"כשהייתי ילדה אמא שלי הביאה מהמכולת דגים שהיו עטופים בעיתונים. וכשרציתי גרעיני חמנייה, קיבלתי אותם בתוך גביע מגולגל מעיתון. כשאמי ניקתה חלונות במטלית רטובה, היא ניגבה את החלון בעיתונים – "היו זמנים, אני אותם זוכרת"
במשך שנים אני אוספת כותרות מתוך עיתונים. גוזרת, שומרת, ממיינת, מפרקת, מעבירה ממקום למקום. הכותרות, שנולדו מטבען כדי לצעוק רגע מסוים, או למסור ידיעה חולפת, נשלפות אצלי מתוך ההקשר המקורי שלהן והופכות להיות חומר גלם – תוכן, צבע, צורה. מתוך כך כמטאפורה הן הופכות להיות דימוי שיכול להיות זיכרון, פצע, משחק ועדות.
כותרות העיתונים שמקורן שפה ואומר, הופכות להיות בעבורי גם צורה וחומר ובכך הן למעשה כורכות את העיסוק המשולב שלי והבלתי נמנע מבחינתי, בשתי השפות – המילולית והחזותית.
בעבודה זו אני משבצת את הכותרות בתוך יומנים שעבר זמנם. היומן, שהיה פעם כלי לסדר, לתכנון, לניהול הזמן, פוגש את העיתון שהוא הכלי של האירוע, של הרגע, של הדרמה הציבורית. בתוך המפגש הזה נוצר על ידי 'ספר – אובייקט' – דפים ישנים מקבלים חיים חדשים, תאריכים שכבר חלפו מתמלאים בכותרות שנעקרו ממקומן, וכך – הזמן האישי והזמן הציבורי מתערבבים זה בזה.
הכותרת עבורי היא גם עלה וגם כתר. היא חלקיק שנשר מתוך גוף גדול יותר, ובו בזמן היא גם יחידה טעונה שמכתירה את עצמה. כשאני מלקטת כותרות אני עוסקת בפעולה שיש בה סוג של הצלה וגם של שינוי ייעוד. אני מוציאה את המילים ממחזור החדשות המהיר, מאטה אותן, מניחה אותן זו ליד זו, וכך מאפשרת להן לייצר יחסים חדשים. כך יוצא שיש מצבים שבהם הכותרות מתנגשות, במקרים אחרים מתלכדות. יש מקומות שהן הופכות להיות שיר מילולי חזותי, ובמקרים אחרים משפט בתי צפוי, או אירוניה, או מראה של הזמן שבו אנו חיים.
לצד ספריית הכותרות מוצגת עבודה נוספת שנולדה מתוך אותו מהלך. שירי 'עלי כותרת -אני אומרת . השיר עובר בעצמו פעולה של חיתוך, פירוק וסידור מחדש. שורות מתוכו נחתכו, בדומה לאופן שבו אני חותכת כותרות מן העיתון, והונחו על מצע של קטעי עיתון מגולגלים. באופן הזה השיר לא רק מהדהד לעצם קיומו כטקסט אלא הופך להיות חלק מן העבודה. סוג של אובייקט, משטח ושכבה לקול שמונח על גבי חומרי השפה שמהם הוא צמח. ( השיר עצמו הולחן על ידי הזמרת- משוררת רחלי וולשטיין – ומצורף למטה בהמשך).
בעבודה ניתן לראות 'קטעי עיתון מגולגלים' שמדמים 'מגילות גנוזות' או 'מזוזות'. אלה מופיעים מתחת לשורות השיר, וכעמוד ניצב מעל אוסף הכותרות, וכיחידה בפני עצמה מאין 'מגירת סתרים'. כל אלה יחד יוצרים מעין ארכיון דחוס של דיבור. כאמור, הם מזכירים מגילות, עדויות, מסמכים שנשמרו לאחר שכבר חדלו להיות אקטואליים. פעולת הגלגול מסתיר את הטקסט ומשאיר רמזים, קצוות, הברקות צבע ואותיות קטועות. והרי , במקום עיתון פתוח שהוא מעצמו זמין ומתכלה, נוצרת כאן צורה של שימור – החדשות הופכות למגילות גנוזות והמידע היומיומי מקבל מעמד כמעט פולחני, כמעט ארכיאולוגי.
העמוד המורכב מן המגילות, הניצב בתוך מכל שקוף, מדגיש את פעולת הליקוט כפעולה מצטברת. הוא מדגים את היחידות שנאספו, שגולגלו , נכרכו, סודרו ונאצרו. המיכל שקוף והוא מאפשר לראות את החומר. אך יחד עם זאת הוא שמור, ומופרד מן העולם שממנו הוא נלקח. ניתן לראות שם גזירי כותרות שטרם נכנסו לספרים, מה שהופך להיות מאגר פתוח. מתחתיו מצויים גזירי הכותרות שטרם נכנסו לספרים, הם מציגים סוג של מאגר פתוח של אפשרויות, כמו מילים שממתינות לרגע שבו ייקראו מחדש, ייחתכו, יודבקו, ויהפכו להיות חלק ממבנה אחר.
