לכאורה יש לנו סיפור פשוט, חווייה מוכרת ואפילו לא נעימה – טיפול שיניים –סצינה פרוזאית. חגי, על פי הבנתי וקריאתי הפרשנית הופך אותה למעמד של התגלות קיומית שיש בה מודעות עמוקה לשבריריות הגוף ולעתידו כבן תמותה.
עקירת השניים הופכת להיות משל לגוף כולו, שנידון לעקירה, כלומר למוות. וכך הופכת המילה 'עקירה' להיות רב משמעית, כפעולה קונקרטית שנושאת עמה משמעות סמלית. מכאן ניתן להקיש שלא רק שיניים נעקרות, כך גם זכרונות, עבר, זהות, כמו גם המצב הלכאורה יציב שלנו בעולם.
המשורר, כפי שעולה מתוך שירתו, אינו נבהל ואינו מתקומם הוא 'כמנוסה משכבר' מבקש לומר שכאדם, הכאב, גם כשהוא חד אינו בבחינת הפתעה. עולה מכאן אם כן קבלה מפוכחת של הסבל כחלק ממהלך החיים. "אף אם יתמהמה בוא יבוא" אומר המשורר ונראה כאילו מצפה הוא לביאת המשיח. כבר כאן מרמז לנו על היכולת שלו לראות את הטוב והרע שבחיים כמקשה אחת, או אולי מרמז על כך שאם יתבל את הצפייה לכאב ברגשות תקווה, יעומעם משהו.
עוד אנו מזהים עיון ודיון בפער בין השיניים ש 'צחור היו', 'כהו' ו 'כלא היו'. גם דימויים קונקרטיים אלה יכולים להיקרא מטאפורית כעבר שזורח ומבטיח, בטרם היה עבר, ולהווה שמוחק. זאת הידיעה שהגוף כולו ייעקר יום אחד, כל זאת מקנה לשיר ממד כמעט תנכי של עמידה מול סופיות.
ולבסוף הפתיח המוכר מתפילת שחרית 'מודה אני שהחזרת בי נשמתי בחמלה' מקבלת כאן תפקיד אחר. דווקא מתוך ההכרה בעקירה ובאין, בוקעת הודיה על עצם קיומה של הנשמה, היא זו שנשארת "דבר לא יישאר ממני דבר, בלתי נשמתי".
ניתן לומר שאולי אין זו תפילה שמקבלת את החיים כמובן מאליו, זו תפילה שנאמרת לאחר ההתמודדות עם הפחד, עם המוות. ניתן לשאול, האם החיבור בין עקירת שיניים לבין עקירת הגוף אלי קבר, ואז תפילה, הוא מחווה אירונית? או שאולי יש כאן ניסיון כן להתמיר כאב גופני לחיפוש רוחני? שהרי בסוף מדובר בנשמה. האם יש כאן עיון ודיון בין חומר לרוח, בין חול וקודש.
מכאן אך טבעי שאדבר על משהו כללי יותר שמאוד מתאים לחגי האיש והמשורר, לספר שמונח לפנינו ואף נגזר מהקטע האחרון של השיר שקראתי זה עתה. שירה כתפילה.
אני אישית כמשוררת מרגישה וחושבת מאז ומתמיד שיש הרבה מן המשותף בין שירה ותפילה. אז בואו נבדוק את זה כאן, יחד.
אצביע על מספר נקודות:
הלשון המקודשת: גם שירה וגם תפילה עושות שימוש בלשון שונה מהרגיל. לשון מרוממת, מקודשת, מרוכזת. אין זו לשון יומיומית, היא לשון שנבחרה בקפידה לבטא משהו שהוא מעבר למה שניתן לומר בפשטות. בתפילה, השפה נושאת רגש של כוונה, יראה, בקשה או הודיה בשירה, השפה נושאת תנועה פנימית, דימוי, מוסיקה, חידה, או גילוי
קולו של האדם יחיד בתוך ריבוי: גם בתפילה וגם בשירה מדובר בקול אישי מאוד, שמחפש הד, שותפות ותקשורת.
התפילה מופנית כלפי האלוהות, אך יש בה גם זעקה פנימית. השירה, גם אם אין לה יעד ברור, נכתבת מתוך דחף פנימי עמוק להיאמר, להישמע, להדהד. התפילה פונה לאל, השירה לא תמיד יודעת למי היא פונה, שתיהן נשענות על כמיהה עמוקה, ועל שיח ייחודי.
כוונה ועבודה פנימית:
המונח היהודי 'כוונה' מתאים ורלוונטי לשני התחומים. לא די לומר מילים, יש לשהות בהן, לכוון את הלב. משורר או משוררת אמיתיים ניגשים אל הדף כמי שנכנס אל קודש הקודשים.
שתיקה ורעד: כמו שתפילה אמיתית עולה לא פעם מתוך שתיקה פנימית, גם שירה אמיתית נולדת מהקשבה, מהדהוד, מהיעדר מילים. כשהמילים 'באות', הן באות עם רעד של אמת – " אלוהים שם מילים בפי"
הריטואל והמוסיקה:תפילה מתקיימת בתוך מבנה קבוע, טקסי ועם זאת מאפשרת רגש והתעוררות. שירה גם היא פועלת כמבנה (מקצב, משקל, חזרה ) ומכילה תוכן נפשי טעון. בשתי צורות כתיבה אלה ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין קביעות ושינוי, ובין אישי וקולקטיבי
משוררים ישראליים רבים נתנו ביטוי לקשר הזה שבין תפילה ושירה, רחל, זלדה, יהודה עמיחי ועוד. אכן, אין צורך להיות 'דתי' כדי לכתוב שירה תפילית.
במובן זה אומר מטעמי ששירה היא המקום שבו גם חילוני יכול להתפלל, מבלי להרגיש שהוא משקר לעצמו. השיר נותן צורה לדבר שאין לו שם – כמו גם התפילה.
עכשיו אני מבקשת לסגור את המעגל ולחזור לחגי, האיש, הכותב והמשורר. אין זה נסתר מעין ואין זה סוד שחגי עשה מעבר חד ומשמעותי מתרבות הקבוץ החילונית, שהייתה פעמים רבות חשדנית כלפי טקס, קודש ומסורת, אל עולם התורה והאמונה. מעבר זה יוצר, לדעתי, אצל משורר כמו חגי תשתית חווייתית עשירה שיש בה מתחים, פרידות וגילויים.
תיאור עובדתי זה, היסטורי משהו מאפשר להתייחס לשיר בעוד מובן. שהרי שיר הוא מטאפורה. הוא מדבר מעל פני השטח על תופעה עובדתית מוכרת וידועה, ונושא על גבו, כדרכה של מטאפורה מסרים אחרים, סמויים. השיר הוא הפשט. ומה שאני אבקש לומר כאן עכשיו יהיה בבחינת הדרש.
השירה במעבר בין הקיבוץ לבית המדרש – העקירה בשיר יכולה להיקרא גם כ'עקירה תרבותית', עקירת זהות ישנה, שיניים קודמות לטובת זהות חדשה, אולי כואבת בתחילה, אך מחוללת עומק. מכאן שיש כאן כאב שאינו רק כאב פיזי של גוף אלא כאב של שינוי, ושל פרידה מעצמך הקודם.
וכך השירה הופכת להיות עוד סוג של תפילה כאמור. בדומה לאדם שחוזר בתשובה מגלה מחדש את השפה היהודית, את נוסחי התפילה, את הלשון העברית של המקרא, של המשנה, של הסידור. חגי, כמשורר, חוזר לאמונה, לשפה עשירה. עשירה במובן שהיא משמשת אותו לכתיבת שירה. כך וכאן שירתו יכולה לשמש גשר בין דיבור פואטי מודרני לבין קולות מסורתיים, ולהיות היא עצמה מעשה של תפילה מחודשת או נוספת.
השירה גם יכולה להיות כמו תפילה של בעל תשובה. ארשה לעצמי לומר, מחשבה שלי שלא כל תפילה היא של צדיק בטוח בעצמו. אני חושבת ומרגישה ואף רואה זאת בכל השער הראשון של ספר שירתו, שמשורר שעבר תהליך של תשובה, נשמעת לעתים כתפילה של אדם שיודע כמה הוא לא יודע. יש בה חיפוש, כנות, חוסר מנוחה, ומתוך כך גם אמת "עומד אני לפניך אלוהי עם כל טומאתי, כל עוונותיי, כל פניות זרות…. אצלול עד מצולות התהום עד יעלה ממך ממני קולי הצלול" ( לשם ייחוד קודשא בריך הוא..)
השיר 'עקירה' נא בין קבלה לבין חרדה, בין גוף חולה לנשמה מושבתת, ומתוך השבר הזה נולדת האפשרות לתודה 'מודה אני לפניך… רבה אמונתך" . זו אינה תפילה של שגרה, זו תפילה של אדם שמצא בה עוגן חדש. 'מודה אני' כחתימה של זהות חדשה. השיר נחתם כאמור, בפסוק מתפילת הבוקר, שהוא סמל מובהק של חיים מאמינים. אך מיקום הפסוק הזה הוא אחרי תיאור של כאב, עקירה והכרה במוות. עובדה זו מחזקת את התחושה שאין אלה מילים אוטומטיות, זוהי אמירה טעונה, חדשה, וכזאת שנרכשת אחרי מאבק.
ובכל זאת השיר מסתיים ב'מודה אני' ובעיני הוא נתפס כמעשה של פיוס פנימי עם הגוף, עם הזמן, ואולי גם עם העבר החילוני. ומהשיר הזה שהוא השיר הראשון בשער שנקרא אמונה כתפילה תוכלו למצוא שירים רבים שמתכתבים עם התפילה, שמהדהדים אליה ואשר נקראים כתפילה בפני עצמה.
ספר השירים 'המילה שאני אומרת' של שתי המשוררות דליס ויוכי בן דור – הוא שירה – רקוויאם – בנות, דור שני לשואה. "שיח פואטי משותף" כפי שנכתב על גב הכריכה "שתיהן דור שני לניצולי שואה". הספר מהווה מרחב פואטי אינטימי שבו הזיכרון, הכאב, הילדות והזהות נארגים זה בזה ליצירת שיח פיוטי רב רבדים. כל משוררת מביאה אל הספר את קולה הייחודי, יחד הן יוצרות דיאלוג סמוי ועמוק שמרחיב את גבולות ההבעה על חוויות החיים בצל הטראומה ההורית.
מתוך השונה, שהרי מדובר בשתי משוררות שונות, כל אחת וחותמה הפואטי, חיפשתי את הדומה. וכאשר מצאתי את הדומה ביקשתי גם בו למצוא את השונה ובכך להרחיב את הדעת ואת השיח.
בחרתי שיר שהנושא הבולט בו הוא האם.
להלן השירים – 'בכל מה שחי' – יוכבד בן-דור ; 'הקול של אמא' – דליס
בשני השירים המשוררת הילדה דאז עוסקת בדמות האם ונכתבת מתוך חווית הדור השני לשואה. אך צורות הביטוי, הזכרון, והפרשנות שונים.
