על הנשים הסמויות – מאין / יהודית מליק-שירן

המאמר התרפסם בכתב העת 'על הדרך', גיליון 20 ( 2025 ) עמ' 41 – 46, הוצאת בת אור

ספרה של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים, מביא את קולן של הנשים במהלך מסעותיה בארץ ובעולם, פגשה נשים. חלקן היו ממשיות: פניהן, קולותיהן וסיפוריהן נחרתו בזיכרונה. אחרות היו דמויות מדומיינות, כאלה שנבראו מתוך מחשבותיה והרהוריה. הן הגיעו אליה דרך שיחות, מראות חולפים ואפילו שתיקות. עם הזמן גילתה שנשים אלה, ממשיות ומדומיינות, חולקות תכונה משותפת: הן בלתי נראות. קולן נעלם, סיפורן אינו מסופר ולעיתים נדמה שאיש לא רואה אותן באמת. איש לא שומע אותן ויש שאפילו הן לא שומעות או מקשיבות לעצמן.

מתוך מפגשים אלה נולד הצורך של צדרבוים לשלב בין הסיפורים השונים. הסיפורים שלהן, הסיפורים שלה וגם מה שביניהם – בין הדמיוני למצוי. היא  בנתה פסיפס של חוויות, רגעים, זיכרונות, הרהורים. בין אמת ומציאות, בין חזון לחלום. 'הנשים הסמויות

מאין' – זו קריאה להקשיב לקול הפנימי שלה, שלך ושלי.

משמעות השם

מקור השם לספר הזה נובע מהשראה לספר אחר, הספר של ספרו של אטילו קאלווינו 'הערים הסמויות מעין'. כמו קאלווינו, גם צדרבוים בחרה בדרך מטאפורית, ספרותית ופואטית כדי להביא את קולן של הנשים.

"הערים" של קאלווינו אינן ערים "אמיתיות" במובן הגיאוגרפי. אלה ערים פנטסטיות וסמליות. שני הספרים אוחזין בשני הקצוות – חשיפה והסתרה. כל עיר אצל קאלווינו חושפת

איזו אמת עמוקה, "אין דבר מסוכן יותר מעיר שאינך מביט בה באמת". הקולות המובאים בספרה של צדרבוים נשמעים מתוך המילים וחושפים אמת חווייתית אוניברסלית. ההתבוננות בנשים

הסמויות מאפשרת לראות את מה שהעולם לעיתים קרובות מתעלם ממנו. כך גם כל עיר וסיפורה, וביחד נבנה פסיפס אנושי מטאפורי. "הערים כמו בני האדם: יש בהן סיפורים שהם לעד, ויש סיפורים שנמוגים". כל אישה וקולה הם סיפור ועולם נפרד, ויחד הן מייצגות את הכמיהה והצורך לראות, להיראות ולהישמע. שני הספרים דוברים בשפה פיוטית ומטאפורית. זהו חלק מתהליך ההסוואה, שהוא למעשה אקט של גילוי.

הזמנה למסע

ספר זה נכתב מתוך הרצון לתאר רגעים ארוכים של קשב. כל אישה שפגשה, היא אישה  אמתית או דמיונית, סיפרה משהו על עצמה, עליי, ועל העולם. ישנן נשים שסיפורן הדהד את סיפורה האישי, אחרות חשפו בפניה עולמות שלא הכירה. המפגשים לימדו אותה, שכל סיפור נשי, הוא ייחודי ואוניברסלי בו בזמן. בתוך כל סיפור אישי טמון קול משותף, הדהוד, שמחבר בין חוויותיה של אישה אחת לחוויותיהן של רבות אחרות.

מכאן עלה הרצון לתת לנשים את קולן, להשמיע אותו. ליצור מחשבה, לעורר כמיהה והזדהות רגשית. הספר הוא קריאה להקשיב לנשים שאולי לא זכו שיראו אותן, אך זכו לתהודה בציור אומנותי. בספר פזורים ציורי פוטרט שונים של פנים

נשיות. רק  מהתבוננות בציור אפשר לראות את התהודה של הפנים,  של האישה. לפעמים נדמה כי הדיוקן הוא פניה של הציירת צדרבוים בתחנות חייה. פני האישה בדיוקן הראשון הן הזמנה למסע בשבילי הספר הזה: להכיר, להתוודע, לאמץ, להפנים ולחבק. כך אני רואה את ההזמנה לקריאה עמוקה של ספר זה. אומרים שהעיניים הן מראה לנפש.  עיניים גלויות ועיניים בלתי נראות כאילו יד הזמן האלימה העלימה את זהותן הנשית. העיניים הלא נראות מספרות את הסיפור המצולק של החיים.

אז בספר הזה המראות שאני חווה במפגשי הציורים הן עיניים בתוך עיניים גלויות ונסתרות והן בדמיוני כמו ספירלה של החיים. עיניים שבאות לספר לי סיפור. עולם מסקרן מפגיש הציור הראשון את עיני הקוראים. דמות אחת  שמציגה בפני הרואים אותה היכרות עם אישה גלויה ונסתרת. הספר נפתח

 בזהות חידתית  מי את אישה? האם זו האישה  הנעלה נעלה נעלה.    מי את ולמה בחרה הסופרת להתחיל דווקא אתך? כדי להבין את קורות הספר הזה , יש להבחין בסיפור מסגרת וסיפור פנימי. שאלת הזהות החידתית לוקחת אותי לתהות על קנקנו של סיפור המעשה באישה ואיזו סוג אישה היא? כבר בהתחלת הספר מופיע ברקוד המציין השקה של הסיפור הזה כהשקה של ספר בנפרד. חושבת שהספור הזה הקדים את זמנו. הוא סיפור הכתוב כמשל ונמשל למבוגרים והוא משמש בספר הזה כסיפור מסגרת. סיפורה של אישה רבת מעלות וכישורים, ידיה בכול. אישה נעלה בעלת מידות מובחרות ומיוחדות. האנשים המכירים אותה מעריצים אותה בשל סגולותיה הנעלות ופשטות הליכותיה. אישה מוארת  שאורות מעשיה נראים למרחקים. פועל אחד בשלוש משמעויות שונות פותח לנו צוהר אל זהותה ועומק עולמה. " נָעֲלָה- נַעֲלָהּ- נָעֲלָה" , יש כאן אמצעי רטורי מובהק לשון נופל על לשון, שיוצר משחק מילים מבריק בין המשמעות של השורש נ.ע.ל. כביכול סיפור תמים עולה מהכותרת אישה נעלה  את נעלה  וננעלה בתוך עולמה.

