ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
"כל מעשה של יצירה הוא תחילה מעשה של הרס." (פאבלו פיקאסו)
- מיומנה של אוצרת – פתח דבר
השם – השירה – ורוח הזמן
בשנת 2022 אני מוזמנת להציע נושא לתערוכה קבוצתית המיועדת להתקיים בגלריה 'על הצוק' בנתניה. הנושא שנבחר על ידי מגולם בציטוט שבחרתי מתוך שירה של יונה וולך 'שיר תאורתי'[2] – "מַצָּב מִתְפָּרֵק וְנִבְנֶה, מַצָּב מִתְפָּרֵק וְנִבְנֶה".
גילוי נאות, נקודת המוצא האישית שלי בבחירת נושא זה, ובבחירת ציטוט מתוך שיר של משוררת היא הקשר האישי שלי, ביצירתי האומנותית לתהליכים של פירוק והרכבה, כמו גם הקשר האישי שלי לשירה. ארחיב ואציין שתהליכי הפירוק וההרס היזומים והנגרמים, כמו גם תהליכי החיבור והבנייה מעסיקים ומפעילים אותי כיוצרת באופן מעשי, פיזי, חומרי ורעיוני. וכך, מאחר והעניין מעסיק אותי לאורך זמן ואף בא לידי ביטוי ביצירתי בדרכים שונות ומגוונות, מצאתי עניין לבדוק זאת גם באמצעות יצירה של יוצרים אחרים.
בהקשר זה, חשבתי ואף הבנתי שהעיסוק שלי בנושא זה הוא לא רק עניין אישי, הוא בהחלט קיים, נמצא ואף יכול להתקיים ברמה הקולקטיבית. זהו נושא גדול, רחב, במובנים אישיים, רגשיים, תרבותיים, חברתיים, לאומיים ואוניברסליים. מכאן, מצאתי שתהליכי היצירה האישיים של אומנים שונים, ותוצריהם יכולים להוות בסיס לשיח חזותי ורעיוני.
בחרתי כאמור במשפט מתוך שירה של וולך, אשר בשירתה, בחייה ובאישיותה ייצגה תהליכים של פירוק ובנייה, ובכך הוספתי באופן סמוי וגלוי גם את מימד השירה, והשפה המילולית לפעולה שתגולם בסופו של דבר באמצעות השפה החזותית.
החיזוק לכך מופיע גם הוא במילותיה של המשוררת "שֶׁהָרֵי כָּל הַיֶּתֶר חוּץ מִזֶּה הִנּוֹ אָמָּנוּת / וְגַם בְּכָל זֶה יֵשׁ קְצָת אָמָּנוּת מַסְפִּיק/ כְּדֵי לְהָעִיד עַל הַשְּׁאָר מָה שֶׁהֵם וְלָדַעַת / אַחֶרֶת מְפָרְקִים מַצָּב וּבוֹנִים מַצָּב/ מַצָּב מִתְפָּרֵק וְנִבְנֶה מַצָּב מִתְפָּרֵק וְנִבְנֶה".
כפי שציינתי למעלה, הנושא הוצג והוצע בתחילת שנת 2022 בשאיפה להציג את התערוכה בסופה של אותה שנה. תוכניות השתנו והתערוכה נדחתה לזמן אחר. בינתיים החיים הציבו בפנינו מצבים קשים מאוד של פירוק, שבר, אובדן, וניסיונות לתיקון, לתקווה ולבנייה. בשנת 2023 פרצה עלינו מלחמת 'חרבות ברזל'….
בכל אותן שנתיים קשות, שבהן כל מילה שאומר על פירוק תהיה קטנה לעומת השבר הגדול, המשכנו לעסוק באומנות. אומנים פעלו בדלת אמותיהם, כמו גם במרחב הציבורי. הצגנו תערוכות רבות, יחיד וקבוצתיות, בחללים שונים בעיר ומחוצה. במקרים רבים נושאי התערוכות נגעו ב 'רוח הזמן'.
אני מציינת זאת משום שלא אחת שאלתי את עצמי ביני לביני וגם בקול ובשיח, 'מה עניין אומנות לענייני השעה'? או, 'למה אמרו שהמוזות שותקות ברעום התותחים, אני דווקא שומעת אותן צורחות' ? או, 'האם יש לי, לנו, את הפריווילגיה הזאת "לשחק" בחומר בצבע בצורה ביצירה כשכולנו נלחמים על חיינו והישרדותנו – בגוף ובאדמה'? או, 'מי צריך אומנות כשהחיים שלנו תלויים מנגד'? והתשובות שנתנו לי מטעם עצמי לעצמי, או מטעמם של אחרים, שיש בזה אסקפיזם (או המילה העברית החדשה 'בורחנות', ואני דווקא המצאתי 'בריחנות'), או מקום של מגננה, מחסה, מקלט כפי שטוענים הוגים מעולמות תורת הנפש, או שזו דרך לזעוק, להתריע, להגיב, להיות.
כמשוררת פרסמתי באותם זמנים (25.9.24) את השיר "בָּעֵת שֶׁהַתּוֹתָחִים בֶּאֱמֶת רוֹעֲמִים/ וַהֲרָעָה נִפְתַּחַת וְרוֹתַחַת מִדָּרוֹם וְצָפוֹן/ אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּמִּכְחוֹל בְּחֹסֶר אֵמוּן/ בּוֹכָה כַּהֲלָכָה בְּאָמָּנוּת/ וְכֹל שֶׁנּוֹתַר לִי לוֹמַר – זוֹ בְּרִיחָנוּת"[3]
ועוד חשבתי ביני לביני, שהשאלות במקרה הזה חשובות יותר מאשר התשובות. הן מצביעות על משהו, מאירות ספק ותהייה, מצביעות על כך שאנו לא מרחפים בחלל ריק. יש מודעות. אבל התשובה האמיתית היא עצם העניין עצמו. התשובה בגוף השאלה ועוד לפניה. עובדה. אנשים יוצרים, וזה מתחיל בשיח האישי, פנימי, הכרחי, וזה ממשיך בדיאלוג הרב קולי – הדיאלוג שמתקיים בחלל התצוגה. הווה אומר התכנסנו כאן יחד, אסופת יצירות כדי לרעום – כלומר להשמיע את קולנו בשקט, בלי מילים. או לחילופין, באמצעות "המילים" של שפת האומנות – חומר, צורה, צבע, קו, כתב, ועוד. או כמו שאמרה וולך בהקשר זה, כפי שציינתי למעלה "שֶׁהָרֵי כָּל הַיֶּתֶר חוּץ מִזֶּה הִנּוֹ אָמָּנוּת"[4].
וכך בתוך 'חרבות ברזל', ו'מרכבות גדעון' ו 'עם כלביא' ועוד אירועים תנכ"יים של זמן אמת אני יוצאת ב 'קול קורא' אל האומנים, והשנה היא תשפ"ה ( 2025).
בין שאר דבריי ב 'קול קורא' אני כותבת "… מצב מתפרק ונבנה יכול להיות תיאור של חווייה פסיכולוגית, כמו גם תנועה קיומית. זהו תהליך אנושי בסיסי שמופיע באומנות, בשפה, בזהות וביחסים. הציטוט מתוך שירה של יונה וולך, כמו כל השיר ממנו הוא לקוח, מבקש מאתנו להתבונן ב'מצב' ולא ב 'יפה'. להקשיב לרעש הפנימי השקט, להבין אולי שגם כל מה שנראה מוצק, בנוי למעשה בתנועה של התפרקות והתכנסות, קריסה והתמרה, פירוק ובנייה.
אתם מוזמנים לבחון ולבדוק את הפירוק וההבניה כתהליך אישי ריגשי, או וגם כצורת חשיבה וכצורת חיים. האומנות, היצירה היא המעבדה של הפירוק והבנייה – זה המקום שבו כל מה שלא עובר דרך הקשר הישיר, יכול לקבל צורה, צבע, קול ודימוי…"
מתקיים תהליך ארוך של מיון ובחירת האומנים, מפגשי שיח, ביקור בסטודיו, תהליכי יצירה, ייעוץ, בחירת עבודות סינון ומיון. כל זאת בחודשים שלפני תאריך ההצבה המיועד 9.10.25 – יום לפני חול המועד סוכות תשפ"ו (יומיים אחרי 7.10.25 – הידוע לשמצה).
הגיע מועד התערוכה, בחודש אוקטובר 2025, הפתיחה התקיימה ביום שישי 10.10.25 חול המועד סוכות. ביום בו התבשרנו קבל עם ועולם שהחטופים יוחזרו לבתיהם והמלחמה פסקה. כמה סמלי ולא בכדי. עסקנו באומר ובחומר ב 'מתפרק ונבנה', בנינו תערוכה, נבנינו באמצעות הפעולה היוצרת (סוג של נחמה פורתא), והנה אנו מציגים תערוכה שבקצותיה עומדת התקווה לבנייה, ביום שבו שלב אחד וראשון בתהליך הבנייה והתקומה המתחדשת, המתבקשת, מתחיל – מפנים ומחוץ, לפרט ולכלל. ואנחנו בסך הכל רק עושים אומנות.
מי חשב שכל זה יתקיים באופן הזה, הכמעט נבואי לכל אורך הדרך החל מרגע המחשבה, התכנון, ההיסוס, הדחיה, הביצוע וסגירת המעגל (לפחות לפי שעה).