שירה של בן דור שוזר דימויים מופשטים ומטאפוריים. האם מופיע כדמות שברירית אך חזקה, נושאת את פצעי העבר בגופה ובנפשה. השיר נפתח בדימוי עז " אמא שלי בקרעי רקמה על גופה", וממשיך בתיאור האם כבונה גשר מעל למחשבות ולצעקות. היא מנסה להסיח דעתה מהשבר, אך אותותיו נכרים. השיר חותם בתמונה של אל המחפש קול – שבר קיומי המעיד על עומק הפצע. שיר זה מנכיח את העומס הרגשי של הדור השני, את הרצון להבין ולהתקרב, ואת המאבק המתמיד עם מורשת השבר. הדימויים אינם תיאורים יומיומיים, יש להם אופי סמלי עמוק (מסמנת צלקת אגרוף על פי) והשיר כולל התייחסות רוחנית – קיומית לחיפוש האל השותק.
שירה של דליס בוחר בלשון ישירה יותר ונרטיבית. "הקול שלך היה בכל" – כך נפתח השיר, ומכאן נבנית תמונה של אם נוכחת, שרואה שומעת גם בעיניים עצומות. היא מבקשת לשמר שמחה בבית, כמענה לשכול של האב ש"אבדה משפחתו". השיר נוגע בזכרון ילדות ובניסיון ליצור נורמליות בבית חשוך בזיכרונות. האם מתוארת כדמות מייצבת, מלווה, המבקשת להקל את משא הבית באמצעות שמחת הילדים.
בעוד שבן דור מציירת את האם כדמות סימבולית, רבת משמעויות, הנעה בין פצע לקדושה, דליס מתארת אם מעשית, אוהבת שמנסה להחזיק את הבית בחיים. שתי האימהות הן קורבנות של אותה טראומה, אך תגובתן שונה – ואיתן גם עולמן של הבנות.
שתי צורות של כתיבה. שתי משוררות נושאות זכרון של דור שני, שתי נשים, שכותבות על נשים – האם. ואני שואלת מה הסיבה שהן כרכו את כתיבתן זו בזו, יחד ובנפרד. תחת כריכה אחת שתי משוררות שונות, הנושאות סיפור דומה וחוות אותו באופן שנה. ואני שואלת, איזו אמירה מסתתרת מעצם החיבור וההחלטה להופיע בספר אחד. זו שאלה שאני שואלת את עצמי כמי שמנסה לבחון את הדברים מתחת לפני השטח, ובעצם לחפש לשאלה זו צידוק.
וכשמחפשים, מוצאים. לאמור, העובדה שהם יחד כאן כבר אומרת מתוך עצמה שיש לכך סיבה, וייתכן שהסיבות שאני אמצא הן לאו דווקא הסיבות שהיו של היוצרות, וזה מה שמעניין ביצירה משהי יוצאת לאור העולם. המרחב הפרשני, שהוא מרחב השיח, פתוח ובעידן שכולנו מכירים את האמירה 'מות המחבר', הקורא הפרשן חופשי להניח הנחותיו. מכאן, מצאתי שהעובדה ששתיהן כורכות את הגיגיהן וזיכרונותיהן בספר אחד מעלה רבדים חשובים:
המגוון וריבוי הקולות – החוויה של להיות דור שני משותפת לשתיכן, אבל דרכי ההתמודדות והסגנון הפואטי שונה. השילוב ביניכם מלמד על המורכבות והגיוון בתוך הדור השני לשואה.
שיח ודיאלוג סמוי – למרות שהשירים כתובים ב'שערים נפרדים', עצם הימצאותם יחד בספר אחד יוצרים דיאלוג. הקורא יכול למצוא הדים, וניגודים, להבין את הרוח המשותפת מחד, ובו בזמן את הייחודיות של כל קול. כך נוצר שיח פואטי שמדבר בדרך הפיוטית של זכרון וזהות, ילדות ועוד.
הדגשת החוויה הטרנס דורית – עצם העובדה שיש כאן אוסף אמירות של שתי נשים שונות, כשאנו רגע שומעים את הקול הזה, ורגע את הקול האחר מעמיק את החוויה ומסמל את העובדה שיש כאן חוויה של דור שלם, הרבה קולות. פוליפוניה של כאב ועיבוד הטראומה.
פורום לשיתוף ולריפוי – האמירה המשותפת, והעיסוק באותו נושא בדרכים שונות, אופני ביטוי שונים מייצר תחושה של סולידריות בין המשוררות, ומייצר פורום לקוראים אחרים המשתייכים לדור השני או מתעניינים אחרים שמבקשים דרך לעבד חוויות.
העובדה ששתי המשוררות משלבות את שירתן באותו ספר, תוך חלוקה ל 'שערים' נפרדים, מעצימה את המתח ואת ההרמוניה בין הקולות. אין כאן עניין סתמי של איגוד השירים יחד, אלא מעשה עריכה שיש בו אמירה: החוויה הדורית של בני הדור השני לשואה אינה אחידה, אך הדיאלוג הפנימי בין זיכרונות, קולות ופרשנויות הוא חיוני.
דרך שתי האימהות – זו הנושאת את השבר וזו המנסה להגן מפניו- אנו פוגשים את הפנים הרבות של הדור השני. כל אחת מהמשוררות מוסיפה נדבך שונה, אישי ומורכב, למאגר הכולל. הקריאה בהן יחד, מאפשרת לנו לזהות את הפצע המשותף וגם את האפשרות השנוה לכל אחת לעבור דרכו
הספר מהדהד את שאלת הזהות, מעבד זיכרון כואב באמצעים פיוטיים, ומציע מקום לריפוי. הוא מבקש לתת קול – פי שמעיד שמו – למי שגדלו בצילו של אסון שלא דובר דיו. השירה כאן פועלת כביטוי רגשי וככלי של עדות, של הבנה ושל חיבור בין הדורות ובין הקולות השונים.
החיבור בין הקולות השונים – מייצר אמירה חזקה ומרובת פנים. מאירה את ההיבטים השונים, ועל כך אני אומרת ומחברת בין שתי הכותרות של השירים ' הקול של אמא, בכל מה שחי'. ואני טוענת שאתן המשוררות – הבאתם את קולכן הפיוטי, האישי, הרגשי, קולן של נשים משוררות אמהות בפני עצמיכם מבקשת לשאת את קולכן אתכן בכל מה שחי.
[1] מאמר זה הינו הרחבה של דברים שנאמרו בהשקה לספרו של רון גרא. תקצר היריעה מלדבר על שירתו באירוע אחד קצר, או במאמר אחד קצר. אציין שבמאמר זה יש נגיעות בשירתו, הרצף הוא אינטואיטיבי, וברוח העלעול בספריו והחדירה אל נימי נפשו נכתב מאמר קצר זה, שמביא אך ורק על קצה המזלג משירתו של המשורר הכל כך פורה הזה.
"מעולם לא הייתי סבור שאני בעליו המאושר של "כשרון". עיסוקי היחיד היה להיוושע" (ז'אן פול סארטר)
"הלב" זה שעבר בראשי כשאחזתי את 'הבהוב אחד של חסד", ספרו הארבעה עשר במספר של המשורר רון גרא. 'הלב' של דאמיציס, ספר שלא יכולתי לעזוב בנערותי. שנים אחזתי בו בליבי, בעיני ובראשי. חבל שהשם הזה תפוס, הרהרתי ביני לביני, 'הלב' זה השם של ספרו של רון גרא, הסכמתי עם עצמי. אכן, ספר זה כולו לב, עם הרבה שכל, מבלי שהשכל יפריע. הוא שם, אבל לא מפריע.
שהרי השַׁר, גרא, יודע ש"המחשבה ממיתה"[1] ,או כלשונו "עִתִּים נִתְפֶּסֶת בִּי אֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה/ מִיָּד מִתְיַצֶּבֶת הַמַּחְשָׁבָה/ עוֹקֶבֶת אַחֲרֶיהָ/ וְיֵשׁ הִיא מְמִיתָה אוֹתָהּ בְּמַבָּטָהּ" – אלה הם הרהוריו של המשורר הנאבק ביודעין בקרב המוכר המתנהל תדיר בין הידוע ללא ידוע, או אם תרצו ההכרה היודעת וזו שנמצאת בתת ההכרה. ואם בשירה עסקינן, הרי שהיא היא היא, המתת. אותו הבהוב של חסד, תדר ההשראה המבורך.
מדפדפת בין דפיו, מילותיו, ואותיותיו, ומרגישה כמו מנתח לב פתוח. השערים בספר – חדרי הלב, חודרים את הלב, חרדים גם לפעמים. מטיילת בין חדרי הלב של רוני, ושם כל הזמן מהבהב סוג של חסד. מתת השירה הוא החסד, ועוד אחזור לזה. אמרתי 'חדרי הלב', גרא אומר 'חגווי הלב'[2] כלומר, סדק או נקיק. גרא פותח לנו צוהר להביט פנימה ומספר " יֵשׁ שֶׁאָדָם קוֹבֵר רְגָשׁוֹת חַיִּים / בְּחַגְוֵי לִבּוֹ/ יֵשׁ שֶׁהֵם מִתְעוֹרְרִים / בּוֹקְעִים/ וְתוֹבְעִים מִמֶּנּוּ / אֶת עֶלְבּוֹנָם" . ואז מגיע המשורר ומאפשר להם להגיח. אמרנו, רגע אחד אחד מני רבים של חסד.
"הלב מלך עליון"[3] שר לו גרא כמו גם לרופא המטפל ומבקש לדעת, "אֵיךְ יִמְשׁוֹל כַּאֲשֶׁר"שָׂרַף פָשָׂה בְּאֹרֶן לִבִּי". מתבונן המשורר אל לבו, בלב כבד ושר "מָשָׁל בַּגְּבוּרָה/ מִגֹּבַהּ נָפַל/ מִמֵּךְ עֶלְיוֹן/ לָאֶבְיוֹן/ כְּטִיט נִרְמָס /וְשַׁרְבִיטוֹ נָמַס/ וְאֵיךְ יִמְשׁוֹל?" משיח השר עם לבו, וצר בלבו על השרביט שנמס וקרס. את השיר מפנה גרא אל הרופא המטפל, ושואל אולי בתחינה, איך להחזיר ללבו הקורס את חירותו ושרביטו.
בשיר "ליבי"[4] המוקדש גם הוא לרופאו, הלב כבר לא נקיק או חגו, וגם לא חדר, שם הוא כיכר העיר, ליבה של העיר. בעוד גופו היא עיר שהתרחבה " שְׁכוּנוֹתֶיהָ נִתְעַבּוּ / רְחוֹבוֹתֶיהָ / צָרִים נַעֲשׂוּ" שם, אויה שם, "הַחַשְׁמַל נִמְנָע / מִלְּהַגִּיעַ / אֶל לֵב הָעִיר/ וְסִמְטְאוֹתֶיהָ".ובלבו שלו מזהה המשורר, צער וכאב, חלל שנפער הוא 'החור שבלב'[5]עליו הוא "רוֹצָה לְהָגֵן/ בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ/ עַל עַצְמִי/ עַל הַחֹר שֶׁבְּלִבִּי". נותר בו כוח, נותר בו רצון, זה כוחו החזק מגופו, כוח שירתו, ועוד אחזור לדון בכך.
גרא מתבונן אל חדרי לבו ופותח. סוג של צדיק, כמו אברהם אבינו, כמו האוהל שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, כך חדרי הלב של רוני, פתוחים לכל עבר, מזמינים. כך נתפסת בעיני שירתו של גרא כ'שירת הים' – ים הרגשות, ושירת 'הלב' הפועם, הפתוח, המיוסר והשר. שר בכל כוחו. שר עם הלב, שר על הלב, נוגע ללב.
