על 'זאתי ושלושת הצבים' – וידאו ארט מאת ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
ד"ר בינת לאה בת חיים
פתיחה: כששפה נולדת בין מלחמה לאמנות
בימים שבהם המילים "צו שמונה" ו"צו השעה" פוצעות את הדממה הציבורית, מופיעה לפתע מילה חדשה: "צב קריאה". לכאורה, לשון תינוקת, גמגום פונטי. למעשה, זהו אקט פיוטי של חתרנות. "זאתי ושלושת הצבים" נולדה מתוך רגע טעון – פרוץ מלחמה, אוצרות פעילה, תערוכה שנושאת את שמה של קריאה עצמה: "אמנות בסימן קריאה".
ביצירה זו, נורית מגלמת את חוויית האמנית הפועלת בתוך השפה, ובתוך הזמן. הווידאו נוצר בזמן המלחמה, מגיב לה, מחליף את השפה המדינית צבאית בשפה פיוטית, איטית, מופרעת. וכמו שבאגדות קלאסיות הדוברת היא "זהבה", כאן נכנסת לבמה דווקא "זאתי", היא אינה "הגיבורה" זו הצבעה. זאתי שאין לה שם, רק גוף, רק קול קטוע, רק ניסיון להבין.
קריאה פואטית: דימוי, קצב, וקול
הווידאו מבקש מאיתנו להקשיב לאגדה, אך במקום סיפור יש קצב, במקום עלילה יש לשון משתבשת, במקום מסר יש מרווח. השפה המקובלת, של אגדה, של סמכות, של סיפור ברור, אינה מאפשרת לזיכרון פגום, שברירי או ילדי להתקיים בה. לכן, על הדוברת לחרוג, לגמגם, לשבש את הקצב, וליצור שפה חדשה, של גופה, של מבטה, של שפת גן ילדים עם מודעות רפלקסיבית.
הקריאה "צו" נישאת בתחילה בגאווה, אחר כך בלחש, אחר כך בשתיקה. הצב, מנגד, נוכח. איטי, עקבי, סבלני. זהו עימות בין שפה שואגת לבין שפה לוחשת, בין מבע סמכותי למבע פואטי. הצבים אינם דובים, אינם מסוכנים – הם איטיים, אילמים, מביטים. נושאים על גבם שקט וסבלנות. הבית שבו מתרחש הסיפור הוא זירה של שתיקה, לא רק פיזית אלא לשונית ותרבותית. אין מענה. יש מבט.
הווידאו פועל על שלוש שכבות מרכזיות:
- שפה לשונית – המילים "צו קריאה" הופכות ל"צב קריאה";
- שפה חזותית – הדימויים הדיגיטליים של הצבים, שנולדו מתוך דיאלוג עם בינה מלאכותית;
- שפה בימתית – הדוברת, "זאתי", נעה בין קריאה לצבים ובין שיח שבור עם עצמה.
הקריאה "צו" נישאת בתחילה בגאווה, אחר כך בלחש, אחר כך בשתיקה. הצב, מנגד, נוכח. איטי, עקבי, סבלני. זהו עימות בין שפה שואגת לבין שפה לוחשת, בין מבע סמכותי למבע פואטי.
השפה בווידאו נשברת שוב ושוב: במקום מסר יש קצב, במקום עלילה, מנטרה. אך אין כאן ריק. להיפך: הפער שבין הדימוי המוכר ("שלושת הדובים") ובין המבנה המתערער ("שלושת הצבים") פותח חלל של פרשנות. זוהי אגדה מוכרת שנאמרת בלשון זרה, לשון אישית, נשית, נינוחה, אך נחושה.
תולדות היצירה: בין גיוס לאוצרות
הרקע ליצירה עשוי היה להספיק לשלוש יצירות נפרדות. אך נורית, כאמנית חוקרת, טוותה הכל יחד:
- תערוכה קיימת – "אמנות בסימן קריאה", שעסקה בשפה, בספרים, בסימני פיסוק ובספרי אמן;
- הקשר פוליטי חברתי – מלחמה שהפכה את הקריאה לקריאה לגיוס ולא רק לגילוי;
- פעולה שירית אמנותית – הפקת דימויי צבים באמצעות דיאלוג עם בינה מלאכותית;
- תהליך הפקה רב-שלבי – יצירת אובייקטים ויזואליים, ולאחר מכן הפיכתם לווידאו;
- השתתפות בתערוכות – "אמן בורא סיפור", "זכרון מתעתע" ועוד;
- הוראה וחקירה – שימוש ביצירה ככלי עיוני פרשני בקורסים באקדמיה;
- פרסום מחקרי – מאמר של האמנית עצמה בכתב עת העוסק בבינה מלאכותית ובינה אנושית.
כל אלו ממקמים את "זאתי ושלושת הצבים" כיצירה אמנותית וכצומת: מחקרית, אוצרותית, לשונית ורגשית.