וזה מביא אותי לצטט עוד משירה של וולך, אותו השיר ששורתו האחרונה הושאלה להיות שם התערוכה, הרי שבתוכו בין שורותיו אומרת המשוררת "וּלְצוֹתֵת לְהֶמְיָה חֲרִישִׁית בִּפְנִים / שֶׁל מָנוֹעַ פְּנִימִי הַמְּעַבֵּד נְתוּנִים / בַּחֲשַׁאי מְחַשֵּׁב הַמְּצָרֵף נָתוּן לְנָתוּן / תְּנוּעָה לִתְנוּעָה הַבָּעָה לַהַבָּעָה / תְּחוּשָׁה לִתְחוּשָׁה וְרֶגֶשׁ לְרֶגֶשׁ…."[5]
על כך אני יכולה להוסיף ולומר, ולצטט בשמו של אבי הפסיכולוגיה, זיגמונד פרויד, שאמר "בכל מקום אליו אני מגיע, אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפנָיי".
אוצרות ויצירה – כל הקולות
הגילוי הנאות הנוסף שלי הוא לספר שבנוסף להיותי האוצרת של התערוכה המדוברת אני אמורה להשתתף בה גם כיוצרת. הדואליות הזו, היום כבר נחשבת ללגיטימית ויחד עם זאת אפשר לדון בכך, יש על מה לדבר וזה עניין מעניין בפני עצמו. מאחר וכאן אני מדברת על התערוכה שכבר קיימת ועומדת, לא אעסוק בשאלה זו לעומקה, זה דיון חשוב בפני עצמו, אבל כן אגע בכמה דברים שקשורים לגופו של עניין כאן.
מעבר לעובדה שאני משתתפת כאומנית וכיוצרת בתערוכה, אני אישית רואה בתהליך האוצרות עצמו עבודת יצירה. שהרי יצירתיות היא לא רק ודווקא פעולה פיזית של מעשה יצירה, יצירתיות זו צורת חשיבה שיכולה להגיח וכדאי שכך, בכל תחום של עשייה. וכך מרגע שהיה עלי לבנות בחלל התצוגה גופי עבודה של יוצרים שונים, הרי שהאתגר היצירתי שהיה מונח לפניי הוא לתת בחלל התצוגה את התחושה שיש כאן שכבות שונות של מצבים של התפרקות ובנייה. החל מהעבודה הפרטנית של האומן האחד, מופעי הפירוק וההרכבה הרעיוניים והחומריים ביצירתו שלו, המשך באופן שבו גוף עבודות של אמן אחד ידברו באופן חזותי את מסע הפירוק והבניה, והמשך וכלה בתצוגה הכללית אשר תצטרך לדבר חזותית את הדיאלקטיקה הזאת שבין פירוק לבנייה. במילים אחרות, כוונתי הייתה ליצור הרגשה שיש כאן דבר אחד בנוי בשלמות, תוך שהוא מורכב מחלקים ופרטים.
זו המחשבה שליוותה אותי בעת שאספתי את העבודות, כשהכרתי את החלל הנתון, בעת שידעתי שכך אני מבקשת לתת ביטוי מצד אחד לאמירה האישית של כל אמן ואומן, ומצד נוסף לנושא המוצהר של התערוכה. זה אומר לחבר בין כל החלקים המפורקים (אומן + אומן + יצירה + יצירה + רעיון + רעיון + צורה + צורה). הווה אומר שגם כאשר תבנה התערוכה השלמה מכל חלקיה, ואולי גם תהיה גדולה יותר מסך חלקיה, נוכל לדעת ולהבין שהשלם בנוי מחלקים, או כפי שמדגיש יונג באומרו שהשלמות היא ההכרה בקוטביות ובניגוד שבין החלקים, והידיעה שיש דברים שמתפרקים מעצמם כדרך הטבע, ודרכו של הטבע לבנותם מחדש, יש דברים שהאדם בונה לאחר שהטבע מפרק, יש דברים שמפרקים את הנפש, והנפש מצווה לבנות ולהבנות, ויש ילדים שסתם אוהבים לשחק בלגו ( והמבין יבין).
מכל זאת ובנוסף אומר, שנפלה בידי הזכות להיות היוצרת פעמיים. פעם אחת בדלת אמותיי ביצירתי שלי ופעם נוספת באופן שבו אבנה ואציג את התערוכה שנאספה מפיסות פיסות של אמירות (חזותיות ומילוליות) של יוצרים שונים.
עשרה אומנים אמרו את דברם וזאת הם עשו דרך המופע החזותי והחומרי של תוצריהם. על אלה אדבר כאן בחלק השני של המאמר. אציין שבתהליך העבודה המשותפת האומנים הגישו כפי שנהוג 'הצהרת אומן' ובה הסבירו את הרעיון המגולם בגוף עבודתם. בקטלוג שהפקתי בעקבות התערוכה אני מצטטת מתוך דברי הגותו של האומן, כמו שגם בתערוכה ליד גוף עבודותיו. במאמר הנוכחי אני מבקשת להסביר, לנתח, ולהציג את העבודות ואת הרעיון העמוק שמונח ביסודם מנקודת המבט שלי כחוקרת וכאוצרת, רק אוסיף ואציין שזה בעיניי הרעיון החשוב והעמוק בתהליך האוצרות, האופן שבו האוצר חוקר את העבודות והצידוק שהוא נותן לכך שאלה היצירות שנבחרו לתערוכה בהתייחס כמובן לנושאה המוצהר.
- מה מתפרק מה נבנה – ומי
איציק שנהב – על עמודים שקרסו ועל תקומה שעומדת
שנהב מציג גוף עבודות בצילום 'מהסמל נשאר הזכרון' ומציין בדבריו "הרס מגדלי התאומים השאיר אחריו זכרון ועדות לצער ולעוצמה בדמות תחנת הרכבת ו"מגדל החרות."(א.ש.) גוף הצילומים המשובחים של שנהב מביא דימוי חזותי רב עוצמה של התאומים – השאריות – הזכרון – מגדל החירות – והתקווה. התמונה הראשונה מציגה מבנה הרוס, גוש של מתכת מתפוררת, כבדות ועיוות צורני וכל זה יחד מהדהד לזכרון טראומטי קולקטיבי. הפירוק בצילום כיצירה הוא סמלי, ובו בזמן הוא חומרי, היסטורי ואנושי. זוהי קריסה של מבנה, כוח, ורעיון שמתפקדים כזירה של סוף וגם כנקודת התחלה.
כתוצאה מהפירוק מגיע שלב האבל. המונומנט של הבריכה השחורה בה המים זורמים פנימה ואינם חוזרים מיצרים אלגיה חזותית של זיכרון אינסופי שאינו מתאחה ונמשך לתוך עצמו. המבנה כמו מדבר בשקט על מה שאיננו עוד, ובכך הוא מייצג מבנה חזק של זיכרון.
לאחר מכן מגיע שלב הבנייה. צילומים של מגדל החירות החדש, בניין הזכוכית הגבוה, התחנה עם מבנה הכנפיים – אלה מדברים בשפת העתיד. סוג שאפשר לתאר אותה כ 'אדריכלות של שאיפה' – כמו מבקשים לזקוף קומה, להאיר ולתת חזון חדש.
גוף עבודות זה הוא 'מקרה מבחן' כמעט אייקוני של תהליך שבו פירוק טוטאלי הופך לקרקע של בנייה. ניתן לזהות כאן תנועה בין חורבן לזכרון לשחזור לתקווה. תנועה בין אובדן לתיעוד לתגובה ולהדהוד. גוף עבודות אלה בצילום, מתארות ומתעדות מצב אך בו בזמן הן פועלות בו, משתתפות בו, ומבקשות לעצב את הדרך שבה אנחנו זוכרים, מתבוננים וממשיכים.
עבודות הצילום מספרות מתוך עצמם, ובעזרת נקודת המבט האישית של האומן, סיפור שהוא מוכר וידוע בזכרון הקולקטיבי של פירוק ובנייה. בהקשר זה ומתוך הגות, ניתן להציב את השאלות. האם אפשר באמת לבנות על הריסות? האם הבנייה מחליפה את הזכרון – או אולי נושאת אותו בתוכה? וכך ובאופן הזה גוף העבודות מבטא בדיוק את התנועה שבלב התערוכה – 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה' – כמחזוריות קיומית שבה חורבן והתהוות חיים זה בתוך זה, ושאלת המשמעות נבנית ונשאלת בכל פעם מחדש.
חני אלישע – רשומון כגזע עץ
אלישע אוספת במנסרה לעיבודי עץ טבעות עץ גדולות שנוסרו מגזע עץ, ואלה הופכים להיות סוג של תגליף ליצירת הדפסים. בגוף עבודות אלה תהליך ההדפסה הטכני הוא מהלך של התבוננות, רישום, ושימור שברירי של זיכרון חומרי. אלישע אוספת טבעות עץ, המעידים על תהליך הפירוק הכפוי של העץ וגזעו, ואלה הופכים להיות 'לב העבודה': זה גוף שממנו יוצא הדימוי, ושאליו שבים תהליכי הדפסה, כתיבה, רישום וצבע.
