בין הנראה לנקרא – מחצבת הנפש – וְכַרָה זה אל זה ואמר….

דברים של ד"ר נורית צדרבוים

תוך ההשקה לספרו של המשורר יאיר בן- חיים 'מכרות הפחם" אשר התקיימה ב 2.12.22 בבית היוצר 'האנגר 22' בנמל תל – אביבי

מכרה פחם הוא מקום שיורדים אליו למטה מתחת לאדמה. זו מערכת תת קרקעית של מנהרות להוצאת מחצבים. אוסף המילים הנרדפות למילה מכרה הם בור, גומה, חור, חפירה, מנהרה, שוחה, ולא מניתי את כולן. בדיבור רגיל, כאשר לדבר מסויים יש שם, תפקידו לתאר משהו – מקום, תופעה, רגש ועוד.

יאיר לוקח אותנו למכרות הפחם שלו הוא מזמין אותנו לרדת לירכתי נפשו פנימה, מוביל אותנו כמו עם פנס במחשכי המכרה, כאשר כל אות היא נר או פנס, כל מילה מעצימה את האור, וכל האור הזה כדי לראות מקרוב את מה שנגלה לו בעודו חופר  בתוך החופש. בואו לקרוא ולראות כיצד כלשונו "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי, מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה". יאיר מעצב לו נשמה חדשה תוך כדי כריה. עצם הכתיבה משמשת בו דחפור, היא חושפת ומגלה, מעצב לו נשמה חדשה, ולאחר מכן, כאן כפי שאנו רואים הוא מעצב גם את ספרו. ספר הנשמה.

בכל בוקר, דווקא כשהוא מתעורר אל האור, הוא יורד שוב אל חשכה אחרת, זו חשכה בה הוא מבקש למצוא נוחם – ואני אמרתי נו – חם. שהרי תפקיד הפחם לחמם.

נגעתי גם ברמז קל, בכמה מהתכנים המבצבצים מתוך הטקסטים המרתקים, אבל אין תפקידי כאן באירוע זה לעסוק בזאת. אני מבקשת לרדת גם כן למכרות הפחם, כלומר לרדת לחקרי הצירוף המיוחד הזה כאן בין צורה לתוכן, בין הנראה לנכתב, בין הסמוי לגלוי, בין החושך לאור, גם אני כמו יאיר שאומר בשירו 'להתקיים' רוצה "לַחֲזוֹת בְּלֶהָבוֹת סְדּוּרוֹת בִּמְעָרַת הַמִּכְרֶה". המערה במקרה הזה מבחינתי היא הספר, הלהבות הן המילים הבוהקות אלי.

ככל שהספר אישי, יאיר מעלה את החומרים אותם חצב מירכתי הנפש, אל האור חושף ומזמין. את הספר מעטרות קשתות , הקרביים של המנהרה, כמו הקרביים של הנפש, עם עלומות אור, פנסים, תאורה שנראית כמו שבבי זהב, והוא בשירו "מאושר בחלקי' אכן אומר "צוֹעֵד לְעֶבְרוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב מְאֻשָּׁר בַּחֶלְקִי".

רוצה לומר יאיר שיש אור בתוך החושך. התאורה הזאת שמונחת על הדפים נדמית בעיניי כסוג של הזמנה. לא זו בלבד שהספר נכתב והודפס ועכשיו מופץ, שזה בפני עצמו כבר הזמנה לבוא לקרוא ולהיכנס לעולמו, עתה הוא גם מאיר. צילום הקשתות מכניסות את הקורא הצופה אל המערה. אל נבכי נשמתו של יאיר. רוצה לומר, יאיר המשורר את נפשו, כורה אותה ממעמקי הנפש, קורא לך לבוא עכשיו אתו אל המסע, להיכנס, לצלול ולגלות שדווקא שם מתחת במקום החשוך הזה יש אפשרות למצוא הרבה אור. הקשתות מזמינות, מסקרנות, מפחידות משהו, בוהקות ומבליטות את העובדה שכדי למצוא את האור צריך לרדת אל החושך. צריך אומץ. ויאיר המשורר מזמין אותנו בכל דף מחדש, להיכנס. הוא כבר נכנס, העז, ועתה מזמין אתכם.

האור עליו הוא מדבר המופיע במילים מהדהד ומתכתב עם הבזקי המנורות שעל הקשתות ועם באותיות מאירות עיניים "מַרְאוֹת הַבְּרָכָה יעטפוך בְּאוֹר, קֶשֶׁת הַזְּמַן תִּזָּהֵר לְהַפְלִיא" אומר המשורר. קשת הזמן אומר המשורר, ומוסיף דימוי של המערות והקשתות. הקשת המילולית הופכת להיות קשת חזותית והופכת להיות רבת משמעות. והוא לא רק חולם, אומר ושר, הוא מראה זאת הלכה למעשה. כל אות לבנה על רקע שחור, כל מילה, וכל הבזק של מנורה. וכשם שהאותיות בוהקות, זוהרות, מנצנצות מתוך שחור הנייר כך גם המשורר עצמו אומר "בין הדקויות זרחתי בכל מאודי".

יאיר הוא אמן רב תחומי, בעבודתו כמשורר, עורך שירה, מוציא לאור ספרים וכתב עת, הפיק ומנהל את אתר חדרים, הוא מקפיד לשלב אמנות ועיצוב. הוא במהותו אוחז בעולם הצורה כשם שהוא אוחז בעולם המילה. אחראי על העיצוב הגרפי של המסדרון, כמוציא לאור וכעורך מסייע לסופרים לבחור עיצוב לספרם, הוא זה שמקפיד שהמסדרון יעסוק תמיד בשירה ואמנות, כמו שגם שולח ידו ביצירה הרבה פחות ממה שהיה רוצה.

הקשר ההדוק הזה מתקיים הפעם בספר זה כאשר הצורה – הדימוי – הצבע – המבנה הם חלק מהתוכן – ולפיכך קראתי לזה "וכרה זה אל זה ואמר'  כשאני מבקשת להצביע בו זמנית על האופן שבו הצורניות של הספר מתכתבת עם התוכן, מעצימה אותו ומאירה אותו. הכתיבה בכ' מזכירה לנו שיאיר כרה במחצבת הנפש שלו, קרא את הנכתב אליו מעמקי נפשו, קורא לכם לבוא ולהמשיך לסייר אתו במכרות הפחם, ואפשר במסע הקריאה והכרייה הזה, תצליחו גם אתם לכרות פחם בעולמכם שלכם.

כשאתם אוחזים בספר הזה אתם יורדים יחד עם המשורר אל מכרות הפחם. וזו ירידה לצורך עלייה.