על ספר השירה 'יללות ונביחות'[2] – ציפי הראל
אַתְּ מְבָרֶרֶת אִתִּי / אֶת מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים / מַהִי הַתַּכְלִית/ וּמָה כָּאן/ בָּעֶצֶם הָעִנְיָן. כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה שֶׁחָיִית/ וַעֲדַיִן לֹא תָּפַסְתְּ? הָעֶצֶם הִיא עֶצֶם הָעִנְיָן/[1] – איזו עצמה.
'העצם היא העניין' – אצל הכלב, ואילו אצלנו, ובספר הנדון, זהו עצם העניין. כלומר התכלית, כפי שגם עולה משמו של השיר. ב 'מילה במילה'[2] המילים הנרדפות ל'עצם' הם: ממש, הוויה, ישות, עיקר. זהו אם כן, עצם העניין.
אז מה יש לנו כאן, בעצם?
ב 'יללות ונביחות' אני מוצאת, למשל, רגעים של קדושה. אלה הקולות (יללות ונביחות) לוקחים אותי על דרך ההדהוד, הרמיזה והקונוטציה למעמד אחר – מיוחד, קדוש, אלמותי, מיתולוגי היסטורי ודתי – 'מעמד הר סיני'.
וכל זאת למה? משום שכאן וגם כאן אנו 'רואים את הקולות'[3].
האפשר לראות קול? – אפשר, כאשר לתופעה הזאת קוראים סינסתזיה. הכוונה היא עירוב בין חושים – גירוי אובייקטיבי אשר נתפס באופן חושי אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר. כאן הגירוי האובייקטיבי הן המילים 'יללות ונביחות' – המייצגות תופעה קולית, אך אנו "שומעים" אותן באמצעות הכתב, המילה והדימוי – כלומר דרך פעילות שכרוכה בראייה.
ב 'יללות ונביחות', לא ניתן לשמוע קולות פיזיים ממש, לא דרך חוש השמיעה. אנו שומעים אותם דרך חוש הראייה – השירים, האותיות הכתובות והדימויים (צילומים). בהתייחס לסינסתזיה העולה מתוך ספר זה, עולים ומצטרפים גם חושים נוספים. הבנה, פענוח, ומערבולת של רגשות. סימפוניה של חושים. או כמו שכותבת השרה "הִתְכַּוְנְנִי לַחוּשִׁים, הַחַיִּים מֵאֲלֵיהֶם מִתְנַגְּנִים"[4]. כמו אומרת לה כלבתהּ בנביחתה, או חתולתהּ בגרגורה 'הִתְכַּוְנְנִי' – כאילו את עצמך כלי נגינה, והצטרפי לניגון הכללי של החיים. אלה קולות ואלה קולות, וכולם יחד הם 'קולות הנפש, צליל הנשמה – כמו 'קול הנשמה תהלל יה[5]'.
הייתי מדמה במקרה הזה את המשוררת לשליח האלים 'הרמס'. זה היה מעביר מסרים מאל אחד לאחר. כלומר מעביר מדבר אל דבר. מכאן נטבע המונח הרמנויטיקה המתאר גישה פרשנית שבה הקריאה הפרשנית מעבירה את הטקסט הנתון לטקס אחר-נוסף- חדש (החושף את רבדיו העמוקים והנסתרים של הטקסט הנתון והנקרא). המשוררת שומעת את "דבריהם" (קולותיהם), דרך האוזניים שלה, שהם המסננת הפרשנית, האישית האותנטית, ומעבירה אותם הלאה. זו נקודת מבט אחת, זו שניתן להגדיר אותה כ'לכאורה'.
הנקודה הנוספת הנגזרת מזאת, היא זו המצביעה על כך שהמקום שבו היחסים האינטימיים שנוצרו בינה ובין באי ביתה, בעלי החיים, בבית, בטיולים היומיומיים, ואשר מתוכם נוצר שיח 'קולני חרישי', הופכים להיות שק של מטאפורות. כל דבר, אומר אלי שביד[6], יכול להיות מטאפורה, אבל התנאי הוא שקודם יהיו לו חיים משל עצמו. בנוסף, טוען שביד שבסצנה הספרותית גם בעל החיים, הכלב, רשאי שתהיה לו פסיכולוגיה משל עצמו.
