ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
רשימה קצרה שהתפרסמה בכתב העת 'המוסיף' – בגיליון 5, בנושא מסיכות
"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו
תנו לו מסכה ויגיד לכם את האמת" ( אוסקר ויילד)
במבט על
מסכות ואמנות היו קשורות קשר הדוק לאורך ההיסטוריה האנושית. מסכות שימשו למטרות רבות, כולל טקסים דתיים ותרבותיים, הצגות תיאטרון והגנה. הם שימשו גם כצורה של ביטוי אמנותי ולעתים קרובות קיבלו משמעויות סמליות או מטפוריות. בתרבויות רבות נעשה שימוש במסכות כדרך לייצוג האלוהי, הרוחות או האבות הקדמונים. מסכות אלו כוללות לעתים קרובות עיצובים משוכללים, מעוצבות בקפידה ובתשומת לב לפרטים. ומשמשות בטקסים דתיים כדי להתחבר לתחום הרוחני או לכבד את האבות הקדמונים. בהקשרים אחרים נעשה שימוש במסכות למטרות בידור, כמו בתיאטרון. ניתן להשתמש במסכות כדי לייצג דמויות במחזה או כדי להעביר רגש או מצב רוח. בתרבויות מסוימות משתמשים במסכות גם במופעי ריקוד, שם הן מוסיפות אלמנט של מסתורין וקסם להופעה.
אמנים הוקסמו מזמן ממסכות, ורבים השתמשו בהן כהשראה לעבודותיהם. כמה אמנים יצרו מסכות בעצמם, תוך שימוש במגוון חומרים כמו עץ, חמר או נייר. אחרים השתמשו במסכות כסמל או מוטיב באמנות שלהם כשהם בוחנים נושאים כמו זהות, טרנספורמציה ותחפושת.
פבלו פיקאסו ידוע בסגנונו הקוביסטי, צייר לעתים קרובות פרצופים מקוטעים ומעוותים, מה שמקנה להם מראה דמוי מסכה ושאב השראה מאמנות פרימיטיבית. ג'יימס אנסור צייר בלגי השתמש במסכות ובדימויים של קרנבל ביצירתו, כמו בציורו "כניסת ישו לבריסל ב-1889". פרנסיס בייקון צייר אירי תיאר פרצופים מעוותים ומעוותים, שתוארו כדומים למסכות. ארכימבלדו, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס יצר דיוקנאות מורכבים המורכבים מפירות, ירקות וחפצים אחרים המסודרים ליצירת פנים אנושיות, מה שמעניק להם איכות סוריאליסטית ומסכה. ז'אן מישל בסקיאט אמן אמריקאי ששילב לעתים קרובות מסכות ומוטיבים שבטיים ביצירתו, בוחן נושאים של זהות ומורשת תרבותית.
מבין הציירים הישראליים ניתן למנות למשל את אילנה גור, פסלת ואומנית שיצרה מסכות במגוון חומרים, לרבות ברונזה, עץ ומדיה מעורבת. משה גרשוני שהרבה להשתמש במסכות כמוטיב ביצירתו ובדרכם מבקש לבחון נושאים של זהות, מגדר וכוח. רונית ברנגה אמנית קרמיקה יוצרת פסלים סוריאליסטיים ומטרידים המשלבים לרוב פנים וחלקי גוף של בני אדם בדרכים בלתי צפויות. דוד גרשטיין צייר ופסל יצר מסכות במגוון חומרים, ביניהם מתכת ועץ צבוע. יאיר גרבוז – צייר ופסל המרבה לשלב ביצירתו מסכות וסמלים תרבותיים אחרים, תוך בחינת נושאים של זהות ומסורת יהודית.
המשמעויות מאחורי הציורים המתארים פנים שנראים כמו מסכות יכולות להשתנות בהתאם לאמן וליצירה הספציפית. יש עבודות שמצביעות ומדברות על פיצול וניתוק החברה המודרנית. רבים מהאומנים שצוינו למעלה הללו עבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, וציוריהם משקפים תחושה של התמוטטות הערכים המסורתיים וקיטוע העצמי; יש עבודות שמהם עולה עניין חקר הזהות והמסכות שכולנו עוטים בחיי היום יום שלנו. אמנים אלו טוענים שהתפקידים והזהויות החברתיות שלנו נבנים ומבוצעים לעתים קרובות, במקום להיות ביטויים אותנטיים של האני האמיתי שלנו; עבודות אחרות משקפות ומבטאות ביקורת על מושג היופי המסורתי והאידיאליזציה של הפנים האנושיות. על ידי עיוות ופיצול הפנים, ייתכן שהאומנים הללו מאתגרים את ההנחות שלנו לגבי מה שנחשב יפה או רצוי; עבודות אחרות עוסקות בחקירה של תת המודע והדרכים בהן הפחדים, הרצונות והרגשות העמוקים ביותר שלנו מסתתרים לרוב מתחת לפני השטח של האני המודע שלנו. על ידי הצגת פרצופים שנראים כמסכות, ייתכן שאומנים אלה מרמזים שיש בנו יותר ממה שנראה מיד.
