בתערוכה 'תנועת הבינה' בגלריה 'זוזו'
ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
"לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים" (מנחות י ט).
אם לומר את האמת ובגלוי לב, אודה שבימים אלה עייפתי מתערוכות. עייפתי מלרוץ וללכת לראות תערוכות (ויש כל כך הרבה, אפילו יותר מדי). עייפתי מלאצור תערוכות (הפסקה קלה נלקחת בחשבון), עייפתי מלהציג בתערוכות (גם כאן נלקחת בחשבון הפסקה קלה). ולא בגלל שאני עייפה, אני עירנית לחלוטין. עייפתי מזה. סוג של נקודת שובע. בקיצור, מודה ואפילו ללא בושה.
ובתוך כל העייפות המוכרזת הזאת, קמתי בזריזות, כלומר זזתי, כלומר הזזתי את עצמי לגלריה 'זוזו' רק ובעיקר כדי לראות את ה'חידר' של דרורה וייצמן – או כמו שקראתי לה ( ואמרתי שמבחינתי זה שמה השני ) "אֵם הַסְּפָרִים', במאמר מקיף שכתבתי אודות התערוכה שהציגה במוזיאון לאומנות יהודית בירושלים 'כרוך וערוך' בינואר 2023. שם אמרתי שיש לנו את 'עם הספר', והיא 'אם כל הספרים', ויספתי ואמרתי שאפשר גם 'אם קול הספרים'.
אמא זו אמא, וספר זה ספר. אז איך שאני לא אלך לראות את המיצב אותו הקימה? שבו היא מזכירה לספר ולנו, שספר זה לא רק מה שאנו חושבים שהוא, ואולי אפילו הוא לא רק מה שהוא חושב שהוא.
המאמר המקיף שכתבתי בזמנו מספר את סיפור הספר של דרורה גם בכלל וגם בפרט בהקשר לתערוכה ( קישור למאמר – עַם הַסֵּפֶר – אֵם הַסְּפָרִים – נמצא למטה בסוף הרשימה, וגם בתגובה הראשונה)
ארון הספרים של דרורה ערוך וסדור בקפידה, שורות שורות של כריכות, מאוגדים ביחסי גובה ואורך, ספר בתוך ספר בתוך ספר (כלומר כריכה בתוך כריכה) ויש חשיבות לגדלים, למי שגבוה ומי שנמוך, וחשיבות לצבעים. זה ארון ספרים שבו אתה יכול לקרוא את מה שהוא מספר ואומר ומדבר, גם אם לא תדפדף בין הדפים (כי הם אינם), גם אם לא כתוב שם כלום (וכתוב). אלה ספרים שרק אחרי שהם נקרעו, אפשר לקרוא בהם. והקריאה היא 'קריאה פרשנית', של איך שאתה מפרש את מה שאתה רואה.
ואני שואלת, כמו הגששים. דייג, אוהב דגים? והמבין יבין. אם הוא אוהב אותם שישאיר אותם במים. אבל הוא אוהב אותם, כלומר לאכול אותם.
דרורה, אוהבת ספרים? אם היא אוהבת, אז למה היא קורעת אותם? שאלה היפוטטית.
אוהבת אותם מאוד, צמודה אליהם שנים על שנים, הופכת והופכת בהם. היא מצילה אותם מכלייה, ונותנת להם המשכיות חדשה. היא אוספת ספרים שנזרקו, שיצאו משימוש, ומטפלת בהם באהבה, בדבקות, ביסודיות, ונותנת להם חיי נצח, סוג של גלגול נשמות. ותחת ידיה הם נשארים להיות גם מה שפעם הם היו, כלומר זכרון, והם גם נהיים עוד משהו ומשהו אחר.
יש בזה קיימות, 'רדי מייד', התחדשות, טרנספורמציה, תרבות, שורשיות, זכרון, שפות, חומר, תוכן, רעיון, ומלאכה (ועוד ועוד).
בדקתי במילון, אבן שושן, מהן כל המילים הנרדפות הקשורות למילה 'כריכה' -קשירה, איגוד, צרירה, אריזה, חבישה, כפיתה, ליפוף, הידוק, שזירה; קשר, אגד, ליכוד, צירוף, חיבור, צימוד, מיזוג, סיפוח, כרך.חשבתי לעצמי שכל המילים האלה הם למעשה הוראות העבודה של דרורה. את כל הפעולות האלה היא עושה, בכל "פירור" מפרטי הספר.
מבחינתה הדפים, הכריכות, האותיות, המילים, הכותרות, הצבעים, התחבושות, החוטים, כולם שווי ערך, כולם חומר ליצירה , לסיפור החדש. וכן, זה סיפור, סיפור חזותי.
דרורה כמו שכתבתי בעבר, מצילה את הספרים, הופכת אותם ליצירות אומנות, נותנת להם צורות שונות ואופני ביטוי רבים ומגוונים, ובעצם נותנת להם חיי נצח. הם לדעתי, בכל צורותיהם יישארו בפנתיאון האומנות.
