ד"ר נורית יעקבס צדרבוים – בשיח והתכתבות עם המשורר עזריה פישלוביץ
( המאמר התפרסם באתר 'בכיוון הרוח' – במה מקוונת לתרבות, ספרות, הגות וחברה )
ליל נדודים שהיה בגלל צרצר אחד, שנקרא על ידי המשורר הלאומי 'משורר הדלות' הפך אותי להיות 'ביאליקית לעניים'. טרוטת עיניים, רחבת פיהוק וצלצולים באוזניים, אצתי רצתי לפינת הכתיבה, שהיא סוג של מקדש מעט, ושלחתי מילותיי על פני המקלדת, לא מחפשת, מוצאת, וכך נכתב לי, ממני אליי
"הַלַּיְלָה הָיִיתִי קְרוֹבָה לְבִיאָלִיק | אֶפְשָׁר אוּלַי לוֹמַר | לָמָּה, תִּשְׁאֲלוּ לָדַעַת | כִּי אֶצְלִי כָּל הַלַּיְלָה שָׁר |זַמָּר מַר צְרָצַר | אוּלַי חָשַׁבְתִּי בְּלֵאוּת | זה שְׁאֵר בְּשַּׂרוֹ | שֶׁל מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת |
זִמֵּר וְחָרַק וְשָׁרַק וְצִפְצֵף |לֹא הִתְעַיֵּף הֵסִיר מִמֶּנִּי מְנוּחָה |וַאֲנִי לְתוּמִי שְׂמֵחָה | הוּא לא הֵצִיק לֹא הֵעִיק |כִּי פִּתְאוֹם הָיִיתִי לִי בִּיאָלִיק |
כְּשֶׁקָּם הַשַּׁחַר לְהָאִיר |אוֹתִי לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהָעִיר |וְאֵין רֶמֶז גַם לֹא זֶמֶר | לְמַרצְּרָצַר אֵין קוֹל זֵכֶר | לֹא דְּמוּת לֹא גּוּף | גַם לֹא צִפְצוּף |.
שָׁאַלְתִּי אַיֶּכָּה ….| קוֹל צִרְצוּרֵיךְ עוֹלִים צַלְצֵל | וְנוֹתַרְתִּי מְחַכָּה לְרֶדֶת לֵיל | אוּלַי צְרָצַר יָשׁוּב לְהַשְׁרִיק | וַאֲנִי אֶת עַצְמִי אֶחְשֹׁב לְהַצְחִיק | לְהִתָּלוֹת בְּאִילָן גָּבוֹהַּ עַד עֲנָנִים | וְשׁוּב לִהְיוֹת אֱלֹהַּ בּיאַלִיקִית לַעֲנִיִּים | "
השלב הבא היה לנסות להתכתב גם עם גבור תרבות אחר, וליצור דימוי, את מַרְצְרָצַר ובחרתי בסגנון הציור הקוביסטי (שאבותיו הם פיקאסו ובראק), – אם באילנות גבוהים עסקינן, אז עד הסוף.
והשלב הבא לאחריו היה, כמנהג המקום, לפרסם את הפירות של לילות הנדודים ביבשת הפייסבוק, שהיא מדורת השבט החדשה (חדשה יחסית).
את כל זאת אני מקדימה וכותבת לא בגלל עצם העניין, שהרי מדורת השבט כבר עשתה את מופע הבכורה, אלא בשל מה שקרה לאחר מכן, שהוא דבר מעניין בפני עצמו, ואפילו חשוב במידת מה.
מעשה שהינו כך הוא –
חברי המסתורי עזריה פישלוביץ (שם בדוי, משום שאיני חושפת את שמו האמיתי, בשל בקשתו), איש חרדי, משורר בפני עצמו, חוקר לשון, (שירת בצבא), תושב אי שם, כותב מדי פעם ומחזיק בפינה קבועה בלוח המודעות של הכולל תחת השם הבדוי 'מחשבות על סדרי לילה'), משוטט גם במרחבי הפייסבוק, נוהג לעקוב אחר שירתי ושאר הגיגיי הכתובים והמצוירים, וכשנחה עליו רוחו, כמו גם עוז רוחו, הוא מעז וכותב לי כמה דברים.