 אך לא כך הם פני הדברים. לשורש הזה נ.ע.ל  יש משמעות בסיפורי תמר ויהודה ובסיפורה של רות המואביה. " ספר נשים", הוא הספר הרביעי בסדרת ספריו ההלכתיים של הרמב"ם, משנה תורה. בספר זה עוסק הרמב"ם בדיני אישות, בדיני קידושין, בדיני גירושין וייבום וחליצה.  הנעל קשורה לטקס הזה. כשאדם הלך לבית עולמו והיה נשוי, בן משפחה חייב לייבם את האישה אם הייתה עם ילדים הוא חייב לדאוג לשלומם. אם בן המשפחה לא בגיר הוא מחלץ את האישה מגורלה להישאר אלמנה והיא יכולה להתחיל בחיים חדשים. בימינו  בנפול אדם  בקרב והוא הותיר אחריו אישה וילדים ובן המשפחה אינו בגיר, האלמנה נשארת אלמנה ואם קשרה נפשה בקשר עם איש לא מהמשפחה ראויה היא להינשא מחדש. סיפור המסגרת מביא את קולה של הסופרת, קול שפותח צוהר לעולמה העשיר בצבעים וקולות בד בבד עם ציורי דיוקנה. פעם היא עצובה ופעם היא שמחה. פעם היא מהורהרת ופעם קשובה וריבוא הצבעים והקולות הם  האותות המזמינים את העיניים הנוכריות להתבונן בעיניים אחרות בסיפור העמוק של הנשמה-הסיפור הפנימי.

הסיפור הפנימי הוא דואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי ובין המשוררת הכותבת שירה לבין השיר בהיבט הסמוי. לפנינו יצירת מופת דומה ברוח התבונתית שלה לספרו של לואיס קרלוס סאפון "צילה של הרוח". אותה רוח אמונה שנחצבת במנהרות הנשמה  היא זו המולידה רעיונות במוחו של המשורר או הסופר. שניהם יונקים ממנה את אורות הבערה. את אש החיים ושניהם רגישים מאוד ליצירה שנולדת מהם.

הספר כתוב בפרוזה שירית המספרת על עולמן של נשים. לכאורה עולם שגרתי ויש בו עושר ברבדים העמוקים של נשמתן. התאריכים הכתובים מתחת לכל שירה מהסוג הזה מתעדים שהעולמות הנחשפים לפנינו נכתבו בזמן אמת, בזמנה של מגפת הקורונה. "ֶאֶפְשָׁר בְּתוֹךְ הָאֵין לְחַפֵּשׂ. שֶׁאֵין צֹרֶךְ בַּמַּסֵּכָה לְהִתְחַפֵּשׂ. שֶׁאֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל נְכוֹחָה בְּלֹא מְבוּכָה, וְלָדַעַת, בְּעֵת סְעָרָה נִרְעֶשֶׁת, עָלֶיהָ לָכוֹף רֹאשָׁהּ, לְבַטֵּל שִׁדְרָתָהּ הַעִקֶּשֶׁת וּלְהַבִּיט פְּנִימָה. כְּדֵי שֶׁתּוּכַל בְּיָמִים אֲחֵרִים לְהָשִׁיט מַבָּטָהּ קָדִימָה."(שם).

מחד זו סגירות של האנושות כולה בתוך בתיה. מחד זו סגירות של אישה בתוך עצמה שלומדת להכיר את עצמה טוב יותר. ראייה לעומק של רגשותיה עלבון, כלימה, חרפה ובושה. דווקא הדואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי מראה ניגודיות עצומה בין דיוקן האישה. הטקסטורה של הציור מראה מחד בהירות ומאידך ערפול. השיר לעומת הציור מביע את הסגירות בתוך עולמה של הכותבת. כאילו יש מעלית אל רגשותיה והיא יורדת בה אל מרתפי נפשה כדי ללמוד אותם מקרוב." וְהֵבִינָה שֶׁהִיא אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בּוּשָׁה, שֶׁהַבּוּשָׁה הִיא חֵלֶק מִמֶּנָּה. חֶלְקָה טוֹבָה. הִיא זוֹ הַמְּרַפְּאָה מִפְּנֵי חֵטְא וְחֶלֶם הַגַּאֲוָה" (עמ' 25). בציור עין רואה ועין אחרת עטויה במסווה כאילו יוצרת אשליה של עיוורון רגעי. הקווים המשורטטים במסגרת הציור ועל פניה נראים לי כמו תכי תפירה. על תכי התפירה ארחיב בהמשך. " בְּיָמִים שֶׁל סַגְרִיר, עֵת יָשְׁבָה בּוֹדְדָה בֵּין קִיר לְקִיר, מָצְאָה שַׁבְרִיר שֶׁל זְמַן וְשִׂיחַ שֶׁהָלַךְ

וְגָדַל, הָלַךְ וְהִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ. בְּיָמִים שֶׁל סְגִירָה וְהֶסְגֵּר, כְּשֶׁשָּׁלַט בָּעוֹלָם סֵדֶר חָדָשׁ וְאַחֵר, נָגְעָה קַלּוֹת בְּדַשׁ הַזְּמַן,

כְּלוֹמַר בְּקָצֵהוּ הַזּוֹחֵל. זְמַן שֶׁלֹּא מוֹחֵל. זְמַן שֶׁאוֹכֵל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בְּקִצְבַת הַשָּׁנִים הַשְּׁמוּרָה לָהּ עִמָּהּ, חָשְׁבָה בְּקֻרְטוֹב שֶׁל אֵימָה."(עמ' 26) מהמקום הזה מתחיל תהליך של ריפוי.

 בציור עמ' 29 יש נוכחות ונחישות החלטה. מי שמתחיל בתהליך מרפא את הנפש צריך קודם כל לרצות. הציור מבליט את הרצון להיות נחושה.

בציור נראים שני דיוקנאות עם התחלה של גוף בכל המסגרת יש תכי תפירה כמו משהו שמצולק וצריך לתפור אותו וכמו משהו שתכי התפירה באים לאחות פצע. אף אדם לא מושלם.