החותם משמש את היוצרת שוב ושוב ובכל פעם מפגיש אותו עם חומר אחר, צבע אחר, נייר אחר. ניירות מסוגים שונים, ניירות משי דקיקים, ניירות סופגים ולעתים מצעים עבים יותר. מכך ניתן לראות שכל הדפס – מונו טייפ – מדמה פעולה חדשה של גילוי. כל הדפס מגלה שכבת זמן אחרת, אמת אחרת, כפי שהיוצרת מעידה בדבריה "האמת מתפצלת, נחרטת, ונבנית מחדש בקו, בצורה, בחותם – שינוי, השתנות, התפתחות וזיכרון." (ח.א)
גוף העבודות 'רשומון של גזע עץ' – הם רשומון חזותי – אובייקט שמרובים בו נקודות מבט, שכבות, ופרספקטיבות נוגדות, שכולן נובעות מאותו מקור. כך אפשר לראות זאת שכל החתמה (הדפס) חושפת פן אחר של זיכרון, חוויה וחומר. זאת גם בידיעה ובהנחה שפרוסת העץ שנלקחה מגזעו היא עצמה סיפור תולדות העץ.
גוף העבודות שנוצר מעבודות נייר המשי מאפשרות דפדוף ומתפקדות כמו ספר פתוח, יומן. כל נייר דק כמעט שקוף נושא הדפס של חומריות: מריחה, טשטוש, קו שנשבר, קימוט. אופן ההצבה מזמין ומאפשר לצופה להיות צופה פעיל, לדפדף, לקיים מגע, ולראות את החלקים שבונים את השלם. הדפדוף הופך להיות אקט של שימור ובו בזמן מהדהד גם לתופעת הפירוק.
האובייקט הפיסולי המונח על הריצפה לכאורה כלאחר יד, מורכב משתי טבעות עץ אשר שימשו לעבודת ההדפס, הוא בגופו מנכיח את 'המטבח הפנימי' של העשייה. שכבות של נייר משי מקומט, כמו פסולת שנותרה מיום עבודה, ובו בזמן הוא גרעין חדש של יצירה. זוהי שארית אמיתית, זה הגוף שממנו הופקו הדימויים, ובכך הוא עצמו הופך להיות דימוי.
כך נוצרת מטאפורה פואטית לעשייה האומנותית כולה: מה שנשחק, נשכח, נזנח – הופך להיות מחדש גרעין ליצירה. מה שהתפרק ממערכת החיים שלו – שב להנביט משמעות, מה שנחתך עובר שעתוק שאינו שחזור אלא עקבות חדשות.
בתוך כל זאת נוסף מימד סמלי עמוק עוד יותר. העץ שהוא כידוע חומר גלם לנייר, חוזר כאן ונוגע בנייר, כמו 'העץ מדבר עם גלגולו'. הטבעת שהייתה חלק מהגזע, נטבעת על נייר שמקורו בעצים אחרים. כך נוצר מפגש בין חומרי גלם שיש ביניהם קרבה עמוקה, אך ההיסטוריה שלהם נפרדה. ניתן לראות זאת כסוג של מפגש כמעט מטאפיזי של גוף עם צילו, של עבר עם גלגולו העתידי.
בכל הדיאלוג הזה יש מימש קיומי. כל תהליך יצירה כרוך למעשה בפירוק. ואם העץ על פי טבעו היה להניב פרי, הרי שכאן וכעת העץ הוא המסייע להניב מתוך תהליך אומנותי פרי אחר.
באחת העבודות אלישע מוסיפה קווים, שהם תכי תפירה, שהם חוטים. העבודה מקבלת משמעות חזותית נוספת, מקרם ותנועה, ובו בזמן החוטים מסמלים, קשר, חיבור, תפירה, איחוי – היינו בנייה.
מהם אם כן שכבות ההסמלה והקריאה המרובדת? הרובד החומרי סמלי – הגזע שנחתך, הנייר שנוצר מעצים, חותם שנותן חיים מחודשים למה שנותר. הרובד האומנותי קונספטואלי – הדפס כפעולה רפלקטיבית כמו סוג של זכרון. הרובד הפואטי אונטולוגי – האפשרות לברוא מתוך שבר, ליצור קרבה בין פעולת ההרס לפעולת השימור.
גדי כפיר – נשל, שבר, דימוי : איסוף כפעולה פיוטית
כפיר אוסף את חומרי היצירה מתוך הליכה קשובה בשטח, ביערות אקליפטוסים, קליפות עץ שנשרו כדרך הטבע מגזעי העץ בעונתם. נשירת קליפת האקליפטוס היא תהליך טבעי, מחזורי ומכוון, כחלק מהאופן שבו העץ מחדש את עצמו. הקליפה של העץ מתייבשת, נפרמת, נסדקת, נושרת ומותירה אחריה גזע חשוף, חלק שמתחתיו נוצרת קליפה חדשה. זהו תהליך של התפוררות והתפרקות שמטרתו בנייה והתחדשות. זה המקום שבו הגזע נשאר לזמן מסויים חשוף ולכאורה פגיע בעוד הוא מתחדש ומצמיח הגנות חדשות.
כפיר אוסף, פוגש ומחפש את מה שלכאורה נשמט. חומר שלכאורה "עזב" את הגוף החי, אך עדיין נושא עליו את חותם הגוף שממנו נפרד. כפיר הופך את הנשלים האלה, אלה שהעץ "ויתר עליהם לכאורה (לטובת הישרדותו), "מציל" אותם ומשתמש בהם כחומר ליצירת פסל. ניתן לראות את כפיר כמי שצופה בתהליך התפרקות שאין לו כל שליטה עליו, לתהליך של טרנספורמציה, בנייה ויצירה ממקום שבו הוא השולט.
המשפט שמלווה את עבודתו של כפיר "פרוק, בנה, תקן" (ג.כ) מתאר תהליך, ובו בזמן נשמע כמו "מנטרה קיומית" – קבלה של מצבים שלא שלמים ובחירה להנכיחם כחומר רלוונטי ליצירה. אני רואה בזה מעשה שמכיל מרכיבים של ריפוי ושל סבלנות, תוך דיאלוג עם הטבע כטבע, ועם טבע ההתכלות, ההתחדשות והמחזוריות.
הפסלים עצמם 'סוס', 'צפור גן עדן', 'האל והאדם' אינם ייצוגים ריאליסטיים, אלה הם צללים של דימויים. גדי יוצר עולם שבו השבר הוא חותם חיים, וגם נקודת מוצא לדימוי חדש. היצירה מתכתבת עם עברו של החומר ומאירה אותו בדרך אישית ואחרת. בהקשר זה ניתן גם לומר שכפיר יוצר סוג של סדר בכאוס, בהנחה שמה שהעץ השליך מעליו הוא כאוס זמני, ובצד העובדה שיש להניח שהטבע ימשיך לנהל את סדריו, חודרת יד האדם ועושה סדר חדש.
דליה אילון סינקלר – כל עיגול הוא מבט: הציור כפלטפורמה לאיחוי מתמשך
עבודתה של אילון סינקלר מציגה מופע של רפלקסיה עצמית דרך אקט של פירוק ובנייה. הציור המקורי הופק לראשונה לתערוכה 'מה רוצה אישה' הופך להיות מאובייקט חזותי, לשדה פעולה של תודעה. אילון סינקלר מתבוננת בעצמה דרך היצירה ובו בזמן מפצלת את מבטה, מפרקת אותו לרסיסים, ומרכיבה שפה חזותית חדשה – מטא ציורית, אינטימית ומודעת.
במרכז היצירה עומד ציור קיים שנולד מתוך חוויה של שבר אישי, סדק פנימי שחיפש מרחב אחיזה. הציור יכול היה לשמש כפתרון של איחוי מוגמר, אך אילון סינקלר ממשיכה לעבוד אתו כחומר חי – הוא הופך להיות מצע של תודעה משתנה, כסוג של התחלה חדשה או מתחדשת.
הציור המקורי נראה כמרקם של רסיסים צבעוניים – שכבות צבע המדמות פסיפס שבור או 'משטח טרצו'[6]. זוהי שפה חזותית של פירוק ובנייה בו זמנית. זה לא ציור של דימוי אחד, זה מרקם של חוויות חומריות ונפשיות שעברו איחוי. כמו בטרצו גם כאן, מה שנשבר קודם הוא שמרכיב את המשטח החדש.
אותו ציור ("משטח הטרצו") עובר שכבת פירוק נוספת באמצעות הנחת משטח קלקר לבן ומחורר מעליו. משטח זה שנמצא כאובייקט זנוח הופך להיות "פילטר חזותי". המשטח לא מהווה כיסוי אלה מציע דרך שמייצרת חיתוך של מבטים. כל עיגול הוא חלון. כל חלון מגדיר פוקוס חדש. "כל עיגול הוא מבט, כל מבט הוא התחלה" (ד.א.ס). מתוך אותם "חלונות מבט" נוצרים פרגמנטים של ציור. איים צבעוניים, מקטעים של קצב חזותי, מהם בונה האומנית שפה חדשה, ומקוטעת. שפה זו אינה מבקשת לחזור למקור, היא מרחיבה אותו ואת אופק הקריאה שלו. הציור השלם שנראה בנוי משברים, מתפרק לחלקים חדשים ואחרים, שהופכים להיות התפרקות של צמיחה, התרחבות, ובנייה ויצירת גוף עבודות חדש. הציור כבר איננו יצירה אחת שעומדת לעצמה, אלה נקודת מוצא של רצף שמייצג התחלה מחדש. היוצרת קוראת לעבודה 'מאחה את השברים', ואני הייתי מוסיפה ואומרת ומגדילה ומרחיבה למשהו אחר וחדש.
