחתי ממש טוב, אהבה אותם והם אותה ואילו אני לא יכולתי להכיר את חייה ומשפחתה כלל" (רונית גורביץ). בדרך זו גורביץ מספרת לנו לא רק את סיפור משפחתה של הודה, אלא גם משהו מסיפור המשפחה שלה, משפחה שמבקשת להכיר את האישה שמעורבת בחיי המשפחה והבית שלהם, ובכך מתארת את הערך החשוב של יחסי גומלין וקרבה בין בני אדם ללא מחיצות של מעמד זהות ולאום.
האמן רפי פרץ מביא גוף עבודות שלהם הוא קורא 'משפחה גאה'. האוצר דניאל כהנא לווינסון כותב על האמן ועל עבודתו "נושאי הציורים הם חיי השגרה בזוגיות במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. עבודותיו של פרץ מעלות אל חלל התרבות ואל השיח הציבורי את האמת של החיים כגיי ומערכת הזוגיות בכללותה על כל רבדיה – הרומנים המזדמנים, המין החפוז, הכמיהה לאהבה, שיגרת חיי היומיום והפעילויות הבנאליות הנמצאות בכל זוגיות – בין אם זה בתיאור זוג גברים בסצנה אינטימית בחדר האמבטיה, חדר השינה או השירותים, זוג גברים מגדל תינוק או גרסה הומוסקסואלית ל"גן עדן", ארוחות משפחתיות, עליות ומורדות ביחסים הזוגיים, המורכבות בחיים המשותפים כמו גם שיגרה יומיומית המתחרה בשאיפה למימוש העצמי".
סכום – על התערוכה ועל הצורך בהשתייכות
הדיון ביחסי משפחה וקרבה, בהקשרים השונים ובהיבטים השונים שלו, והנגיעה בו באמצעות תחומי יצירה, כפי שזה מופיע בגיליון הנוכחי, שירה ואמנות חזותית מהדהד אל שורשי הגישה ההומניסטית בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.
לקראת סוף שנות ה- 50 נועדו יחדיו מספר פסיכולוגים אשר ביקשו לייסד אגודה מקצועית שתהייה מוקדשת לחזון יותר הומניסטי וערכי. החזון היה ליצור תיאור שלם של משמעות הקיום האנושי תוך חקירת היבטים של הניסיון האנושי כמו אהבה, תקווה ויצירתיות. בין הפסיכולוגים שנועדו במפגש זה בלט ועמד במרכז אברהם מסלאו[32] אשר פיתח את 'פירמידת הצרכים'.
תאוריית הצרכים מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, והמניעים אותם. צרכים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית המסוימת.
הרעיון שמונח בבסיס תיאוריה זו אומר שקיימת הירארכיה של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות. התאוריה מניחה כי רמה מסוימת של צורך עשויה לבוא לידי מימוש, ואז לא תפעל עוד כגורם המניע את האדם. עם זאת, כאשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה. הרמה השלישית בפירמידה זו היא הצורך בהשתייכות, היא שייכת לצרכים חברתיים. צורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. בשלב הזה האדם לומד להכיר את עצמו ולגבש זהות עצמית. צורך זה בא לידי ביטוי רק כאשר הצרכים הנמוכים יותר הפיזיולוגיים והצורך בביטחון באים לידי ביטוי.
הצורך בהשתייכות נחשב בפסיכולוגיה לצורך אנושי בסיסי ולמניע עיקרי לפעולה. האדם חותר להיות קרוב לבני אדם אחרים ולקיים איתם קשר בעל משמעות שבמסגרתו יקבל מהם אהדה ואהבה. דבר זה מתבטא הן בצורך באהבה רומנטית, הן בצורך בהשתייכות לקבוצה חברתית, והן בקשרים עם צאצאים, קרובי משפחה וידידים.
הדימויים השונים שמופיעים בעבודה זו מדברים על קשרים אלה, כמו שגם עצם הרצון להשתתף בתערוכה מבטא את רעיון הצורך הבסיסי האנושי להיות חלק, להיות שייך. ומתוך התייחסות לגישה ההומניסטית שעומדת בבסיס הבנת הצורך הזה והגדרתו, נמצא שגם לכוח היצירה והדרך לתת לו ביטוי תורם רבות לטיפוח ופיתוח יחסי קרבה.
[1] שייקה פייקוב, השיר בין אדם לאדם.