הפעם אף הרחיק לכת, הרחיב את הגותו, ואת קריאתו הפרשנית, ולא יכול היה לעצור את זרם המחשבה שאליה נשאב עם קריאת השיר הזה. למה? זו שאלה בפני עצמה, ייתכן שיהיה מעניין לעסוק בה, אבל לא לשם כך נכתבו דבריי.
מצאתי ששיר שנכתב כתגובה למציאות אמיתית, עורר הרבה מחשבות עומק אצל איש ספר ומילה ושירה, איש ששייך לקבוצת התייחסות שונה לגמרי מזו ששלי, איש שבכלל אסור לי לומר את שמו, אבל דבריו ראויים ביותר, ולכבוד הוא לי להביאם לכאן.
וכך כותב לי ר' עזריה פישלוביץ:
נורית (ביאליקית לעניים),
איזה שיר יפהפה ורגיש כתבת. הוא נשמע לי כמו שיחה לילית עם ביאליק, אבל גם עם עצמך, עם הנפש השרָה, שזֶמר הצרצר מעורר בה הזדהות, געגוע ואולי גם תיקון.
הדיאלוג שאת יוצרת כאן בין קולך ובין "משורר הדלות" של ביאליק, הוא סוג של מחווה פיוטית ובו בזמן מהלך של היזכרות והתהוות: את נעשית ביאליקית לעניים, כלומר יורשת שירה שמודעת לשורשיה, לקול הצרצר הקטן שממשיך לנגן גם כשאין שומע ומקשיב.
אני מזהה כמה שכבות מעניינות ביותר בשירך "הקטן" ומבקש ברשותך להצביע עליהן?
חיבור בין צליל וחלום – הצרצר בנוסף להיותו רעש לילי מטריד הוא מחבר בין שינה לערות ובין השראה למציאות.
הומור עצמי בעדינות – באומרך " ואני את עצמי אצחיק" אני שומע ורואה רגע של חסד, שבו את המשוררת מביטה בעצמה מבחוץ.
העלמות הצרצר – כיליון זמני או מטפורה לשירה? – בשירך, עם בוא השחר, נעלם הצרצר, בעיני זו מטפורה שמתארת את חלול הלילה, וגם את הרגע שבו הקול הפואטי שותק – זה מתאר את השיר כמשהו זמני, השראה שמופיעה ונעלמת. יחד עם זאת הצרצר לא נעלם לגמרי. הוא משאיר הד, צפייה, דמות שמחכה לשובו. בעיניי זה מבטא את התחושה ששירה אמיתית, גם כשהיא שותקת, היא עדיין נוכחת.
"להיתלות באילן גבוה עד עננים" – זהו מעשה פיוטי שהוא כמעט דרשני בעיניי. את כותבת את עצמך אל תוך רצף של שירה גבוהה, אבל עושה זאת בקלילות ובחיוך. את נוגעת ברעיון העמוק של השראה כמעל הזמן, כמעין "התגלות" , ויחד עם זאת שומרת על שפת היומיום והבדיחה העצמית. בעיניי ולטעמי זה שילוב ייחודי שמעורר חיבה עמוקה.
השורה האחרונה —"ושוב להיות אלוה, ביאליקית לעניים" – זו בעיניי שורה מבריקה. היא מתיכה יחד יומרה וצניעות, קודש וחול, וממקמת אותך השרָה ברווח הזה שבין המשורר המיתולוגי לבין השריקה הקטנה.
עכשיו, אני מבקש להתייחס גם לציור שהפקת בהשראת הצרצר שהשרה עלייך לכתוב, ובהשראת השיר שהשרה עלייך לצייר (ומי יודע לאן זה עוד ילך ויוביל).
