קו האופק הוא קו המחשבה – מקום על הבד

ד"ר  נורית צדרבוים

המאמר פורסם בספר אומנות 'רחל אלקלעי – בין השמשות'. ספר אמנות המציג עשרות שנים של יצירה משל רחל אלקלעי.

בספר מאמר מבוא שעוסק בכלל עבודתה של אלקלעי, ומאמרי פתיחה לשערים השונים בספר.

פרטים ביבליוגרפיים: הספר הופק ע"י אי.סי.יו – ארגון לתרבות בין לאומית ( International Cultural Union), צילום: רן ארדה. עיצוב: עמרי גרוך. תרגום לאנגלית: נעמי ילין.

רחל אלקלעי - בין השמשות / צילום בכריכה
רחל אלקלעי – בין השמשות / צילום בכריכה

פרטים על היוצרת: (מתוך הכתוב על גב הכריכה) "רחל אלקלעי, ציירת וסופרת, בוגרת האווניברסיטה העברית בירושלים בתרבות – צרפת ומדעי המדינה. למדה אצל – דוד משולם ז"ל, דוד כפתורי ז"ל, רחל שביט יעקב וכסלר ז"ל, בוגרת מכון אבני. חברה באגודת הציירים והפסלים  מזה עשרים שנה. יצירותיה מוצגות באוספים בארץ ובעולם. הציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות.

רחל אלקלעי - בין השמשות/גב הכריכה
רחל אלקלעי – בין השמשות/גב הכריכה

"תפקיד הצייר הוא לתחם ולהטיל החוצה את מה שמראה את עצמו – מה שנראה בתוכו"

(מוריס מרלו פונטי –  (Maurice Merleau -Ponty

אתה עובר דרך דלת ברזל חלודה שניצבת על מדרכה ברחוב קטן ולא ידוע, עובר בחלל לא מדי מואר, חסר חלונות, ומוצא עצמך במקום כמו מקדש מעט, מקום של יוצרת שיוצרת מקום על הבד. שום מקום, שהופך להיות מקום.

מה זה מקום? מקור המילה 'מקום' הוא כנעני. הערבי קורא לו 'מקאם' והוא מתכוון לציון בנוף, לאתר, לקבר של  שייח או נכבד, מבנה קטן מאבנים כבדות מכוסה כיפה ולידו עץ עתיק שצמרתו מאהילה עליו. המבנה הקדוש שומר על העץ העבות אשר שומר על המבנה. בעברית משמשת המלה מקום גם כתיאור של האלוהות. ניתן לשער שתושבי האזור ראו בציון בנוף , ב 'מקאם' , במבנה העץ והאבן, פינה שהאלוהות באה שם לידי ביטוי.

דנציגר (1916 – 1977) פסל ואדריכל נוף ישראלי אמר שהנופים הם אמנות והטבע הוא מוזיאון. מכאן אני רוצה להקיש ולהראות את הקשר בין נוף – טבע – אמנות – אלוהות. אינך צריך לצאת ממתחם היצירה של אלקלעי כדי למצוא את השילוב המיוחד הזה. לכל אלה יש מקום על הבד הציור שמולו היא ניצבת. בסוג של ריטואל שחוזר על עצמו אלקלעי בונה את נדבכי הנוף בשכבות של חומר וצבע והופכת את בד הציור שלה ל 'מקום'. השפה  שבה היא משתמשת היא השפה החזותית, הנושא הוא הטבע והנוף – ואלה מניבים מקום שיש בו ממין קדושת היצירה.

ציוריה של אלקלעי מצביעים על נוף כלשהו, במקום כלשהו. נוף שכל אחד מכיר אך בו בזמן הוא אינו נמצא בשום מקום. ביצירתה נוצר תמהיל בין הנופים החיצוניים המוכרים אשר שמשו לה השראה לבין הנוף הפנימי שלה, נוף אישי, שאולי לא היה מוכר גם לה ואשר אפשר לה להתוודע אליו בעת שהוא נוצר בידיה האמונות על גבי הבד והפך להיות נוכח.

נוף - רחל אלקלעי
נוף – רחל אלקלעי

לא בכדי פתחתי את דבריי בהגדרת המילה 'מקום'  ובהדגשת הקשר שבין מקום פיזי למקום שיש בו סוג של קדושה. חוקר התרבות הידוע קנט קלארק (Kenneth Clark ) מתאר את ז'אנר ציורי הטבע במונח 'פולחן הטבע' ומסביר שבמשך כאלף שנים, הדת (הנצרות) הייתה כוח היצירה העיקרי בציוויליזציה המערבית. בשנת 1725 היא שקעה והותירה חלל ריק. אי אפשר היה לאנשים להמשיך ללא אמונה בדבר מה מעבר לעצמם ואז כפועל יוצא,  במשך מאה השנים הבאות, הם בדו לעצמם אמונה חדשה אשר גם אם תיראה בעינינו בלתי הגיונית, תרמה רבות לציוויליזציה. הייתה זו האמונה באלוהותו של הטבע.

אחד המובנים המובהקים למילה טבע מסביר זאת כהתגלות של כח גדול שלא נוצר בידי אדם ואשר ניתן לתפוס אותו בחושים. תפיסה זו בישרה כיוון חדש של רוח האדם. הפילוסוף והסופר ז'אן ז'ק רוסו ( Jean-Jacques Rousseau 1712 – 1778  ) שהרבה להתבודד, מצא שסוד הקיום מצוי ברגעי הזיכוך המיוחדים בהם איבד כל תודעה של אישיות עצמאית. רגעים אלה היו מבחינתו "סדרה של רגעים הנתפשים בחושים" ומגלמים את רוח האדם, אולי טבעו האלוהי.

סדרה של רגעים הנתפשים בחושים היא הדבר המתאר את גוף היצירות הכולל של אלקלעי. תערובת של חושים שבהם חוש המישוש, הראייה, והריח יוצרים סינסתזיה המאפשרת לשלב בין חושים ובדרך חוש הראייה לשמוע גם את חש הרוח, גלי הים, קולות ההד החוזר בוואדיות ואף את קולן של אבנים המתדרדרות במורדות ההרים. את אשר אלקלעי תפסה בחושיה ואף בצעה באמצעותם, אנו מוצאים בציור שנותר כאובייקט המכיל ומעביר אותם הלאה לצופה.

אלקלעי מפיקה תיאור של טבע ומייצרת מקום של נוף  כתוצאה מהאופן שבו היא מתמזגת עם בד הציור, עם טבעה שלה ועם מראות טבע שספגה. ביראת קודש, יוצרת כמו בוראת מקום חדש – ישנו שאינו. הטבע של אלקלעי מהדהד לטבע שמתאר גתה (1749 – 1765- (Johann Wolfgang von Goethe "הטבע אינו מראה הדברים, אלא האופן שבו הדברים פועלים ללא כל התערבות מבחוץ". אלקלעי מייצרת נופים שנראים מוכרים לכאורה : ים – הר – שדה – שביל, אך אין אלה נופים שניתן להצביע עליהם כמקום פיזי, אין אלה מקומות בהם צפתה בזמן ציור או למטרת ציור. אלה מקומות שעלו אליה מתוך התבוננות מעמיקה פנימה אל נופי נפשה. ואז, ברגע שהציור עלה על הבד, הפך להיות מוכר וידוע לה עצמה –  נוצר על הבד ציור של נוף, אותו מקום שמקורו בתוכה.