בחדר מוצג ארון שנראה לכאורה כמו ארון ספרים מאורגן ומסודר. אפשר גם לקרוא לו 'ארון הקבורה' של הספרים. כי אלה כבר לא ספרים עם דפים, ולקרוא בהם אי אפשר. ואלה לא ספרים אלה רק הכריכות, רק מה שאחז את הספר, את הדפים. כלומר המעטפת החיצונית, הדפים אינם (הם נרמזים כשהם ארוזים ומהודקים כחבילות קטנות וארוזות), ואני מדמה את אוסף הכריכות, כאשר מדי פעם מבצבות כותרות הספר (ואי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם – וברור שהם נבחרו בקפידה, בבחינת אמירת המועט שמחזיקה את ההרבה), ואם כבר אמרתי 'ארון קבורת הספרים', אמשיך ואומר שההתגלות שלהם באופן הזה, בתערוכה הם כמו 'חזון העצמות היבשות' – וההדהוד שלהם נמצא על הקיר השני ובהמשך (ועוד אדבר על כך).
ואם כבר אז כבר. אם כבר קוראים להם כריכות, הם כרוכים, ונכרכים זה עם זה, זה בתוך זה, מאוגדים, כפותים, שזורים ומלוכדים (כמו שאמר אבן שושן). אז יש ארון קודש, ויש גם ארון גודש. כאן גדוש לו הארון בכריכות הכרוכות אלו באלו, בסדר מופתי, מרהיב, שבסוף אתה הוא זה שניצב מולם בחרדת קודש. וכמו שאמרתי למעלה, אפשר לקרוא אותם, קוראים לזה 'קריאה פרשנית'.
על הקיר ממול סדורות התחבושות אלא שאפשרו לספר להיות ארוז, כרוך. אלה שאחזו בדפים ובכריכה ועשוהו אחד שלם. בעייניי זה מרהיב לראות איך מישהו, מישהי, לוקחת משהו שסיים את תפקידו, שלא צריך אותו, שאין מה לעשות איתו או ממנו, שיש לו תפקיד משני, חשוב אומנם, אבל איש לא רואה אותו, והיא הופכת אותו לדבר העיקרי, החשוב, שעומד בפני עצמו.
ביד מרחמת היא אוספת אותם, תחבושת אחרי תחבושת (או איך קוראים לזה), חוט אחרי חוט, תופרת, מדביקה מחברת. חושבת על הגובה, על הצבע, על הרוחב ויוצרת "סרט" ארוך של תחבושות שיצאו לדרך חדשה. ועתה הם כבר לאהתחבושות האלה המחזיקות את הספר ואיש לא ראה אותם ואיש לא יודע על קיומן, עכשיו הם הדבר עצמו.
סדור, ערוך, שורה אחר שורה כמו נוף אורבני, כמו שבילים במרחב, ויש להם מקצב, ויש להם מרקם, ויש להם צבעוניות מונוכרומטית. ורק אלוהים ודרורה יודעים מה יש לה בראש כשהיא שנה אחר שנה, אחר שנה, אוספת את השאריות, בחמלה אינסופית, נוגעת בכל "פירור" מלכדת אותם ביד נאמנה אחד לאחד, בדבקות, ונותנת להם חיים אחרים.
והשורות האלה נראות בעצמן כמו ספרייה, הד של ספרייה. או ספרייה שהתערטלה, הוא ספרייה מהחלל החיצון, אולי ספרייה של חייזרים שנמצאת על כוכב אחר. אולי הדמייה של ספרייה. או ספרייה שמתה, שנשארו לה רק עצמותיה. וזה במובן של הנראות, ומה באשר למסר? לאמירה? צא, וצאי, וחשוב וחשבי – כל זה הוא הדבר עצמו, מה שאת ואתה רואים, והוא גם המשמעות שהוא נושא על גבו, וכל אחד יכול להבין זאת, ולפרש זאת כרצונו – ויש הרבה מה.
זה כמו לעשות סדר בכאוס, לעשות יש מאין שהיה יש. ישן וחדש מתחברים אצלה כאשר הכריכה מהוהה, וישנה ומרוטה והמסגרת עליה היא מונחת מלוטשת, חדשה, לעתים מוזהבת, לעתים מסוגננת, לעתים נוצרה במיוחד כדי שהחדש יחזיק ויאחוז בישן. במובן מסויים כמו הקנצוגי היפני. במובן אחר אמירה שאין משהו שאין בו צורך, שאין משהו שלא יכול להיות הוא עצמו וגם משהו אחר, שאין משהו שהוא לא יפה, ומה זה בכלל יופי
ואני יכולה עוד לדבר על זה בלי סוף, וכאן אני אעצור ורק אומר – צדקתי שהזזתי את עצמי ל'זוזו' .
ואני, אני כשהזזתי את עצמי רק כדי לראות את העבודות של דרורה (על אף שבהזדמנות זו ראיתי עוד כמה עבודות מעניינות בתערוכה זו) לא ידעתי שעל הקיר השלישי תהיה מונחת עבודה אחת – כריכה שחורה של ספר, שנראה שבעברו היה 'ספר קודש' כלשהו, אותו תלתה דרורה על הקיר ובמרכז כל צד מצידי הכריכה הדביקה מילה אחת, אותה בחרה מבין אלפי המילים שנאספו אצלה – 'אקומה', 'אלכה' – האם זה לא מה שבדיוק עשיתי? קמתי והלכתי.
ואיני מתעלמת מהמשמעות העמוקה של צמד מילים אלה שכל אחד יכול להעניק להם.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 
יוצא מן הכלל נורית. אשפית של מילים ושפה. שפתיים יישק …
אהבתיאהבתי