אישה בוחרת דרך. להתבונן בדרך זו הדברות ישירה והחלטית. לא כל אישה יכולה לעשות מסע פנימי עם עצמה. מדיטציה היא דרך של שקט. מציעה מסע של שלווה,   של רוגע פנימי. יש המתחברים אליה ולומדים לנשום תוך  כדי ההליכה בה כשדמיון ומציאות מתערבבים בה. " הַדֶּרֶךְ מִתְהַלֶּכֶת לְעִתִּים לְעַצְמָהּ בְּעַצְמָהּ בְּעָצְמָה, וְהוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְגַיְא, לְהַר, לְעֵמֶק, אֵינָהּ מַתִּירָה לְדַלֵּג. אֵינָהּ מָרְשָׁה לְקַפֵּץ מֵעַל מִכְשׁוֹל, מְבַקֶּשֶׁת לַעֲצֹר, מְאַשֶּׁרֶת לַעֲבֹר."(עמ' 31).

התחבטות והתלבטות בלבוש היא חלק מהחלטה. וזו החלטה שדורשת אומץ. להסיר בגדי אלמנות ולבחור בבגד חגיגי שעושה טוב" אם בקיץ הזה תלבשי לבן ותתפללי לטוב" כך מבקשת נעמי שמר בשירה המסמל התחדשות ושינוי. כדי לבצע מהלך כזה של שינוי נדרש אומץ בקבלת החלטה.." וּבַקַּיִץ הַזֶּה יֵצְאוּ מִן הָאֲרוֹן, בָּזֶה אַחַר זֶה, כְּמוֹ בַּמַּחֲזֶה, בֶּגֶד אַחַר בֶּגֶד, לָבָן אַחַר לָבָן, לִהְיוֹת עַל גּוּפָהּ מַלְבּוּשׁ וּמָגֵן, וּלְסַפֵּר שֶׁכֵּן, לָבָן, זֶה שֶׁנִּלְבַּשׁ וְהִתְקַדַּשׁ, הוּא לָהּ הַשָּׁחֹר הֶחָדָשׁ." הוא לה בגד טהור של כוהנים.

ציור בעמ' 35 מביא את עולמה של אישה דתיה אשר שביס לראשה. עיניה נוכחות ופעורות אך פניה תפורות. נשאלת השאלה האם תפירת הפנים היא דרך של הסתרת צלקות נפשיות או פיזיות? " הוֹלֶכֶת לְבַד. דּוֹרֶכֶת בַּמָּקוֹם כְּדֵי לְהַמְרִיא. אוֹסֶפֶת בַּדֶּרֶךְ אֶת שֶׁצָּץ, אֶת שֶׁנֶּחְפָּץ, וְאֶת שֶׁאוֹתָהּ מָחַץ אֶל תּוֹךְ נַפְשָׁהּ פְּנִימָה. כְּאִלּוּ בַּת מֶלֶךְ הִיא, כְּמוֹ יוֹדַעַת לְהַלֵּךְ בֵּין פִּתְחֵי רְחוֹבוֹת נַפְשָׁהּ הַפְּזוּרִים לְכָל עֶבֶר, מְקַבְּצִים אֶת נִדְבַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בָּהּ, בְּעֵת שֶׁהִיא הַהוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ, סוֹבֶבֶת מֻקֶּפֶת הֲמוֹן עַם וְעֵדָה."(עמ' 36) חיפשתי מענה בפרוזה השירית של הדוברת ואני משערת, שבעולמה טרם נישואיה באה מעולם דתי שלאחר אובדנה האישי, תחם אותה פנימה. אך נימי נפשה ביקשו לפרוץ החוצה, וממרחק של שנים היא מביטה לאחור בניגוד לאשת לוט היא מצליחה לראות את הדרך שהייתה בה ואת הדרך הלא נודעת שלבה חפץ ללכת בה. קולות מתעוררים בה, באישה שקיבלה החלטה של שינוי בחייה. קולות מים רבים עולים בגדות מחשבותיה. הבכי מציף את רקותיה מנקה את נפשה. היא בחרה דרך להשמיע את קולה. קולות ערים בה והיא קשובה להם  מתוך השלמה בצדקת הדרך שלה. קולו של היגון הכאוב מדומה לכתם אקורל על דף הציור. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת." הדוברת היא פעם שיר ופעם ציור והיא רבת חלקים. רבת זהויות. ככזאת ,היא משתמשת בטכניקה של גוף שלישי "היא", טכניקת הכתיבה מרחיקה את הדוברת המעורבת מגוף ראשון "אני" ומקלפת קליפות מלבושיה מגוף שלישי "היא" בכך היא נוגעת בדמות של אישה אוניברסלית החולפת לידה באמירה או בשתיקה, במראה  או באמצעות המדיה התקשורתית היא משמשת לה כפה, כשופר המביע כאב ארוך שהיה אצור במשך שנים בתוכה וכשהיא מתמרדת , הכאב פורץ החוצה ומצלק את גופה הפיזי שיד הזמן לא הצליחה להעלים את הכאב.

הציור המהופך בע' 47 מפגיש את הקוראים או הצופים בציור בדמות דיוקן אחת  שיש לה שתי נקודות התבוננות. הציור בצד ימין הוא אותו ציור בצד שמאל  במהופך. הציור בצד שמאל מקביל אל הציור במהופך שנמצא בצד ימין. הטקסטורה  של קווים קצרים וארוכים ומיקומם מאפשר לראות פעם חסימת פה ופעם פה גלוי. הציורים במהופך מרחוק נראים כמו שדיים של אישה. רק כשמתקרבים אל הציורים רואים את העיניים. בשני הציורים ההפוכים יש חסימת עין ימנית בציור השמאלי  ובציור הימני החסימה כפולה של עין ימנית ופה. החסימות האלה מראות שעדיין בעולם הנאור, יש תרבויות שלא מאפשרות חופש פעולה לנשים, שאין להן זכות דיבור. שהן בלתי נראות. גם אישה עם צאדור בחברה שמרנית, יכולה לדבר עם עיניים. הצאדור שמאפשר צוהר לנשים בחברה מוסלמית  הוא רשת שחורה שמסתירה את העיניים והגלביה השחורה מסתירה את גופה של האישה, כולאת אותה בתוך מסורות שבטיות לאומניות שלא מאפשרות לאישה להתבטא בחופשיות. "הַחַיִּים הוּא הַזִּירָה שֶׁלָּהּ, וּבְאֵין בְּרֵרָה מַר כְּאֵב הִתְקַפֵּל. נָתְנָה לוֹ סֻלָּם לָרֶדֶת מֵהָעֵץ, הִדְלִיפָה עֵצָה עִם קְרִיצָה, וּבִקְּשָׁה מִמַּר כְּאֵב לַשֶּׁבֶת בְּשֶׁקֶט בַּצֵּל."(עמ' 49).  נדרש אומץ גדול להביא קול ולהתמודד עם אלימות החיים. אומרים שהזמן הוא הרופא הכי סבלני של החיים. תהליך הריפוי שלו איטי. אך הוא מרפא.