"המקום אשר אתה דורך עליו קודש הוא" אומר ה' למשה ליד הסנה הבוער. כפאראפרזה לפסוק אלמותי זה אבקש לומר שהנופים שמשמשים השראה ונקודת מוצא לאלקלעי הם נכס מקודש המצוי בזיכרון החזותי והרגשי שלה, וכך ביראת קודש היא גם משרטטת את קווי מתארם. זה המקום שבו היא חיה, נופי הארץ הפיזיים והערכיים. אלה בעבורה נופים מקודשים שהגיעו אליה מן החוץ חדרו אל הפנים ובהמשך הפכו להיות תמהיל ומטאפורה למצבים נפשיים. נופים כמושא כללי בציוריה אינם רק הנוף הפיזי שמקיף אותה, אלא גם הנוף הרגשי, התרבותי, החברתי, ההיסטורי והמורשתי. כל אלה מתנקזים אל תוך נחלי הצבע הפורצים אל הבד בתנועות האינטואיטיביות שמנהלות שיח כמו ריקוד עם תנועות מחושבות. אינטואיציה וספונטניות המתועלים בשׂוּם שכל.

נוף הוא דיוקן, ודיוקן הארץ כמוהו כדיוקן האדם שהרי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" כפי שאמר המשורר (שאול טשרניחובסקי). גוף העבודות "ארץ חלב ודם" – זה שמם הכולל. אלקלעי אינה טועה, אתה זוכר וחושב 'דבש' אלקלעי עוצרת את שטף המחשבה האסוציאטיבית שלך ואומרת 'דם'. אלקלעי יוצרת על בדים גדולי ממדים כמו מבקשת לסמל בו זמנית מרחבי ארץ, כמו גם את מרחבי ארצות הנפש הבלתי מודעת שלה. שם היא מייצרת משטחי צבע במשיחות מכחול עזות ורחבות, נוף שלא תמצא אותו מתחת לחלון ביתך, אולי גם לא על המפה, אבל אתה יודע שהוא נמצא בכל מקום. התנהגות של טבע.

על רקע נוף מופשט אמורפי ופראי, היא מניחה פירות שופעים מוגדרים ומדויקים. אלה מסמלים "את המתיקות והשפע" (אלקלעי) ואילו האדמה שברקע "קשוחה. אדמת טרשים מיובשת" (אלקלעי). מרמזת ומזכירה לנו אלקלעי את אמירתם הקשה של המרגלים "ארץ אוכלת יושביה" והיא מציירת על רקע נוף סוער במקום בלתי ידוע, טבע דומם. תנובת הארץ הצומחת בציור על אדמה קשה, מקנה לציורים אלה ממד סוריאליסטי.

נוף ופירות - רחל אלקלעי
נוף ופירות – רחל אלקלעי

הרימון – מין אחד מתוך שבעת המינים שבהם התברכה הארץ –  מסמל את החלב ותנובת הארץ אך בו בזמן, בשל צבעו והאופן בו הוא מבוקע הוא מסמל דם, ואולי גם את כלי הנשק הצבאי 'רימון'. במפגש שמתקיים על הבד, על רקע נוף מבועת משהו מתגלה דיכוטומיה בין סגנון מופשט לנטורליסטי, בין טבע נוף לטבע דומם, בין חלב ודם, "מפגש בין הפירות השופעים לאדמה הקשה, המציאות הקשה" (אלקלעי). ובין לבין מתנהל דו – שיח חשאי בין שניים מהאבות המייסדים של סגנונות ציור שונים – טרנר וסזאן, האחד צייר של נופים וצייר של טבע דומם על ( סזאן צייר גם נופים)  השני צייר של נופים. אלקלעי מרמזת באופן זה על מקורות ההשפעה עליה, ותוהה מה תעשה בעתיד עם  'צידה' זו אותה נטלה עמה.

פירות ונוף - רחל אלקלעי
פירות ונוף – רחל אלקלעי

הצייר האנגלי ויליאם טרנר ((William Turner 1775 – 1851 נודע בעיקר בזכות ציורי הנוף שפיתח בהשראת ציירי הנוף ההולנדיים לפניו. טרנר התמקד במשחק האפקטים השונים של האור ונחשב למייצג הזרם הרומנטי באנגליה. בתחילת דרכו נהג להתבונן בנוף הסובב אותו ולרשום צמחייה ונופי הר. עם השנים עבר לצייר באורח חופשי וכתמי יותר כשהוא מושפע ממזג האוויר הערפילי והגשום שאפיין את ארצו ומהטכנולוגיה המתקדמת. על אף שהסכים ואף השכיל לצייר בסגנון שהיה מקובל בתקופתו, מעולם לא איבד את הבנת הטבע האינטואיטיבית בה ניחן. הוא הכיר את תופעות הטבע ובטא ביצירתו זיכרונות של רגעי אור חולפים – זריחות, סופות וערפילים מתמוססים. טרנר שכלל גישה חדשה לציור אשר הובנה רק בימינו. גישה זו התבססה על הפיכת כל דבר לצבע בלבד: האור צויר כצבע, תחושות מהחיים בוטאו אף הן בצבע. ציוריו של טרנר מתארים מאבקים בין כוחות הטבע. הצבעים מתמזגים, האווירה מטושטשת, סערות או שריפות מתרחשות בטבע. את כל אלה ניתן לראות כמטאפורה למצוקתו הנפשית. ציורי הנוף של טרנר ומסורת הציור שפיתח ניכרים בתשתית עבודותיה של אלקלעי ומהווים סוג של אבני יסוד ואשר עליהם היא ממשיכה לבנות את הבניין האישי והייחודי שלה.

"אני לא מתבוננת. אני עומדת מול בד לבן ולא יודעת מראש מה אני הולכת לצייר" אומרת אלקלעי ואינה מתבוננת על מודל או נוף כל שהוא. מסורות קלאסיות בעבר, ובמקרים רבים גם כיום, שמות להן למטרה להביע תלת ממדיות, ייצוג המציאות, אשליה של מציאות, חיקוי של המציאות, פרספקטיבה ועומק. היחס לצבע כמדיום שמייצג את עצמו נחשב בעבר לבלתי מוסרי, מכיוון שהוא מביא עמו תחושה ישירה ש "יוצרת רושם בלתי תלוי בזיכרונות המסודרים המהווים בסיס למוסריות", כך מסביר חוקר התרבות קנט קלארק. אלקלעי מייצרת בציוריה קודים מוסריים אחרים, כאשר מדובר בצבע ובשפת הציור וממירה את הצבעוניות הנטורליסטית בצבעוניות אחרת, סימבוליסטית, רגשית – לכאורה אלה הופכים את ציורי הנוף שלה לציור אחר, ולמעשה היא מצליחה להותיר בצופה תחושה שעדיין מדובר בנוף, נוף מוכר.