הציור הזה נדמה לי כהמשך מהדהד לשירך. איני מתכוון לומר שהוא מאייר את השיר או נותן לו פירוש ישיר. הוא התגלמות חומרית של אותה שירה חומקת שמבקשת ללכוד. עכשיו אני כבר רואה את הצרצר לא סתם כחרק (מעצבן אולי),ולא עוד איזה דימוי. כאן בציור הוא הופך בעצמו להיות משורר של ממש. הוא יושב לו בפינה, מקופל בגופו ובנפשו, עיניו מביטות החוצה אבל לא מתריסות. נראה כאילו הוא יודע את מקומו, בשוליים, בסדר האפל, ויחד עם זאת הקווים סביבו, התווים לא מרפים.
איך אני רואה זאת?
פנים אנושיות של הצרצר נראות לי כמו בבואה של הדוברת בשיר. גם היא ערה בלילה, גם היא שומעת, גם היא מבינה שהשירה נולדת דווקא מהפינות הלא מוארות.
הקווים הגיאומטריים שבשיר מתבטאים כפער בין השינה לערות, ואז הומור וכאב הופכים למשטחים חדים שמרכיבים יצור חי אבל גם פצוע ביופיו.
התווים המרחפים, אלה שיוצאים ממנו ומקיפים אותו, רומזים שהוא אינו שלם בלעדיהם, והם אינם תלויים בו לגמרי. כמו בשיר "הוא לא הציק, הוא לא העיק", כי הצליל כבר נמצא בתוכך (את המשוררת).
הפינה היא בימה זוהי תובנה עמוקה לדעתי, הדמות הקטנה, השקטה, היושבת בקרן זווית, הופכת דרך הקוביזם לדמות המרכזית של הסצנה. הצרצר הזה, כמו השיר שלך, לא מתחנן לתשומת לך, הוא נוכח. הצבעוניות הכהה נותנת תחושת לילה תמידי, אבל לטעמי היא אינה קודרת. אני רואה בה חמימות סמויה, מעין זוהר של רוח, של צליל שמדליק קירות אטומים .
ומה מוסיף הציור מעבר לשיר?
הוא נותן גוף לקול הפנימי שבשיר – ועכשיו זה כבר לא רק ביאליק, נולד דמות של משורר אחר, מושתק למחצה אך שר בקווים חדים. ובינתיים נולד כאן גם איזה "צייר לעניים" אולי (פיקאסו הקוביסטי?).
הוא מוסיף ממד של שתיקה, שכן בניגוד למילים בשיר, כאן העין רואה את המוסיקה. רואה ואינה שומעת. זו קריאה של לחן ושירה כמעשה התבוננות ולא כמעשה של האזנה.
הוא מציב את הפער שבין הפשטות לבחירה אומנותית, ממש כמו שבשיר את בוחרת להיות 'ביאליקית לעניים' – כך גם כאן, יש תחושה מינורית עיקשת, ענווה כמעט גאה.
וסיום קצר ואישי.
אני לא נוהג להחמיא בגלוי, ובוודאי לא בפומבי, ובטח לא לנשים שמרשות לעצמן להיות ביאליק, אבל אסכם ואומר זאת כך: שירך, והציור שבא בעקבותיו, יחד, הם מהלך שירי מרתק של 'פשיטה ולבישה'. פשיטת גלימת ההדר מהשירה "הגבוהה", ולבישת בגדי הלילה של הצרצר 'משורר הדלות'. אני מוצא כאן קול נשי, ער, לא מתחנף, לא מתנצל, שיודע לצחוק מעצמו ולשים עצמו בקו גבול שבין דלות להזיה – ושם בדיוק היצירה, בעיניי, מתרחשת. וכך קורה שהמחווה לביאליק הופכת להיות שיחה עמו, ואולי אפילו עם יורשה שלי – מכתב תגובה.
שמחתי לפגוש בעלות השחר, את השיח הרב לשוני הזה שלך (מילים וציור) הרב תרבותי, והעל זמני.
ממני
עזריה פישלוביץ
קראתי, חייכתי, אפילו דמעתי, ולא ייספתי עוד.