ניתן לראות את הפירוק ביצירת של אילון סינקלר כפרקטיקה נשית של התבוננות, וכמימד מובהק של רפלקסיה פמיניסטית. היצירה המקורית נולדה בתערוכה 'מה רוצה אישה' שנערכה בהקשר ליום האישה הבין לאומי. בה הציור מהווה סוג של זירה שבה ניתן לתאר ולאחות שברים נפשיים וזהותיים. כאן, בתערוכה הנוכחית היוצרת כבר אינה מסתפקת באיחוי, היא בוחרת לפצח מחדש את שכבר נאחה, ובודקת מה מתגלה מתוך המקוטע, מה מובהק יותר דווקא מתוך החלקי.
באחת העבודות שותלת האומנית שיר שכתבה לפני מספר שנים שמתייחס לחייה של יונה וולך, ובכך היא מייצרת הדהוד נוסף לנושא התערוכה. "תָּא אַחַר תָּא / אַתָּה פּוֹרֵט / עַל מֵיתָרֵי נַפְשִׁי/ וְאַתְּ הַסְּעָרָה הָרוֹטֶטֶת/ בְּכָל גּוּפִי/ תָּא וְעוֹד תָּא/ גֶּבֶר גַּם אִשָּׁה/ שֵׁפֶל וְגֵאוּת/ …. תָּא אַחַר תָּא / אַתְּ וְאַתָּה/ חַיִּים בְּהַרְמוֹנְיָה/ בְּקֵּן הַקּוּקִיָּה/ הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר/ בְּהֵא הַיְּדִיעָה/ הַזְּמַן דּוֹחֵק/ אֵין מָנוֹס מִסַּם הַחַיִּים/"(ד.א.ס). מילות השיר הכתובות בצבע אדום, משובצות בתוך דפוס השברים של הציור, ובכך הוא מתפקד כרובד לשוני נוסף של הפירוק. השפה של השיר חודרת לתוך הציור ומרושתת דרכו, כמו לומר – גם המילים עצמן, כמו הצורות, כמו הזכרונות, מתפרקות ונבנות.
העבודות מוצבות במרחב התצוגה כמערכת אחת. הציור המקורי, משטח הקלקר, הפרגמנטים, השיר וגרסאות צבעוניות נוספות, כולן יחד מהוות גוף שלם. כל מבט דרך העיגולים הוא סינקופה של צבע. כל חיבור בין הדימויים הוא בחירה. זהו שלם חדש שאינו מדמה תיקון טוטאלי, הוא מציע תיקון חי, פתוח, משתנה – מעשה של איחוי שכולו תנועה.
דניאלה להב – עיניים ללא פנים וריבוי המבט כפעולה של תיקון
במרכז יצירתה של להב עומד המבט ומופיע כמושא חזותי קונקרטי, פיזי, חוזר ונשנה – העין האנושית. להב מציירת עיניים, זוגות עיניים, שוב ושוב בטכניקות מגוונות: רישום, צבעי מים, דיו, שחור לבן וצבע מלא. בעבודות אלה היא מתייחסת אל העין כמרחב של הבעה, אישיות ונוכחות "כשאני מפרקת את השלמות של הפנים, אני מבקשת לבנות דרך המבט הבעה אנושית אוניברסלית" (ד.ל.)
העבודות מבוססות על פירוק, זהו פירוק מודע של הדיוקן האנושי, ומתוכו צומחת שפה אחת, מצומצמת מחד ואינסופית מאידך – עיניים בלבד. כל עין מתבוננת, וכל עין מבקשת שיראו אותה. אך ללא ההקשר של פנים ושל גוף הרי שהעין אינה מספיקה כדי לייצר זהות מלאה. בכך נוצר מרחב קיומי תלוי – חסר, נוצר מבט שהוא גם חלון וגם מבוך.
בחלל התצוגה נתפרו עשרות העיניים שנאספו מתוך גוף עבודות גדול, לשתי רצועות בד יוטה ארוכות, עליהן שורות של זוגות מבט. הרצועות עצמן מזכירות טקסטיל אתנוגרפי, מסדרים צבאיים, או סוג של תיעוד טקסי של קהילה שנכחדה. לכאן מצטרפת לפעולת הציור גם פעולת התפירה, החיבור, הצירוף והאיחוי – שמדברת מתוך עצמה על בנייה.
העיניים הם לא סמלים, אלה הם עיניים של ממש – יכולות להיות צבעוניות, לעתים מבע של כאב, לעתים נבוב, או חודר, חושב ומהרהר. יש בהם פגיעות ונוכחות שמסרבת להימחק. החזרתיות של העיניים מייצרת עומק מצטבר ומתוך ההבדלים הקטנים שבין מבט למבט, נוצרת תזמורת של מבעים שכמעט אפשר לשמוע בהן קול פנימי.
בנוסף לרצועות מוצב בחלל התצוגה מיצב שולחני אינטימי – ציור עיניים גדול בשחור לבן, ציור עיניים על משטח עגול מונח על כן ציור וספר פתוח של רישומים ברצף, כמו יומן מבט שלא מסתיים. הספר שפתוח כמניפה ומתכתב עם שם ספרה של המשוררת יונה וולך "תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה"[7], מציע עיון איטי ומדוד של דפדוף אינסופי – עין ועוד עין, קו ועוד קו. העיניים של להב אינן רק דימויי עיניים מיוצגות, העיניים מתפקדות כמראות, כעדויות וכגופים קטנים של רגש.
בעבודתה של דניאלה להב יש יסוד אקזיסטנציאלי מובהק – הפנים התפרקו אך המבט נותר. כל זוג עיניים הוא ניסיון ללכוד נוכחות, רגש, חיים ובו בזמן כל עין היא שאלה: 'מי רואה אותי'? 'את מי אני רואה'? כשהציירת מפרקת מתוך הפנים את האיבר שבו היא מתמקדת, היא הופכת להיות המתבוננת, שמייצרת ומציירת התבוננות, מאין דו שיח ותהליך רפלקטיבי של ראייה והדהוד לפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם"[8] .
זהו תהליך בלתי נגמר של חיפוש דרך ציור. פירוק הפנים אינו תהליך של הרס, זוהי הצעת אפשרות לבנייה מחודשת דרך רסיס אחד בלבד. זהו חלק מגוף שלם שנשמט ומתוך הנשמט הזה נבנה גוף של נקודות מבט. זה סיפור חזותי חומרי שנושא עמו סיפור אחר של מבע, מבט, ראייה ונראות.
דניאלה להב – על שברים וזיכרון: האסתטיקה של בנייה מחודשת
דניאלה מחפשת שלמות חדשה מתוך הפרגמנטים של העבר. העבודה 'מתחת לשיש – הדלות' נולדה מתוך מבט לאחור. זוהי מעין חזרה לאחור לא כאקט של שיחזור, זהו אקט שמבקש לפרק, לבחור ולבנות מחדש. זוהי פעולה של שימור שמאפשרת לארגן מחדש את הזיכרון, את הסיפור ואת החומר.
בבסיס העבודה ריבועי קרמיקה קטנים שנוצרו בעקבות מסע להודו והוצגו בתערוכת יחיד מוקדמת, לפני שני עשורים. כל ריבוע נושא בתוכו עקבה של רגע, מחשבה, או פריט חזותי שמשך את מבטה של להב. בתערוכה הנוכחית עבודות אלה נבנות מחדש בפריסה חדשה ואחרת, לא סימטרית ורב כיוונית.
המסגרות עשויות חימר שהוא חומר אורגני, אדמתי, פגיע. ביניהם עוצבו גם חלקים ושברים ממשיים, כאלה שנוצרו עם הזמן, והם הפכו להיות חלק מהאובייקט השלם המוצג. הכוונה הייתה להכניס את השבר למרחב היצירה, חלק מהגוף החדש כמו צלקת שממסגרת זיכרון. למרגלות התצוגה מונחים הקטלוגים של התערוכה המקורית – כאילו מונחים הם מתחת ל"שיש" כפשוטו, ובו בזמן כמטפורה שמספרת שמתחת לפני השטח של העבודות מונח הסיפור הקודם שלהן. כאן ניתנת אפשרות לראות את הדימיון, את ההבדל ואת ההיסטוריה של היצירה – בבחינת מה התפרק ומה נבנה. מה השתנה? או מה נשנה? ואולי לשאול, אם ואז מה זה משנה?
ניתן לקרוא את כל התהליך הזה כמעין ארכיאולוגיה פנימית – חפירה בחומרים של העבר שיכולים בזמן אמת להיראות אחרת. במובן הזה יש הכרה בכך שמה שהיה, כבר אינו מתקיים באותו אופן אבל הוא גם לא נעלם. העבר הופך להיות שכבה שמעליה נבנית פעולה חדשה, וכמו בארכיאולוגיה הוא לא נשאר קבור, הוא נחשף באופן חלקי, מלווה את ההווה.
ההחלטה לפרק יצירה ישנה ולבנות אותה מחדש יכול גם להיות סוג של פיוס עם העבר, עם מי שהיינו, ועם הדרך שבה חשבנו או יצרנו. זהו מהלך שמכיר בכך שייתכן שהעבר לא היה מושלם אך מאידך הוא לא נזרק. הוא נשמר, נפרם ונתפר מחדש ובכך הוא מחיה מחדש.
גילוי נאות. היוצרת נתנה את האישור לפירוק ולבנייה המחודשת, ובו בזמן השאירה את פעולת הבנייה והעיצוב בחלל התצוגה לאוצרת. בכך האוצרות עצמה הופכת לפעולה אומנותית של כתיבה מחודשת. האצלת הסמכות מאפשרת לקרוא את העבודה כפעולה משותפת שבה היוצרת היא זו שמספקת את חומרי החיים, והאוצרת מעצבת מחדש את הסיפור. לא תהא זו צורה של התערבות זרה, תהא זו דמות נוספת שמכירה את העבודה ויודעת להקשיב לה.