ללא שם - רחל אלקלעי
ללא שם – רחל אלקלעי

רוסו אמר: "אני מרגיש משמע אני קיים."  טרנר ביטא זאת בציורים ואלקלעי ממשיכה לתת ביטוי לגישה זו כאשר היא ניצבת מול הבד הלבן. בדומה למאטיס (1869 – 1954 Henri Matisse ) שאמר "אני לא מצייר את הדבר אלא את הריגוש" כך גם אלקלעי, מתבוננת פנימה אל המראות בתוך נופי נפשה ומאפשרת לתמונות אלה לצאת דרך תנועת היד – העין – הגוף. אלה הן משִׁיחות מכחול המְשִׂיחות את נפשה מהפנים אל החוץ. אלה הם הקיום והממשות של אלקלעי, להרגיש ולתת לזה ביטוי חומרי. זוהי אמת אשר אותה היא חושפת באמצעות חושיה האופטיים. ככל שציוריה פחות ברורים כך הם מבוססים יותר ויותר על טהרת הצבע, ובשל כך הם מוסרים ביתר חיוניות תחושת נאמנות מוחלטת לטבע. זוהי קדושת המקום על פי אלקלעי, אמת פנימית המעוגנת בצורות מוכרות שנבנו מחדש על ידיה, כאשר החומר (המדיום) אמון על העברת התדרים החווייתיים, הרגשיים החושיים, וכף הבנאים שלה הם הסכין והמרית (שפכטל).

גדעון עפרת, במאמרו ,פיגורטיביות הסתכלותית (2013), טבע את המונח 'ציור הסתכלותי' כאשר ביקש לתאר ולהגדיר ציור אשר לדעתו אינו ריאליסטי וגם לא נטורליסטי, מצד אחד ומצד שני הוא גם וגם. הוא מציע 'פיגורטיביות הסתכלותית' ומסביר שלמושג הסתכלותיות יש שלוש פנים בו זמניים. האחד חושי, כאשר הכוונה היא להסתכלות כהתבוננות, כמבט. השני, הסתכלות כבחינה חקרנית (במובן של "החשוד נשלח להסתכלות") והשלישי, הסתכלות כתהליך הכרתי – מיסטי. במובן של הקונטמפלציה האפלטוני.

שני הממדים הראשונים, על פי עפרת, מבוססים על חוש ההתבוננות. זה מצב שבו האמן מרוכז באקט המבט במטרה להפיק את מירב הנתונים מהמושא בו הוא מתבונן – אדם, נוף, טבע דומם. זהו מעשה ההתבוננות שעבורו מגייס אמן ההסתכלות את עינו ואת ידו. הצייר מפקיע את העצמי, את הידע ואת כל שאר העולם שאינו מעורב במרחב ההתבוננות המסוימת כדי להישאר הוא עצמו עם מושא ההתבוננות שלו. השילוב בין המבט ובין החקירה מעלים את תהליך הציור לדרגה גבוהה יותר, זו הקונטמפלציה הגובלת בחוויה דתית. אפלטון מסביר שזוהי דרגה גבוהה להתעלות הנשמה אל האידיאות הגבוהות, זוהי צורה של ביטול עצמי והתמסרות מוחלטת של האמן לדבר הנצפה. אלה הם רגעים שעל אף שמדובר בדבר חיצוני שעליו מתבונן האמן, הוא מכוון כל כולו פנימה כאשר הנפש "מכבה בתוכה את תודעת עצמה ושוקעת בהתבוננות 'בו' "(אפלטון).

מה, אם כן, בין זה ובין ציוריה של אלקלעי? שהרי היא כפי שהיא מעידה על עצמה וכפי שציוריה מעידים אינה עוסקת בציור ריאליסטי ואינה מתבוננת במושא חיצוני כל שהוא. הציירת מתבוננת נכוחה אל הבד הלבן הריק, בחדר סגור ומובלת על ידי ידה הפועלת, עיניה צופות במה שנרקם לנגד עיניה וכל זה נקרא כפרשנות למראות המופשטים של נפשה פנימה. אלה לובשים צורה ומתגלים כתמונות מוחשיות, מראי נוף שכוח קיומם תלוי בתנופת היד, בתמהיל הצבע, בחוק המבנה והופכים אותם ליש.

על בסיס המונח שטבע עפרת אני מבקשת להציע את המונח 'ציור הסתגלותי' אולי בכלל, וביחס לציוריה של אלקלעי בפרט. אלקלעי מתבוננת בסובב אותה ובנופים הנקרים בדרכה, כתהליך של חקירה אשר מתנהלת במודע ושלא במודע. נופים אלה חדורים ויצוקים בתוככי נפשה ומקובעים בתודעתה. נוף ארצישראלי – הרים, גאיות, ואדיות, מדבר, ים דומם או שמים. הרבה צהוב על גווניו וכחול חיוור של ים. אלקלעי עסוקה בהסתכלות, וכל פעולתה בזמן עבודת הציור מתבססת על מצבים ושלבים שונים של הסתכלות. שלב אחד של הסתכלות וחקירה מלווה את הציירת כל הזמן. אלה הן הסתכלויות וחקירה המייצרות נתונים אתם היא מגיעה אל אקט הציור כשהם מובְנים ומוכנים בתוכה. נופים אלה מוכנים בתוכה כמאגר מטאפורות והיא ממשיכה להתבונן בהם כמראות (בתרתי משמע) בנפש ושל הנפש. לפיכך, הסתכלות זו יכולה להתפרש כקונטמפלציה, באופן שאותה מתאר אפלטון.

אלקלעי יוצרת מתוך החומרים הפוטנציאליים של המציאות שלה. חוקרת האמנות טרס צוקרמן רחל מתארת שלוש קטגוריות של החומרים הפוטנציאלים העומדים לרשותו של האמן; חומרי היצירה הפיזיים (צבע, אבן, נייר וכו'), חומרי התוכן – הנושא או המושא להתבוננות, וחומרי הנפש – רגשות, חוויות, דמיון וכו'. אופני השימוש בשלושת יסודות אלה, המינון שלהם וההדגשים, הם אלה שיוצרים את אופי היצירה של האמן, את שפתו הייחודית ואת סגנון יצירתו. אלקלעי מסתכלת ולאחר מכן מסגלת את המראות שאצרה בתוכה, למראות חדשים. מסגלת מציאות חיצונית למציאות פנימית ומחזירה אותו לעולם החיצוני. אצל אלקלעי הבד מסתגל אל נופיו ומרקמיו החדשים, המראות הפנימיים מסתגלים למראות נוף מקומיים, החומרים מסתגלים לתנועות היד שלה. הציור של אלקלעי הוא הסתכלות והסתגלות.

ניתן לחלק את האמנים, אלה שהקדישו את עצמם לביטוי אמנותי, לשני מחנות מובחנים למדי, כפי שמסביר שארל בודלר (Charles Baudelaire 1821 – 1867 ). המחנה הריאליסטי, ניתן לכנות אותו פוזיטיביסטי, האומר " רוצה אני לייצג את הדברים כמות שהם, או כפי שהם עשויים להיות, בהנחה שאני אינני קיים", תבל ללא אדם. אלה הם אמנים שמבטלים עצמם מפני הנושא, המושא וגם המדיום. המחנה האחר הוא של אותם אמנים בעלי הדמיון האומר "ברצוני להאיר את הדברים בנפשי ולהשליך את בבואתם על נפשות אחרות". דומה שגוף עבודותיה של אלקלעי שייכות למחנה המבקש להשליך את בבואתו על נפשות אחרות, כמו גם על נופים, בהנחה שציורי הנוף, המופשטים, הם מטאפורות לסיפורים המספרים ומציירים את נופי הנפש.