השחקנים הראשיים בספר הם לכאורה הכלבים שאף זוכים ל 'בוק' – צילומיי יופי ואופי. הכותר של הספר אומר 'יללות ונביחות'. אך אנחנו בל נטעה. הגבורה הראשית היא השרה, הכותבת, אשר בצניעות רבה, אוחזת ברצועה, רצה אחרי הכלב, ומי מוביל את מי? הוא מוביל לכאורה, הוא הנובח, או היא המייללת, וכל אלה משמשים עילה טובה, או סוג של כיסוי, המאפשר לשרה, לומר את דברה.
ואתה אינך יודע, האם הם אלה הדוברים אותה, או היא זו שדוברת אותם? ובתוך האי ידיעה הזאת, מקננת ידיעה אחרת ברורה – שיש כאן משל, אולי כותרת אחרת יכולה הייתה להיות, ברוח פנחס שדה 'החיים כמשל' – נביחות ויללות כמשל'.
לבעלי החיים בספר זה יש חיים משל עצמם, יש להם פסיכולוגיה, ויש, כפי שאני מוצאת, גם פילוסופיה. השיר 'ובחרת בחיים' מייצג מעט מן הפסיכולוגיה והפילוסופיה הזאת.
אֶת יוֹדַעַת שֶׁאֵין כָּאן עִנְיָן / שֶׁל בְּחִירָה. כֻּלָּם מִשְׂחָקִים מַחְבּוֹאִים / עִם מָה שֶׁנִּמְצָא – לְפָנִים / מִסְתַּתְּרִים / מֵאֲחוֹרֵי עָלִים, בְּתוֹךְ / פְּחָדִים עֵירֹמִים / בְּגַנֵּי דַּעַת מְאֻבָּקִים וּבְחַדְרֵי / עִיּוּן מַצְהִיבִים
אֶת קוֹרֵאת בְּקוֹל: " אֵיךְ? אֵיךְ?
לְכָל הַפָּחוֹת , כִּתְבִי/
זֹאת נָכוֹן – / וְחָבַרְתָּ לַחַיִּים[7]
בספר דברים נאמר "הֲעִידוֹתִי בָּכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנַיִךְ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתְּ בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וּזְרֹעֲךָ"[8]. מהי הבחירה בחיים? מהי החבירה לחיים? מה אומרים הוגים אקזיסטנציאליסטיים על חופש הפרט. סארטר[9] מציג שאלה זו, על דרך השלילה לכאורה. ואומר שאנו 'נידונים להיות חופשיים'[10]. הגענו לעולם לא מתוך בחירה, וכל מה שבא אתנו אינו בחירה. לא הגנטיקה, לא ארץ המוצא, לא ההורים, לא האקלים ולא התקופה. כל אלה הם עובדות בלתי ניתנות לשינוי, וזו הצידה שקיבלנו לקראת היציאה לדרך שגם אותה לא בחרנו, שהרי לא בחרנו להיוולד. זוהי הנידונות. ומכאן ואילך החופש והבחירה הם בידינו. לכן, אמר סארטר, חיה את חייך כיצירת אמנות. קח את כל העובדות של חייך, אלה שלא נבחרו, ומהם צור את חייך. אלה הם החומרים שאיתם הנך אמור ליצור את יצירת המופת, שהיא חייך. אמנות היא 'יצירה מתוך החומרים הפוטנציאליים של המציאות'. והמציאות יכולה להיות האובייקט הוא הנושא הנבחר, חומרי היצירה, והסובייקטיביות של היוצר.
ב'יללות ונביחות' אומר בעל החי, שקיבל את דברו מפיה של השרה 'ובחרת בחיים, וחברת לחיים' – ובנביחה אחת אומר את 'כל התורה כולה'. זוהי יכולת הצמצום, והזיכוך, של השרה. היכולת לומר הכל בשתי מילים, שגם "משתעשעות" להן בהיפוך אותיות. וכבר למדנו לא אחת את כוחו המופלא של הצמצום, שזהו גם כוחה של המשוררת.