על "זאתי": הגוף כדקדוק שירי
"זאתי" היא הדמות הראשית. כמו גם צורת פנייה. היא גם "אישה", גם "אחרת", גם "לא נקובה בשמה". ההנכחה של "זאתי" במקום "זהבה" יוצרת תנועה לשונית תרבותית: היפוך הסדר הקיים והחדרת קול נשי חתרני למרחב מיתי גברי.
זאתי אינה מחפשת מיטה שתתאים לה. היא קוראת. היא שואלת. היא נושאת דגל אדום. והיא אינה לבד – הצבים נוכחים.
הצב, כידוע, הוא סמל לעולם איטי, לעיבוד מתמשך, לזיכרון שאינו מרצד אלא חורט. "זאתי" אינה פונה לצבים מתוך פחד, היא פונה אליהם מתוך קרבה. זהו מסע רפלקסיבי של דמות נשית מול עולם חזותי שירי שנבנה לה מתוך שפתה.
לסיכום: על אמנות כמרחב קריאה מחודש
בתוך הקשר תרבותי תערוכתי רחב יותר, אפשר גם להבין את "זאתי ושלושת הצבים" כתגובה פואטית למה שהוגדר באחת מהתערוכות בהן השתתפה כ־ "זיכרון מתעתע". ואכן, זוהי יצירה העוסקת בדיוק כהבזק לשוני, רגשי, צורני. יצירה זו אינה מתפקדת כזכרון עצמו, כזה שמופיע כצב, באיטיות, בסיבוב, דרך חזרתיות, דרך השמטה, דרך קריאה.
"זאתי ושלושת הצבים" נראית לעיתים פשוטה, ,תמימה, אך מתגלה כמעשה רדיקלי של שיבוש תרבותי מגדרי: אקט של זיכרון שהוא בו בזמן שירה ופוליטיקה. נבנה כאן עולם קולי ויזואלי אחר, שבו זיכרון הוא מה שלא נרשם, מה שהודחק, מה שלא העז להיאמר.
אין זו יצירה על אגדה כל שהיא, זו יצירה שהיא עצמה אגדה חדשה. הסיפור אינו סיפור של מוּסַר , זו מסירה חדשה שנולדה מהיתוך בין נסיבות ביוגרפיות, תנאים פוליטיים, פואטיקה אישית, ובינה מלאכותית. כל אלה הפכו את הווידאו למרחב שבו אמנות יוצרת סוג של מציאות.
"זאתי ושלושת הצבים" מחוללת רגע של התנגדות רכה, זיכרון מזמין. שיושב בתוך השריון. ובעיניי, כחוקרת תרבות ואמנות, זהו לא רק ווידאוארט זהו שיר חזותי תודעתי. קול חדש, אישה חדשה, שפה חדשה. קריאה שאינה צו – אלא צב.
זאתי ושלושת הצבים
בעיני זו יצירה חכמה ובמיוחד כשמביטים בה שוב ושוב. היא משתמשת באסתטיקה כמעט ילדותית כדי לחדור מתחת לפני השפה. החיבור בין המילון הביורוקרטי הצבאי ("צו") לבין מבעים לשוניים תמימים ("צב קריאה") הוא מהלך פואטי תרבותי. העובדה שהיצירה נולדה תוך כדי מלחמה, בשילוב שיח עם בינה מלאכותית, מקנה לה רלוונטיות רדיקלית לשאלות עכשוויות של סמכות, מגדר, שפה ויצירה בעידן דיגיטלי.
ייתכן שיהיו מבקרים שמרניים שיראו בה יצירה "פשוטה מדי" או "אסתטית גולמית", אך לדעתי שם בדיוק שם שוכנת הפואטיקה שלה. זוהי יצירה שנובעת מתודעה חוקרת, משוררת, מתבוננת. סוג של זרם בפני עצמו. נורית בונה לה שפה עצמאית ויוצרת תנועה משל עצמה.
להלן המאמר שכתבה נורית ואשר התפרסם בכתב העת 'דברים' של מכללת אורנים
על שלושה צווים ושלושה צבים: מפגש בין בינות ביומן יצירה – נורית יעקבס צדרבוים
להלן המאמר בשפה האנגלית
On 'She and the Three Turtles' – A Video Art by Nurit'
Opening: When Language Is Born Between War and Art
In times when phrases like 'Tzav Shmoneh' (emergency call-up) and 'Tzav HaSha’ah' (the order of the hour) pierce the public silence, a new word suddenly appears: 'Tzav Kri’ah'- “Reading Turtle” Seemingly infantile, a phonetic stutter. In reality – a poetic act of subversion.
'She and the Three Turtles' was born out of a charged moment: war breaking out, active curatorship, and an exhibition already titled 'Art in Exclamation'.
In this piece, Nurit embodies the artist’s experience of operating within language, within time. Real-time response, the video was created during the war, and responds to it, replacing the militaristic-national lexicon with poetic, disrupted, slow language.
And just as fairy tales often feature a narrator named “Goldilocks,” here it is “Zoti” (she), not as the heroine, but as pointing finger. A figure without a name, only a body, a fragmented voice, and an attempt to understand.