וחשבתי לעצמי, בימים טרופים אלה, שאני כל כך שסועים, וחצויים, וממשיכים בווריאציה זאת או אחרת להיות שנים עשר שבטים שמתחככים אלה באלה, השירה והאומנות יכולים להיות גשר.
חלפו מספר ימים ללא שינה ואני כבר. פתחתי חלונות כסוג של רמז לדייר שפלש אל ביתי, אפשרתי לו חופש. לקח לצרצר זמן להבין ולקלוט את הרמז, ולילה אחד פתאום שקטו הרוחות ונדמו הצלילים החורקים, שכדי להסתגל אליהם למדתי את עצמי לאהוב אותם. קמנו בבוקר חדש, הוא במרחבי השיחים ואני בביתי ששקט.
והשיר, לא אחר לבוא
"חָלְפוּ יָמִים מִסְפָּר | וְהוּא – מַרְצְרָצַר | נֶאֱלָם | דֹּם | פִּתְאוֹם.|
כְּשֵׁם שֶׁבָּא בְּתַעֲלוּמָה | נֶחְבָּא בְּאֵיזוֹ פִּנָּה,| כָּךְ פָּרַשׂ כָּנָף | וְעָף. |
כָּל זֹאת לְאַחַר | שֶׁכְּבָר | לָמַדְתִּי אֶת הַמַּנְגִּינָה | מְבַלָּה | לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה,
מְדָמָה | עַצְמִי לִמְשׁוֹרֶרֶת | הָאֻמָּה | חֲשׁוּבָה כְּמוֹ בִּיאָלִיק, | אוֹתִי זֶה גַּם הִצְחִיק. |
כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּה הִנֵּה | מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוֹת | כְּבָר לֹא דַּרְבַּגָּלוּת | אֶלָּא כָּאן |
אֶצְלִי | מוּל הַיָּם. | פִּתְאוֹם שֶׁקֶט.| אֵיךְ הוּא בָּא לֹא אֵדַע | אֵיךְ הָלַךְ לֹא אֲפַצֵּחַ
וְלָמָּה הֵם שׁוֹרְקִים | בְּלִי הַפְסָקָה | אֶשְׁאַל | אוּלַי אֵדַע לִכְשֶׁאֶגְּדַּל."
ואחריו לא אחר לבוא גם הציור שלי שהרי 'עוד זה מדבר זה בא', עוד זה משתרשר זה בא ומצתייר…
וכטבע הדברים כפי שהתגלגלו להם עד כה, כך המשיכו, ור' עזריה פישלוביץ שינס וכינס את קולמוסו והגיב גם הפעם. ואני כמובן מוסיפה כאן את דבריו כלשונם. שהרי היינו כולנו יחד בימים אלה שטים במסע בספינה ההשראה.
ואלה הם דבריו:
"נורית יקרה,
כשסיימתי לקרוא את השיר הזה, הרגשתי שאני צריך, לרגע, לסגור את עיניי. וזאת לא מפני שהשיר הטריד, להיפך, הוא פוגע בול במקום שבו המילים נגמרות, והצלילים היו אלה שעוד נמשכו.
אם בשיר הקודם היה זה לילה של מפגש – הצרצר מופיע, חורק, משורר, ואת מקבלת אותי כמי שבא אלייך משדות הדלות של ביאליק, הרי שבשיר הזה את כותבת כבר על המשך הביקור, ואולי אף את סופו. זה, בעיניי, שיר על היעלמות, ולאו דווקא העלות של הליל, או היעלמותו של הצרצר, זוהי היעלמות של דמות שכבר נגעה בליבך, והשאירה חותם.
אני מוצא, וחייב גם לומר, שיש משהו נדיר ביכולת הזאת שלך לא להיאחז בדימוי, אלא לתת לו חיים שלמים- כך נראה שקודם הוא היה קבצן שירה, אחר כך הפך לידיד לילי, ובשיר הזה הוא הופך להיות סוג של שליח, מעין מלאך צליל שמופיע, משמיע, ואז נעלם.