גרא משורר של נפש, של כאב, של חיים, של אובדן, של רגעי אושר חמקמקים, של אנשים, של פעימות הלב ומראות העין. המראות שהוא רואה ומרגיש, הם רשת ענפה של עצבים חשופים, נרעדים רוטטים נוגעים. נאמר שזה דם לבו ודרכו של כל משורר, אבל ייחודו של גרא הוא ביכולת וברצון העז להניח הכל כדף פתוח, כספר פתוח, בתרתי משמע. כל עצב רוטט, כל הרגשה וכל מצב, כל סיפור, מבחינתו הכל, קלה כחמורה הם רגע שראוי לְנֶצַח. כל שעובר עליו בכל רגע נתון מוצא דרכו אלי שיר – אלי דף – אלי ספר. כל השירים יחד וכל אחד לחוד הם בעבורו ובעבורנו 'הבהוב אחד של חסד'.
החסד תחילה הוא בעבורו. שכן, השיר ניתן לרוני כמתנה. מעבר ליכולת השירית עצמה שהיא מתת אל, כשהשיר מוגש על טס חייו (וגם טס אליו בהבהוב ובהבזק, כמו שאכן קורה למשוררים), הוא המתנה שניתנת לרון בחייו, יום יום, שעה שעה. כן, השיר עצמו, זה שבקע הוא החסד, הוא הכוח המניע את המשורר לקום בכל בוקר ולחיות עוד יום. כשכל התקוות אפסו לו, וכל האהבות, ולעתים גם הבריאות, תמיד יגיח ויפציע השיר שיביא אור חדש ועוד הבהוב אחד של חסד. אתאר זאת 'כחוסר הנחת המבורך' שהרי השיר, כתיבתו, הולדתו אוחזים ערך מרפא.
הכתיבה, השירה היא המושיעה שלו בדומה לדבריו של סארטר "מעולם לא הייתי סבור שאני בעליו המאושר של "כישרון". עיסוקי היחיד היה להיוושע". גרא מגיש לנו סיפור חיים אישי, אוטוביוגרפיה פואטית, קראתי לזה 'אוטוביו-פואטיגרפיה[6]'. כל סיפורי חייו על פרטי הפרטים היומיים, הגדולים והקטנים מונחים במילים ברורות, בעיטורים לשוניים, בכיסויים ומטאפורות, בסמלים, משחקי לשון רמזים והרמזים. ארבע עשר כרכים של שירה, המספרת את סיפור חייו. סיפור אוטוביוגרפי, שהוא חייו הן במובן של סיפור חיים, והן במובן של נותני חיים. שוב בדומה לסארטר ולגישה האקזיסטנציאליסטית, בעודו שואל ותוהה בשירתו על משמעות חייו, על אזלת היד הגוף והנפש, הוא מעניק לחייו משמעות, שהרי הכתיבה, שהופכת אותו להיות המחבר של סיפור חייו, מעניקה משמעות לחייו. כפי שאפשר לומר ' בשאלת חכם חצי תשובה'[7] ואולי אף יותר.
בהתאם ובהתייחס לגישה זו, ובהרחבה, נאמר שגרא מתעד ומספר את עולמו. עולמו החיצוני הפועל המתקיים הנע, מצרף את נקודות המבט והרגש כך בעת שהוא מספר הוא מפענח, מעניק משמעות, מבטא, מבטל, משתומם, כואב, לועג, משתף. את כל זאת מוסר המשורר בעטיפה הדורה ומפוארת המוציאה את חיי היום יום מהיותם 'סתם יום של חול', למציאות מקודשת. שהרי השיר, מתוקף מעמדו הבסיסי, הוא רגעים של קדושה או כלשונו של המשורר רגעים של חסד המהבהבים. הייתי אומרת ניצוץ. ניצוצות של קודש המבצבצים דווקא מתוך החולין. לדוגמא ( אחת מני רבות) השיר 'קטרקט' שאדון בו בהמשך.
גרא נמצא במסע חיפוש אקזיסטנציאליסטי, שתחילתו תמיד הוא במסע של היחיד אל תוך עצמו. שם במסע הזה נוטל לעצמו את תפקיד היוצר, המכריע, המספר ושר את חייו, ובתוך תחושת האין ברירה, ואין מנוס העוטפת אותו, הוא נוטל ברירה וכותב. וגם אם יאמר 'שהלב כבר לא מושל'[8], הרי שגרא מושל גם מושל בכתיבה, ההופכת להיות מסע חיים, וכמו שהוגדר למעלה 'אוטוביו-פואטיגרפיה'. שיש בה אמת וחסד ורחמים.
מעשה קסם מהלך המשורר, ומהלכים עליו כתביו ושירתו. בעודו רץ יגע לחפש ישועה אצל מרפאים ורופאים כאלה ואחרים, כמעט שאינו יודע שהוא במעשה שירתו הופך להיות הרופא האמיתי של עצמו. מיי[9] מטעים ומסביר שהחשיבות הגדולה לעצם הישרדותו של האדם נודעת לגילוי משמעות הקיום. תחושת הקיום מושקעת וכרוכה בשאלות העמוקות והבסיסיות ביותר – שאלות של אהבה, מוות, חרדה, כיסופים, פרידה, ניכור, אינטימיות, זיקה, בריחה דמיון ועוד. הלשון, ובמקרה הנדון הלשון השירית היא לשונה של החשיפה, היא זו המאפשרת את המבט פנימה, את החשיפה ואת ההעמקה. תהליך של גילוי ההוויה ויצירתה.
רגעי האושר או האין אושר הופכים להיות רגעים של עושר. עושר רגשי, מחשבתי לשוני. יודע המשורר לומר ש'אושר' הוא פוטנציאל "מִתְכַּרְבֵּל חָבוּי בְּכָל אֶחָד/ יֵשׁ הַיּוֹדֵעַ לְהִתִּירוֹ/ לְהוֹצִיאוֹ מִתּוֹכוֹ./ יֵשׁ שֶׁהָאֹשֶׁר קוֹל צִפּוֹר/ הַחוֹלֵף דַּרְכּוֹ"[10]. אלה, האושר (זה שישנו ואולי שאינו) והעושר נאבקים זה בזה כמו יעקב והמלאך, כשמלאכים עולים ויורדים בסולם, זה שרגליו באדמה וראשו בשמים. השיר הוא הסולם של המשורר, רגליו של השיר ויסודו באדמה, בחיי היום יום, במציאות המקיפה אותו, סיפורי חיים, אנשים קרובים כרחוקים, הם הקרקע, ובמעלה שלבי השיר, אותיותיו ומילותיו הסדורות, ראשו מגיע השמימה. העושר הלשוני – הרגשי – המחשבתי, מוביל את המשורר אל האושר הנכסף – אותו הבהוב אחד, כל פעם, של חסד.
נושא הבדידות עולה מתוך שירתו בין אם המשורר מזכיר זאת במילה גופה, ובין אם זו התחושה העולה מתוך כל גוף השירה. בתוך המסע הרגשי שבו מצוי המשורר, יש להניח שבדידותו זועקת אליו וממנו, אך אם ברגעי חסד עסקינן, ובכוחה המרפא והמצמיח של הכתיבה והשירה, הרי שנכון יהיה לומר כאן ובהתייחס לדבריה של מרגריט דיראס[11] שהבדידות היא תנאי לכתיבה, בלעדיה יצירה ספרותית לא נכתבת. סופרים ומשוררים בוחרים בבדידות ועושים אותה. כך הכתיבה היא לא רק גילוי של הנרטיב האישי, עיצובו וליבונו, היא בו בזמן גם התמודדות עם הספק הממלא את חיינו וכשם שהכתיבה מוציאה מן הבדידות כך גם היא בו בזמן מבודדת- בבחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי'[12]
דיראס מסבירה שכאשר הכותב מתבודד ונתון כולו לכתיבתו , לסיפור המניע ולסיפור הצומח כשהוא מבודד לעצמו בינו ובין מילותיו הצומחות והמצמיחות, הוא חוזר אל הפראות הקמאית, הפראות הארכיטיפית, זו הפראות של היערות ומתארת זאת כך .
" הפראות של הפחד מפני הכל, נבדלת ובלתי נפרדת מן החיים עצמם. אנו לוהטים, עקשנים. אי אפשר לכתוב בלי הכוח של הגוף. אדם צריך להיות חזק, יותר ממה שהוא כותב. זה דבר מוזר, כן. זה לא רק הכתיבה, הכתוב, זה הצעקות של חיות הלילה, הצעקות של כולם, הצעקות שלי ושלכם, צעקות הכלבים. זו הוולגריות המוחצת, המייאשת, של החברה, הכאב. זה הצלוב, ומשה והפרעונים וכל היהודים, וכל הילדים היהודים, וזה גם האושר החזק והאדיר ביותר, תמיד, אני מאמינה בזה"
לדעתה של דיראס , הכתיבה היא תהליך הבריחה הגדול ביותר של עצמך ושל זולתך, על כך אוסיף שזו הבריחה המשיבה אותך אל עצמך.
כך בפגשנו את שירותו של גרא נזכר ב'משורר הדלות' ב'נביאי הזעם' ונוסיף אליהם את גרא 'משורר העצבות'. למדנו כבר מפי עמוס עוז שהכתיבה והיצירה עולים מהפצע, הזכרנו את 'חוסר הנחת המבורך', על כך אוסיף שייתכן שה 'עצב' מְעַצֵּב. בעוד העצב מקורו בסוג של צרה, מגיע ומגיח גרא ונותן לו צורה – במילה, במשפט, באות. וכך בעודו צר על מצולות נפשו, ושח על צרותיו, הוא יוצר את עצמו בכך פעם מחדש.
גרא משורר שעצביו חשופים ורגישים, אליבא דרון גרא לעצב יש לו תפקיד- "בשליחות העצב[13]" הוא משורר, כשהוא מתאר את האופן בו התקיימה וחיה דודתו אסתר. "הַלֶּבֶד רָטַט בְּכָל אֵיבָרֶיהָ…. רַק מִן הַבְּדִידוּת חָלְתָה…" יודע המשורר את נפשה, כמו מכיר את נפשו שלו, שהרי 'כמים הפנים לפנים, כך לב אדם לאדם[14]".
אחד הדברים הבולטים בשירתו של רון גרא, הוא העיסוק האמיתי והכן באמת. באמת שלו אותה הוא מניח ללא כחל ושרק, ללא ייפוי, ללא הסתרה. דומה שאינו יכול אחרת, האמת היא המראה של חייו, בה הוא מעמיק להתבונן, מוסר אותה, ובעת שהוא מגלה אותה, כלומר מוציאה מן ההסתר, נחשפת היא אליו ומגלה עצמה ביתר עוז.
ויקטור פרנקל[15] מדגיש שאחת הדרכים הראשונות והחשובות ביותר לגילוי המשמעות הוא גילוי האמת לגבי עצמנו. פאברי חוקר משנתו של פרנקל מסביר שמימי ילדותנו אנו מורגלים ללבוש מסכות, להסתיר חולשות, וכפי שמתאר זאת ויניקוט[16], אנו מגדלים את ה'אני המזויף'. עד כי אנו מאמינים שהמסכה שלמדנו לעטות עלינו, היא הדמות האמתית שלנו, זו שיונג יקרא לה 'פרסונה'. לדעתו של פרנקל "מבט חולף אל מתחת מסיכה זו, מעורר בנו את הרגשת המשמעות. מוסיף פרנקל ואומר שגם תחושת האין אונים, חוסר המוצא, או האין ברירה המובילים לעתים לייאוש, גם הם תורמים לגילוי המשמעות. מכאן אנו למדים, שהשירה של גרא בעת שהיא נדמית כזועקת לעזרה, כולה צער ושבר ואפיסת כוחות, בו בזמן היא פועלת כגורם מרפא, מנחם, מצמיח המעניק למשורר משמעות לחייו. זהו הכוח היוצר של המשורר, כוח שחזק מגופו, זה הכוח הבורא את החיים של המילים, זו ההיענות היצירתית המגלמת את המשמעות.