שיר זה 'ובחרת בחיים' – מהדהד למקרא בדרכים נוספות. גן עדן מבצבץ ונרמז בין המילים. בשאלה
"אַיֵּךְ? אַיֵּךְ?[11], ובאזכור 'מְשַׂחֲקִים מַחְבּוֹאִים'[12] נרמזים 'אדם וחוה' ש "שיחקו עם אלוהים" את משחק המחבואים שלהם. וכן גם מתוך צמד המילים החכם 'בגני הדעת'. כן, גני הדעת הם בסופו של דבר לא 'גן העדן' שהרי גן עדן הוא מקומם של השוטים. אבל עץ 'הדעת' נרמז כאן. השָׁרה מגלה לנו שיש גנים אחרים, שנגזרו מהמעשה הקמאי שנעשה בגן העדן, זה המקום שבו אבות המייסדים של המין האנושי (אדם וחווה), גנבו עבור עצמם את הדעת, באכילת התפוח האסור.
צמד מילים זה 'גני הדעת' מתאר תופעה שנקראת 'עיבוי' ( קונדנסציה)[13]. הכוונה היא לשימוש באלמנט יחיד כדי לסמל מספר תכנים. מושג או כמה מושגים חוברים להם יחד ובכך הם מגדילים ומעבים את התוכן, והופכים להיות לא רק הדבר עצמו, זה שנקלט בקריאה ראשונה, אלא מכיל בו בזמן את כל המשמעויות שנגזרות ממנו. השרה, הידועה בכוחה המאגי כמעט 'לצמצום', שוב אומרת (באמצעות הקול המיילל והנובח) את הדבר בשתי מילים 'גני הדעת'. והקונוטציה הנגזרת מצירוף לשוני זה, היא גן עדן, עץ הדעת, הגירוש, וכל המשתמע מכך. מכאן ניתן לגזור סוג של 'חינוך עצמי' או הלקאה עצמית, שבה תוהה המשוררת על עצמה המסתתרת, אולי אפילו בפני עצמה, קוראת ושואלת "אַתְּ קוֹרֵאת בְּקוֹל: "אַיֵּךְ? אַיֵּךְ?"[14]. והנה אנחנו מוצאים שגם קולה של השרה מצטרף והפעם בגלוי ולא באופן מטאפורי לשורת הקריאות, אולי הזעקות, או כפי שזה מתואר בספר ל 'יללות ונביחות'.
משחק המחבואים המתקיים בגן עדן – על ספו של חטא, במקום שבו אשליית המציאות המתקתקה מתחלפת בדעת, משם אנו למדים שהחיים לא פשוטים. צריך לעבוד קשה כדי לחיות – 'בזיעת אפיך, בצער תלדי, וכו'… להיוולד זה קל אולי, לחיות לא כל כך. כך החיים והנפש משחקים מחבואים – בין גן עדן של תת המודע, לעולם הזה, המודע, כפי שכבר מציין זאת ויניקוט בספרו 'משחק ומציאות'[15].
ובכל זאת, מציינת המשוררת, ביללה, או בנביחה או בלחישה חרישית " אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֵין כָּאן…"[16] על כן 'ובחרת בחיים' מבחינתה משמעו – וחברת לחיים'. 'כתבי' זאת נכון, מיללת החתולה, או הכלבה, או שמא קולה האחר של המשוררת הדובר אליה ומתוכה. כתבי זאת נכון. לא תאמרי 'בחרת בחיים' – שהרי לא היא בחרה, שהרי הגיעה אל העולם 'בעל כורחה' כמו שכבר נאמר בפרקי אבות שֶׁ "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי,וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת[17]",. לכן, כתבי זאת נכון, 'וחברת לחיים'. גם אם השרה לא הכירה את גישתו של סארטר, הרי שחשבה כמותו, וידעה לנסח זאת בשתי מילים. לא בחרת בחיים האלה, אבל עתה משאת כבר כאן חברי אליהם. שהרי 'אנו נידונים להיות חפשיים'…
אז מה זה החיים, חופש? שחרור? או כבילה למוסכמות הרגלים ונורמות?