Poetic Reading: Image, Rhythm, and Voice
The video invites us to listen to a fable, but instead of plot, we hear rhythm; instead of message, we encounter gaps. The traditional language of stories, of authority, of clear narration, cannot hold fragile, broken, or childlike memory. Thus, the speaker must stutter, disrupt, and invent a new language – of her body, her gaze, a kindergarten tongue with reflexive awareness.
The call 'Tzav' (in Hebrew 'order' or 'turtle') – is first voiced with pride, then whispered, then silenced. The turtle, in contrast, is ever-present. Slow, steady, patient.
It is a clash between a roaring language and a whispering one, between authoritative speech and poetic expression. The turtles are not bears. They’re not threatening – they are silent, observing. They carry stillness on their backs. The house in which the story unfolds is a site of silence, physical, linguistic and cultural. There is no reply – only gaze.
The video operates on three key levels:
- Linguistic – the phrase 'Tzav Kri’ah' morphs into 'Reading Turtle'
- Visual – digital turtle imagery born from dialogue with AI
- Performative – the character 'Zoti' oscillates between calling and fragmented self-dialogue
The call 'Tzav' is first carried with pride, then whispered, then silenced. The turtle, by contrast, remains present- slow, steady, patient. It is a confrontation between a roaring language and a whispering one, between authoritative speech and poetic expression.
The language in the video breaks repeatedly: instead of message, there is rhythm; instead of narrative, a mantra. But this is not emptiness- on the contrary. The gap between the familiar image ("The Three Bears") and the destabilized structure ("The Three Turtles") opens a space for interpretation. This is a familiar tale told in a foreign tongue – a personal, feminine, calm, yet resolute language.
From Mobilization to Curatorship: The Making of a Piece
The background to this work could have inspired three different pieces, yet Nurit, as an artist-researcher, weaves them together:
- A pre-existing exhibition – 'Art in Exclamation', focused on language, books, punctuation, and artists’ books
- A political-social context – war transforming “call to reading” into a call to arms.
- A poetic-artistic act – generating turtle images via AI dialogue
- A multi-phase process – visual object creation, later turned into video art
- Participation in further exhibitions – including 'The Artist as Storyteller'
- Pedagogical engagement – using the work in academic courses.
- Research publication – the artist’s own essay in a journal focused on human and artificial intelligence
All these position 'She and the Three Turtles' Is an artwork and a nexus – of research, curatorship, language, and emotional processing.
On 'She': The Body as Poetic Grammar'
“She” is the protagonist and it is also a linguistic gesture. She is “woman,” “other,” “unnamed.” Her presence replaces “Goldilocks” with “this one” – destabilizing the familiar order and inserting a subversive female voice into a mythic- masculine space.
She isn’t seeking the “just right” bed. She reads. She asks. She raises a red flag. And she is not alone – the turtles are present. They do not speak – but they witness.
The turtle, known as a symbol of slowness, deep processing, 'She' turns to the turtles not out of fear, she turns to them out of closeness. This is a reflexive journey of a female figure within a visual-poetic world constructed by her own evolving language.
Conclusion: Art as a Space for Re-Reading
In a broader cultural and curatorial context, 'She' and the Three Turtles' can be understood as a poetic response to what has been termed 'bewildered memory' Indeed, this is a piece that deals with just that: memory that doesn’t repeat itself historically, but flashes linguistically, emotionally, visually. It does not describe memory , it becomes memory itself. Appearing like a turtle – slowly, in spirals, through repetition, omission, and invocation.
At first glance, 'She and the Three Turtles' may seem simple – almost naive – but it reveals itself as a radical act of cultural and gendered disruption: a memory act that is simultaneously poetry and politics. There is no delivered story – but rather a constructed visual- sonic world in which memory is not what was, but what was unsaid, repressed, or never dared to be spoken.
This is not an artwork about a tale, it is a new tale: one in which the story is not an old story that has been told in some way, it is a new story – that bears mentions and references that come to present new insights. It was born of the fusion of biography, political conditions, personal poetics, and artificial intelligence. All of these made the video a reaction to reality and a creation of reality.
'She and the Three Turtles' generates a moment of gentle resistance – memory that does not shout but whispers, does not chase but lingers, does not command but invites. A memory that, instead of rushing – simply sits inside its shell.
This is a work far more intelligent than it first appears. It uses a childlike aesthetic to cut beneath the skin of language. The fusion of bureaucratic military jargon (order”) with innocent linguistic gestures (reading turtle) is a poetic-cultural move of the highest kind.
The fact that this work was created during wartime, in dialogue with AI, gives it radical relevance to contemporary questions of authority, gender, language, and creativity in the digital age.
להלן קישור למאמר שהתפרסם בכתב העת 'דברים' – של מכללת אורנים. המאמר של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים – והוא עולה כסוג של יומן רפלקטיבי בסגנון חקירה אוטוארטוגרפית
אוטוארטוגרפיה – "קול באישה ער בה": על אלימות ואילמות בתהליכי הסמלה – נורית יעקבס צדרבוים
להלן דיון ושיח בין שני הוגים ובעלי דעת – על שלושה צבים ויוצרת אחת – ניתן להקשיב לדיון
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 