בתערוכה מוקדמת של אלקלעי, 'נופים שזוכרים', מביאים אוצרי התערוכה את דבריו של תיאורטיקן האמנות דיוויד פייפר המסביר שיכולתו של האמן לתפוס את הנוף ולארגן אותו במערכת צורות בעלות משמעות הנקשרות זו בזו, תלויה במידה רבה ביכולתו של האדם להשתלט על סביבתו הטבעית. במילים אחרות, ניתן להסביר זאת כסוג של עשיית סדר בכאוס. להפוך את המראות ואת התחושות לצורה חדשה ואחרת. לברוא יש מיש. אלקלעי שואבת מסביבתה הטבעית החיצונית ומארגנת אותה מחדש אחרי שעברה סוג של עיבוד בסביבתה הפנימית בתיווכה של שפת האמנות, שפת החומר והצורה.

ממד ההסתכלות, ההתרשמות, ברוח האימפרסיוניזם הופך לממד של סיגול והסתגלות, ביטוי אישי ומבע ברוח האקספרסיוניזם. מראות אור, תנועות אוויר, אדמה שטוחה הרים מתרוממים, גלי ים רוגעים או סוערים הופכים להיות נופים עתירי מבע כשהם נעים על קו התפר שבין מוחשי לדמיוני בין חומר לחומר ומשמשים מטאפורה לסערות המתחוללות בנבכי נפשה של אלקלעי, מבעבעות במצולות תת המודע תוך שהן מעלות שאלות על הקשר שבין הנוף ובין פסיכולוגיית המעמקים (Carl Gustav Jung 1875 – 1961 ) – של היוצר כמו גם של הצופה. דומה שאלקלעי עוקבת אחר "מצבי הרוח" של הטבע, ואנו שואלים, מבלי שנהיה חייבים להשיב על שאלה זו, אילו מצבי רוח? איזה טבע? זה שבחוץ או זה שבפנים?

זוהי תחושת המסתורין שמייצרים ציוריה של אלקלעי. שכבות של חומר, צבע, מרקם, תנועה, נפגשים, נפרדים, עולים ויורדים חותכים את קו האופק, תוחמים אותו, מפגישים בין קו וכתם כמו בין הר לגיא. מתקבלת התחושה שהנוף הוא לכאורה קרום שָׁלֵו שמתחתיו מבעבעים ורוחשים הסודות האינטימיים ביותר של הבריאה: הנוף כשם כולל למפגשים טופוגרפיים של אופק, ים, שמים, נהר, מישור, הר, עמק, מזג אוויר, אור, חילופי העונות, כל אלה מתרגמים בתודעה שלנו הן לאימות יצר החיים שלנו והן להכרה בזמן המוגבל שהוקצב לנו בחיים.

המאה ה-20 העלתה על נס את ההבעה באמנות וראתה בה ערך כשלעצמה. חוקר האמנות אוסקר פפיסטר (Oscar Pfister) מבקש להסביר את הבסיס הביולוגי והפסיכולוגי של האקספרסיוניזם באמנות ואומר "האקספרסיוניסט רוצה ליצור את המובן הפנימי של הדברים, את נשמת הדברים […] האקספרסיוניסט יוצר מתוך עומק הדברים, מכיוון שהוא התנסה באותם עומקים. לצייר מתוך עצמו ולצייר את עצמו פירושו ליצור את הטבע המהותי של הדברים, את המוחלט. האמן יוצר כפי שהאל יוצר, מתוך האני הפנימי שלו".

ציינתי בראשית דבריי והצבעתי על ה'מקום' המיוחד שאלקלעי בוראת, עתה אוסיף על כך ואומר יוצרת חיים. צבעים וחומרי יצירה, המתלכדים לחומרי המראות, נמזגים עם חומרי הנפש, מפיחים חיים בבד הלבן המשמים והריק ויוצרים ערגה נסערת לפעמים, שקטה לעתים, לנוף בראשיתי שכמעט אין בו אדם. למעט דמות אדם או ציפור מעשה 'רדי מייד' שאותו מייבאת אלקלעי גזור ומודבק, זר ומוכר. חותכת הוד הקדומים של נוף בראשיתי בשום מקום שהוא מקום, ובכך מעצימה דווקא את תחושת הבדידות הקיומית אולי, האוניברסלית, נחלתם של יצורי אנוש.

פורמטים גדולי ממדים, ארץ רחבת ידיים, נופי מדבר ים ושמים. אלקלעי יוצרת מחומרי המציאות הפיסיים, אדמה, חול, צבע, מים. אלה משמשים עבורה חומר ליצירת צורה שהיא סמל לתוכן. החול הפיזי, שמסמל את חולות המדבר או לחילופין הים – הופכים להיות קודש בהיכל הנופים המצוירים. כך הופך להיות חול כסימן – מסמן ומסומן.

איתמר לוי, מבקר אמנות, שואל בשיחה שאותה הוא מנהל עם האמן לארי אברמסון, "מה זה בכלל ציור? וקובע בגוף שאלתו שהמודעות למדיום גוברת והדגש, להרגשתו, עובר כל הזמן מן התוכן של הציור להסתכלות על הציור עצמו כעל אובייקט: לבחינת שפת הציור כשלעצמה, ולא לשימוש בה כשפה המתארת מציאות מחוץ למסגרת התמונה. הוא מסכם את דבריו בהכרזה או בסוג של הבנה האומרת שבגישה הרשמית לתולדות הציור המודרנית קיימת הפרדה ברורה בין צורה לתוכן. הצורה, כך נראה עומדת במרכז. בהיפוך לשאלה זו ניתן לשאול את השאלה המבקשת לדעת האם תפקיד של האמן ושל האמנות להעתיק את המציאות, לחקות אותה וליצור סוג של אמת צילומית.

היוצרת אלקלעי נמצאת, לדעתי, בתווך בין שתי קביעות אלה, ולא ממקום של מבוכה או חוסר נקיטת עמדה, נהפוך הוא. ציוריה של אלקלעי באים משום מקום לכאורה, כלומר, לא מתוך סביבה ידועה שנמצאת על המפה, ואז מייצרים מקום. שפת הציור ויצירת הנוף המדומיין מעבירים תחושה של ציור מופשט, אך אני טוענת שזהו מופשט שלוקח אחריות. מופשט שמבוסס על חשיבה מבנית, חוקיות וקומפוזיציה. מצד אחד ציורים אלה מתארים התפרצויות צבע סוג של "לבה רגשית" (אלקלעי) ובו בזמן יש מבנה והגיון של קווים ,צורות, משטחים ונפחים.

החושים והרגש, הספונטניות והאינטואיציה בוחרים בחומר ככלי ביטוי, ואלה באורח כלשהו מסתדרים על הבד באופן סדור ומאורגן. על כך יאמר קנדינסקי (1866 – 1944(Vassily Kandinsky  שמאחר והיצירה קיימת באורח מופשט לפני שהיא לובשת צורה וחומר הרי ש "כל האמצעים טובים להגשמתה, ההיגיון והאינטואיציה כאחד".