השרה, רותמת רצועה מדי יום, קושרת את בעל החי ויוצאת עמו לטיול. משחררת בזמן שהיא מבייתת, מבייתת בזמן שהיא משחררת. ואז מי מוביל, זו שרצה קדימה על אף שהיא אזוקה ברצועה? או זו שרצה אחריה בעוד היא אחוזה בידיה. סצנה מהחיים, הכלבה והמשוררת המדברת לכאורה בשמה, המדברת בעצם בשמה – הם רק משל. בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּרֶת / אוֹתִי לָרְצוּעָה / אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַיָּד הָאֻמְלָלָה שֶׁלָּךְ / אֲבָל אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁ / חָפְשִׁי / הוּא מִי שֶׁכּוֹתֵב שִׁירִים.
נַסִּי פַּעַם לִנְבֹּחַ / מִבְּלִי לִבְרֹחַ/ לַחֲרִיזָה סְתָמִית[18].
שיר ארספואטי. השרה מדברת אל עצמה המשוררת, מתוך עצמה ועל עצמה. בעוד היא אוחזת ברצועה, שהיא משל למוסכמות – כללים – נורמות – הרגלים, ורצה אחריהם, היא "לועגת" לעצמה, האם היא באמת חופשיה, האם כתיבת שירה, שזה המקום בו הנשמה מדברת את עצמה? האם זה חופש? והאם היא באמת חופשיה לכתוב על פי דרכה, ומה בעניין החרוזים? אופנה? סגנון? צורך?
שוב, מצליחה המשוררת, להניח על שולחן הדיונים וההרהורים עולם שלם של תהיות – תובנות – שיח, וכל זאת בשלוש ארבע מילים בלבד ובתוספת קריצה.
הקורא, יהרהר בינו לבינו, שהרי קיבל חומר למחשבה. האם חריזה זה שחרור? האם זו כפייה? האם לכתוב שירה זה חופש? או שגם זו כפייה. ועל כך יאמר ויודע כל אדם יוצר, שהדרך בה מהלך היוצר, היא המקום שבו 'אינו יכול עם זה, ואינו יכול בלי זה'. או כמו שאמר אחד המשוררים ( וגם ציירים), 'לא אני בחרתי, אמנותי בחרה בי'. ללמדנו, שגם מתת אל, כשרון , כוח ויכולת ביטוי אמנותי, הם סוג של עובדה, והשאר הוא בידי האדם. לבחור, לחבור. ובין לבין, לרוץ לאוץ לאחוז ברצועה, ולדעת מתי לשחרר.
העיסוק בשירה ובחרוזים, לבד מהיותו מדבר בעד העניין עצמו, או כפי שלמדנו בספר זה, שהוא עצם העניין, גם הוא מטאפורה, אשר דרכה המשוררת מובילה אותנו להבין, ששאלות של נורמה, אופנה, חוקים, מותר ו/או אפשר מעסיקים אותה. וכאשר המשוררת מעודדת לכאורה את הכלבה 'לנבוח' ממש, ולא לברוח 'לחריזה סתמית', סביר להניח שהיא מדברת את עצמה בשם כלבתה, ומעודדת את עצמה לזעוק ולצעוק את הדברים העמוקים ביותר, בעוז מבלי ליפות אותם ולברוח ל'חריזה סתמית'.
הכותרת במאמרי הראשון, אשר גם נמצא בגוף הספר עצמו היא 'פני השיר כפני הכלב – יללות ונביחות זה הקול'[19] [20]. לכאורה, אי אפשר להתעלם מהקונוטציה שנלווית לכותרת זו. שהרי במסכת סנהדרין, נכתב 'פני הדור כפני הכלב'[21] ושם הכוונה לתאר דור חוטא ורשע, המתנהג כך בעקבות הנהגה חֲטַאָה. ההמשך בכתובים מתייחס לתופעה שבה נדמה שהכלב רץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל למעשה הוא כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כלומר, הדור שרץ קדימה, לכאורה רץ ומוביל, אבל הוא למעשה מסתכל על מנהיגיו ופועל על פיהם. כאשר בחרתי לומר 'פני השיר כפני הכלב' לא ביקשתי לרמוז על הקונוטציה השלילית העולה מהפסוק המהדהד, אלא לדבר לגופו של עניין, ובו אני אומרת 'פני השיר כפני הכלב' – שכן פניו של הכלב, או הכלבים, עולה מתוך הדימויים המצורפים, ומתוך ההבעות השונות העולות מתוך רגעים קצרים של 'שוט' כזה או אחר. ראו את פניו של הכלב הפוטוגני המצולם, ראו את ההבעה שעל פניו, ראו אותו כדובר, או כצועק, או כנובח או כמיילל. יחד עם זאת, בדומה לפירוש המתלווה לפסוק המוזכר, גם כאן נראה שהכלב ויללותיו הם המובילים, אך לא, הכלבה, תוך ריצה, כדרכה, מתבוננת על בעליה, האוחזת ברצועה. רוצה לומר, היא הדוברת, הַשָּׁרָהּ.