לפילוסופים היו מחשבות ודעות שונות על מסכות לאורך ההיסטוריה. פרידריך ניטשה ראה במסכות חלק הכרחי מהקיום האנושי, בטענה שיחידים חייבים ללבוש מסכות על מנת לנווט בחברה ולהגן על עצמם מפני שיפוטם של אחרים. לדעתו, מסכות יכולות להוות מקור לכוח ויצירתיות, ולאפשר לאנשים לבטא היבטים שונים של אישיותם ולחקור את הפוטנציאל שלהם. מרטין היידגר ראה במסכות דרך להסתיר את האני האמיתי של האדם. לשיטתו, חבישת מסכה יכולה להיות דרך להימנע מאמיתות קיומו וממציאות התמותה של האדם עצמו. הוא האמין שאפשר להשיג אותנטיות אמיתית רק על ידי התמודדות עם התמותה של האדם ולחיות במצב של מודעות מתמדת למגבלותיו שלו. ז'אן בודריאר ראה במסכות סמל למצב הפוסט-מודרני, בו המציאות מקוטעת ומעוותת. לדעתו, ניתן לראות במסכות מטפורה לאופן שבו אנו בונים את הזהויות שלנו בעולם המוגדר יותר ויותר על ידי דימויים והדמיות. מישל פוקו ראה במסכות כלי כוח, המשמש את בעלי עמדות הסמכות לשלוט ולתמרן אחרים. לשיטתו, מסכות יכולות להוות דרך לאכיפת נורמות חברתיות ולדיכוי האינדיבידואליות, יצירת חברה שבה קונפורמיות וצייתנות מוערכים מעל לכל.
במבט אישי
"הרחק מכאן מתרחשות הפנים" ( יונה וולך)
הנושא של מסכות העסיק אותי עוד הרבה לפני שידעתי את כל שכתבתי כאן למעלה, באותה מידה כמו שגם העסיק אותי הנושא של ציור דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי. בתוך כל מה שהעסיק אותי היה גם האמן פיקאסו שעורר את סקרנותי באופן בלתי מודע ולאחר מכן באופן מודע ומובהק. כבר במסגרת לימודי אמנות כסטודנטית באוניברסיטת חיפה, מצאתי עצמי עוסקת בציורי דיוקן, מפסלת פסלים שהוגדרו על ידי המורה שלי באותו זמן כפסלים פרה קולומביאנים, ומבלי שהבנתי מספיק, הבנתי שמעניין אותי לעסוק בדימויים ששייכים לתרבויות קדומות. כשאמן בן זמנינו שואב השראה ומתכתב עם תרבויות קדומות ועתיקות קוראים לזה 'פרימיטיביזם'. כלומר סגנון אמנותי מוכר ומוגדר שמתכתב ומהדהד לאמנות של שבטים פרימיטיביים.
אחד התרגילים שאני מבקשת מסטודנטים שלי אשר משתתפים בקורס ובסדנת דיוקן עצמי הוא לרשום דיוקן עצמי כשהם מתבוננים על עצמם במראה ולאחר מכן להפוך את הציור הריאליסטי למסכה. כמובן שעיסוק זה מלווה בדיון על המשמעויות השונות של המסכה בהיבטים אמנותיים, תרבותיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים.
להלן סרטון מתוך סדנת מסיכות בהשראת פיקאסו – יוצאים מהקופסה – הסדנא התקיימה במרכזיה פדגוגית בעבודה עם גננות – בשנות ה – 90
עבודות מסיכה שנעשו עם סטודנטיות בקורס 'החלון הוא האדם עצמו' – בבית הספר לחברה ואומנויות, הקריה האקדמית אונו.
מצב נוסף שראוי כאן שיוזכר מתקשר לדברים שהתרחשו בתקופת הקורונה. אמרו, היה סגר, ואנחנו למדו אמנות מהבית. הכתה שלנו הייתה וירטואלית, מסך אצלי מסך אצלם, חלק מהמשימות היו פונקציה של הלימוד בבית. יצרנו מסכות מחומרים מצויים, זמינים ואפילו טובים ונכונים לסביבה. היה עליהם ליצר פסל מסכה מבצק שהוכן מראש ( קמח מלח ומים). הבצק רודד על משטח השיש, הועבר לשלב העיצוב, הלישה, ההידוק, העיצוב, הטיפול, ולאחר מכן "נאפה" בתנור. לאחר ייבוש הוא עבר טיפול בצבע ושילוב חומרים. את העבודה הנ"ל סטודנטים עשו אחרי שבחרו בקפידה את אופייה של המסכה, את תפקידה ואת האמירה שלה. כל זאת הם יצרו בבית במסגרת שיעורי זום, ומה שלמדנו מכך היה, שגם כך אפשר ללמוד.
להלן דוגמאות מספר של יצירות משל סטודנטיות בקורס 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי אישי וחברתי.
העיסוק במסיכה מלווה בתובנות תרבותיות, אמנותיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות. לא המקום להרחיב על כך ברשימה קצרה זו, אך הענין נידון בהרחבה בדרכים שונות ובהרצאות שונות, כמו שגם בא לידי ביטוי בחלק גדול מעבודותיי שלי עצמי.
התמונה שנמצאת בראש מאמר זה, היא תמונת הכריכה של כתב העת, ועליו יצירה שלי משנות ה- 80
ולסכום
ציינתי כאן למעלה את תקופת הקורונה. בתקופה זו עטינו מסיכות. להלן צילום ציור משלי המשולב עם שירי- אשר התפרסמו באחד מכתבי העת לתרבות ואמנות
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 