אלקלעי מודעת למשמעויות של שפת הציור – צורה וחומר – ועושה בהם כבתוך שלה  'ציור הסתגלותי' (מסתכל פנימה והחוצה ומסתגל), ציור שבו נוף מדומה לכאורה מסתגל ונבנה מתוך נופי הנפש תוך שהוא משתמש בחומרים הפיזיים הפוטנציאליים של המציאות בזמן אמת. הצבעים שמונחים על הפלטה, החומרים שנמשחים, ונמתחים, מעובדים בחריטות בקווים ובכתמים אמורפיים. ולעת סיום נוצר מבנה שבו אתה יכול לומר יש ואדי, יש הר, יש ים, יש גיא. אינך יודע היכן הוא בדיוק, ואתה יודע שהוא בכל מקום.

בציוריה של אלקלעי אין אנו פוגשים את הצבע בתפקידו הקלאסי והמסורתי. הוא אינו הצבע שתפקידו להיות "שקוף" (ללא קול ואופי משלו) לכפוף עצמו מול המציאות ולהתמסר לנושא המצויר עד שמושא הציור ייראה כאילו הוא הדבר עצמו. בציור של אלקלעי הצבע אינו מימטי. כישוריה האמנותיים של אלקלעי אינם נמדדים ביכולת לתעד את המציאות ולהעתיקה, אלא ביכולת לברוא מתוך מציאויות שונות (חיצונית ופנימית) מציאות חדשה שמרחיבה את פני העולם, את המבט ואת התובנות ביחס ל 'איך' הדברים נראים, ול 'איך' אפשר להראותם עוד.

התפרצות "לבה רגשית" (אלקלעי)  – להגיע אל הבד הלבן אל הלא ידוע עם נכסי הלא ידוע ולהפוך אותם לידוע. כאשר הידוע הזה הוא הנראה החדש, הציור שנולד, הנוף שנברא, סיפור אישי חדש שנלכד אל תוך הצורות והחומר שהתארגנו על בד הציור. לא נכון יהיה לומר, ברוח דבריו של לווי שהצורה דחקה את התוכן, שהחשיבות היא רק של האובייקט הפיזי, קרי ציור על חומריו וצורותיו החזותיות. גם לא נכון יהיה לומר שיש כאן התבוננות במקום מסוים שמבקש לייצר את אקט ההצבעה וההנכחה, כלומר תיעוד ושיקוף של מציאות. כן נכון יהיה לומר שהתכנים של אלקלעי, שאותם היא מספרת באמצעות שפת הציור, החומר, הצורה על כל המשתמע מהם הם 'מקום'. כפי שציינתי בראשית דבריי. מקום פיזי- נפשי-מיסטי, או כפי שאמר סזאן (שאתו מתכתבת אלקלעי בראשית דרכה בדימויי הפירות) "הצבע הוא המקום שבו מוחנו והיקום נפגשים", אלה הם רגעים מופלאים ששמורים לציירים, אלה שיודעים לראות את מה שנמצא סמוי במעבה הדברים הגלויים כפי שאומר הפילוסוף מוריס – מרלו פונטי (Maurice Merleau -Ponty  1908- 1961).

אלקלעי לכאורה אינה עוסקת באמת כלומר, אינה מנסה להביא אמת צילומית של מקום נתון וידוע. אך לדעתי ציוריה של אלקלעי דווקא מביאים אמת. אמת של אמן. הפסל רודן (Auguste Rodin – 1840 – 1917 ) הגה ואמר "האמן הוא הדובר האמת והתצלום הוא המשקר, שכן במציאות הזמן אינו עוצר מלכת". התצלום משמר את פתיחתו של הרגע שמהלכו של הזמן סוגר מיד. הצילום למעשה הורס את המטמורפוזה של הזמן. הציור הופך את הרגעים האלה, שנסגרו על ידי הצילום, לנראים. הציור מרחיב את חלון ההזדמנות של הזמן, פותח אותו לרווחה ומביא אמת שהתצלום אולי הסתיר. אולי.

הפילוסוף מוריס – מרלו פונטי מפתח רעיון זה ומסביר שהציור לעולם אינו לגמרי מחוץ לזמן, שכן הוא תמיד בתוך הגשמיות. לכן, הציור שאינו מבקש להביע אמת צילומית הוא האמת –  אמת גשמית וחיה. הצילום הקפיא את הזמן, עצר אותו ונשאר מחוצה לו. הציור חי בתוך הזמן, כל הזמן, ולפיכך הוא הוא האמת. זו האמת של אלקלעי, הציור הגשמי החי והנושם שלה כשם שהוא חלק מהזמן הוא גם מעל הזמן ומעל לכל מקום. כך היא נישאת על גלי הציור כמו אומרת אני מציירת כדי להגיח.

אלקלעי עובדת בסדרות. האמירה שמפעפעת מתוכה ומבקשת לצאת אל מרחבי הבד, אותה צעקה שקטה, או לחילופין צעקה שאינה מבוטאת, יותר ממה שהיא רוצה להיות, היא רוצה להתהוות. דומה שתהליך היצירה הוא אקט מקודש אצל היוצרת. זוהי חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ויחד עם זאת מולידה את יכולת הכרת הנראה דרך אקט הגורם לנראה להופיע על פני הציור, כפי שמסביר זאת הפילוסוף מוריס מרלו פונטי בחיבורו על 'העין והרוח'.

פנים רבות לו לתוכן המתגלה בציוריה של אלקלעי. התוכן הגלוי ברוב המקרים, נוף גיאוגרפי סביבתי – מדבר, הר, ים, שמים, עץ. אך בו בזמן דימוי הנוף, משמעות המדיום והאופן שבו המדיום מתנהל עם עצמו על מתחם הבד, מספרים סיפור נוסף. מהו?

זמן הציור, במפגש המיסטי והריטואלי הזה של ציירת מול הבד הלבן, שלכאורה אינה יודעת מה הולך להיות, הוא בדיוק אזור הדמדומים, אותו מתאר הפסיכיאטר ויניקוט (1896 – 1971 Donald Woods Winnicott) כ 'מרחב פוטנציאלי' וכ 'סביבה מאפשרת'. זה המקום הנפשי 'אזור דמדומים' המאפשר לתכנים שחבויים במעמקי תת המודע, לעלות, להתגלות ולהיחשף. אך מה שנולד על בד הציור באותו זמן מיוחד מביא עמו חשיפה חלקית בלבד, חשיפה לכאורה. שעת הציור, תופעת הציור, התהליך ושפת הציור הם הרשת הלוכדת את תכני תת המודע החבויים בדרך כלל, אלא שבאופן מתעתע גם מה שכבר התגלה, נשאר סמוי. כפי שמתאר זאת המשורר רילקה (Rainer Maria Rilke  – 1875 – 1926‏)  בדבריו על יצירתו של רודן "זהו מדע חרישי, המעביר ליצירת האמנות את הצורות של הדברים הנותרים חתומים". נותרים חתומים אמר.

אלקלעי בציור הנופים שלה מתארת בשפת הצורה והחומר את נופי הנפש. ההגחה של חומרים אלה על בימת הציור בשפת הציור אכן מצביעה על קיומם אך אינה חושפת את תכנם. זו דרכו של סמל כפי שאומר לאקאן (Jacques Lacan -1981 – 1901 ) לפיכך הציור נתפש כטקסט פרשני, כתוצר שמפרש מציאות ובו בזמן הינו גם תוצר הטעון פרשנות (טרס – צוקרמן רחל).