בספר 'מילה במילה'[22] המילים הנרדפות למילה נובח הן – חורץ, מגדף, מחרף, מנבח, מרים קול, צועק, צורח. אני הייתי בוחרת מתוך כל המילים האלה את 'מרים קול'. המשוררת 'מרימה את קולה' – בשיר, דרך השיר ועל כן 'פני השיר כפני הכלב'. רבי הבעה, ולפעמים רב הסתום על הגלוי ולפעמים להיפך.
ומה אנחנו יודעים על 'מיילל'? מתוך 'מילה במילה'[23] ? בוכה, גונח, דומע, הומה, זועק, מייבב, ממרר בבכי, מקונן, מתאונן, מתבכיין, מתייפח, נאנח, נוהם, נוהק, סופד, פועה, צווח, צועק, צורח – וגם, הנה גם, צוהל, צוחק שמח. את כל זה יש לנו כאן. עולם שלם של רגשות, אמירות, בכי וצחוק, קריאה וזעקה לטוב ולרע.
זֹאת הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי/ לוֹמַר / שֶׁטּוֹב לִי / שֶׁאֵינִי צְרִיכָה דָּבָר / פְּרָט לַשֶּׁקֶט / הֶעָמֹק / שֶׁמִּסָּבִיב
בְּתוֹךְ תּוֹכֵךְ / אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת / שֶׁאִלְמָלֵא / הַגִּרְגּוּר / לֹא הָיִית שׁוֹמַעַת / אֶת הַשֶּׁקֶט [24].
'השתיקה היא אמנות שיחה נשגבה'[25]. סוג זה של שיח, שבו ההקשבה היא מרכיב השיח הרציני, כמו גם השקט, מעסיק את המשוררת, כפי שכבר פגשנו בספרה הראשון בו היא שואלת 'איך זה שהמים שקטים'[26]. זו שאלתה וזה גם הכותר של הספר.
השיר כאן, בו השתיקה עולה דווקא מתוך הגרגור, מקביל למצב שבו אנו רואים את האור בזכות קיומו של החושך. כמו להבין שהחיים, הם תשלובת של ניגודים, בהם האחד מאיר ומעיר את האחר. ללמדנו שההקשבה של המשוררת לתופעות פיזיות אמיתיות, וההימצאות המלאה ברגעים של אמת, מצמיחים ממנה תובנות על עצמה, על החיים. תורת ההקשבה, כתורת חיים.
בספר 'מדברים שתיקה'[27] המוקדש לעיון הבלשני בשתיקה במקרים הצפויים והבלתי צפויים שבהם השתיקה עומדת כדמות ומשמשת כאמצעי הבעה. אומרת אפרת שהשתיקה בה היא עוסקת היא אינה שתיקה משום שלדובר אין מה לומר, או משום שהוא מבקש להסתיר דבר מה ממאזיניו, אלא להפך, דווקא משום בחירתו להביע את אשר לו בשתיקה. השתיקה, לגירסתה, גם היא אמצעי הבעה. כך גם עולה ממטאפורת הגרגור הכבוש של החתולה, וכך עולה בעקיפין מהכותר של ספר זה. שבו השרה שותקת את קולה, מעבירה אותו לנביחות וליללות ודרכם דוברת את שתיקתה, או שותקת את דבריה, או לחילופין צועקת – בוכה – מיללת – צוחקת את עולמה הטעון שלה. "…כְּשֶׁפָּסַק, עֲדַיִן קִוְּתָה / הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי / שֶׁיִּשְׁמַע אֶת הַיְּלָלָה "[28] ולבסוף "….וְעִקָּר, אָדָם / בִּשְׁתִיקָתוֹ נִכַּר"… [29].