ביקשתי להגדיר את המשורר ואת שירתו במטבעות לשון מוכרות כדי לעגן אותם בתרבות המוכרת לנו, דיברתי על 'הלב', שירת הים והלב, דיברתי על משורר הדלות ונביא הזעם, הזכרתי את מאבקי העושר והאושר, את הבדידות, האמת, העצב המעצב, ונגעתי בקצה קצה של יצירתו, בתוך כל אלה בעוד שציינתי שיש כאן תהליך של כתיבה אוטו – פואטית –ביוגרפית, עסקנו בגילוי המשמעות ויצירתה, אך עדיין לא נגעתי ב 'בבואת הראי'[17].
ספרו של גרא הוא 'בבואת ראי' שבו המשורר מנהל דיאלוג עם עצמו. יונסקו[18], מסביר שהאופן שבו אדם מציב בפני עצמו שאלות, הוא צורת הפיכתו למראה של עצמו. שם עליו להשתקף ולהשיב תשובות "תהליך הכתיבה הוא תהליך של הצבת מראות מול עצמך ובחירת השתקפותך בהם. הוא הצבתך כגיבור סיפורך ובה בשעה חלוקתך לגיבורים שונים בהם מתגלמים היבטים שונים שלך, וכשאתה צופה בהם מתגלות לך תובנות חדשות כלפי עצמך".
כמו שאומר המשורר ברגעים של התבוננות על עצמו ועל חלקי דמותו המשמשים בו בערבוביה " רֶגַע לִפְנֵי / לְהָצִיץ בָּרְאִי/ לִלְבֹּשׁ פָּנִים / לְגַלְגֵּל עֵינַיִם/ רֶגַע שֶׁל כְּאֵב/ אֶל הַלַּיְלָה הָרֵיק/ אֶל הַחֲלוֹמוֹת / אֶל הַנְּשָׁמָה הַמִּתְפַּלֶּגֶת / לָאֲנִי / וְאַתָּה / הָאֲנִי הַמִּשְׁתַּעֲמֵם/ בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל הָאַתָּה הַמֵּצִיץ / הַבּוֹדֵק בְּכָל הַפִּנּוֹת הָאֲפֵלוֹת / וּמְגַלֶּה כָּל הַסּוֹדוֹת/ נֶפֶשׁ רוֹטֶטֶת בַּמַּסֵּכָה מְאֻפֶּרֶת/ מְרִיחָה רֵיחַ חֵטְא / וְנִמְשֶׁכֶת/ אֶל הַיִּרְאָה / אֶל הַבַּטָּלָה / לְהִתְכַּוֵּץ / לְהִבָּלַע/ וְלַחֲזֹר / מְעֻרְטֶלֶת".
בעין החשופה הזאת מביט גרא עמוק פנימה, רחוק החוצה, וגם כאשר הוא יטען שכושר הראייה אובד לו בעטיו של מפגע בריאותי כלשהו, הוא עדיין רואה ובעיקר מסתכל, מתבונן.
כפי שציינתי בהערה בראשית דבריי, תקצר היריעה מלדבר על כל שירתו, כמו גם קשה הבחירה מתוך אוסף כה גדול של שירה, של מילים הזועקות את עצמן בשיא יפעתן, גם כשהן מתארות רגעים קשים ועצובים. אם נאמר שהאדם הוא נזר הבריאה, והחיים הם פאר היצירה, הרי שהחיים שגרא מציג הופכים להיות יפים גם בכיעורם. השפה המתארת את הרגש, המעלה עוד מפלס של רגש מלבישה בבגדי מלכות את הימים האפורים שאין בהם פאר והדר.
למשל, שיר שנתקלתי בו בעלעול אקראי 'קטרקט'[19]. מקרה עין. מה כבר אפשר לכתוב על מקרה עין שכיח, שכמעט כל אדם שהגיע לגילו של המשורר נתקל בו. האם אירוע שכזה הוא עילה לכתיבת שיר? באשר לגרא, אין מקום לשאלה מסוג זה. בעבור גרא, כל שקורה יכול לעלות מדרגה מאפרוריותו ולהיות שיר. כך אנו מוצאים כבר בתחילה "תַּפּוּחֵי הָעַיִן הִבְשִׁילוּ" תיאור שלקוח מיפי הטבע והבריאה. פרי שהבשיל. ואנו שומעים גם את המילה 'תפחו' שאולי מרמזים על נפיחות, על חולי. וככל שידוע רגע ההבשלה המבורך, מוליך הישר אל הרקב והכליה. אכן כן, אל לנו להתרשם מהיופי הזה כי "יֵשׁלְהָסִיר אֶת הַקְּלִפָּה", הכל זמני. ומתחת לפני השטח יש דברים נוספים. וזה רק המשפט הראשון, בתחילת השיר, שמבקש לדבר על 'מקרה עין', העין שכבר לא במיטבה. והנה בהמשך "הִיא כְּנִבְרֶשֶׁת מְלַהֶטֶת", שוב תיאור של זוהר מלבב, נברשת מלהטת, ואנו יכולים לדמיין עתה, לא רק עץ תפוחים מרהיב ומבשיל, אלא גם אולי 'שנדליר בארמונות מלכים. אבל כל היופי הזה, מהו? "הִיא מַקְשָׁה עַל הָרְאִיָּה". התיאור המרהיב ממשיך "קֶשֶׁת אוֹר מְסַנְוֶרֶת…..עִתִּים כְּמוֹ כּוֹכָב פּוֹרֶצֶת", עוד תיאור שיש בו מן האור ומן הזוהר ומיד אחריו, אל נא תמהרו לשמוח כי אין זה מה שעולה על לבכם "הָעַיִן מְסֹרֶסֶת וּגְמוּדָּה… כִּמְעַט לֹא רוֹאָה… שֶׁבְּרִיר מַבָּט נֶעֱרָם" . נערם יאמר המשורר וכמו מערים הוא עלינו. רגע מפאר ורגע מגדף, רגע רואה אור ונהרה, ורגע הוא רואה את השבר, ואת הכליה. הוא רואה היטב שאינו יכול לראות. ועדיין רואה. המשורר רואה פנימה, הוא רואה את המציאות, ומייצר לה יופי משלה עצמה. הנה גם מקרה עין יכול להיות שיר. והנה מקרה עין אמיתי, טיפול קטרקט יכול להיות משל לחיים, משל בחיים.
לסיום אוסיף ממד אישי שהרי אם לא אתעכב עליו אחטא לאמת ולגילוי הנאות. זכיתי גם הפעם, בפעם הרביעית להתארח כיוצרת אצל ספרו של גרא, בדמות עבודה שלי בחזית ספרו. עבודותיי מצאו מקום בספריו 'אח', 'כמו כוכב באותה מסילה' 'בשעה הזרה' ובספר זה 'הבהוב אחד של חסד'.
במאמר שכתבתי 'דף אל דף יביע אומר – ציור בשיר'[1], אני מציגה הנחת יסוד בה אני שואלת ובודקת האם יש קשר עמוק ורחב בין תוכן הדברים בגוף הספר ובין הציור שמתנוסס בפתחו. זוהי שאלה כללית, כאן היא הופנתה לגופו של עניין. המאמר דן ברקע שעליו צמחה שאלה זו, ולאחר מכן מוכיח במילים וב "אותות ומופתים" שאכן מתקיים שם שיח טקסטואלי, או במילים אחרות, התופעה אותה אנו מכנים 'אינטרטקסטואליות' מתקיימת בספר. מתקיים ומתנהל שיח בין הצורה החזותית, היינו הכריכה ובין התכנים הפנימיים. שם אני טוענת ומסבירה, שאלה דברים שהתבררו בדיעבד, בבחינת המוסתר שנחשף מתוך הגלוי, בבחינת תוצרי החקירה. לא הייתה כאן בחירה מודעת ומכוונת, אך כפי שטוענת אזולאי[2], לטקסטים יש תת מודע משלהם, ועל כך הוספתי אני במחקרי השונים וטענתי שליוצרים יש זכרון קולקטיבי ארכיטיפלי. זה כוחו המיוחד של השיח האינטרטקסטואלי, אשר מתקיים, כפי שחוקרים בשדה זה טוענים, בכל עת, במודע ושלא במודע, גם אם וכאשר היוצרים עצמם לא מודעים או מכוונים לכך.
על בסיס אמירה זו, ומתוך המקום האישי שיש לי בספרו של רון, בחרתי לבחון גם הפעם, אך בקצרה ובמרומז, אם וכיצד מתקיים אותו שיח. שהרי אין בכוונתי לצאת ממאמר זה כשחצי תאוותי בידי. קודם לכן אציין, שכאשר רון פונה אלי ומבקש שאתן לו משהו מבין ציוריי, אני שולחת לו גוף דימויים, אקראיים, בלא התערבות אישית שלי, ההחלטה היא שלו.
העבודה המוצגת על כריכת ספר זה, היא פרט מתוך טריפטיכון גדול, שלושה חלקים של עבודה גדולה (90X200 ס"מ כ"א). גרא בחר להתמקד בפרט, בחלק אחד קטן ומסוים בתוך העבודה. יש להניח שהדבר שלכד אותו הוא המופע החזותי, והמשמעות האישית שהוא ייחס לכך. עד לרגעים אלה, לא התעכבתי על משמעויות העומק, אם ישנן. אהבתי את התוצר המוגמר וכיבדתי את רצונו המשורר, בדיוק כשם שהוא כיבד את יצירתי וביקש לאמצה אל חיק ספרו.
עתה בעת שאני עסוקה בקריאת עומק ובהתבוננות, איני יכולה שלא לבקש לנסות לקרוא קריאה פרשנית גם את הממד הזה, במיוחד לאור העובדה שכבר עסקתי בכך בעבר בהקשר כזה.
ובכן, צריך לציין ששם העבודה המלאה הוא 'אני תבנית נוף'[23].
אתאר במילים ספורות את העבודה. הציור בטכניקת שמן על דיקט. כמה שנים לאחר שהציור הושלם, ניסרתי אותו לחלקים (לא זהים), במשור ג'קסו. חוררתי בשולי החלקים המנוסרים חורים במקדחה, ולאחר מכן חיברתי אותם שנית בחבלים אדומים ושחורים (בסרטון המצורף ניתן לראות את תהליך הניסור והחיבור [1]). לא כאן המקום לדבר על היצירה השלמה, שכן לא בזה עסקינן. אך די אם נתבונן בכותרת של הציור 'אני תבנית נוף' ונבין שהרי בזה עוסק ספרו של רון – הוא תבנית נוף עצמו. זוהי המשמעות של השיח האינטרטקסטואלי, שבו שיח פנימי רוחש ומתרחש בין טקסטים, גם כאשר מדובר במפגש בין טקסט חזותי וטקסט מילולי. הספר הוא תבנית נוף חייו של גרא.