קהלת החכם באדם אמר בכתביו" כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" במסעה המתבונן בתחנות חייה, מזיזה הדוברת בשיריה את הדמות של האישה האנונימית, המוסווית והופכת להיות "אני" בגוף ראשון. " אֲנִי הַדָּתִיָּה הַחָפְשִׁיָּה לְהַלֵּל." התחנה הזאת שהיא ניצבת בה, היא תחנת הגילוי השם אותה במרכז הבמה. במילים הדוברת הפכה את "היא" מגוף שלישי  לגוף ראשון "אני", אין לה צורך להסתתר עוד. והרוח הפועמת בה, היא רוח החיים המורה לה שהיא צריכה לאסוף את עצמה ולהמשיך הלאה. הכתיבה והציור הם כלים מרפאים. הדואט בין שניהם מוליד תובנות מעניינות. הציור המונכח בעמ'  53 מקיים דיאלוג פתוח עם תכי התפר המסווים  אמת לאמיתה בעין אחת שרואה ובעין אחרת עצומה. האמת היא אותה אמת." מְאֻפֶּקֶת עַל עָבָר שֶׁתָּם / מִתְרַפֶּקֶת עַל עָתִיד שֶׁקָּם / וְעוֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ בְּשֶׁקֶט   אֵינְסוֹפִי / לָדַעַת שֶׁכָּךְ בּוֹנִים שֶׁלֶד וְאֹפִי." שלד של אופי רגשי בונים אישה בשלה להילחם על חייה ולדרוש שינוי לעצמה. השינוי לא יבוא מאיפוק ושתיקה. השינוי יבוא באמירה. הציור תופר שתיקה ומשאיר פנים מצולקות, המילים שהיא כותבת משחררות ומרפאות. אף אחד לא אמר, שכשיוצאים לתהליך ונלחמים ברגשות וברצונות, אף אחד לא אמר שהתהליך יהיה קל. התהליך הוא אבן דרך, שבה נפצעים, נופלים וקמים. כי כדי ליצור אופי נחוש צריך להיאבק ולהילחם על דרך.

שני ציורים בעמ' 57 מראים למתבוננים בהם, דיוקן של אישה לפני התהלך ואחרי תהליך השינוי. לפני התהליך היא בלתי נראית והצלקות בפניה מטשטשות את קיומה. התפירה  האחידה בציור פניה של אישה ללא חיים. עיניה פקוחות אך עמומות כאילו נשבו בנקודה דמיונית. ממצב של הרדמות הדמות הנשית הופכת לממשית במבט חודר שאי אפשר להתעלם ממנו. וכשהיא מתבוננת מול מראה, היא פוגשת את עצמה. אי אפשר להתעלם מהבבואה שנראית במראה.

 הדרך ארוכה היא, כמו מסע עיקש ופתלתל. אך מה שעוזר לה להיות פה לנשים רבות, הן המילים אותן היא כותבת והציורים אותם היא מציירת וכדי להבליט את מסעה הפנימי היא מטשטשת במכונת תפירה התופרת את מפת הרגשות של הפנים כל פעם מחדש ומבליטה את הצלקות של החיים שממאנות ללכת מהדמות. גם התיעוד של התאריכים הופך את יומן המסע האישי הזה בזמן קורונה לתיעוד נוכח של "רשומון חיים".

בעמ' 67 יש ציור המורכב מלוחות רבים והוא נקרא פוליפטיכון (polyptych) . הציור מורכב  מארבעה חלקים של אותו ציור שמראים תהליך לפני שינוי ואחרי שינוי. זה ציור מאוד מסקרן.

צדרבוים אוהבת מאוד את האומנות החזותית. היא לא רק מציירת אלא גם תופרת את ציוריה כדי להבליט כליאה ושחרור. ארבעת חלקי הציור הם אותה בבואה. שלושה חלקים הטריפטיכון מציגים אישה נעולה, כלואה בתוך עולמה בלי זכות דיבור. תכי החוטים האדומים והירוקים של מכונת התפירה מסמלים דיכוי, אלימות, עלבון והשפלה הלוח הרביעי מסמל את החופש. יציאה מחושך תרבותי אל אור של עולם נאור.

כציירת, היא חיה חיים של צבע. לצבעים הנמרחים על הבד יש שפה משלהם. שפה הבוראת עולמות של רז ורוח, נסתר וגלוי. ציורים נולדים על הבד ומספרים סיפור. יערות הצבע  חושפים עולמות גלויים ורבדים של עולמות נסתרים. לא תמיד יודע האומן  אחרי משיחות הצבע שנמרחו על הבד אם ציורו הסתיים. לעתים זה ציור בהמשכים שמתפרש על פני זמנים לא מוגדרים. כמו דרך השיר. לפעמים נבראות מילים באבחה אחת ולפעמים הן נבראות בלידה ממושכת. הדואט הזה בין שיר לציור מנהל איתה דיאלוג שמצריך אותה להיות קשובה לעצמה " אֲנִי צְרִיכָה דַּף אוֹ נְיָר וַעֲרֵמוֹת שֶׁל צֶבַע וְעֶפְרוֹנוֹת, אִתָּם אֲנִי הוֹלֶכֶת לַחֲפֹר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת." מסע פנימי מוביל לחקר הבריאה של שיר וציור. שני הכלים האלה, הם כלי ריפוי.  יוצאים מנפש הציירת-המשוררת  ומרפאים את נשמתה.