ב 'רצות עם זאבים' –פינקולה אסטס[30], מדברת על הארכיטיפ 'האשה הפראית'. הסופרת בחרה בזאבים משום שעל פי מחקריה ( מיתוסים, סיפורים וביולוגיה) נמצא דמיון בין זאבים ובין ההיסטוריה הנשית, בחיוניותם ובתלאותיהם. וכך מציינת אסטס[31] "לזאבים בריאים ולנשים בריאות כמה מאפיינים נפשיים משותפים: חושים חדים, שובבות ויכולת מוגברת למסירות. זאבים ונשים מקיימים מטבעם מערכות יחסים, הם סקרניים, וניחנו בסיבולת ובכוחות רבים. הם אינטואיטיביים מאד, ורוחשים דאגה עמוקה לצאצאיהם, בני זוגם ולהקתם. הם מנוסים בהסתגלות לנסיבות משתנות תדיר, הם חזקים מאד ואמיצים" – כך כותבת אסטס, ובכך מנמקת את השם שבחרה לספר, שבו היא למעשה מדברת על 'האישה הפראית', על טבעה העמוק ביותר של האשה.
האשה הפראית על פי אסטס היא זו שמחדשת את יחסיה עם טבעה העמוק, בעלת אינטואיציה, יוצרת, בוראת, ממציאה ומאזינה. ארכיטיפ זה של 'האשה הפראית', הוא הפטרון של אנשי היצירה (אמנים, משוררים, הוגים – אלה המחפשים וגם מוצאים), לפיכך האשה הפראית, כמו באמנויות, שוכנת בבטן ולא בראש. היא אינטואיטיבית ויכולה לעקוב, לרוץ, לקרוא ולדחות, היא יכולה לחוש, להסוות ולאהוב עמוקות.
"לָרוּץ לַמֶּרְחַקִּים אֲרֻכִּים..."[32] אומרת השרה בשירה 'מעוף', ואני חושבת על שם חילופי נוסף שיכול להתאים לספרה זה 'רצה עם הכלבים' – תוך השוואה לתכנים שהציגה אסטס בהקשר לנשמתה העמוקה של האישה היוצרת, ובמקרה זה, המשוררת כאן.
בעת שהמשוררת רצה עם הכלבים, אחריהם, או אתם – היא הופכת אותם להיות, על דרך המשל נושאי דבריה, נושאי מילותיה. הכלב או הנביחה הם סוג של מסיכה. אמר לנו אוסקר וילד 'תן לבן אדם מסכה והוא יאמר לך את כל האמת'[33], לקחה השרה את קולותיהם של בני ביתה, בעלי החיים, כסוג של מסכה כדי לומר לנו את כל האמת שלה.
אסיים את דבריי ב'שיר סיום'[34], החותם את הספר. כדרכו של הספר גם הפעם שיר ולצדו דימוי, צילום של פני הכלבה וברקע חלק ממבנה המלונה. הפנים ב 'תקריב' ( zoom in ), האם פני הכלבה הם פני צחוק, או צעקה, או כעס. לא ניתן להתעלם ממבט העיניים של הדמות המצולמת. והשיר מעלה שאלת חיים פילוסופית. לכאורה, על פניו, זו אכן יכולה להיות הצהלה הכפולה של הכלבה, או של כל מי שהיה מבודד וסגור, האם הדלת הנפתחת מבשרת את תום הבדידות, או את החופש ליציאה או שניהם גם יחד. התבוננות מדוייקת על החיים, ועל היכולת של השרה, להבין מתוך נורמת חיים צפויה, משמעויות עומק על החיים, על האדם. על קשר, על קירבה, על מקומו של הפרט בעיני עצמו ובפני עצמו, על הצרכים האישיים, על הצרכים הבין אישיים, על המשמעות של הבטחה, או של צפייה ועוד. וכל זאת במילים מצומצמות, מדויקות ולכאורה מילים המתארות רגע אמיתי.