[2] קאלווינו, א. (1997) הערים הסמויות מן העין.(גאיו שילוני. ת.)ספריית הפועלים הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר. עמ' 20
[3]בנימין, ו. (1991, 1983). יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. ספריית פועלים – הקיבוץ המאוחד, ת"א
[4]מרלו-פונטי, מ. (2004). העין והרוח. בתוך מוריס מרלו-פונטי העין והרוח. תרגום. ע. דורפמן. תל-אביב: הוצאת רסלינג. (עמ' 29 – 81).
[5] גולן, ר. (2002). אהבת הפסיכואנליזה, מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן. תל-אביב: הוצאת רסלינג.
[6] (שם)
[7] Ehrenzweig , A. (1967). The hidden Order of Art. London: Paladin.
[8]צדרבוים, נ. (2012) 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות. בתוך א. הוס; ל.קסן ;ע.שגב (ע'.). ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. (עמ' 221- )248.
[9] סוסיר ד. פ. פרדינן דה סוסיר, קורס בבלשנות כללית. מצרפתית: אבנר להב (על פי המהדורה של שארל באיי ואלבר סשהיי, 1916). הוצאת רסלינג, תל אביב 2005
[10] דרידה, ג. ( 2002) בית המרקחת של אפלטון . (משה רון, ת.) הוצאת הקבוץ המאוחד, –
[11] עמ' 98
[12] שם
[13] מרלו-פונטי, מ. (2004). העין והרוח. בתוך מוריס מרלו-פונטי העין והרוח. תרגום. ע. דורפמן. תל-אביב: הוצאת רסלינג
[14]אקו, א. (2007). פרשנות ופרשנות יתר.(יניב פרקש. (תרג.).הוצאת רסלינג ת"א.
[15]בארת, ר. (2007). הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב.(אבנר להב. תרג.). הוצאת רסלינג. ת"א. עמ' – 44
[16]אקו, א. (2007). פרשנות ופרשנות יתר.(יניב פרקש. (תרג.).הוצאת רסלינג ת"א.
[17]Eisner, E.W. (1985). Aesthetic modes 0f knowing. In E.W. Eisner ED.), Learning and teaching – the ways of knowing ( pp.23-36). Chicago: the national Society for the study of Education
[18]שיינמן, ש. (2002) מחקר מבוסס אמנות: דרכי ידיעה תיאטרוניות. בתוך מסורות וזרמים במחקר האיכותי (ש. צבר בן יהושוע. (ע). הוצאת כנר, זמורה-ביתן. ת"א.
[19] שרה לוי תנאי, בשירה 'אל תכה'
Cederboum, N. (2009) "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the Development of the 'Self' through a "Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University
[21]Cederboum, N. (2010). Portrait: "When drawing himself he grants form to his self" – Creating a self-portrait as an interpretative process in art based research. In Zvika Israel Ed. Can || Israeli Art Magazine. Pp 34 – 37
[22]צדרבוים, נ. (2012) 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות. בתוך א. הוס; ל.קסן ; ע.שגב (ע'.). ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. (עמ' 221- )248.
[23] זלדה (2003) קידוש. בתוך שירי זלדה. הוצאת הקבוץ המאוחד. עמ' – 24
[24]נוי, פ. (1999). הפסיכואנליזה של האמנות והיצירה. תל-אביב: הוצאת מודן.
[25]יונג, ק.ג. (1954).מטרות הפסיכותרפיה. בתוך הפרקטיקה של הפסיכותרפיה. אוסף חיבוריו, לונדון: רוטלדג'/ קנאן פאול. (כרך 16 עמ' 49)
[26] צדרבוים, נ.(2012) "שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש" – ואהבת לרעך כמוך, ציור דיוקן עצמי ומה שביניהם. בתוך א. אזולאי, י. בן פזי (ע.) חמדת – שנתון מכללת חמדת הדרום . הוצאת ספרים 'דעה' מכללת חמדת הדרום. עמ' 91 – 116.
[27] כהן, א. (2003 ) בדידות כגורל. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד ת"א
[28]לוינס, ע. (2010) כוליות ואינסוף, מסה על החיצוניות (ר. איילון, ת.), הוצאת מאגנס. ירושלים
[29]שופנהאור, א. (2001 ) בתוך הגיונות על הפילוסופיה הראשונית .תרגום: דורי מנור, עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב: משכל.
[30]Maslow, A. H. (1963). The need to know and the fear of knowing. The Journal of General Psychology, 68(1), 111-125.
[31] שיר לליל שבת – יהודה עמיחי
[32]Maslow, A. H. (1963). The need to know and the fear of knowing. The Journal of General Psychology, 68(1), 111-125.