ניתן לראות את כל הפעולה כמטאפורה לחיי הנפש, בבחינת איך אדם מתבונן בעברו, איך הוא בונה מחדש את סיפור חייו. כך נבנית מעין ביוגרפיה ויזואלית שיכולה להיות בו זמנית של האומנית עצמה ושל הדרך שבה נולדת יצירה, משתנה, נשברת ונבנית מחדש. רוח הזמן, חומר הזמן וכוח הזמן.
פעולה זו של פירוק גוף ישן, שימור השברים, ובנייה מחדש מתוך חומרים קיימים זו אמירה אומנותית על זיכרון, זהות, תודעה ויחסים ומאפשרת לשוב לעבר, לכתוב אותו מחדש וזאת מתוך ידיעה, חמלה, אומץ וחומר.
דניאלה להב – פסל בתיקון: דיוקן, אם, שבר
דיוקן האם שפניו נסדקו, גופו לא שלם וחומר תיקון גס נמרח עליו מוצב בתערוכה ומדבר מתוך עצמו כיצירה שנשברה ונמצאת עתה בתהליך של תיקון ובנייה. יכולה להיות כאן אמירה אוצרותית לגופו של עניין – אל תסתיר את התיקון, הראה את המגע, את הפצע, את השבר ואת תהליך הבנייה עצמו. הצבה זו מציגה סוג של זכרון – כעבודת תיקון מתמשכת, כמטפורה וכמעשה אומנות.
ההחלטה להציג את הפסל כשהוא בתהליך תיקון, על שולחן העבודה, לצדו שפכטל, מברשת, נייר זכוכית – היינו חומרי העבודה, זו בחירה שמנכיחה את הפער שבין הכאב הגולמי לבין הניסיון לאחות אותו. הצבה זו מספרת בגופה עצמה ובנראות שלה בזמן אמת את נושא התערוכה, ובו בזמן יכולה גם להיות מטפורה שמוסיפה משמעויות עומק.
יש כאן תיקון חומרי, טיפול, שיקום וחיבור מחדש של חלקים שנשברו, כמו גם תיקון רגשי – מפגש עם זכרון, אולי גם עם אמביוולנטיות, ואולי אף כאב בלתי פתור.
העובדה שמדובר בדמות האם, מעניקה לעבודה נוכחות עמוקה, כמעט מיתית. האם מי שנתנה חיים, מי שעיצבה פנים, שבה אל פני חומר ובו היא נשברת וגם זוכה לטיפול. זהו דיוקן של אם שהוא גם דיוקן של זיכרון ושל אהבה שנשברת ונבנית כאשר האיחוי אינו לא פועל כהסתר אלא כרצון לא לוותר.
חיה רוזיק – שדה אנרגיה מתפורר ונבנה
רוזיק מציגה בעבודותיה מבט עמוק על מהות הקיום, דרך שפה חזותית שעוסקת בזמן, בטבע, בחומר ובשבריריות החיים. סדרת העבודות 'ספירלה', 'כוורת', 'תא חי במרחב' מצטרפות למעין טרילוגיה חזותית של קיום משתנה. זהו תיאור של מערכת חיה שנעה בין סדר לפירוק, בין מבנה לקריסה, בין צמיחה למוות.
הספירלה היא מבנה עתיק, בטבע, במתמטיקה, בפילוסופיה, שמסמל המשכיות מתפתחת. כאן, תחת ידה של רוזיק, היא גם משובשת, קרועה ולא סימטרית. הטבע אומרת האומנית בעת שהוא הרמוניה הוא גם כאוס מתגבש.
הכוורת היא מבנה של סדר מופתי – אך בביצוע של רוזיק היא מתפוררת, נמתחת ונקרעת. אפשר גם לקרוא זאת כאמירה על שבריריות המבנים החברתיים, או על המתח בין קולקטיב מתפקד לבין האינדיבידואל שמתנדנד בשוליים. הרישום דומה לחותם שהשאירו חרקים ואלה מותירים עקבות של חיים, של תנועה, של עבודה שנותרו כזיכרון חומרי.
התא הוא יחידת החיים הבסיסית. בציור הוא מתפשט על פני הדף כתופעה חיה. קווי הציור מזכירים סיבי עצבים, מערכות שורשים ותאים מתפצלים "אני רושמת עקבות של זיכרון חומרי ונפשי" (ח.ר) כותבת רוזיק וניכר שבדרכה הקווית ההגותית היא עוקבת אחרי הטבע, מנכיחה תהליך, ומניחה עקבות להתהוות.
ניתן לדמות את רוזיק לסוג של מדענית-משוררת המחפשת את היסוד ומציגה אותו כשהוא נסדק, משתנה ונשחק. רוזיק מציעה לנו לראות את 'הכוורת', 'הספירלה' ו 'התא' כמערכות קיום, כמצבים נפשיים, וכרישומי זיכרון. כמו הגוף שנושא את חותם הזמן, כמו הזיכרון שמשאיר הד, וכמו הנפש שמתפרקת ונבנית שוב. וכך ניתן לראות כל עבודה כרישום של שינוי.
המדיום משתף פעולה עם הרעיון – כתם, שארית, שחיקה, רשת, חורים, התפוררות – כל אלה הם טכניקה וגם מטפורה שניתן לקרוא אותה כסימפטום של הקיום "זיהום הטבע ופעילות הרסנית של האדם נוגסים חלקים מהמבנים, אך במעשה קסם הבנייה נמשכת וחוזר חלילה"(ח.ר.) כמו הקיום עצמו – הפצוע, הפגיע ובכל זאת מתעקש לחזור ולהבנות.
מכאן ניתן לראות ולקרוא כל עבודה כ 'מפה של שבריריות ותנועה' – תיעוד של הרגע שבו הדבר כמעט נעלם, ואז נגד כל הסיכויים , חוזר ומתגלם מחדש.
מזלית חצרוני טביב – כבולה חבולה מדממת: תודעה חומרית של תפילה וזעקה
החומרים בעבודות של חצרוני טביב מדברים עוד לפני שמבינים מה הם אומרים. דיקטים ישנים, חבלים, שאריות בדים, חלקי מראות, שברי סולם, גזרי עיתונים מודבקים בטכניקת קולאז' גסה – כולם נראים כמי שנאספו מן ההריסות של מציאות חיה. כמו תיעוד של בית שקרס. ניתן לראות שאין זה זיכרון נוסטלגי, זוהי זעקה עכשווית, דרמטית של 'הארץ החבולה'.
החומרים מהם נבנית עבודה הם חומרים ש "סיימו את תפקידם". שברי שימוש, קרעים מחיים, כל מה שנזנח או נשחק מקבל בגוף עבודותיה תוקף חדש. ניתן לזהות ולהגדיר את גוף היצירות כאסתטיקה של כאב, ובו בזמן גם של אמונה בתיקון.
חצרוני טביב משתמשת בגוף היצירה כמו במניפסט – אלמנטים צורניים של מפת הארץ (שלעתים נראית כמרוסקת, ולעיתים מוקפת בתחבושות) תצלומים, טקסטים כתובים מן העיתונות או מהתפילה, אותיות בולטות 'שמע' – כל אלה כאזכור לתפילה ובו בזמן קריאה לעוררות "דאגתי למשפחתי, לעמי ולארצי הכבולה, החביבה, המדממת… מתי נתעורר? מתי נפקח עיניים? מתי נבנה?(מ.ח.ט.)
עבודותיה של חצרוני טביב אינן מתייפייפות, כמו שגם אינן מנסות ללטף את הפצע. עבודותיה חושפות את הפצע עד תום, ומופיעים כסוג של צעקה ועל כן חומרים נטושים, מראות שבורות וסולם הם סוג של רדי מייד ששומר על עברו ובו בזמן מתפקד כסמל וכמטפורה לתאר כאב, וקריאה לבנייה. בניית הרוח, הגוף, הארץ. וכמו בכל תפילה אמיתית מעבר לכאב יש בקשה לאיחוי, לאיחוד, ולבנייה.
מצבים של התפרקות בעבודותיה של חצרוני טביב עוסקים בטראומה, זיכרון וכאב פוליטי וחברתי. היא מבצעת זאת דרך הגוף, דרך האדם, דרך הארץ, הילד, ודרך קווי מתח המשדרים תחושת של פיצוץ. האומנית אוספת חומרים 'על סף התפוררות' ומייצרת מהם גוף דובר. באומנותה החומר ואופני הצירוף שלו הם המהות. הדיבור, הזעקה, האיסוף והיצירה הם הבנייה.
הפעולה האומנותית של חצרוני טביב נעה בתנועה כפולה של פירוק ובנייה, של הרס ותיקון, של שבר, והבחירה לדבר ממנו. האומנית יוצרת מתוך מה שהתפרק – גם חומרית וגם רעיונית – ובכך מייצרת מעשה של בנייה. אינה מתעלמת מהחורבן אלא יוצרת מתוכו.
החומרים שאתם האומנית בוחרת לעבוד הם חומרי קצה שסיימו את תפקידם הקודם. אלה הופכים להיות חומרי ההשראה והיצירה, שלא התכלו, שהתקבלו מחדש כשהם נושאים עליהם את סימני השבר, הפציעה והקיום הבלתי מלוטש שלהם (סוג של רדי מייד). כך הופכת כל עבודה ל'שדה דיאלקטי חי': מצד אחד רסיסים, פצעים, אלימות וחורבן ומאידך בו בזמן מתקיימת כאן פעילות יוצרת, תפירה, תיקון, ריפוי, חיבור שמשדרים גם תחינה, זעקה ותקווה.