עובדה נוספת, אשר לא חשבנו עליה בעת בחירת הציור ( חלק מהציור), היא שציור זה הוצג בתערוכה קבוצתית חשובה 'זהו פרצופה של המדינה[2]' ובהשראתו כתבי את שירי 'אני תבנית נוף'[3]. ללמדנו , שהקשר בין תמונה זו ובין חומרים מילוליים, הם למעשה מטבע בריאתה. החיבור של יצירה זו למילה, לשירה הוא כבר חלק מהד.נ.א שלה, והמשורר אשר בחר בה, כנראה ידע זאת בידיעה היודעת את עצמה. אני רוצה להניח שקריאה מעמיקה במילות השיר, יובילו להמשך השיח, עם מילות שיריו של גרא, אך לא אעסוק בזה כאן.
הידיעה שהיצירה שמונחת על הכריכה ונראית שלמה היא רק חלק מתוך יצירה גדולה ושלמה, מרמזת אולי על המשמעות שיש לעניין החלקים שהופרדו מהשלם, והופכים להיות שלם בפני עצמו. החיזוק לכך עולה מתוך פס התפרים המחלק את העבודה, המדבר על האופן שבו חלקים קרועים ושבורים יכולים לשוב, להתחבר, וליצור שלם חדש. אלה יכולים להיקרא כמטאפורה לחלקיקי החיים המצויים בתוך הספר עב הכרס הזה, שהופכים אותו לאחד שלם וגדול, כאשר כל חלק עומד בפני עצמו וכל החלקים יחד יוצרים שלמות שגם היא יחסית, תלוית זמן, ומזג. או החלקים המפורדים של הנפש המיוסרת היוצרים מעצם קיומם שלם מגובש המכיל והמכיר.
בדברים אותם נשאתי בערב ההשקה, שעיקר עניינו הוקרה וברכה, אמרתי לסכום דברים בזו הלשון "ועוד אני רוצה לבקש באופן אישי, מרוני ידידי וחבר נפש. אנא עשה כך שהבהוב אחד ועוד הבהובים רבים של חסד, יעלו אור בחייך, יעלו חיוך על שפתיך ונשמתך, ישנו הרבה אור בקפלי נשמתך תן להם שיאירו לך, את ימיך. אני מחכה לספר הבא שבו תהפוך את עורך, לאורך, וממשורר העצבות, תפתיע את עצמך להיות משורר של שמחה ותקווה, בחסד, בחסדך, ובחסדי האל, ואני אמשיך להיות חסידה של שירתך".
ובכן, היו אלה דברי ברכה, ויותר ממה שדיברתי במילים מסכמות אלה על שירתו, דיברתי על מזגו, על חייו, אל ליבו. ביקשתי לאחל שמחה, אושר, סוג של נחלה ומנוחה. עתה, בקוראי דברים אלה, אבקש להוסיף ולציין, שיחד עם העובדה שאני מאחלת למשורר לזכות ברגעי שמחה ובריאות, חושבתני שאינני מבקשת ממנו שיתחיל מעתה לכתוב שירים שמחים ועליזים, ואינני מבקשת ממנו שיהא בבחינת הכושי שיהפוך עורו, או הנמר חברבורותיו. כל שאני מבקשת שגרא ימשיך להיות המשורר שהוא. הכותב בחיים את החיים, את חייו. המתבונן אל עצמו כמביט דרך החלון שהרי 'החלון הוא האדם עצמו'.
[1] מצ"ב סרטון המתאר את התהליכים של חיתוך העבודה וחיבורה מחדש
שימו לב לכותרת 'סולם אישה שבור' – הקונוטציות שלי הם קודם כל המשפט הידוע שאומר ש 'אין דבר יותר ישר מסולם עקום' – כלומר, כבר השם מרמז לנו על סוג של יושר. שהרי המשוררת , האישה, מטפסת עליו, מה שאומר שהוא אמור להיות עקום. ואם אכן כן, אזי לנו מטאפורה על אישה, במקרה הזה משוררת בעלת יושרה. אומרת את דבריה ביושר רב. הקונוטציה הנוספת שכבר נסמכת לכותרת זו היא 'אין דבר יותר שלם מלב שבור'.
שני משפטים מטאפוריים אלה מצביעים על השלמות שיש דווקא בניגודים. השלמות היא היכולת להכיר ולהכיל את הניגודים, לדעת שניגודים צריכים ויכולים לחיות בכפיפה אחת. כל כך הרבה דברים נאמרו כבר בכותרת של השיר. כל השיר נמצא כאן…..
יכולתי כבר למחוק את השיר…… ולהסתפק בכותרת….
ועוד, אם בענייני סולם עסקינן – לעולם כשאשמע 'סולם' אחשוב על יעקב אבינו אשר ראה בחלומו סולם שרגליו על האדמה וראשו בשמיים. והנה לנו כאן המשוררת שלא היא זו שמטפסת על הסולם, היא 'מטפסת את עצמה' – נושאת את עצמה כפיים, ומוליכה את עצמה על הסולם ושלביו. יוצאת מעצמה, מתבוננת על ואל עצמה.
היא זו שמעלה עצמה על הסולם, היא 'האשה'. יכולה להיות היא כסמל של אישה ונשיות, יכולה להיות כל אישה, שהרי המשוררת מבינה אישה מהי. 'אשה מטפסת על סולם'. וכדי לאסוף כוח ולעשות זאת היא אוספת את מלוא נשיותה, כוח נשיותה. "מלא שדיים", לא אומרה 'מלוא ריאות', אומרת 'מלא שדיים', משום שזה האוויר, ואלה הם הכוחות של אשה. זה לא טיפוס רגיל על סולם החיים, זה טיפוס של אשה (טיפוס של אישה – בתרתיי משמע). ורגליה על הקרקע, היא יודעת מה היא עושה, וראשה בשמיים 'שואפת רקיע' – איזה צירוף מילים נפלא. שואפת אוויר ובו בזמן מסמנת את סולם, מדד, שאיפותיה – רקיע, המקום שאין לו גבול.
אפשר עוד להמשיך ולהעמיק בשיר הנפלא הזה, לדבר על הדרך הבלתי נגמרת, שהרי אכן כן, זה מסע שעיקר עניינו הוא המסע, הדרך. אפשר לדבר על תהליך ההסתגלות "רגל אחת דורכת על שלב ראשון, פחות רועדת", אפשר לדבר על הרגעים של 'לבדות' שזו מילה ממוצאת וטוב שכך, שהרי אנו אומרים לבדיות. ולבדיות זו אינה בדידות, לבדות זו היכולת, הכוח, להיות לבד, 'כשאתה רחוק מלדעת'. הרגעים בהם השרה שומרת דברים לעצמה, זו שאומרת בסוף 'עדין לא התנתקה ממך שאיננו' – אולי מטפסת כדי להתנתק. אולי. ואני חוזרת אל סולם יעקב, ראוי הטיפוס על זה הסולם, שהרי רגלייך נטועות היטב באדמה, בכאן, ביש, בלכתוב ובלמחוק, ובכך את כבר נוגעת בשמיים.
ובכל זאת, אומרת השרה 'סולם אישה שבור' ואני שואלת, אם כן, איך תטפס עליו, ולמה תרצה לטפס עליו, ואולי בכלל מדובר כאן על סולם ערכים, ואולי ההתבוננות פנימה מראה לה סולם אישה שבור, אולי יש כאן הכרזה פמיניסטית לוחמנית האומרת משהו על תפיסה כללית חברתית והיסטורית של נשיות. מה שבור כאן? ואולי דווקא לשם כך ראוי לה שתטפס כדי לתקן. רמז קטן מופיע בסוף השיר כאשר השרה אומרת "עדיין לא התנתקה ממך שאיננו"
ואם כבר דיברתי על ניגודים, אלה שיוצרים יחד את השלמות, הרי שגם להתחיל מהסוף זה ניגוד שמייצר תמונה שלמה. שיר קצר וכן, שאומר בדרכו כל מה שהוא רוצה לומר, שמצדיק מעצם קיומו את מה שמובלע בין שורותיו באופן גלוי 'למוד, ענוה, הקשבה'.
והשיר הזה מוביל אותי לעסוק דווקא בכותרת, בשם הספר.
אישית אני אומר בכנות שזה אחד השמות הכי יפים של ספר שירה, בעיניי. יש בזה כנות, יושר לבב, הומור, והרבה חכמה.
מחיקה כמטאפורה משקפת תהליכים של התבגרות, פיתוח עצמי ושחרור מהעבר. מטאפורה זו יכולה להדגים בחירה של אדם להתמקד בעתיד תוך נטישת העבר, או את הצורך למחוק כדי ליצור מקום לחדש. עם זאת, המחיקה יכולה גם להיות תהליך כואב של אבדן ופרידה מרעיונות, אנשים או אפילו חלקים מהעצמי שכבר לא משרתים אותנו.
פסיכולוגית אנו יכולים לומר שמחיקה נקשרת לתהליכים של שכחה והדחקה, סוג של מנגנון הזיכרון שלנו, המשמש אותנו כאמצעי להישרדות נפשית. אבל כאן אין זו הדחקה, יש כאן הכרזה מודעת 'כל שלמדתי'. וכדי למחוק צריך ללמוד, להתאמץ, לעשות דרך.
פילוסופית המחיקה יכולה להתייחס לשאלות של זהות וקיום, גישה זו מציעה מחשבה על השאלה אילו חלקים מעצמינו אנו בוחרים להשאיר ואלו למחוק, וכיצד כל זה מעצב את זהותנו.
בהקשר של הספר הנפלא הזה, ניתן לחשוב על תהליך המחיקה כתהליך של בחירה וכוח. השרה מחליטה אילו חלקים מעצמה היא משאירה בראש השורה, ובכלל, אילו חלקים היא בוחרת להעלים. ואני הייתי אומרת עוד, שיש כאן דיון מעניין במה שאני קוראת לו 'הנעדר הנוכח'. עצם ההודעה על המחיקה כבר מייצר בו בזמן הנכחה. גם למחוק יש נוכחות, ואפילו רק בעצם הזכרתו. וכאשר אנו פוגשים כל כך הרבה יש, ומבינים שזה מה שנותר אחרי כל מה שנמחק, אנו מבינים את הכוח של היש ששרד, או צמח, ובו בזמן, נותר מקום למחוק, זה שמעורר מחשבה, זכרון ודמיון.
ובאופן פרדוכסלי, דווקא בספר השירה הזה שגם נקרא בשקט בשקט 'זר פראי' – יש כל כך הרבה כנות, גילוי לב, פראות, מיניות, נשיות, קשרים, ווידויים. ואני שואלת מה מחקת בעצם? ואם מחקת כדי לפנות שטח לכל האחרים שיעלו, הרי המחיקה מבורכת, וכן, צריך ללמוד למחוק וזה לא קל. לעיתים אנו מגלים שקל יותר לכתוב מאשר למחוק.
ואני מנסה לענות, כי אין לי ברירה, אי אפשר להשאיר את זה פתוח. מחקת את הפחד, את הצביעות, את ההתייפייפות את העמדת הפנים. מחקת את כל מה שלימדו אותך להיות אולי 'ילדה טובה ירושלים', והבאת את עצמך, דווקא בלי מחיקות. כלומר מחקת את המיותר, את מה שמיתר, והנחת את העיקר. את העיקר שלך.