בחלל התערוכה העבודה מופיעה כאוסף של ספרים, מגילות וקופסאות שקופות. חלק מהספרים ניצבים בתוך מעמד אדום, כמו ספרי קריאה, חלקם פתוחים, מזמינים מבט מקרוב, לצידם החומר הגולמי שממשיך להתקיים כמאגר חי. באופן זה פעולת האיסוף מוצגת כתהליך מתמשך – מן העיתון אל הכותרת, מן הכותרת אל הספר, מן הספר אל השיר, ומן השיר בחזרה אל החומר.
העבודה נעה בין קריאה לצפייה. מצד אחד אפשר לקרוא את המילים, לזהות שברי משפטים, הדהודים של מציאות, פוליטיקה, חברה, תקווה וחיים יומיומיים. מצד שני, הכותרות והגלילים הופכים להיות לצורות שחור ולבן, אדום וכחול, ירוק מתכתי, הברקות אור, אותיות גדולות, מקצבים גרפיים, צפיפות, עמודים, ושכבות. באופן זה העיתון איבד את תפקידו החד־פעמי והופך להיות מרחב ציורי – חומרי.
שם העבודה 'עלי כותרת' כעלי פרח ובו בזמן כותרות שנאספו, ועלים הם גם 'דפים' – הדפים שעליהם כותרות אלה נשזרו מחדש. השם הנלווה 'אי – טונאית' מהדהד ונשמע כמו המקור 'עיתונות'. אבל מבחינתי זה לא 'אי' – ואני נותנת כאן את הטון. או עיתונות שנפרמה, שהוצאה מן הסדר, שהפכה לאי של מילים בתוך ים של מידע. בתוך המשחק הזה מתקיימת שאלות
מה נשאר מן המילים אחרי שהאירוע חלף?
מה קורה לכותרת אחרי שאיבדה את הדחיפות שלה?
האם היא מתרוקנת, או דווקא נפתחת למשמעות חדשה?
עבורי, עבודה הזאת היא חלק מן העיסוק המתמשך שלי בשפה כחומר. אני מתייחסת למילים כפי שמתייחסים לצבע, לבד, לנייר, לחפץ שנמצא בדרך. אוספת אותן , מוציאה אותן מהקשרן ומייחסת להן ביני לביני הקשר ומשמעות חדשים. ממיינת אותן כמי שנושאות צורה – קצב – גוף – היסטוריה – ומטען רגשי.
דרך הכותרות אני מלקטת את הרעש של העולם, ומנסה להקשיב למה שנמצא מתחתיו. לשברירי אמת, לאבסורד, ליופי, לכאב, וליכולת של מילים ישנות להוליד משמעות חדשה.
בתערוכה 'המלקטות – נשים, חומר, זיכרון' זו צורת הליקוט שלי. ליקוט של מילים שנפלו מן היום־יום, גלגולן למגילות, הטמעתן בספרים, פירוקן לשיר, והפיכתן לארכיון אישי שבו השפה ממשיכה לנבוט.
מעל מערך הספרים תלוי שלט המזמין את הצופה"מוזמנים ומוזמנות לשלוף ספר מתוך הארכיון ולדפד " ההזמנה משנה את מעמדו של המיצב ומציבה אותו כארכיון פתוח נגיש ודינמי. הצופה רשאי לגעת, ובכך להפוך ולו לרגעים לשותף בפעולת הליקוט והקריאה. הספרים ממשיכים לפעול, להיפתח, להיסגר, להחליף ידיים ומבטים.
הזמנה זו מייצרת תנועה בין שימור להפעלה. מצד אחד הכותרות נאספו סודרו נכרכו ונשמרו, ומצד אחר הן לא נעולות. מהן מבקשות ומזמינות מגע וקריאה מחודשת. כך נוצר מפגש בלתי צפוי בין עין הצופה לבין צירוף המילים שניתק מהעיתון ומצא לעצמו מקום חדש.
פעולת הדפדוף מחזירה אל העבודה ממד של זמן, כל צופה בונה לעצמו מסלול משלו בתוך הארכיון, קורא כותרות אחרות, נעצר במקומות אחרים ובדרך זו הוא מייצר מתוך הספרים רצף אישי משלו. כך בתוך עולם שבו הכותרת נצרכת במהירות ונשכחת כמעט מיד, הארכיון שנוצר כאן מתוך פעולת ליקוט מתמשכת עקבית וארוכת שנים הארכיון מזמן את הצופה להתעכב על המילה, על החיתוך, על החיבור, על ההקשר החדש ועל המשמעות החדשה שיכולה להיוולד בזמן הדפדוף, במסע שבו מילה וצורה הופכים להיות יחיד אחת.
עבודה זו הוצגה בתערוכה 'המלקטות – נשים, חומר, זיכרון' – בגלריה 'על הצוק' בנתניה – אוגוסט 2026
https://www.youtube.com/watch?v=3dT8H5jksM4