מכאן ניתן להבין ולראות שבעת שהאומנית מתעדת בדרכה את הפירוק היא למעשה פועלת מתוכו. עצם היצירה עצמה היא כבר מעשה של שיקום ושל התמרה. האומנית מתעקשת על אמירה גם אם אין בה מענה, ומתוך השבר הרגשי, רעיוני ופיזי היא בונה. זוהי דיאלקטיקה מובנית שבו היוצרת בונה עם ומתוך ההריסות ובכך גם משדרת כמיהה ותקווה לשינוי והתמרה.
חן וינקלר – אבן על אבן – מפת תודעה ישראלית
העבודה של חן וינקלר 'ארץ אהבתי' מתייצבת במרכז הגלריה כמו הלב הפועם של התערוכה, גם מבחינת המיקום שלה וגם מבחינת המטען שהיא נושאת. מטען של שבר ותקווה, של שורשים ושל תקווה.
הפסיפס הרחב שמשרטט את מפת הארץ בנוי משברי אבן. אבנים חצובות, אבני מאובנים, סלעים עתיקים, שאריות מרצפת הכותל המערבי (אותה הוא פרק בעצמו) כל אבן נושאת סיפור, זיכרון, צלקת וגם סוגים שונים של משמעויות. המפה היא מפה היסטורית חומרית, רעיונית, פיזית ומטפורית. זאת מפה של פיוס, תקווה, ובנייה מתחדשת.
וינקלר כאומן אבן של חומר וזיכרון, מרכיב את המפה כמו שאומן פסיפס מרכיב תודעה, מכאן ניתן אין זו פעולה של קישוט זוהי הכרזה, חזון ואפילו ריפוי – אישי וקולקטיבי. וינקלר אוסף את החלקים, את השברים, מכיל אותם, ומשבץ את השבר כחלק מהתמונה השלמה. אבנים אלה לא באו במטרה לחפות, אלה אבנים מדברות. כל אבן יכולה לספר על ארץ שנולדה מתוך קונפליקט, על תרבויות רבות שקידשו אותה, על זיכרון אישי ולאומי שמתקיים בגוף ובאדמה. המיצב שבנוי מאוסף של אבנים, שפורקו ממקומות אחרים, ואשר השבר מגולם חזותית בתוכו הוא לא מיצב של שבר, זהו מיצב של תודעה היסטורית שמבקשת עתיד. זהו זיכרון שמהווה קרקע לצמיחה.
במרכז העבודה נמצא לב לבן בהיר עליו בול עץ מאובן, עץ שהפך לאבן, זמן שהתאבן, חיים שנעצרו והפכו לעדות בלתי נמחקת, ומכאן גם סמל לצמיחה. זהו לב המפה, וזה לב הסיפור, לב שמקבל לתוכו את כל הרסיסים, ודווקא מהשבר בונה לעצמו מרכז חדש "בואו נרכיב השברים ונפסיק את הקיטוב" אומר וינקלר וממשיך "ניקח את האהבה, נתקן ונבנה. החלק המרכזי השלם, הלב, הלב בירושלים . לא עוד חורבן".(ח.ו)
בחלק מאבני המפה חקוקות מילים. המילים החקוקות שהם מילים של תקווה ותפילה מהדהדות למילים החקוקות על לוחות הברית ובכך הם משדרות תפילה, תקווה ואמונה "פסל לך שני לוחות אבנים וכתבתי על הלוחות הראשונים אשר שברת…."[9]– הדהוד שמעמיק את המשמעות של המיצב. עבודה זו מתבוננת בלב ההיסטוריה המקומית, קוראת בשם לאבנים ומציעה שנבחר באהבה ונבנה – לא עוד חורבן אלא התחלה חדשה.
אשד וינקלר – לחרוט חיים על הזמן
עבודותיו של אשד וינקלר הן דוגמה מובהקת לעשייה אמנותית שבה מתקיימת דיאלקטיקה פנימית, בין עתיק לחדש, בין הטבעי למלאכותי, בין זמן שעצר לזמן שהתחדש וכל זאת מתקשר לרעיון המונח בלב התערוכה פירוק ובנייה.
החומר הבסיסי של העבודות הוא מאובן של עץ שזהו תהליך ארוך שבו חומר אורגני חי, מתחלף באיטיות עם מינרלים, עד שהחיים שבו נעלמים, והוא הופך לאבן. אך בניגוד לאבן רגילה המאובן נושא בתוכו את צורת העץ, מבנהו, זיכרונו. וכך הוא מייצג חומר של שבר (מוות) שהופך להיות סמל של שימור ובנייה.
וינקלר לא משאיר את האבן כפי שהיא, הוא נכנס לתוך שכבת הזמן וחורט בה דימויים – ציפור, עץ, פרפר ויוצק חומר חדש מבריק מתכתי. כך נולדת פעולה כפולה: האבן שומרת את העבר והחריטה מכניסה תודעה חדשה כצורה כפעולה וכאמירה.
מבחינה צורנית מדובר בפסלים "קטנים" במידותיהם וכבדי משמעות. הם עומדים כשרידים ובו בזמן הם אובייקטים של עתיד, פסלים בתערוכה. הם נושאים בתוכם זיכרון ובו בזמן אמירה אופטימית, מחייה ומחברת. השפה הצורנית של וינקלר עשירה ומלאה בסמלים אוניברסליים של החיים. 'ציפור', 'פרפר', 'עץ', 'פריחה' אלה מוטמעים באבן עתיקת היומין, זו שעברה בעצמה תהליכים של פירוק ובנייה, וכך נוצר דו שיח בין הפיזי למטאפיזי ובין מה שנראה למה שנחווה.
עבודותיו של אשד הן סוג של משהו שנולד מתוך הזמן. היוצר עוסק בפעולת חריטה, מטביע בה דימויים, מוסיף לחומר המאובן חומר חדש. היוצר מתבונן בזמן ובטבע. חומרי הטבע שנאספו מספרים מתוך עצמם ומעצם קיומם על התופעה המחזורית המתקיימת של פירוק ובנייה, ומתוך שכך ממשיך האומן ועושה זאת כטבעו אל אומן. כך נוצרת אומנות שנולדת מתוך הזמן, מתוך ההיסטוריה של החומר, ומתוך ההבנה שהשבר יכול להיות פתח לצמיחה, ומה שהתפרק מתוך עצמו מתוקף הזמן, נשמר, נשאר מתגלה ויכול להמשיך להשתנות לא רק מכוח עצמו, אלא גם מכוחה של יד מתערבת.
נורית יעקבס צדרבוים – החיים הם חידה, האומנות מנסה לפותרה
"החיים הם חידה שהאומנות מנסה לפתור – ואין הכוונה והיומרה להגיע לפתרון אחד ונכון, זוהי פעולה שמשקפת צורך לגעת, לשאול, לגזור, להרכיב. ובעבודה זו מה שנראה כתשבץ גזום, קרוע ומפורק, הופך, דרך מבט אחר למערכת שלמה של גוף, שפה וחיים" (נ.י.צ)
עבודתי שנקראת 'ברית מילה – סופרת מילים' נדמית במראה ראשון כקלילה או אסתטית- שובבה, אך במהותה היא פעולה עיקשת של התכתבות עם תודעה, גוף, שפה, נשיות, וזהות תרבותית.
שם העבודה כבר טומן בחובו פער דיאלקטי כמעט אוקסימורוני. מצד אחד המונח המוכר 'ברית מילה' שהוא טקס פטריארכלי דתי – החותך, הסמלי, הכואב והלא נשאל, מצד שני 'סופרת מילים' שהיא פעולה נשית, מודעת, מצמיחה ופואטית. המילה 'מילה' מתפצלת לשניים :כחתך בבשר, וכמבע בשפה. מכאן כבר ניתן להבין שהיצירה נעה בין פצע לשפה, בין גזירה לכתיבה, בין פתרון מהודק לפרימתו ובין פירוק לבנייה. וכל זה מתממש הלכה למעשה בחומר, בתנועה ובקומפוזיציה.
החומר הבסיסי שממנו היצירה עשויה הוא 'התשבץ' ובעת שהוא חומר העבודה גופו הוא גם סמל. תשבץ הוא מקום שמסמל שליטה שפתית, מבנה מסודר, תרבות פופולרית, ובו בזמן גם משחק, אתגר וזמן פנוי. הוא סמל לתרבות קריאה, זיכרון ואינטלקט. וכאן ביצירה לאחר שהוא סיים את השלב שבו פועל על פי תפקידו הוא נקרא ונגזר – כלומר היוצרת גוזרת אותו, משבשת את הסדר, ומבטלת את הפתרון. הגזירה הופכת להיות פרקטיקה, טכניקה, ובו בזמן יוצרת ממה שהיה דבר אחד, להיות חומר לדבר אחר, ומה שהיה 'חומר למחשבה' הופך להיות 'חומר ליצירה'.
כך מגולמת תופעה של גזירה מול כתיבה. הפרקטיקה שמתקיימת כאן היא גזירה עקבית שיטתית. אפשר לראות בפעולת הגזירה משהו שהוא גופני, פיזי, ואפילו נשי בהקשר תרבותי (כמו בגדים, חוטים ושיער) [10], כאן הגזירה מקבלת משמעות של חיתוך בזיכרון. פעולת הגזירה, שמבוצעת על דפים שעברו קריאה כתיבה ופתרון, היא עקירה של מובן, שיבוש של שפה. התופעה הנצפית היא שהדף שהוא שדה של שפה עובר תהליכי פירוק וממנו נבנה גוף פיסולי.