ומאחר שאני באה גם מעולם האמנות החזותית רוצה להוסיף עוד כמה מילים קטנות על תופעת המחיקה באמנות. אמנים רבים השתמשו במחיקה כטכניקה או כרעיון מרכזי ביצירותיהם כשהם רוצים לדבר על העדר ונוכחות, על זכרון ושכחה, על המתח בין הברור לבלתי נראה – כאשר כל אלה הם מטאפורות שמדברות על החיים, ומתוך החיים.
בביאנלה שהתקיימה בוונציה בשנת 2020 – הציג אמן בשם אמיליו איסיגארו עבודות שעוסקות במחיקה. זה כמה עשורים שהיצירה שלו היא מחיקה. כלומר הוא עובד בלמחוק. נשמע כמו סתירה, וזה מה שמעניין. עבודתו נקראת 'מחיקות', והיא נעה סביב תהליכי מחיקה כשהוא משתמש בטכניקות שונות כדי למחוק מספרים, מסמכים וכל מדיה מודפסת אחרת, ובכך הוא יוצר שיח מרתק בין הנראה לנעלם.
עבודות אלה פותחות דיאלוג עם נושאים כמו זכרון , שכחה, זהות וההיסטוריה שמאחורי הטקסטים. הוא מוחק ומשאיר חללים ובכך הקורא/ צופה יכול להשלים זאת כרצונו, ולייצר משמעויות נוספות, כך הצופה הופך להיות יוצר בעצמו, ושותף ליצירה. העבודה שלו היא כמובן פיזית, אבל מאוד סמלית ומטאפורית.
ולסיום אצטט משהו מתוך שיר, קטע שאם את לא היית כותבת אותו, אני הייתי כותבת אותו, ואולי כתבתי בדרכי במקומות אחרים, ובו אני שומעת את קולי עולה מגרונך, משורותייך, ואולי גם המון קולות של נשים ואמהות בימים אלה 'ימים לא שקטים' ( שם השיר)
השקה לספרו של שוקי גוטמן – פחד הגבהים של הפינגווינים
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
לא בכדי בחרתי בשני שירים אלה 'בדיקת ראייה' ו 'עמוק בפנים'. שני שירים אלה , כמו עוד רבים אחרים מתארים את גוטמן כמשורר מתבונן. זה שלוקח מאצל עצמו מרחק ומשקיף עליו ואליו בחיוך, בחמלה, בסלחנות, באומץ, ומכאן קצרה הדרך לכנות וגילוי לב.
זה לא סתם ,זו 'בדיקת ראיה מדקדקת' זו שמגלה פגמים, אבל אלה פגמים ישנים עתיקי יומין ובלויים. לדעתי הענייה הם כל כך בלויים שהם כבר לא קיימים, הם נמוגים כמו ערפל. המבט החדש שבוחן אותם בבדיקה זו, הוא מבט שמכיר אותן, נותן להם תוקף, עם זאת פג תוקפן, הם בלויים. התיישנו. אולי בשל כך קל יותר להתבונן בהם. אפשר גם בחיוך.
בדיקת הראייה כמטאפורה מעלה את הרעיון של חקירה פנימית, האופן שבו המשורר מתבונן על עצמו, על האמת מבלי להתעלם ממנה, גם אם יש שם שריטות, חולשות אכזבות וגם אם נסתרו מן העין. המשפט המסכם של השיר הוא בעיניי משפט מכונן 'בדיקת הראייה של עיור הכזבים' – תקינה. הוא אכן מסוגל להתבונן היישר אל תוך עצמו, או בכלל. הוא 'עיור הכזבים' כלומר 'רואה האמת' איזה יופי של משפט, במקום לומר באופן בנאלי וצדקני רואה האמת, אומר לנו המשורר שהוא 'עיוור לכזבים' נפלא בעיני.– ואם יש בכוחו לראות הכל 'פגמים בלויים, כנות קרועה למחצה, נפש שרוטה , רק לאורך ואפילו אמונה זכה מוכתמת', אז הוא מסכם, היום ממרום גילו, ממקום מושבו הגבוה – השנים הגביהו אותו ( חוץ מהגנטיקה) אזי הוא מסכם – הראייה תקינה. אני לא מבלף את עצמי, ושכך גם איני מעוור עיניהם של אחרים. הנה , הכל כתוב.
ואם דיברתי על מרום גילו, איני יכולה להתעלם משם הספר 'פחד הגבהים של הפינגווינים'. במציאות הידועה והמוכרת פינגווינים אינם ממריאים עוף, לרוב הם מבלים על הקרקע או במים, ייתכן שיש כאן מטאפורה המדברת על פחדים שאינם ריאליים או הגיוניים, או אולי פחדים שמהשורר מייחס לעצמו, או לאחרים. והנה, מתוך השיר שעוסק בראייה עמוקה פנימה, ממרום מקומו הריאלי, ואולי גם גילו, זה כבר לא מפחיד. ומהגובה הזה הוא פונה לעומק.
צריך להיות גבוה, גבוה ברוח כדי להתבונן אל עמקי הנפש פנימה ולנהל שיח עם אותו קול אחר זה שיודע 'מי מטפל בך בימים, ואיפה אתה כשזה קורה, ואיזה מתבגר היית'. להתבונן עם אותה ראייה שכבר הוסכם והוכח שהיא תקינה.
ושם בעמוק בפנים אנו פוגשים חזרתיות ומבנה, משהו שיוצר תחושה של גלגול והתפתחות. כל בית מוסיף רעיון או אלמנט חדש, תוך שהוא נשען על קודמיו. דבר שמדגים תהליך טבעי של למידה והתבגרות. 'עמוק בפנים אתה יודע' – ואנחנו עדים לסוג של מסע פנימי אינטואיטיבי – דיאלוג בין המודע ותת המודע, שניהם מיודעים זה לזה, וזה אל זה, מודע שיודע את התת, והתת שמודע לעל. תהליך יפה ומרתק של הכלה עצמית, של קבלה על הטוב ועל הרע, שאינו רע. זו הנבירה ב 'גוף שהוא מחסן זמן" זה היחס לזיכרונות ולחוויות, ובתוך אלה "התקלפות לכבוד השעה' כמו רגע של שחרור והתחדשות, שמאפשר לצמוח.
זאת האינטראקציה בין הידיעה והבלתי ידוע, בין היודע והלא יודע, זה שמוכן לקלף שכבות, ו"לשתף במחשבות משתוללות".
זה ספר השירה של גוטמן. מחשבות משתוללות, חלומות סוערים, משאבי רוח ותנועה ערוכים וסדורים. גוטמן מגיש לנו בטוב טעם ובצניעות, בשפה כנה ואמיתית, לעתים גבוהה, לעתים בגובה העיניים, לעיתים חידתית ולעתים ברורה ופרושה או כמו שכתבה יונה וולך " תת ההכרה נפתחת כמו מניפה"
תודה לך שוקי על זה שלקחת אותי אל הקוטב הצפוני לגלות כמה יכול הוא להיות חם ונעים, לעלות לגבהים כדי להביט עמוק פנימה כי ספר כזה שמהווה לך עצמך סוג של מראה, ממשיך בדרכו ויכול לשמש מראה גם לקוראים.
תוך ההשקה לספרו של המשורר יאיר בן- חיים 'מכרות הפחם" אשר התקיימה ב 2.12.22 בבית היוצר 'האנגר 22' בנמל תל – אביבי
מכרה פחם הוא מקום שיורדים אליו למטה מתחת לאדמה. זו מערכת תת קרקעית של מנהרות להוצאת מחצבים. אוסף המילים הנרדפות למילה מכרה הם בור, גומה, חור, חפירה, מנהרה, שוחה, ולא מניתי את כולן. בדיבור רגיל, כאשר לדבר מסויים יש שם, תפקידו לתאר משהו – מקום, תופעה, רגש ועוד.
יאיר לוקח אותנו למכרות הפחם שלו הוא מזמין אותנו לרדת לירכתי נפשו פנימה, מוביל אותנו כמו עם פנס במחשכי המכרה, כאשר כל אות היא נר או פנס, כל מילה מעצימה את האור, וכל האור הזה כדי לראות מקרוב את מה שנגלה לו בעודו חופר בתוך החופש. בואו לקרוא ולראות כיצד כלשונו "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי, מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה". יאיר מעצב לו נשמה חדשה תוך כדי כריה. עצם הכתיבה משמשת בו דחפור, היא חושפת ומגלה, מעצב לו נשמה חדשה, ולאחר מכן, כאן כפי שאנו רואים הוא מעצב גם את ספרו. ספר הנשמה.
בכל בוקר, דווקא כשהוא מתעורר אל האור, הוא יורד שוב אל חשכה אחרת, זו חשכה בה הוא מבקש למצוא נוחם – ואני אמרתי נו – חם. שהרי תפקיד הפחם לחמם.
נגעתי גם ברמז קל, בכמה מהתכנים המבצבצים מתוך הטקסטים המרתקים, אבל אין תפקידי כאן באירוע זה לעסוק בזאת. אני מבקשת לרדת גם כן למכרות הפחם, כלומר לרדת לחקרי הצירוף המיוחד הזה כאן בין צורה לתוכן, בין הנראה לנכתב, בין הסמוי לגלוי, בין החושך לאור, גם אני כמו יאיר שאומר בשירו 'להתקיים' רוצה "לַחֲזוֹת בְּלֶהָבוֹת סְדּוּרוֹת בִּמְעָרַת הַמִּכְרֶה". המערה במקרה הזה מבחינתי היא הספר, הלהבות הן המילים הבוהקות אלי.
ככל שהספר אישי, יאיר מעלה את החומרים אותם חצב מירכתי הנפש, אל האור חושף ומזמין. את הספר מעטרות קשתות , הקרביים של המנהרה, כמו הקרביים של הנפש, עם עלומות אור, פנסים, תאורה שנראית כמו שבבי זהב, והוא בשירו "מאושר בחלקי' אכן אומר "צוֹעֵד לְעֶבְרוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב מְאֻשָּׁר בַּחֶלְקִי".
רוצה לומר יאיר שיש אור בתוך החושך. התאורה הזאת שמונחת על הדפים נדמית בעיניי כסוג של הזמנה. לא זו בלבד שהספר נכתב והודפס ועכשיו מופץ, שזה בפני עצמו כבר הזמנה לבוא לקרוא ולהיכנס לעולמו, עתה הוא גם מאיר. צילום הקשתות מכניסות את הקורא הצופה אל המערה. אל נבכי נשמתו של יאיר. רוצה לומר, יאיר המשורר את נפשו, כורה אותה ממעמקי הנפש, קורא לך לבוא עכשיו אתו אל המסע, להיכנס, לצלול ולגלות שדווקא שם מתחת במקום החשוך הזה יש אפשרות למצוא הרבה אור. הקשתות מזמינות, מסקרנות, מפחידות משהו, בוהקות ומבליטות את העובדה שכדי למצוא את האור צריך לרדת אל החושך. צריך אומץ. ויאיר המשורר מזמין אותנו בכל דף מחדש, להיכנס. הוא כבר נכנס, העז, ועתה מזמין אתכם.
האור עליו הוא מדבר המופיע במילים מהדהד ומתכתב עם הבזקי המנורות שעל הקשתות ועם באותיות מאירות עיניים "מַרְאוֹת הַבְּרָכָה יעטפוך בְּאוֹר, קֶשֶׁת הַזְּמַן תִּזָּהֵר לְהַפְלִיא" אומר המשורר. קשת הזמן אומר המשורר, ומוסיף דימוי של המערות והקשתות. הקשת המילולית הופכת להיות קשת חזותית והופכת להיות רבת משמעות. והוא לא רק חולם, אומר ושר, הוא מראה זאת הלכה למעשה. כל אות לבנה על רקע שחור, כל מילה, וכל הבזק של מנורה. וכשם שהאותיות בוהקות, זוהרות, מנצנצות מתוך שחור הנייר כך גם המשורר עצמו אומר "בין הדקויות זרחתי בכל מאודי".