פגשתי בספר הזה את תהליכי עבודתה של הציירת צדרבוים. בתחילה היא מציירת,  מצלמת את הציור. כעבור זמן מה היא גוזרת את הציור ואחר מדביקה לוח אחר של הציור בתפירה של מכונת תפירה. גם המחקר בספר הזה אודות הנשים הבלתי נראות מציג תהליך זהה של חקירה של עולם הרוח והחומר. לנפשה האומנותית היא קוראת גבירה השולטת ברזי השיר והציור ודרך שני הכלים האלה, היא מאפשרת לצדרבוים לערוך מסע פנימי מטאפורי אל העבר שלה. שם פגשה את תחנות חייה ויצרה שינוי מהותי בנפשה. ניצחון הרוח על החיים. מאוד נהניתי מהספר הזה, מהעושר הלשוני המשובח של הפרוזה השירית ומציורי הפורטרטים של צדרבוים המפוזרים בספר כמו מורי דרך מובילים אותי אל דואט בין צבעי השיר לבין צבעי הציור.

חומר ורוח: 'הַנָּשִׁים הַסְּמוּיוֹת מֵאַיִן' – בין מלה לצבע

 הספר והתערוכה

ד"ר בינת לאה בת – חיים

(המאמר מופיע בתוך הספר 'הנשים הסמויות – מאין' , של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים)

הכותרת הזהה של התערוכה והספר "הנשים הסמויות מאין" מייצגת מהלך רב-ממדי של הנכחת קול. הספר והתערוכה פועלים ככוחות המשלימים זה את זה – האחד באמצעות המילה הכתובה, והשני באמצעות הדימוי החזותי.

העבודות החזותיות המוצגות בתערוכה וקטעי המלל הפרוזה פואטיים המוטבעים בספר מנהלים דיאלוג מתמשך רב ממדי ועל זמני על זהות, זיכרון קול ונראות. הדימויים אשר מופיעים לכאורה כדיוקן אישי מהווים בו בזמן גם מרחב מטאפורי לקולות נשיים רבים – קולות שאולי שתקו מרצון, או הושתקו, הודרו או נותרו מודחקים. מול הרבדים השונים של הטקסטים ניתן לזהות בתערוכה יצירות עשויות בשכבות : חומרי גלם מחוספסים, חוטים שנקשרים ונפרמים, מבנים ארוגים, קווי מתאר שנטווים ומשתנים אשר משקפים את המורכבות בבנייה ובפירוק של זהות.

כמו כתם צבע מים שטבעו להתפשט כך הנשים המופיעות בספר ובתערוכה מתפשטות, משתנות, נחבאות, נטמעות בשכבות שקופות של זיכרון וזהות. הן נעות בין חשיפה להיעלמות, בין נוכחות להימחקות, מותירות אחריהן עקבות דהויים או נועזים, אלה תלויים באופן שבו הן מתקבעות על פני הבד בצורה ובחומר, על פני הדף במילה ובאומר  "כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עָצְמוֹ עַל דַּף לְבֵן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יָדַע וְגַם אַתְּ מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לֶחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לַהִתְהַווֹת."

התכנים המילוליים שעולים מן הטקסט הספרותי מתכתבים עם התכנים החזותיים המופיעים ביצירות המוצגות בתערוכה –דיוקנאות מרובדים בטכניקה מעורבת ובשילוב חומרים, חוטים נתפרים מחברים ומנתקים, שכבות צבע במשיכות מכחול אקספרסיביות כל אלה הופכים להיות טביעת יד וחומר חזותיים שמתפשטים על פני מצע הציור אשר ומותירות עקבות של נוכחות נשית קיימת, או נעלמת, מגלה או מסתירה "שׁוּב אַתְּ חוֹתֶכֶת, אָמַר הַדְּיוֹקָן אוֹ הַצִּיּוּר אוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא נִקְרָא(ע). שׁוּב אַתְּ יוֹצֶרֶת, אַחַר כָּךְ דּוֹקֶרֶת, לִפְעָמִים בְּחוּט, וְשׁוֹזֶרֶת, לִפְעָמִים בַּסַּכִּין שֶׁמְפַלָחַת אֶת צוּרוֹתַי בְּסֵדֶר מוֹפְתִּי. " בדומה למילים אלה המייצגים את השיח בין היוצרת והנוצר, כך גם הדיוקנאות בתערוכה נוצרו מתוך פירוק והרכבה, מתוך קריעה וחיבור מחדש. היד המניחה צבע, המושכת קו, התופרת בחוט, הקושרת, משחררת – כל אלו הופכים את הדיוקן לזירת פעולה שבה הצורה נאבקת להיוולד, להיחשף, ואולי גם להימחק "כָּךְ נוֹלְדָה יְצִירָה בָּהּ שָׂפוֹת הִתְעַרְבְּבוּ זוֹ בְּזוֹ, הַנִּרְאֶה וְהַנִּכְתָּב, הַנְּחֶזֵה וְהַנִּשְׁמָע, הַקּוֹל, הַמִּלָּה וְהַצּוּרָה."

הדימויים בתערוכה מהדהדים למילים, וגם להיפך. כל אחד מיצירות אלה, הכתובות או החזותיות נוצרו בזמנים שנים, בהקשרים שונים, ולאורך זמן. אך כולם מציגים בדרכים שונות ומגוונות את שכבות הנפש, את ריבוי הקולות, את מה שנאמר מתוך מה שנשתק ולהיפך. מילים שבספר כמו מילים שפלשו אל היצירות, דיוקנאות על הקיר כמו אלה שפלשו אל בין דפי הספר מבטאים מסע ומתארים מסע חקרני של אישה, של נשים והשמעת קול גם כשהוא נחבא או נעלם. הצבעים מושכים קו, מוחקים אותו, משאירים סימן, והופכות את הסמוי לגלוי, אך בעוד אלה הן אמירות מטאפוריות גם הגלוי נוצר עמו סוד. "גַּם מִלִּים שֶׁלֹּא נִרְאוֹת, נִמְצָאוֹת עָמֹק בִּפְנִים, וְאִם לֹא עַל הַפָּנִים, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁעַל כָּל פָּנִים…"

הספר והתערוכה הם חלק מאותו מסע יצירתי, בו המילה הכתובה והדימוי הוויזואלי שואלים שאלות דומות: כיצד נבנית זהות? כיצד ניתן לתת מקום למי שנותרה שקופה? מהו הדיוקן שמספר את סיפורו כיחיד ואת סיפורן של נשים רבות? שניהם מספרים בשפות דומות ושונות המעורבות זה בזה איפה הן הנשים הסמויות מעין, ומה יש להן לומר, ואיך זה נאמר.