מתוך תהליך הפירוק שמתבטא בפעולת הגזירה מתקיים תהליך הבנייה וזהו גוף המיצב. המיצב מזכיר במראהו גוף אורגני. האובייקטים הגזורים תלויים, משתלשלים, נכרכים, ומתארגנים באלומות. הגוף האורגני מזכיר: שיער, איברים פנימיים, שכבות של עור או שריר, נוצות או קשקשים. השפה "מתגשמת" לכדי גוף, הפצע הופך לפסל. החידה שנפתרה, נפרמת מחדש, ולא באופן מקרי, אלא כשיטה.
התשבצים נאספו במשך כשמונה שנים. לאחר מכן במהלך הזמן נחתכים ונגזרים, גם זאת לאורך זמן כמו תהליך טקסי קבוע. כך נוצר כאן מעין טקס חילוני – אישי של ברית מילה, והפעם לא בבשר החי אלא בשפה. האם זו ברית שנכרתה? או ברית שהופרה?
הדיאלקטיקה בעבודה זו שתחילתה במעשה של כתיבה הופך להיות מעשה ועבודה פיזית: חומרים מוחשיים, תנועה של ידיים, גזירה, סידור, תלייה, וחיבור למראה ולחלל. ובתוך כל הפעולה הפיזית מסתתרת פעולה מושגית רחבה – זו לא רק פעולת גזירת נייר, זו גם גזירת השפה. הפירוק כאן הוא לא רק עצם גזירת התשבצים, כאשר למעשה או לכאורה נגזרת עליהם כליה. הפעולה היא גם רעיונית. רצף הקריאה נשבר, הכיוון הליניארי של השפה מתבטל, השפה ההגיונית הופכת להיות אובייקט חזותי, והסדר המילולי מתרסק לטובת קומפוזיציה צורנית.
כך נוצרת אמירה על התרבות עצמה. האם השפה שלנו, התרבותית, ההיסטורית, הדתית, השירית הופכת לכלוב? למסגרת שאינה מאפשרת? או אולי להיפך, רק כשפורצים אותה, ניתן לבנות ממנה צורה חדשה והפעם אין זה שיר אלא 'תשבץ חזותי', 'פואטיקה של חומר'.
'סופרת מילים' – ובעת שהשפה מתפרקת בתהליכי גזירה, כאילו לצורך העניין 'גזירה משמיים' סוג של גורל, היוצרת שהיא משוררת וסופרת לא מפסיקה להיות 'סופרת מילים'. עדיין מתקיימת כאן פעולת הכתיבה, לשפה מוענקת צורה חדשה ומתחברות להן יחידו השפה המילולית והשפה החזותית. וכל זאת בעוד פעולת 'סופרת המילים' יכולה להיות כמי שמחשבת מילים מבחינת מניין, כמות, וסופרת במובן של יצירת טקסט. והפעם הטקסט הוא טקסט חזותי.
היוצרת מציבה את השפה העברית עצמה כמושא לפירוק ובנייה. גזירת התשבצים שכבר נפתרו מהווה תהליך שבו השפה כקונסטרוקציה תרבותית נשברת, מתבלבלת, משתכפלת ומקבלת חיים חומריים חדשים, באמצעות תהליך של פעולה כמעט טקסית. נצפית כאן פעולה טקסית, וכבר ניתן לראות גם את הקשר בין טקס לטקסט לטקסטורה.
העבודה היא מיצב. מיצב תלוי, תלוי בזמן, בתלוי במבט, תלוי בין תקרה לרצפה – פשוטו כמשמעו. הפיזיות בעבודה זו אינה רק כתוצאה של חומר, זוהי תולדה של הכרעה צורנית כאילו נבנה כאן 'מקדש' של מילים גזורות – תלויות בין שמיים וארץ. כך נוצר היפוך כוחות, מילים שהיו על דף אשר מונח על שולחן (מישור אופקי), הופכות לאובייקט אנכי (כמעט רוחני). התלייה, האופן שבו המיצב נבנה מקנה לו נוכחות של גוף עומד, מאין ישות חיה.
העובדה שהעבודה כמעט נוגעת ברצפה אבל לא ממש, יוצרת סוג של מתח מתמיד, כאילו מרחפת רגע לפני הנפילה. כאילו שואפת לשקוע, אך המתח בין כוח הכבידה לכוח התלייה שומר עליה כגוף במתח תמידי.
המיצב דו צדדי. מצד אחד פס קולוריסטי רווי צבעוניות, מצד שני עולם טקסטואלי של גזירי שפה, מילים קטועות, שורות חתוכות, שחור ולבן. המיצב שתלוי בחלל מזמין את הצופה לחוג סביבו. המראות מאפשרות לראות את הצד האחורי גם מבלי לנוע ובכך מרחיבות את המבט ומייצרות מצב שבמציאות הפיזית הוא לא באמת אפשרי. ניתן לראות את החזית והגב בו זמנית. זהו תהליך שבו נוצרת בנייה והבנייה של משהו שהוא לכאורה מפורק. השבר שנוצר במראה תוך כדי הצבת המיצב, כלומר במקרה, הופך להיות חלק לגיטימי מהעניין, מנציח את רעיון הפירוק בדרכו, ומייצר תזכורת לפגיעות החזותיות, ולשבר הפנימי של הייצוג. מתקיים כאן מבט שהופך על עצמו – מראה שבעת שהיא מוצגת ומוצבת כדי לייצג את הבנייה היא מזכירה ומחזירה את הפירוק.
ניתן לסכם זאת כשפה שיצאה מגבולות הדף, זמן שהפך לצורה, פירוק שהפך לבנייה ממשית ומבנה שמחזיק את עצמו גם כשכל חלקיו גזורים, תלויים, שבירים.
נורית צדרבוים – אורגת זמן: אמנות בין גריסה לסריגה
המיצב שנקרא 'סוף מעשה במחשבת תחילה?' שמוצג כשאלה (ועל כך יוסבר בהמשך) הוא למעשה פרוייקט חיים מתמשך. זו יצירה שנושאת בתוכה זיכרון, פעולות, שאלות אתיות, עיסוק בזמן, חומר, זהות, והמטאפורה של מהו מעשה אומנות בכלל.
זהו גוף עבודות שכולו הוא שאלה-תשובה פתוחה, בבחינת מה נשמר? מה אובד? מהו אובדן מרצון? מהו חפץ? ומהי בנייה מתוך שבר שיכול להיות פיזי ומושגי?
בנוסף לעובדה שמדובר כאן בתערוכה שלמה שנגרסה והוכנסה מוצפנת לתוך בקבוקים שקופים זהים, היא מדברת גם מעצם העניין ומעצם המעשה גם על ה"חוצפה" של אמן לחרוג מהקאנון של שימור, לאתגר את פרדיגמת ה "קבע" ולבחור בפרפורמטיביות של התמסרות, של שחרור, ושל שיבוש אקטיבי של זיכרון.
המיצב הזה מציג סוג של חורבן שהוא למעשה יצירה מחודשת שבנויה על האפר של עצמה. ולכן, אין כאן עיסוק רק בחומר גרוס בבקבוקים, יש כאן זמן דחוס, ממוסגר, עטוף, מטופל ונתון לחסדי סריגה, תלייה והצבה מחודשת.
החומר הגרוס השוכן בתוך הבקבוקים השקופים הם למעשה עבודות מתוך תערוכת היחיד 'כן, לא, שחור, לבן' שהוצגו בבית האומנים בירושלים בשנת 1990. עבודות גדולות מאוד שנוצרו על קרטון תעשייתי עבה. אלה נגרסו ונדחסו לבקבוקים בשנת 1994, ולאחר מכן הוצגו בתערוכה קבוצתית 'עמדה בעימות', כמיצב בשם 'תחילת נעילה'. במהלך השנים המיצב הוצג בווריאציות שונות. בשנת 2017 החל תהליך הסריגה על הבקבוקים כאקט של שיפור, שימור ושינוי. הפסקות בסריגה במהלך השנים, ובשנת 2025 הושלמה הסריגה וחיבור בין הבקבוקים ליחידות שלמות ומאוגדות.
הבחירה לאסוף את העבודות הגרוסות, לדחוס אותם בתוך בקבוקי פלסטיק שקופים, ולרשום על כל אחד מהם את שם היצירה ותאריכיה הופך את מהלך ההרס לארכיון. אבל זהו ארכיון שאיבד את החומר המקורי ושומר רק את גופו המפורק. הבקבוקים נראים כמו קפסולות זמן, או אולי אפילו כמו אורגנים שנעקרו מגוף ונשמרו בקירור. תהליך הסריגה שנעשה שנים רבות לאחר האקט הראשון של הגריסה, מתאר סוג של 'טיפול' בחומר השמור אבל מבטא גם סוג של 'איסוף מחדש'. כאילו היו הבקבוקים מופקרים ביודעין לאיזה זמן וזוכים עתה לטיפול מחודש, ואולי אפילו להגנה.
החזרה על הבקבוקים השקופים והעיטוף שלהם בסריגה מתאר ומצביע על רגע אנושי ורגשי בתוך אקט קונספטואלי, ובכך מוסיף לממד הרציונלי והקר שבעבודה גם ממד אינטימי.