יאיר הוא אמן רב תחומי, בעבודתו כמשורר, עורך שירה, מוציא לאור ספרים וכתב עת, הפיק ומנהל את אתר חדרים, הוא מקפיד לשלב אמנות ועיצוב. הוא במהותו אוחז בעולם הצורה כשם שהוא אוחז בעולם המילה. אחראי על העיצוב הגרפי של המסדרון, כמוציא לאור וכעורך מסייע לסופרים לבחור עיצוב לספרם, הוא זה שמקפיד שהמסדרון יעסוק תמיד בשירה ואמנות, כמו שגם שולח ידו ביצירה הרבה פחות ממה שהיה רוצה.
הקשר ההדוק הזה מתקיים הפעם בספר זה כאשר הצורה – הדימוי – הצבע – המבנה הם חלק מהתוכן – ולפיכך קראתי לזה "וכרה זה אל זה ואמר' כשאני מבקשת להצביע בו זמנית על האופן שבו הצורניות של הספר מתכתבת עם התוכן, מעצימה אותו ומאירה אותו. הכתיבה בכ' מזכירה לנו שיאיר כרה במחצבת הנפש שלו, קרא את הנכתב אליו מעמקי נפשו, קורא לכם לבוא ולהמשיך לסייר אתו במכרות הפחם, ואפשר במסע הקריאה והכרייה הזה, תצליחו גם אתם לכרות פחם בעולמכם שלכם.
כשאתם אוחזים בספר הזה אתם יורדים יחד עם המשורר אל מכרות הפחם. וזו ירידה לצורך עלייה.
אלה הדברים שנאמרו על ידי – בהשקת הספר 'יחפה' של גבריאלה מורז , לאחר מכן באירוע האזכרה לזכרה שהתקיים בזום, והופיעו גם בכתב העת 'בין כחול לתכלת' גיליון מס' 21
גבריאלה הולכת בספר הזה 'יחפה'. איך יחפה נשאל? הרי בספר לא מתהלכים? ספר הרי קוראים. ובכל זאת כן, גבריאלה מהלכת בו על בהונות, נוגעת בקצות אצבעותיה בעולם שלם של רגש. אכן, יחפה.
אנו יודעים שיחפה זה לא רק מי שמהלך ללא נעליים וגרביים. המילון מלמד אותנו שלהלך יחף משמע 'ללא כסות לגופו, במערומיו, לא לבוש, מופשט ללא בגדים.
גבריאלה ניצבת לפנינו בספרה עירומה ללא כסות. ללא זיוף, בלי מילים מיותרות שמכסות, בלי התייפייפות נפש, בלי העמדת פנים. עירומה ועריה, גלויה ואותנטית – כפי שכבר אמרו כאן רבים לפני, ובטח עוד יאמרו, כי איך אפשר לא.
אני מבקשת לעשות ניסיון, אשר מאד חביב עלי, כאשר אני נפגשת עם טקסטים או מפגישה ביניהם.
לטענתי, כמו שגם גדולים וחשובים ממני טוענים – 'טקסטים מתכתבים'. טקסטים בתרבות יכולים להתכתב בין יצירות של יוצרים שונים, בזמנים שונים, בתחומי דעת שונים, ולעתים גם מבלי שהיוצרים מודעים לכך. טקסטים גם יכולים להתכתב בינם לבין עצמם, כאשר מדובר באותו יוצר עצמו, וגם כאן לא תמיד היוצר מודע לכך. לטקסטים יש תת מודע משלהם וגלי תקשורת פנימיים שעומדים בפני עצמם. יש שאנו כפרשנים נחשוף אותם, וייתכן גם שלא. אך אין זה משנה את העובדה ואת הידיעה שטקסטים בוחשים, רוחשים ומנהלים עולם שלך בתוך תוכם, ובינם לבין עצמם.
הגישה הזאת, אשר מנחה אותי, מניעה אותי לגשת לטקסטים , לחפור בהם, ולחפש את ההתכתבות הפנימית הזאת. לעולם זה יהיה עולם שלם של תגליות והקשרים. חשיפת ההקשרים האלה מאפשרת להעניק משמעויות עומק לטקסט הנקרא. גילויים אלה תמיד מרגשים.
במקרה הנדון, עוד בטרם הכרתי את ספרה של גבריאלה, מתוך שיח עמה, ומתוך הכרות אותה, ואת אישיותה, הצעתי לה לבחור את השם 'יחפה' לספרה . זה התאים לשיחה, זה התאים לרוח הדברים, וזה התאים למה שחשבתי שנכון לגבריאלה, זאת עוד בטרם הכרתי את הספר על תוכו פנימה. ואכן זה התאים. זה התאים לגבריאלה ולרוחה החופשית והיחפה, זה התאים לתוכן הדברים.
עתה הדברים נקבעו ונחתמו. שם הספר אכן 'יחפה'. על פניו הוא מתכתב עם אחד השירים, וזה המובן מאליו. אני ביקשתי להבין ולדעת האם באמת יש בספר, מלבד אותו שיר, ומלבד אותה אווירה של התערטלות הרוח והנפש והלב, האם ישנם עוד מקומות בספר שמהדהדים לאותה יחפה.
יצאתי למסע של חיפוש, ובחנתי את הטקסטים השונים כמו בזכוכית מגדלת, שורה שורה, העיון שלי היה בכלל הטקסטים בין אלה שירה ובין אם פרוזה. ניסיתי לראות אם ה'יחפה', מבצבצת שם בתכנים ובין השורות, בגלוי או בסמוי.
נקודת המוצא שלי הייתה – יחפה = מתערטלת. אם כן, איזה מילים, מטאפורות, תכנים מבטאים סוג של התערטלות. ובריא לנו שאנו עוסקים במצבים שונים של התערטלות הנפש.
כשאנו אומרים מתערטלת בשירה, אלה יכולים להיות דברים רבים. אני בחרתי לגעת במקומות בהם גבריאלה מציגה ויתור אמיץ על האגו. האגו הוא הכסות הוא הלבוש שלנו, במקום שבו גבריאלה מסירה את האגו, ומניחה עצמה כפי שהיא מרגישה, ללא חשש, ללא מורא, גלויה – עירומה יחפה ללא כסות – אלה הם רגעי היחפה האמיתית, עוד אפילו יותר מאותה יחפה שעליה היא מדברת כשהיא אומרת 'באה אליך יחפה'.
ובכן, המקומות שאין בהם אגו, שם היא דורכת ללא מנעל, הגנה, ולא חוששת להיפצע.
אספתי וליקטתי את המקומות האלה, וחשבתי שהם אלה יכולים להיות יחד כשהם מקובצים שיר בפני עצמו.
המשפטים להלן הם ציטוטים מתוך שירתה בספר יחפה, והמקבץ שלהם, כאמור כבר יכול לעמוד כשיר בפני עצמו, אשר מציג את עומק המשמעות של השם 'יחפה'.
"קורע ממני פיסות של לב, כל יום יותר ולי אין לב אחר".
"ואני מחכה לשמש ( אף כי מתייבשת בגפי) אולי היא תייבש גם את דמעתי הפנימית".
"כשהמילים לא מדברות אלי אני שותקת להן בחזרה. נוטרת להן טינה אבל איני מראה".
"למדתי ממך, איך לא לרצות את מה שאני רוצה עכשיו ומיד",
"הלב שלי לא עושה מבחני קבלה. נוהה אחר גחמותיו. ואף לוקח בחשבון נפילה אפשרית".
"השכבה המתקשה בעקבות החבטות אינה מקשיחה אותי אלה הופכת לרכה וסלחנית יותר כלפי עצמי".
"מזמן איני אומרת לו מה לעשות, אף שבדרך כלל אני הנושאת בתוצאות".
"אחר כך אתה חוזר למגדל השן, להיטען מחדש, מותיר אותי נפעמת ופעורה, נפחדת שלא תרחק יותר מדי".
"החלומות שלי צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש… ובכל זאת אוהבת אותך".
"המילים שלי, אפילו הטובות שבהן עושות סיבוב פרסה וחוזרות חפויות ראש.. ובכל זאת אוהבת אותך".
"לא נכנעת לדלות הבשר ולקשיי האחיזה".
באירוע הנוכחי, שבו אנו מדברים – מספרים – קוראים על ואת גבריאלה – לזכרה , אני קוראת שוב את הדברים שנאמרו אז, באירוע ההשקה, ומוצאת, שהיום, שש שנים אחרי, כשגבריאלה כבר לא איתנו, הדברים שנאמרו בהקשר לספרה, בהקשר לשירתה וכתיבתה מתארים נאמנה את דמותה. הלכה יחפה בעולם. אמיתית, חשופה, חדה, ישירה, מצחיקה, שנונה, עניינית וטובת לב. משוררת מוכשרת שכתבה את עצמה בדם חייה. קולה הפיזי נדם, אבל קולה האישי והרוחני נותר בעולם נשמע, יישמע וייזכר.
לסיום, אספר, במסגרת אותם צירופי מקרים הידועים.
בימים אלה יצא לאור ספרי 'שירליום – 365 מסביב למילה'
הספר נכתב ברובו בשנת 2018, אך רק עכשיו יצא לאור.
בספרי שם, כתבתי שיר, סוג של הרהור ביני לביני, כאן אני מוכנה להודות שמקור ההשראה שלי היה גבריאלה. במילים אחרות, השיר נכתב אודותיה. מצאתי לנכון לצרף אותו ולקוראו כאן הערב במפגש זה.
רשימה זו נכתבה לקראת השקת הספר 'גבעת הגמדים' של המשוררת והסופרת יהודית מליק-שירן. ההשקה נערכה בבית הסופר בת"א בתאריך – 21.1.14
רשימה זו פורסמה בלוויית סרטון ותמונות באתר 'חדרים' –
לקראת השקת הספר 'גבעת הגמדים' של המשוררת יהודית מליק שירן
"גברת דמיון ואדון מציאות מפגינים יחד ידע ובקיאות. החיים הם ממלכה לא שפויה הרודפים אחר התמכרות הזויה" מצחיק לא? גברת דמיון יחד עם אדון מציאות. כמו חזון אחרית הימים, אולי, וגר זאב עם כבש. אולי? זוג חביב עיתונאי וצלמת. הוא אולי בוחן מציאות, והיא אולי מנציחה אותה כמציאות הזויה. או לחילופין "הדמיון הוא 'מלך' והמציאות דווקא 'מלכה' ו"כשהם מתערבבים או אז מתחילה דווקא החגיגה הגדולה" –(ציטוט). שם זה קורא. שם, בגבעת הגמדים בעצם הכול יכול לקרות. על כך כתבתי על גב הכריכה בספר 'סדר עולמי חדש'.
הומור זו היכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראיה רחבה ויחס של אהדה סלחנית. חוקרים הומור מסבירים שהוא תלוי חברה, תרבות, אישיות ומצבים. לפיכך אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות . הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכול אך יחד עם זאת אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי להבחין בו ולהבין אותו. אחד המרכיבים שבונים אמירה שיש בה ממין ההומור הוא כאשר נוצר קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.