התערוכה מוצגת במקביל להשקת הספר, ובספר מופיעים כמה צילומים מתוך התערוכה. חיבור זה מאפשר מבט כפול – העין הקוראת, העין המתבוננת  מתוך הבנה ששני האפיקים אלה שזורים זה בזה.

"קוֹלוֹת סְמוּיִים, דְּיוּקְנָאוֹת גְּלוּיִים" – תמונות בתערוכה

התערוכה מציגה גוף עבודות, שבו פורטרטים נשיים הופכים להיות זירת פעולה ובה מתרחשת חקירה אינטנסיבית של זהות, זיכרון, קיימות  ושייכות. בעבודות אלו, הקו והצבע חוברים לטקסטים, חוטים, קרעים, ושכבות חומריות, שחושפים מרחב שבו הזהות אינה סטטית, וחד משמעית, היא תהליך מתמשך של היווצרות, מחיקה, ושיבה. עבודות אלה מציעות מבט כפול: פן אחד מציג אולי סיפור אישי ואינטימי של דמות, פן אחר הופך להיות זירה קולקטיבית להיסטוריה נשית, לזיכרון ולחיפוש אחר מקום בתוך הזמן, אלה הן נשים פרטיות ואוניברסליות כאחד, המתארות מצד אחד רגע אחד וזכרון, ומצד נוסף, אוסף רגעים, זמן ועולם.

דיוקן – בין קרע לתפירה

שם היצירה: דיוקן על כן – שבר ותיקון .

דמות  דיוקן נשקפת מתוך מסגרת עגולה, שמעניק לה נוכחות פולחנית, כמו מסכה טקסית. הדיוקן חצוי בתפרים אדומים אשר מדמים מצבים של שבר ותיקון.  פעולת התפירה ומופעה החזותי יכול להיקרא כמטאפורה לתהליך של זהות נבנית, אין זו זהות חד משמעית מוחלטת אלה מבנה שעובר תיקון מתמיד. מבט השקט, מלא עוצמה ועצב, אשר מזכיר את קולן של הנשים הסמויות מאין  – נוכחות בו-זמנית סמויה ודוברת. היצירה ניצבת על רגליים, מתקיימת כאובייקט תלת-ממדי בחלל, משקפת ומשתקפת, כמו חודרת לשכבות הנפש והזמן. זהו ציור דיוקן של אישה אך גם ישות עצמאית, מורכבת משברי זהות וזיכרון, ונוכחות – כמו דיוקן המכריז 'אני עומד על הרגליים'.

האובייקט מורכב מחומרים שונים ומנוגדים , אשר לכאורה לא נועדו לשכון יחדיו. עץ ומסמרים, חוטים ,צבע וכן ציור. כן הציור מתפקד כ 'חפץ מן המוכן' ((readymade ששומר על ערכיו הקודמים ומתחבר ליצירה החדשה. בקצה החישוק ניתן לראות תפרים  המתפקדים כמסגרת, כתפרי איחוי וכתחום מגביל, מטאפורה שמדברת על מסגרת חיצונית שכמו כובלת את הדמות. המבנה המעגלי מהדהד מראה, מעורר שאלות על דימוי עצמי, זהות וזיכרון, כמו לחישה לראי: "אמור נא לי…".

חוטים האדומים נמשכים מטה יוצרים תחושה של זרימה ופרימה, כמו דם סמלי, חוטי חיים, חוט השני, או 'חוט אריאדנה' המוביל דרך המבוך. נראה שעבודה זו מדברת על הגבול הדק שבין פצע לתיקון, טראומה וריפוי, עבר והווה, בין חדש לישן, ובניסיון לאחות קרעים ולשמר את הזיכרון.

שכבות של גילוי והסתרה

שם: דיוקן בתנועה – פנים בשכבות

יצירה זו בנויה כמגילה או כספר פתוח, שבו כל דף נושא דיוקן אחר. אופי עיצוב היצירה מזמין את הצופה להיות שותף בהתהוות ובהתגלות של הדמויות. הוא מוזמן לדפדף, לחשוף ולהסתיר, ובכך הוא יוצר לעצמו נרטיב משתנה, כמו זהות שמתהווה ומתפרקת ללא הרף. תהליך זה של דפדוף מדמה את פעולת הקריאה כשהפעם היא מבוצעת ביצירה החזותית ומהווה מטאפורה לקריאת הזהות הנשית כמרחב של שכבות וזיכרון.  

זוהי יצירה אינטראקטיבית, מתקיימת בתנועה, משתנה בכל רגע ומייצרת מצבים שונים של גילוי. פעולת הדפדוף יוצרת חוויה של חקירה,  מעין מסע פנימי שבו חלקים מסוימים צפים ואחרים נותרים סמויים בדומה למנגנון הזיכרון. בכל שכבה בעבודה מופיע דיוקן אחר: וריאציות של אותה דמות, או אולי דיאלוג בין נשים שונות. צבעים אינטנסיביים, רישום אקספרסיבי, ושימוש בטקסטים ובתפרים, כל אלה מוסיפים ממד אישי טעון ברגש. תהליך זה מהדהד למילים מתוך הספר: "כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עָצְמוֹ עַל דַּף לְבָן מְחֻסְפָּס… יוֹצֵא לֶחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לַהִתְהַווֹת." זהות דינמית, נעה בין שכבות של גילוי ומחיקה, ומתפתחת כל הזמן. דינמיות זו יכולה להיקרא כמטאפורה למצבים של תנועה ומנוחה, גילוי וכיסוי, חשיפה והסתר, ואפילו מצבי משובה של הצצות.

העבודה תלויה ומעוצבת על מבנה דמוי סולם שיכול לסמל התקדמות והתפתחות, או סוג של מסע אל תוך העצמי המלווה בגילוי הדרגתי. התפרים הישרים שנתפרו במכונת תפירה על גבי הציור מנוגדים לרישום החופשי והאקספרסיבי ובכך הם  יוצרים מתח בין חופש למבנה, בין כאוס לשליטה, אסור ומותר, נכון או לא נכון. פעולה זו שאינה מקובלת מעוררת שאלות. האם התפרים הם הגבלה או דווקא כלי המאפשר סדר בתוך המרחב הפרוע של הזהות? האם פעולה זו מתארת פצע או איחוי?