שיר הסיום, המכריז על עצמו כשיר סיום, אומר בדרכו, את אשר כולנו יודעים ו/או רוצים לחשוב שכל סיום, הוא התחלה. הדלת הנפתחת מסמנת את סיומו של יום, או סיומו של דבר אחד, המחזיר את השרה לביתה, ובעת שהיא פותחת את הדלת לביתה ואל עולמה שלה, מסתמנת התחלה חדשה 'הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁעוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח[35]'
ואם בחוץ בעולם, עדיין לא התקיים חזון אחרית הימים המגולם במטבע הלשוני ו 'גר זאב עם כבש', הרי שלפחות בין דפי ספר זה התקיים החזון של המשוררת בברית המילים ו'גר חתול עם כלב' או שמא נאמר ו'שר חתול עם כלב.
[1] השיר תכלית, עמ' 11 – מתוך הספר הנדון
[2] אבניאון איתן ( 2000). מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות ניגודים ושדות סמנטיים. איתאב, בית הוצאה לאור.
[3] "וכל העם ראים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחק" (שמות כ', יד')
[4] מתוך השיר 'תשומת החושים' – עמ' 66
[5] פרפרזה על הפסוק "כל הנשמה תהלל יה הללו־יה": (תהלים פרק קנ פסוק ו)
[6] אלי שבייד (2018) כלב חוצות – ואדם . – https://agnonhouse.org.il/wp-content/uploads/2018/05/schweid-balak.pdf
[7] ובחרת בחיים, מתוך 'יללות ונביחות', עמ' 69
[8] דברים ל', י"ט
[9] ז'אן פול סארטר (2014).האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. (תרגום . עירן דורפמן) הוצאת כרמל.
[10] להיות חופשיים אינו להיות מסוגלים לעשות מה שאנו רוצים, אלא לרצות מה שאנו מסוגלים לעשות." "האדם נידון לחופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע גע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו.
[11] ראה סעיף 9
[12] שם
[13] מונח ותופעה שנטבע על ידי פרויד בתהליך של חקר החלומות.
זיגמונד פרויד (1901) . על החלום. ( תרגום? אדם טננבאום). הוצאת רסלינג.
[14] ראה סעיף 14
[15] ויניקוט דונלד (1995), משחק ומציאות (תרגום: יוסי מילוא) . הוצאת עם עובד
[16] ראה להלן הערה 9
[17] פרקי אבות ד', כב'
[18] מתוך 'יללות ונביחות', השיר שחרור, עמ' 13)
[19] נורית צדרבוים(2019) בתוך 'יללות ונביחות', בהוצאת פיוטית. עמ" 73 – 77
[20] נורית צדרבוים ( 2020) בתוך 'בין סגול ובין תכלת', כתב עת. גליום 13.
[21] סנהדרין צז א
[22] ראה לעיל הערה 4
[23] שם
[24] מתוך הספר 'יללות ונביחות', השיר 'גרגור', עמ' 22
[25] ויליאם האזליט
[26] הראל ציפי ( 2017). איך זה שהמים שקטים. הוצאת פיוטית.
[27] אפרת מיכל (2014). מדברים שתיקה – עיון בלשני בשתיקה כאמצעי הבעה. הוצאת ספרים מאגנס. ירושלים
[28] מתוך הספר 'יללות ונביחות' השיר ילדי, עמ' 33
[29] מתוך 'יללות ונביחות', השיר 'שתיקה', עמ' 31
[30] קלאריסה פינקולה אסטס (1997). רצות עם זאבים – ארכיטיפ האשה הפראית – מיתוסים וסיפורים. ( תרגום. עדי גינצבורג – הירש). הוצאה מודן. ת"א
[31] שם. עמ' 18
[32] מתוך 'יללות ונביחות', השיר 'מעוף' , עמ' 45
[33] וילד אוסקר (1988) המבקר כאמן. בתוך, אוסקר ויילד – ארבע יצירות מופת – מסות/ פרקי ספרות/ מכתבים , (תרגום: בן ציון בן משה), הוצאה לאור חנות הספרים.
[34] מתוך 'יללות ונביחות', השיר 'שיר סיום', עמ' 71
[35] שם
[1] פרפרזה על הפסוק 'וגר זאב עם כבש' ( ישעיהו יא, ו') – המתארים את החזון אחרית הימים, שהוא שלום טוטאלי.
[2] הראל ציפי (2019) . יללות ונביחות. הוצאת פיוטית
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 