הוזמנתי לטיול 'בגבעת הגמדים', אספתי לחיקי את ההזמנה יוצאת הדופן הזאת, ושמתי פעמי לשם נחושה לפגוש חלום במציאות. עוד לא נמוגו צלילי השיר האהוב עלי מימי ילדותי 'מאחורי היער, חת שתים שלוש, שם ישבו שלושה גמדים חת שתיים שלוש'. מצוידת בצלילי השיר הנוסטלגי שסביבו רקמתי חלומות אין סוף, הלכתי בצעד בטוח הישר לגבעת הגמדים. כאן בספר, לא מאחורי שום יער. כאן מתחת לאף. שלושה חרגולים ירוקים הסבירו לי פנים, ישבו בתוך נעל עור וקיפצו בין קווי הטלפון השונים שעליהם היו אמונים. אלה היו מורי הדרך שלי. הבטיחו רבות, מוזיאונים, גלריות, מעין קסם לחיי נצח, כך חשבתי, וחרגולית שלא רק שהיא מדברת, היא גם אמונה על שבע שפות.
סמכתי על 'אדון מציאות וגברת דמיון' נראו לי ונשמעו לי אמינים משהו, הלכתי כעיוורת לפגוש את המציאות ההזויה מכתיבה לי את עצמה ומספרת לי משהו אחר וחדש על החיים. בתור סיירת שבאה למסע המופלא הזה מלווה על ידי החרגולים שכבר הצלחתי להתיידד אתם, לקחתי על עצמי משימה. רציתי לבחון, לדעת ולבדוק מה קורה שם, לראות אם אכן המקום הזה הזוי, רציני, מצחיק, מה?
זכרתי היטב את מה שאמר ג'קומו קזנובה "כדי לגרום לאנשים לבכות, עליך לבכות; כדי לגרום להם לצחוק עליך להעמיד פנים רציניות". חיפשתי אם כן את הפנים, האמירות, הבריות הרציניות שמשוטטות שם בגבעת הגמדים וידעתי שמתחת למעטה הרצינות שלהם, כוונתם להצחיק אותי. ולא סתם להצחיק, אלא לצייד אותי בדרכם ההזויה בתובנות חשובות לחיים.
ואני פוגשת ארנב, לא ברור לי מה תפקידו, כלבלב מורה דרך, כך אמרו, ציפורי שיר שמפזרות תמרורים וקוף שמשנן (ציטוט), לא יודעת מה ועורך בירורים, גם לא יודעת איזה. וכל זאת למה? כי ביער המחשבה, כך כתוב, צריך קודם כל שתהייה הקשבה. לא סתם. זה כלל חשוב. צריך להפעיל ריכוז, עניין והגיון – כך כתוב.
והנה ערוכים סדורים לפנינו כללים חשובים לחיים, כללים שיכולים להתאים לכל כתת לימודים, גם בעולם האחר האולי פחות אמיתי, עולם האנשים ההולכים על ארבע רואים בשניים, ואולי לא רואים רחוק כל כך. כאן, בעולם הזה שאליו נקלעתי, גבעה של גמדים, עולם שרק נשמע ונתפס כקטן 'גמדים' מתגלה כעולם גדול ורחב. הכללים, להפעיל 'ריכוז, עניין, הגיון,הקשבה ולבסוף מחשבות'. פתאום הבנתי שהמילים האלה ריכוז, הגיון, כבר לא מילים כאלה מפחידות, בוודאי לא כאשר כלבלב הוא מורה הדרך, צפרים מפזרות תמרורים וקוף משנן משהו שאינני יודעת מהו.
כמו שמכריזים אנשי גבעת הגמדים "אצלנו אין שיעורים בקבלנות. אצלנו תלמידים לומדים ברצינות" כמו למשל ברווזים שלומדים לשחות. ואתה שואל לומדים? ברווזים? כן. כי בגבעת הגמדים לומדים הכול ברצינות, גם את הדברים המצחיקים ביותר. שם מורה הוא מורה, הגמדון, גם אם אינו זוכר היכן המחברת, גם אם הוא שוכח לזכור, גם אם אינו מגיע לשיעור, הוא המורה וגם לשיעור שמתבטל צריך שיהיה מורה.
ולפתע הבנתי את המשפט שציטטתי קודם לכן, שכדי להצחיק צריך להעמיד פנים רציניות. ויותר מזה המשכתי וחשבתי שכדי להפנים רצינות צריך להגיד אותה בצחוק.
רשימה זו נכתבה כ'פתח דבר' לספרו של המשורר שלמה דוד. הספר ב'שדות שירתי' , קישון , 2013 . חיפה.
שירת תהילה כתפילה – מדוד עד שלמה
"….הַגִּיל הָפַךְ לְגִיל קָשׁוּב לְכָל צְלִיל…."
ד"ר נורית צדרבוים
"הגיל הפך לגיל" אומר המשורר שלא בכדי נושא הוא את שמותיהם של קהלת ושל נעים זמירות ישראל – שלמה דוד. בחמשה שערים מוליך אותנו המשורר, בשביל המילים, בשירתו-ביתו-משכנו "השיר משקף את כל עולמי את כל כלי את נפשי את לבי ואת א-לי"
עברתי בחמשת השערים מצאתים ערוכים וסדורים כסדר חיים, יומן שיש בו הודיה, חכמה ותפילה. מצאתי עצמי מדלגת בין העולמות, לרגעים חשתי את מזמורי תהילים מתנגנים בשפת הקודש בתמהיל מדוקדק של שפת היום ואחזתי בחוט המקשר בין שפת עבר שאותה ובה מהלל המשורר לבין שפת הכאן ועכשיו, מלוטשת גם היא.
בחמשת השערים מדבר שלמה דוד על שירתו מתנת האל שהיא לו הקיום הבלעדי. הוא מודה, מחפש, תוהה, מטיף ומעל הכול מנהל שיח עם בוראו. גם כאשר הוא אומר שההשראה היא מעצמו הוא ממהר לזכור ולהזכיר שלבו הוא משכן לאלוהים. הכתיבה מבחינתו היא סוג של מתנה הדדית. האל נתן לו את כח המילים והוא מחזירם אליו כמנחה – בשירה. מילים שניתנו לו כנזר הבריאה מתרוממת מבחינתו אל שמיים ארוזות כתודה. יש שהוא מודה על החסד, יש שהוא מהלל ומשבח ויש שהוא מתחנן "לקבל ארכה" ומבטיח שבתמורה ימשיך ויכביר ל "הלל את היושב במרומים".
שלמה דוד שוטח בכל מילה אפשרית את ערגתו וכמיהתו לשירה שאותה הוא מדמה ל "חמצן חייו" היא "קיומו". בעבורו השירה היא הדרך "לעלות מדרגות לשחקים" להגיע אל האלוהים. המשורר מדבר על שירתו שהיא חמצן חייו, על שירה בכלל ורואה עצמו מטיף בשער על גורל השפה – השירה – המשוררים וספריהם. הוא קשוב לנפש המשורר וקורא למרד המשוררים, לתחיית השירה ומבקש "ליצור עולם יותר יפה".
שלמה דוד מחפש את הטוב היפה והצרוף ועושה זאת הלכה למעשה בשירתו, אך "קשוב לכל צליל" הוא יודע וזכר גם את הפחד ואת הכאב. בצד רוממות הרוח נשמע צליל נוגה המבקש "לדחות כל מחשבה או חלום אל חשכת התהום". כן יודע המשורר ש "לא ירחק היום" ולא יוכל "לרקום חלום".
ובכל זאת "הגיל הפך לגיל" ואכן הוא קשוב "לכל צליל". שלמה דוד פותח לקורא חמשה שערים להיכלות נפשו, ומוליך את הקורא מתוך הנוף הפנימי שלו ונפש שירתו, אל נופי הארץ. מתבל את מילותיו מתוך המקורות שאליהם הוא קשור בעבותות, כפי שהוא מספר והופך "אותיות קדושות" לאמרות פיו. גם אז, כאשר הוא מהלך בין נופי הארץ הוא ממשיך את השיח עם היושב במרומים, מהלל את הבריאה ואת היוצר, "אין צייר נפלא מאלוהים" אוחז הוא באֹמנותו, באֵמוּנתו.
רק בשער השלישי נפנה המשורר לזכור ולהזכיר את עברו, ולהודות לאבות אבותיו על שהורישו לו נחלה ערכים ודרך ארץ בבחינת גירסא דיינקותא. נוגע בזהירות בזוועות שלעולם לא ישכח, מדבר על "פצעים מהעבר שטרם הגלידו". היגלידו? ומשתמש בשירה כעגלת מסע למנהרת הזמן. על כנפיה הוא יכול לחזור לזיכרונות הקשים, ובעזרתה להתגבר על הכאב שיהיה חרוט לעד על לבו. עם זיכרונות העבר, עם מראות ההווה, על כנפי השירה הוא עדיין צמא, צמא ללמוד, לשתות מן הבאר, ולכתוב.
בשער הרביעי המשורר פונה אל האדם. ממרום גילו וניסיונו, בשופר מילותיו, באהבת האל והבריאה, כשהוא נוצר זיכרון מורשת אבות, פונה אל עצמו ואל זולתו ומבקש את תיקון הנשמה. כמו אומר הוא "כל עוד דולק הנר אפשר לתקן". ברוח קהלת או ברוח החסידות הוא מדבר על אהבת אדם ועם, על נתינה ועל ה "מסע אל הנפש" שבו הוא מציע "שא אתך הרבה רגש".
אכן, שירה גועשת ורוגשת, מתובלת באהבת אדם – עם – שפה – מורשת. שירה שלא נוטשת את מקורותיה, נשענת על שורשיה ומעמיקה אותם ומייצרת נוף עשיר רווי באהבה אין סופית. אהבה שחובקת מילים שחובקות אנשים וחיים. כמצוות "ואהבת" "קח את גורלך בידך… היטיב עם אחרים".
"הגיל הפך לגיל" אומר המשורר אכן. אך הוא גם רומז "קשוב לכל צליל". המשורר שמח על כל רגע שבו מתנת האל מתקיימת בו "אני אדם חופשי… חש את חרותי" כי "העליון ילחש וירמוז כתוב עוד ברוב עוז". אלה הם הרגעים בהם המשורר נמלא עזוז שמחה ומניף את כדגל ניצחון את עטו בעת שירתו. אך הוא קשוב לכל צליל, ויש רגעים, ורבים כאלה, בהם הוא מתחנן בפני בוראו, כפי שזה מופיע בשער האחרון, לכתוב עוד שיר ו "אל תיתן לי ללכת… להשלים את שירי האחרונים…. לכתוב עוד את שירי קבל נא אותם כתפילותיי".
אין לו ברירה למשורר שלמה דוד, שבחר למהול שירי תהילה כדוד בחכמת חיים כשל שלמה בקהלת. הוא ימשיך וישמיע את קול תהילתו כי "העט נאחז בו בכל כוחו". כוחו של המשורר הנפלא הזה, באהבת האל, אהבת אדם, אהבת השירה כתפילה, כמים חיים וכמעיין המתגבר. ובגילו הצעיר הוא מתבונן בגיל ובשמחה בעיניים של נער מאוהב, קשוב לכל צליל שאותו הוא מעלה על הכתוב.
שלמה דוד מסיים בשער החמישי "מבטחי בבוראי' ואנו בוטחים בקול שירתו קשובים גם אנו בכל גיל לכל צליל הנשמע בשדות שירתו.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 