טכניקת הציור משלבת בין שימוש בשאריות צבע, שארית הפלטה במשיכות ספונטניות ועיבוד סופי באמצעות גירים. פעולה זו מדמה מצב של הענקת חיים חדשים למה שנשאר מאחור. מנקודת מבט חומרית זוהי טכניקה שמשלבת מקריות עם כוונה; מבחינה רעיונית, ניתן לראות זאת כניסיון לבנות זהות מתוך חומרים שנדחקו לשוליים, לשמר זיכרון שהיה עלול להיעלם, ליצור שכבות בין הישן לחדש, ולהפוך לקיים ונמצא את מה שיכול היה להיעלם.

בהקשר של 'הנשים הסמויות מאין', ניתן לקרוא את העבודה כהדהוד לסיפורן – נשים שחוו הכחשה והיעלמות, זוכות להנכחה מחודשת. נשים מזמינות בקולן החזותי והמילולי המטאפורי לבוא, להציץ ולדפדף בסיפור חייהן. הספר והתערוכה משיבים אותן לזירה כעדות היסטורית וכתהליך מתמשך של גילוי, זכירה והגדרה עצמית.

חוטים קשרים, וגבולות גוף

שם: דיוקן ע. בין כתמים לקש(י)רים

הדיוקן משולב עם חומרים – חוטים, קשרים, פקעות ואבנים, צבע, חומר וכתב ( קטעים מתוך שירה), אלה יוצרים מתח בין מבנה לכליאה, בין פגיעות לחוסן, בין חופש לגבולות, מסגרות ופריצתן, כתב וצורה, מילה וצבע.

דימוי הפנים, משורטטות במשיחות עזות, מביעות מאבק – זהות שמתפרקת ונבנית מחדש. עיניים כלואות בין חוטים מתוחים, כמו מנסות להביט מעבר למחסום, ייתכן שאל מה שמעבר לגבולות שהוצבו בפניהן. החוטים האדומים, יכולים לסמל כאב וזיכרון, אך אלה גם מחברים בין האלמנטים, יוצרים רשת של קשרים שמסמלים חיים ותנועה – ריגשית  ומחשבתית. הם יכולים להיות סורג מגביל או מארג מחבק – מהדקים ושומרים, אך גם כולאים ומונעים תנועה. דואליות שמדברת על מצבים שונים בחיים. בהדהוד לספר ניתן לראות זאת  כמו הנשים המדברות, או השותקות, המסתירות והמגלות, או מצבים נוגדים בזמנים שונים, דרך קולות שונים, או באותו קול עצמו. סבך החוטים, סבך המילים, קשר והתרתו, או מצבים כאוטיים שהופכים להיות סדורים ואסתטיים.

כמו הנשים שבספר, היצירה שואלת: האם הדמות נאבקת להשתחרר מהכבלים החברתיים והתודעתיים, או שהיא בעיצומו של תהליך של בנייה מחודשת? הדימוי אינו נשאר בתוך המסגרת – הוא פורץ ממנה, הופך מאובייקט דו-ממדי למבנה תלת-ממדי, כמו קול חבוי שמבקש לפרוץ אל מחוץ לגבולות שהוקצו לו.

פקעות קטנות תלויות בתחתית היצירה, כמו קפסולות זיכרון,  אלה מזכירות עבודות רקמה מסורתיות – שימור של עבר נשי טמון בתוך החומר. בתוכן אבנים  שיכולות להיות משא כבד, מטען של זיכרונות שאי אפשר למחוק או משקלות לאיזון. כך נרקם דיאלוג בין כבלים לכוחות השחרור, בין היסטוריה לאפשרות של שינוי. "כָּךְ נוֹלְדָה יְצִירָה בָּהּ שָׂפוֹת הִתְעַרְבְּבוּ זוֹ בְּזוֹ, הַנִּרְאֶה וְהַנִּכְתָּב, הַנְּחֶזֵה וְהַנִּשְׁמָע, הַקּוֹל, הַמִּלָּה וְהַצּוּרָה."

החוטים קושרים בין עבר להווה, בין חומר לרוח, בין דימוי למילה, מדגישים שהזהות אינה קבועה אלא מרחב מתפתח של צמתים, חיבורים והדהודים.

המבט הישיר והחודר

שם: דיוקן ע. בנקודות אחיזה

דמות מביטה קדימה בעוצמה, ובו בזמן מקרינה שבריריות. פנים מאורכות, קמטים והבעת הפנים שמשדרת ניסיון חיים, כאב וחוסן פנימי. זהו דיוקן עצמי כשם שהוא גם ייצוג קולקטיבי של נשים, של זיכרון ושל עדות. מסגרת לבנה מחוספסת, חלון ישן מקיפה את הדמות ונתפסת כמי שנאבקת להכיל את הדמות, ובו בזמן נטמעת בה, והופכת לחלק ממנה. כמסגרת של חלון, ובתור 'רדי מייד' היא מביאה עמה את משמעות תפקידו של החלון ליצירה, לאמור 'החלון הוא האדם עצמו'. חוטים צהובים [1]מתוחים סביב העבודה ויוצרים תחושה של אחיזה וכבילה גם יחד- כניסיון להחזיק את הדמות במקום, או אולי לשחרר אותה. נראית כאילו מוקפת, סגורה וחסומה ובו בזמן פתוחה, חלויה, חשופה כזאת שמתבוננת אל ועל, כזו שמאפשרת שיתבוננו בה – כמוה כמו ה'נשים הסמויות מאין'.

העבודה מוקפת בקטעי טקסט קרועים, כאלה שהוצעו מהקשרם וקיבלו כאן הקשר חדש. הם  מופים בתפקיד כפוול כצורה וכתוכן. השימוש בטקסט מעניק ליצירה אופי של מסמך חי, זיכרון שמבקש להישמע, אולי עדות לדברים שנמחקו או נותרו בלתי מסופרים. לומר ציור זה סיפור, סיפור חיים זה ציור, וכל אלה הם קול שראוי שיישמע, באומר ובחומר.

קרעים, שכבות ומיתרים משולבים ביצירה, יחד הם יוצרים דיאלוג ומתח בין מצבים מנוגדים – בין חשיפה להסתתרות, בין חומר לרוח, בין עבר להווה, סגור ופתוח, קשה ורך.  חוטים מתוחים ושזורים מיצרים תנועה ומרקם חזותי אסתטי שמדבר על מלאכת נשים, כמו שגם התפירה היא – רמז לאיחוי, תיקון וריפוי. גם כאן עולה שאלת קיומן של נשים שהיו ואינן, שקולן נבלע או הושתק, שנעלמו מן העין—ואנו נשאל: מאין?