יכולה אלקלעי לומר שהציורים השקטים שבחרה ליצור מבטאים את "השקט שאחרי הסערה", או שלהבדיל, הציורים הסוערים אומרים "הרי אי אפשר לצעוק בשקט" (אלקלעי) ושמסת ציורי הים הנושקים לשמים הם לדבריה "הים שבתוכי". אי אפשר שלא להתייחס לצבעוניות ה"לבה הצהובה המתפרצת" בסדרת הציורים הצהובים "כחום היום". אלה הם ביטויים ציוריים ומילים המצטרפים לסימפוניית המטאפורות הקיימת בציוריה אם במילה אם בצורה – רוצה לומר, מצבי נפש, מצבי רוח – טבעה של אלקלעי – טבע האדם. מסת הצבע הצהוב בציוריה ולחילופין הכחול וביניהם ציורים עתירי צבע, רישומים או אקוורלים – כל אלה בין אם מתלוות אליהם מילים או  צורות וחומר – הם לעולם מטאפורה וכדרכה של מטאפורה היא מופיעה בצורה אחת ונושאת עמה ובתוכה משמעויות עומק נוספות.

ציוריה של אלקלעי אינם מצוירים על פי נרטיב שהוא אימננטי ביצירה עצמה, נרטיב נתון שמעניק ליצירה תשתית רעיונית, שהרי זה טיבו של הציור הקלאסי. ציוריה, כחלק מתרבות הציור המודרני הם טקסט פתוח שבו הנרטיב מגיע מבחוץ ועל כן הוא תלוי בפרשנים ובתיאורטיקנים. הם אלה שבאמצעות המדיום המילולי יוכלו להעניק משמעות למדיום החזותי. לפיכך, אפשר לראות את ציוריה כסוג של כתב חידה, מרהיב, מסקרן, מעורר, שחופן בתוכו סיפור אשר פנים רבות לו.

אכן, הסיפור האישי של אלקלעי אינו מעניינינו כאן. גם לא נבקש לחלץ אותו מתוך הציור. אנו כן מבינים שעולמה הפנימי הוא מאגר ומבוע שמוצא את ביטויו בגופי עבודות, נופי עולם, נופי אדם. טבע האדם, ובכך אלקלעי הופכת להיות הקול, עוד קול המספר על טבע האדם. פרשנית של מציאויות, המרחיבה את תמונות העולם ויוצרת עוד מבט עוד מקום ועוד חותם.

 שערים:

שער ראשון: "מה לך הים כי תנוס" (תהילים קי"ד) –  חומר ורוח

מתוך ציורי ים - רחל אלקלעי
מתוך ציורי ים – רחל אלקלעי

"הים שבתוכי" (אלקלעי) עולה על גדותיו ומתפשט על בד הציור לכל עבר. משטחי צבע גדולים שמאום לא קורה בהם לכאורה, אך למעשה העין משוטטת ואינה מוצאת רגע דל. זירת הים היא שירת הים, שירה חרישית של גלי הנפש מקופלים בין נגיעות צבע המתמזגות ברכות זה בזו. מונוכרומטיות שאליה מתגנבים גוונים ותת גוונים פאסטליים ומרקמים המפעפעים ומבצבצים כאילו צמחו מתוך הבד יחד עם שיני הזמן. הים הוא החול, כחומר מרקמי והחול הוא ים.

בגוף עבודות זה הציור כולו הוא ים ושמים המשתקפים אלה באלה לאורך ולרוחב. הים משמש מקור השראה, דגימה של ים ושמים ללא הבחנה בין "המים שלמעלה למים שלמטה" (בראשית א'). ציורי ים ערפיליים בנוסח טרנר שיש בהם השתקפויות, עננות רכה וערפל. קצף הגלים המרומז מטפס מעלה ורכות העננים יורדת מטה, אלה מתמזגים באלה ללא גבולות. טבע הים שנוצר על הבד, הוא בבחינת טבע חדש, מרחבים אינסופיים של ים שקט שזורם לכל עבר, עולים על גדותיהם מבד לבד והופכים להיות חלקי השלם הסינרגטי.

חלוקת שטח נוסח ציורי הנוף הרייזמני (אורי רייזמן) שדוגל בגישה האומרת "אל תדגדג את הבד, ציור בנוי על משטחי צבע". מעברים דקים ורגישים שמייצרים עומק, וגובה. מופשט הנגזר מתוך מציאות שהותירה את עקבותיה. קו רוחב סמוי מרמז על אופק, קווים מפותלים מסמנים מפגשי ים יבשה, חול ומים.  עצמים נוספים כמו מבנה, בית, עץ, דמות, ציפור, שמש ,מוצפים באור הישראלי כשהוא קר, לבן, כחלחל, אפרפר – וגווני ירוק וסגול מרצדים בו. ים שקט ללא סערות בבחינת "השקט שאחרי הסערה" (אלקלעי).

שער שני: "השמש לעולם אינה רואה את הצל (" לאונרדו דה וינצ'י)כתמי אור

מתוך ציורי מדבר ושמש - רחל אלקלעי
מתוך ציורי מדבר ושמש – רחל אלקלעי

נוף ישראלי, אור ישראלי, רוח ישראלית – עולים מתוך סדרת ציורי הנוף 'כחום היום'  שבהם שולט הצבע הצהוב על גווניו השונים ומספר על נופה של  "ארץ מיוזעת", "ארץ לוהטת" (אלקלעי).

הצהוב שמאפיין את מרבית העבודות בסדרה זו זועק כמאיר וקורן מחד וכמייבש וצורב מאידך. ארץ חמה, השמש סודקת את אדמתה ורגביה, הרריה נשזפים, שמיה בוערים. אדי צבע עולים כמו צועקים מהאדמה ומתארים גלי אוויר אביכים.

על משטחי בד גדולים שגם בהם קיימת חלוקה מבנית המציבה את הציור האקספרסיבי המופשט שהתקבל על ידי הנחות המכחול הנמרצות והאינטואיטיביות, פועלים גם היגיון וחוש סדר. חלוקה שמייצרת הבחנה דקה בין הר מתמר, בין נחל מתפתל ולידו קו שמים הנושק לאדמה לוהטת. להט הקיץ בארצנו, מרומז באמצעות צבעי החום והצהוב השמשי.

אלקלעי בונה נוף באמצעות כף בנאים (שפכטל), שכבות עבות של צבע יוצרות מרקם עשיר ומקנות תחושה של מבנה גיאולוגי. אדמה, סדקים, צמחים, רגבים, הר. כל אלה כיד דמיונו של הצופה המתבונן בתמונת נוף אותה מן הסתם ראה בכל מקום, כמו גם אולי בשום מקום. נופי נפש המספרים סיפור של נוף לוהט שנדמה גם כ"לבה מתפרצת" (אלקלעי).