פעולת הסריגה יכולה להיקרא כפעולה של תיקון וטקס. תהליך הסריגה נמשך לאורך תקופות שונות, מה שהופך להיות ארוך, מורכב, מתעכב וכמעט פסיכואנליטי. הסריגה עצמה כסריגה מייצגת פעולה חזרתית, רפטטיבית – כמו זיכרון. יש בה אלמנטים של קישור, איסוף, שימור ואלה פעולות שמזכירות גם תהליכי אוצרות. זוהי פעולה שדורשת סבלנות ונוכחות, אך יש לה גם ערכים מדיטטביים. למעשה נוצרת כאן פעולה שאפשר לתאר אותה כמי ש 'שסורגת את הכלוב שמכיל את השברים שיצרה בעצמה', וכך ההרס הופך לאסתטיקה, הצלקת הופכת להיות תחרה. תהליך הסריגה אולי מסמל באופן בלתי מודע איזה סוג של חרטה, רצון לתקן את "העוול", את תהליך הגריסה האלים משהו. אולי לחבר בדרך הכי אפשרית את מה שפורק. ניתן להקביל בין המושגים 'פירוק ובנייה' = גריסה וסריגה, ואולי בכך גם איזו סגירה של מעגל ( כפי שגם יובן בהמשך).
המיצב שהתחדש לקראת תערוכה זו "בלבוש חדש" – מעשה הסריגה – נקרא 'סוף מעשה במחשבת תחילה?' משנה את האמירה המוכרת ומציג זאת כשאלה. לראשונה לאחר שלושים שנה היוצרת שואלת האם ההרס היה הכרחי? האם ייתכן שהיה מוקדם מדי? ואולי דווקא ההריסות הן היצירה העמוקה ביותר? (שאלות שקודם לכן אף פעם לא נשאלו על ידה, בהקשר זה). סימן השאלה המונח בכותרת אינו שולי – הוא הגיבור האמיתי של המשפט כולו. לראשונה אין כאן הצהרה יש כאן שאלה.
שאלה זו מצביעה על הכוח לשוב אל מעשה עבר ולא מתוך הצורך להצדיק אותו, אלא כדי להקשיב לו מחדש.
אלמנטים נוספים שמופיעים ומוצגים במיצב זה הם סרט הווידאו שמתאר את אקט הגריסה שהוגדר כמיצג. 'ספר אמן' שמהווה סוג של תיעוד וגם כלי לחשבון נפש. 'המסגרת הריקה הסרוגה' עם הפסוק 'קורי עכביש יארגו' שמתאר ומביע שבריריות ואולי גם אי יציבות.
ניתן לומר שמה שהחל בגריסה, הסתיים בשיקום ולאו דווקא שיקום התערוכה, אלא יותר מערכת היחסים עם תערוכה זו, מכאן שעבודה זו היא סוג של מסע, של תשובה, בלי בקשת מחילה. אנדרטה חיה לאמנות מתה שקמה לתחייה, ומחווה קונספטואלית שיכולה להיקרא גם כמעשה של ריפוי אישי כמו שגם שאלה פתוחה אולי אפילו לקהילת האומנות: מהו תוקף של יצירה? מתי מותר להמית? והאם חרטה היא גם סוג של התחלה?
עבודה זו אינה מבכה את העבר, היא אורזת אותו מחדש בגוף חדש, אולי גם שברירי. כל בקבוק הוא מעין תיבת נח, שבתוכה כלוא זיכרון יצירה שהוקרבה על מזבח הזמן, אך נולדה מחדש כגוף מטופל, ועטוף בסוג של אהבה ביקורתית. המיצב שואל: מה נבחר לשמור- את הדימוי, או את הפעולה שעשינו עליו?
בין גריסה לסריגה – נוצר מרחב שבו אומנות מחזיקה זיכרון, גוף, חומר וסיפור. אין זו בנייה מחדש של מה שהיה, זה חיפוש עיקש אחרי צורה חדשה, אולי הוגנת המוכנה לשאת כאב. מיצב שמדבר על החיים, על האדם, על היוצרת, על אומנות. החיים באומנות – החיים כאומנות.
סיכום: פירוק ובנייה – בין שבר לתקומה, בין חומר לרוח
התערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה' מהווה שדה תצוגה של יצירות אומנות ובו בזמן משמשת כמעבדה רעיונית, רגשית ותרבותית שבה מתממשת התבוננות עמוקה על תהליכים אנושיים ואוניברסליים של שינוי. דרך שפות, דימוי, חפץ וזיכרון – נפרש כאן מבע עשיר של פעולות פירוק – פיזי, ריגשי, לשוני, אובייקטיבי וסובייקטיבי, לצד פעולות של איסוף, תיקון, אריגה והרכבה מחדש.
האומנים המציגים בתערוכה זו לא עוסקים בשבר כנקודת קצה, הם רואים בשבר סוג של שער. חומרי היצירה – שברים של עץ, אבן, שפה, פנים, תערוכות עבר, חפצים ביתיים – נשלפים מתוך רגעי סיום וקריסה, ומוכנסים למהלך של חקירה, התבוננות וטרנספורמציה. כל פעולה של פירוק נענית בפעולת בנייה, לא תמיד זהה או מתוקנת, אך תמיד כזו שמייצרת תנועה – ריגשית, רוחנית או צורנית.
תמות חוזרות עולות מתוך גוף העבודות: הגוף האנושי השבור והמתאחה, הדימוי החזותי המתרסק ונתפר מחדש, החומר המושלך שהופך לפסל, הדימוי החי שנשמט מתוך הזמן והופך להיות שפה חדשה, הציור שנחתך, נגרס, נארג, משוחזר, משוקף, משתקף.
השפה – שהיא עצמה תשתית תרבותית ובסיס הזהות האישית והקולקטיבית גם היא מופיעה כאן כמרחב שביר, גמיש ומתחדש. פירוק השפה והחזרתה בדרכים חדשות, פיזיות, צורניות ופיוטיות, מעלה שאלות של בעלות, זיכרון, סמכות וזהות.
והרי זו תמצית המהלך האוצרותי כולו – להפוך את הגלריה למרחב של ריפוי כסוג של הצעה. כאמירה שיש טעם בהמשך התנועה גם כאשר מתמוטטת הקרקע, גם כאשר הזהות נסדקת, גם כאשר החפצים, המילים, הגוף או הבית כבר אינם כשהיו.
וכך, דווקא מתוך מקום שנוגע בפצע, בחורבן, באובדן – נובעת התערוכה כמחווה של אמון בתהליך, בתקווה, באפשרות. זהו ביטוי לכך שאומנות מסוגלת להציע גם הדהוד של המציאות וגם מהלך נגדי לה שהוא תיקון, תפילה ו
בנייה. האומנות כפי שהיא מתבטאת כאן, היא פעולה מוסרית ותרבותית של לקיחת אחריות, היא מתבוננת בפירוק ומבקשת לבנות.
בימים אלו, בהם המציאות בישראל מתאפיינת בטלטלה עמוקה, אישית, לאומית, אזרחית וזהותית, תערוכה זו הופכת להיות בעלת משמעות מיוחדת. היא מהדהדת את הקרע אך אינה נכנעת לו. היא מציבה את הבנייה כמעשה של בחירה, של תודעה , של אומנות.
סרטון וידאו מתוך הפתיחה – https://www.youtube.com/watch?v=5sIP62Gx91U
קטלוג מתוך התערוכה – https://www.calameo.com/read/003069003887d2aec1320
צילום רגעים מתוך הפתיחה – פייסבוק – https://www.facebook.com/nuritart/posts/pfbid0uwm99VWQHXt2HuDdsFBk3oYVW3funACUgCkHzj9nEcBaXpFnhaQepMav6rprTB5rl
[1] ציטוט מתוך שירה של יונה וולך.
[2] יונה וולך (1985) , 'שיר תאורתי', בתוך הספר 'צורות' ( עמ' 118). הוצאת הקיבוץ המאוחד
[3] https://www.facebook.com/nuritart/posts/pfbid0KbYs9xMTHqR3P8DusQ3xv5sgVq9zKZbJqR2gj1kQrcHhQQD7CvEbDYhmH3q4pXKGl
[4] שם
[5] שם
[6] משטח טרצו הוא מרקם של שברי חומר בצבעים שונים הפזורים בתוך רקע אחיד. זוהי תחושה של 'פסיפס אקראי', אך למעשה יש בו סדר, קצב וקומפוזיציה. כל משטח טרצו הוא ייחודי ותלוי בגודל, צבע וכמות השברים. הוא עשוי כולו משברים של דבר מה אחד, שיש שהתנפץ או זכוכית שנשברה. זהו למעשה חומר שמנכיח את ההיסטוריה של מרכיביו. כל פיסה מספרת סיפור חומרי
[7] ספר השירים של יונה וולך, תת ההכרה נפתחת כמו מניפה' בעריכת הלית ישורון, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ( 1992)
[8] משלי כז', יט'
[9] שמות לד', א'
[10] אפשר לראות בכך הדהוד למיצב שיצרתי בימים אלה בגלריה YART – 'סיפורי ב(ג)דים', ולמיצב תלוי מקום שאני מציגה בימים אלה בסטודיו 'החניה' בתערוכה שנקראת 'בדי – עבד'
[1] ציטוט מתוך שירה של יונה וולך.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 
ישר כח נורית!!! אשמח מאד לקרוא משירי בתערוכה!!! תודה רבה על ההזמנה!!!
חג שמח!!!, מינה
אהבתיאהבתי