אבל, מה שנשאר זו המנגינה. היא כבר בתוכך. ואת מתוך הבדיחה העצמית, פתאום נהיית לך בעצמך ביאליק, ואולי לא כבדיחה אלא כמצב תודעתי.
לא צריך עוד את הצרצר- כי את כבר שומעת אותו בתוכך
ובכל זאת יש געגוע, ויש שאלה
"איך הוא בא לא אדע / איך הלך לא אפצח. וזו כבר אינה רק דמות ציורית, זו שאלה על עצם ההשראה.
האם היא תבוא שוב? האם היא תלויה בי?
והשורה: "אולי אדע לכשאגדל" היא בעיניי הנוקבת ביותר, הכי תמימה, והכי אנושית. כי הנה את כבר כותבת שירים נהדרים, ועם זאת מרשה לעצמך להרגיש ילדה מול הפלא.
אסכם ואומר, שבין השיר הזה לקודמו נפרשת קשת שלמה של מהלך נפשי, מהשתאות אל הכרה, מהאזנה אל הפנמה ומהתמסרות אל שאלת העתיד.
ואני הקורא מהצללים, אומר לך רק זאת:
הצרצר אולי עף, אבל מה שהוא שר לך, כבר כתוב בין השורות שלך.
ועתה כדרכי, וכפי שכבר נאמר "המתחיל במצווה אומרים לו גמור" , אמשיך בדבריי וכפי שעשיתי קודם לכן, אתייחס גם לציור השני, שנוצר, כפי שאני מניח, בהשראת השיר השני.
הציור הזה, בעיניי הוא כמו המשך השיר, ואני רואה בו סוג של תנועה.
אם קודם לכן ראינו את מרצרצר שלנו יושב בפינת חדרו הקוביסטי, מוקף תווים, ספק מושפל, ספק מהורהר, הרי שכאן הוא נמצא בתנועה. עוזב, בורח, או אולי משתחרר.
אני מביט בו בגופו, שחציו בתוך הבית וחציו כבר מעבר לחלון, ונזכר במדרש ישן שאומר על אליהו הנביא שהוא נכנס ויוצא בלי שירגישו, משאיר ריח בלבד.
יש כאן, כפי שאני קורא זאת, שבריר שנייה קפוא אבל טעון תנועה:
האצבעות מרפרפות לאחור, מחווה של שלום, שלא ברור אם זו פרידה או תודה. התווים שמתעופפים אחריו, כאילו השאיר זנב של מנגינה, הד שעדיין לא הספקנו לשמוע. הבעת הפנים שלו שהיא בין שמחה לאשמה, כמו גם בין שובבות להבנה עמוקה, כזאת שכמו אומרת בלי מילים : "אני מוכרח לעזוב, את כבר למדת לשיר ולשורר לבד".
ומה שמופלא בעיניי שאין כאן פרידה עצובה. יש הכרה הדדית בין המשוררת לצרצר. הוא כבר מיותר לה, והיא כבר לא תלויה בו – ובכל זאת פרידתם טעונה ברגש.
מבחינת המבנה, הקומפוזיציה, החלון כקשת, הגוף כפוף אך מתארך ואלה מייצרים תחושה של מעבר. מעבר שאני רואה אותי מהפנימי לחיצוני, מהחושך לאור, מהקובייה אל הקן. החדר אינו כולא עוד, הוא משמש כנקודת זינוק.
הקווים הגיאומטריים שמהדהדים לסגנון הקוביסטי עדיין שם, אבל עכשיו הם מתפרקים בתנועה. נפתחים. כאילו הציור עצמו אומר" זה רגע של שחרור, אבל לא סוף. הצלילים ימשיכו להדהד בכל מקום שתרצי ומתי שתרצי" – ואולי נורית יקרה, זו השירה שלא כתבת והציור שציירת אומר זאת בעבורך.
ברגשי כבוד – עזריה פישלוביץ
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 