"צהוב הוא צבע ארצי טיפוסי" מסביר קנדינסקי "אין לו עומק רב, הוא משרה אי נוחות, הוא עוקץ, מרגיז, לעתים מעורר תחושת אלימות". בגוף עבודות אלה הצהוב הוא לכאורה נושא הציור, והוא משמש כמטאפורה לתחושת החנק, החום היוקד והאדמה הבוערת מתחת לרגלינו. יותר מדי שמש, בבחינת סיכון. השימוש בצבע הצהוב בגוף עבודות אלה, במינון גדול מאד וחזרה על פעולה זו בציור אחר ציור, על משטחי בד גדולים, הופכים להיות סוג של קריאה עד צעקה, ומתכתבים בדרכם עם האמן המזוהה ביותר עם הצבע הצהוב – ואן גוך.

קנדינסקי בתארו את הצהוב, מסביר שהוא מסמל, בין שאר תכונותיו גם זעם משתולל, אך בו בזמן אפשר לקרוא את שפעת הצהוב הקורנת מתוך גוף עבודות זה כסוג של זוהר, של הבטחה, שמחה ותקווה, בבחינת אור בקצה האופל, או בקצה המנהרה. תקווה זו מרומזת גם בציפור הבודדה שמזכירה את היונה השבה מהררי אררט לבשר "כלו המים". בסיפור המקורי היה זה סימן לטובה ואילו בציורי המדבר של אלקלעי אכן כלו המים.

שער שלישי : "….. תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" (משלי ג' כ') – שמים כמים

מתוך סדרת נופי ים -- רחל אלקלעי
מתוך סדרת נופי ים — רחל אלקלעי

"רחל אינה עוסקת בתירוצים ובניסיון להולדת איזה שיא. כמו כן אינה מבקשת לבטא באמצעות הים את ה "נשגב" הרומנטי נוסח טרנר…נופי הים של רחל למעשה הם נופים פנימיים, הנובעים מהתרשמותה, וזיקתה לים…"(נורית – טל – טנא אוצרת התערוכה 'דיאלוג ימי').

ב"נופי ים", "דיאלוג ימי" או "ים חובק חוף" – המים מספרים את סיפור הנפש. פורמטים קטנים או גדולים, טקסטורות של חול ושכבות צבע, הנפות שפכטל, תנועה מתפרצת כלפי מעלה או מטה לאורך ולרוחב, כל אלה יוצרים תמונה רוגעת או סוערת עם תהומות נפערות. בסימבוליזם ה 'תהום' מסמלת משמעות ועומק וגם ירידה, תחתית. בירידה לתהום מצוי גם פוטנציאל העלייה ממנה. על פי פסיכולוגיית המעמקים (קרל יונג – Carl Gustav Jung – 1875 – 1961) הירידה לתהומות מתאחדת עם פוטנציאל העלייה המביאה עמה הבנה מעמיקה, צמיחה והתחזקות. ב "דיאלוג הימי" של אלקלעי שיח חיצוני עם נופים מוכרים וידועים מקפל מטאפורה למסע נפשי מעמיק, חקרני, סוער, חושי וחושני. הים מסמל את התת מודע, ואילו הציירת שמפנה מבטה אל נוף חיצוני זה או אחר, מוכר או לא מוכר, יודעת מבלי לדעת שזהו פתח וערוץ של שיח עם מצולות הלא  מודע.

העיסוק בים כטריגר וכחלון לעולם נפשי פנימי עמוק מגולם גם בסמליות של המים המקושרים ליסוד נקבי, האם הגדולה והרחם האוניברסלי. המים מעצם טבעם הם אחד הסמלים הנפוצים ביותר לרובד הרגשי של האדם. כמו המים גם הרגשות מצויים בתהליך מתמיד של שינוי כפי שאמר הרקליטוס "אתה אף פעם לא דורך באותו נהר" הכל נע, הכול זורם ומשתנה.

צבע כחול עמוק, בציורי הסערה, כהה וקודר, מים נמהלים במים, מים מתנפצים אל החוף, אל השמיים, קווי הפרדה סמויים צצים, מתגלים ונעלמים ולחילופין חופים נטושים המתגעגעים למים ומים המתגעגעים לשמים. ארבע רוחות השמיים – אורך ורוחב, גובה ועומק הופכים את הציור השטוח והחד ממדי לכאורה, למערבולת רב ממדית ועמוקה. כתם צבע צהוב- כתום – אדום, קטן המגיח פה ושם מעצים את  כחול  השמיים – הרוחני, קורא לאינסוף, לעל- חושני, כדברי קנדינסקי. לעתים, מתגלה סירת מפרש אשר כמעט נבלעת בים המרקמים והצבע. סירה זו הינה בבחינת הנוכח, בבדידותו. ציפור דואה במרחבים נראית כמי שנלקחה ממרחב אחר, ושנגזר עליה להיות בנוף כמשקיפה ממעל :"לאן הן עפות – החסידות? " (אלקלעי)  הלאה, אל המרחבים הפתוחים.

שער רביעי: "….כמים לים מכסים"( ישעיהו יא' ט') – ציור בקו ציור על מים

מתוך סדרת ציורי אקוורל - רחל אלקלעי
מתוך סדרת ציורי אקוורל – רחל אלקלעי

אלקלעי מציירת את המים במים. ביד קלה, במכחול רך עתיר מים ובמינון קטן של צבע. צבעים נשפכים כמים, נמזגים אלה באלה ושומרים על שקיפות. ניתן לראות את פני הים השוטפים ונפגשים גל בגל, תנועה ורוח ובו בזמן ניתן להביט אל עומק התהומות.

העבודות בטכניקת אקוורל או ברישום מציגות פן נוסף של האמנית, פן המאפשר הכרות עם מגוון המיומנויות בהן ניחנה. ציורי האקוורל כמו גם הרישומים משקפים צורה מיוחדת של התבוננות. מחד גיסא את מהירות המבט והתגובה  – מיומנות תנועת המכחול, מאידך הפנמה של הנראה והחצנתו בדרך בוחנת, בודקת, מתרשמת ומגיבה.

טבעו של אמן המצייר טבע מצביע על שילוב בין האינטואיציה לבין ההיגיון.                                                                                        הפרשנות האישית והתנהגות היד על הבד, בחירת הצבעים או שלילתם. או כלשונו של בודלר (Charles Baudelaire 1821 )  "נעלם מעיניכם באיזה מינון ערבב הטבע בכל נפש את הנטייה לקו ואת הנטייה לצבע, ובאלו תהליכים טמירים הוא מבצע את המזיגה, שהתמונה הגמורה היא הפועל היוצא ממנה. ועל כן נקודת ראות רחבה יותר תהיה כמובן האינדיווידואליות: לדרוש מן האמן תום-לב וביטוי כן של הטמפרמנט שלו, המסתייע בכל האמצעים שמספקת לו מיומנותו כצייר."

עבודות אלה עוסקות עדיין בים שהוא תמיד כדבריה של אלקלעי "הים שבתוכי". אלה ממשיכות לנהל דיאלוג רב ממדי ורב קולי בין כתם לקו, כאשר הכתם הוא זה שמולך בכיפת ציורי האקוורל וברישומים, והקו המשתרטט  בעפרון ובפחם. זה רישום בקו בוחן, מתבונן, מפנים, חותם וקובע. זה נמשח ונמסך בין טיפות מים ואבקות צבע – טכניקה ומיומנות המשרתות ביד אמונה את קול הנפש.