העבודה מדברת בשפת השכבות של חומר, זיכרון וזהות נשית. חושפת את המאבק המתמיד בין שליטה לאובדן שליטה, בין פירוק לבנייה, בין מה שנראה למה שמוסתר. היא מעלה שאלות על המבט הישיר מול המחיקה, על הצורך לתת צורה ולמצוא קול בתוך מסגרות החיים, ההיסטוריה והגוף.

ביצירה משובצים קטעי משפטים שנאספו מתוך כותרות עיתונים, אלה הוצאו מהקשרם, לאחר מכן נבחרו בקפידה וצורפו ליצירה כשהם מתפקדים כצורה וכתוכן. בתום תהליך היצירה משפטים אלה נדלו מחדשמתוך היצירה ושימשו כחומר גלם מילולי ליצירת שיר. שיר שנולד מתוך הציור[2].

זְמַן אֱמֶת, זְמַן אֱמֶת בְּשָׁבוּעַ הַקָּשֶׁה.

סָגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וּבִקַּשְׁתִּי לִנְצוֹר אֵת הָרֶגַע

וְהָרֶגַע הַזֶּה, נֶצַח, לֹא הִתְיַשֵּׁן טוֹב

יָצָאתִי לְמַסָּע שֶׁל תִּקְוָה וְשִׁכְחָה

מָה שֶׁאִפְשֵׁר לִי לִנְצוֹר אֶת הָרֶגַע

לְהַרְטִיב אֶת הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת

לִרְאוֹת אֶת הַפָּנִים הָאֲמִתִּיּוֹת

לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל הָאַחֵר

לָנוּעַ בֵּין הַבְטָחָה לָאַכְזָבָה

גַּם אִם הָיָה זֶה הַשָּׁבוּעַ הַקָּשֶׁה

כִּי הָיָה זֶה זְמַן אֱמֶת

שיר זה נולד מתוך איסוף המילים מהעבודה החזותית  ונראה שעל אף האקראיות הוא משקף את מהותה – תהליך של ליקוט, חיבור ופירוק, אשר מדמה ניסיון לתפור מחדש זהות מתוך קרעים. האופן שבו המילים נאספו באקראיות רק מחדד את הדיוק שבחיבורים שנוצרו, כמו הדמות הניבטת מתוך היצירה מרובדת, מחולקת, נפרמת ונאספת מחדש. הקשר שהתגלה ונחשף, בין מילים שהיו לכאורה אקראיות וספונטניות, ובין היצירה המוגמרת מתאר שיח טקסטואלי תת הכרתי המודע לעצמו מתוך עצמו.

"זמן אמת, זמן אמת בשבוע הקשה"- כמו הדמות המביטה קדימה מתוך שכבות של צבע, חומר וזמן, נוכחת אך גם שברירית. המסגרת השבורה שמנסה להכיל את הדמות מקבילה לדימוי החוזר של הדלת הפתוחה והסגורה, למתח שבין חשיפה להסתרה, בין שמירה למחיקה "היום היה פתוח ואני סגרתי את הדלת". הדמות, כמו המילים, נמצאת במסע בין זיכרון לתקווה, בין "הבטחה לאכזבה", כמו תהליך של חיפוש פנימי שבו חלקים מסוימים צפים ואחרים נבלעים.

החוטים הצהובים, המתוחים כמו קווי תפר, מזכירים את המשפט "להרטיב את העצמות היבשות". הם כמו קווי חיים המחזיקים את הדמות, אך גם מסמנים כבלים מגבילים, כמו ניסיון לאחוז במה שחומק. המילים שנבחרו באקראיות מתוך העבודה מהדהדות את המתח בין שליטה לאי-שליטה, בין מה שנראה למה שנותר נסתר – תמה שחוזרת גם באופן שבו היצירה עצמה נבנתה, בין שכבות צבע לטקסטים חבויים.

"לשמוע את הקול האחר" – כמו המילים הקרועות ששובצו בתוך היצירה החזותית, קול שמנסה לפרוץ מעבר למסגרת, מעבר למחיקה, מבקש להישמע. כמו הנשים הסמויות מאין, כמו הזיכרון שמבקש להתקיים גם כשהוא נדחק לשוליים. השיר, שנאסף מתוך היצירה, הופך להיות קול בפני עצמו, עדות חיה לזמן אמת, לדמות שמבקשת להופיע מתוך שכבות של חומר, מילה וזמן.

העבודה והשיר משלימים זה את זה – שניהם תהליכיים, שניהם נולדים מתוך חיבור של שברים, ושניהם מנסחים מחדש דיאלוג בין חומר ורוח, בין תמונה ומילה, בין הזיכרון הפרטי לקול הקולקטיבי.

סיכום: מסע של פירוק, בנייה וחיפוש

התערוכה, 'הנשים הסמויות מאין' היא חקירה עמוקה של נראות ושל זהות נשית. העבודות בה חושפות את המתחים שבין חשיפה להסתרה, בין זהות גמישה לגבולות ברורים, בין מבנה חומרי לרוח משתנה. כמו המילים הנכתבות בשולי הדיוקנאות, כמו החוטים הקושרים ומשחררים, כך גם הדמויות עצמן הן אינן קבועות, הן נעות, בין שכבות, בין פרגמנטים, בין חומר לרוח. במובן זה התערוכה אשר מציגה באופן ברור וגלוי דיוקנאות נשיים מדגימה בו בזמן פעולה מתמשכת של שימור, שינוי, והנכחה מחודשת של מה שאולי היה סמוי, אך כעט דורש לראותו מחדש, ובכך הופכת את כל האירוע – הספר והתערוכה, המילים והצורה – לקולות נראים.

ד"ר בינת לאה בת-חיים – אוצרת וחוקרת תרבות


[1] השלב הזה של שזירת החוטים ביצירה נוצר בשנת 2024, השנה שעשרות ישראלים נשבו ונחטפו לעזה, זמן מלחמה. הסרט הצהוב היה הסמל למאבק להשבת החטופים.

[2] המילים המובלטות הם המילים שנלקחו כטקסטים שלמים מתוך היצירה, המילים האחרות חוברו כמילות קישור לצורך יצירת השיר.

שירים מתוך הספר בהלחנת רחלי וולשטיין