"שכל" אומר בודלר, הוא תכונתם של הרשמים. "רגש" הוא מוסיף הוא של אנשי הצבע. השילוב כאן בין רכות ושקיפות האקוורל ונחישות הקו והכתם בתנופת הסערות יוצר את המפגש המרגש בין רגש ושכל המאפיינים את הציירת ואשר נשקפים מעבודותיה .

שער חמישי:"… ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים"(ישעיהו מ' יב' )– כחוֹם היום כחוּם הבד

מסדרת נופי הרים - רחל אלקלעי
מסדרת נופי הרים – רחל אלקלעי

בסדרת העבודות שנקראות 'כחום היום' הצבע הצהוב שנשפך לגאיות בין ההרים, בשבילים ועל ההרים, מיבש את האדמה המבוקעת, אותה מתארת אלקלעיכ "אדמת טרשים", "אדמה קשוחה", "ארץ לוהטת". בגוף העבודות בסדרה זו שופכת היוצרת על הנופים שהיא בוראת קיתונות של צבע לוהט. אפשר שזה ביטוי לרצונה "ללחלח" את האדמה הקשוחה, או לתאר בשכבות של צבע, בחריטות עפרון, סכין ושפכטל את ה"לבה הרגשית המתפרצת" מתוכה(אלקלעי).

בגוף העבודות בתערוכה 'נופים שזוכרים', מצטייר לו נוף שתחילתו בזיכרון הטמון אצל אלקלעי. עולם שלם של מפרצים, גאיות, הרים, וואדיות, אדמה ושמיים מתארגנים בזיכרונה לתמונת נוף של 'מקום' – שום מקום, כל מקום – שמתמקם על בד רחב ממדים. מרחבי הנוף כמרחבי הנפש או כמו שתוארו ציורי הנוף של אורי רייזמן 'ציורי נפש'.

הנוף הפיסי החיצוני שנמצא בסביבותיה, מלווה אותה, נספג בתוכה פנימה ומתגלה לאחר מכן כמראה תמונות הנפש. מעין תמונת שיקוף, בשפה חידתית של צורה, צבע, כתם, אור, קו וכל המפגשים האפשריים שמתקיימים ביניהם. "סערת רגשות, משברים עולים ויורדים, מהמורות ועיקולי דרך  – כוחות עלומים שועטים מבפנים החוצה ולהיפך" (דורון פולק, איילת בירן).

צבעים סותרים – לבה אדומה חומה, שמיים בצבעי עשן ושביל צהוב כתום. אין זה צבע של צלם המעביר תיעוד של נוף מסוים במקום מסוים. זו שפת הצבע שמספרת את סיפור המקום והנפש באמצעות חומריות עשירה.

בגוף עבודות אלה ניתן להבחין בדיכוטומיה שבין פתוח וחופשי מול סגור ומובנה, מופשט אקספרסיבי מול דימוי נטורליסטי, נוף כלשהו מול טבע דומם, טרנר מול סזאן, סדר ואי סדר, מציאות ודמיון. אולי עוד הצעה סוריאליסטית. זאת היא ה "ארץ חלב ודם" של אלקלעי. על משטחי אדמה בוערת וסוערת, בין הרים או על הקו שבין שמים וארץ, מרחפים דימויים של פירות בהם השתבחה ארצנו. הרימון מתפקד בו זמנית כ'דבש' וכ 'דם'.

ציורי טבע דומם, פירות על מצע הארץ ,כאשר הנוף המופשט המתפרע והמתפרץ יכול להיקרא גם כמפת שולחן על קפליה או מפת הארץ על נקיקיה ורבדיה. אגד הרימונים על רקע שחור וכחול נראה כזעקה נוראית המלווה בלבה  געשית מתפרצת וכל אלה נישאים על כנפי נשר.

ציור רומנטי הוא ציור מודרני. כך יאמר בודלר. לדידו רומנטיות זו אינטימיות, רוחניות, צבע, שאיפה לאינסוף המובעים בכל האמצעים שעומדים לרשות האמנות. הצבע, בתפקיד החשוב שיש לו באמנות המודרנית, נושא עמו ערכים אלה, ולפיכך אפשר לומר שאכן, הציור המודרני הינו רומנטי .

שער שישי: "ההולכים בחשך ראו אור" (ספר ישעיהו ט', א') – בין סדר לכאוס

מתוך סדרת נופים - רחל אלקלעי
מתוך סדרת נופים – רחל אלקלעי

משיחות מכחול סוערות, חריתות בתוך שכבות הצבע, קווים מתפתלים ומנהלים שיח עם כתמי צבע, צבעים כהים חומים שחורים סבוכים אלה באלה וביניהם מבצבצות פיסות של אור. הבזקים. מרקמים שנוצרו בעיבודי חומר צבע וגרגירי חול. חלוקת הבד בקווים רוחביים, ארכניים ומעוקלים. לפעמים דימוי מוכר מגיח בדמות קיר, אבן, בית או עץ. תמיד אחד, בודד, נוכח שמפגין סוג של נעדרות.

כל אלה מתארים את המתח בין כאוס לסדר, בין טבע פראי לטבע רגוע, בין מקום חי צומח ופורה לבין מקום שומם צרוב שמש. קווים השורטים את משטח הבד- הצבע- הציור כמו מותירים שריטה בנפש או לחילופין מתארים אותה.

ציורים שאפשר לשמוע בהם את השקט כמו גם את רוח הסערה, ובו בזמן לחוש בתנודתה. זהו מופשט שלוקח אחריות, שיודע את עצמו כמו אומר "אני ציור מופשט, אבל אני יודע שאתם יודעים שאני נוף כלשהו, במקום כלשהו" שהרי כנאמר אותו שום-מקום ברגע בו הוא מופיע על הבד הופך למקום.

אווירת ציורים אלה משדרת סוג של כמיהה, געגוע, כמו גם בו זמנית פחד סערה. דומה שאלקלעי שהתמחתה בציורי הים על תהפוכותיו מרוגע לשקט עד סוער מעתיקה את תנועת הים והגלים אל משטחי נוף אחרים ומאפשרת להם לנהוג כדרך הים. להרים לשאוף להגיע לשמים, לגאיות ולעמקים להתגלגל אלה באלה כמו גלים, כמו שמתאר זאת המשורר והפילוסוף רבינדרנט "ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע".

אלקלעי מניחה דימויים מוכרים שמוציאים את תמונות הנוף משלוות שממתם ומהאנונימיות הנושבת מהם. סירה –עץ – גג של בית – או קיר אטום מזכירים שמדובר באדם. שמצייר מפות ושרטוטים גיאולוגיים המצויים במחוזות נפשו. אלקלעי יוצאת למסע פנימי, חוקרת את ערוצי הנפש הנסתרים, את עליותיהם ומורדותיהם ועל כן ציוריה אינם אלא רישומי מסע.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “קו האופק הוא קו המחשבה- מקום על הבד

  1. מבחינתי הסתיים עכשיו מפגש בין יוצרת אוצרת וצופה ,היצירות הנוגעות בקצות החושים ההכי עמוקים שבי מלוות בהסבר המעשיר את היצירות פותח דרכי חשיבה והסתכלות נוספות -נשאר רק לומר -תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s