על הנשים הסמויות – מאין / יהודית מליק-שירן

המאמר התרפסם בכתב העת 'על הדרך', גיליון 20 ( 2025 ) עמ' 41 – 46, הוצאת בת אור

ספרה של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים, מביא את קולן של הנשים במהלך מסעותיה בארץ ובעולם, פגשה נשים. חלקן היו ממשיות: פניהן, קולותיהן וסיפוריהן נחרתו בזיכרונה. אחרות היו דמויות מדומיינות, כאלה שנבראו מתוך מחשבותיה והרהוריה. הן הגיעו אליה דרך שיחות, מראות חולפים ואפילו שתיקות. עם הזמן גילתה שנשים אלה, ממשיות ומדומיינות, חולקות תכונה משותפת: הן בלתי נראות. קולן נעלם, סיפורן אינו מסופר ולעיתים נדמה שאיש לא רואה אותן באמת. איש לא שומע אותן ויש שאפילו הן לא שומעות או מקשיבות לעצמן.

מתוך מפגשים אלה נולד הצורך של צדרבוים לשלב בין הסיפורים השונים. הסיפורים שלהן, הסיפורים שלה וגם מה שביניהם – בין הדמיוני למצוי. היא  בנתה פסיפס של חוויות, רגעים, זיכרונות, הרהורים. בין אמת ומציאות, בין חזון לחלום. 'הנשים הסמויות

מאין' – זו קריאה להקשיב לקול הפנימי שלה, שלך ושלי.

משמעות השם

מקור השם לספר הזה נובע מהשראה לספר אחר, הספר של ספרו של אטילו קאלווינו 'הערים הסמויות מעין'. כמו קאלווינו, גם צדרבוים בחרה בדרך מטאפורית, ספרותית ופואטית כדי להביא את קולן של הנשים.

"הערים" של קאלווינו אינן ערים "אמיתיות" במובן הגיאוגרפי. אלה ערים פנטסטיות וסמליות. שני הספרים אוחזין בשני הקצוות – חשיפה והסתרה. כל עיר אצל קאלווינו חושפת

איזו אמת עמוקה, "אין דבר מסוכן יותר מעיר שאינך מביט בה באמת". הקולות המובאים בספרה של צדרבוים נשמעים מתוך המילים וחושפים אמת חווייתית אוניברסלית. ההתבוננות בנשים

הסמויות מאפשרת לראות את מה שהעולם לעיתים קרובות מתעלם ממנו. כך גם כל עיר וסיפורה, וביחד נבנה פסיפס אנושי מטאפורי. "הערים כמו בני האדם: יש בהן סיפורים שהם לעד, ויש סיפורים שנמוגים". כל אישה וקולה הם סיפור ועולם נפרד, ויחד הן מייצגות את הכמיהה והצורך לראות, להיראות ולהישמע. שני הספרים דוברים בשפה פיוטית ומטאפורית. זהו חלק מתהליך ההסוואה, שהוא למעשה אקט של גילוי.

הזמנה למסע

ספר זה נכתב מתוך הרצון לתאר רגעים ארוכים של קשב. כל אישה שפגשה, היא אישה  אמתית או דמיונית, סיפרה משהו על עצמה, עליי, ועל העולם. ישנן נשים שסיפורן הדהד את סיפורה האישי, אחרות חשפו בפניה עולמות שלא הכירה. המפגשים לימדו אותה, שכל סיפור נשי, הוא ייחודי ואוניברסלי בו בזמן. בתוך כל סיפור אישי טמון קול משותף, הדהוד, שמחבר בין חוויותיה של אישה אחת לחוויותיהן של רבות אחרות.

מכאן עלה הרצון לתת לנשים את קולן, להשמיע אותו. ליצור מחשבה, לעורר כמיהה והזדהות רגשית. הספר הוא קריאה להקשיב לנשים שאולי לא זכו שיראו אותן, אך זכו לתהודה בציור אומנותי. בספר פזורים ציורי פוטרט שונים של פנים

נשיות. רק  מהתבוננות בציור אפשר לראות את התהודה של הפנים,  של האישה. לפעמים נדמה כי הדיוקן הוא פניה של הציירת צדרבוים בתחנות חייה. פני האישה בדיוקן הראשון הן הזמנה למסע בשבילי הספר הזה: להכיר, להתוודע, לאמץ, להפנים ולחבק. כך אני רואה את ההזמנה לקריאה עמוקה של ספר זה. אומרים שהעיניים הן מראה לנפש.  עיניים גלויות ועיניים בלתי נראות כאילו יד הזמן האלימה העלימה את זהותן הנשית. העיניים הלא נראות מספרות את הסיפור המצולק של החיים.

אז בספר הזה המראות שאני חווה במפגשי הציורים הן עיניים בתוך עיניים גלויות ונסתרות והן בדמיוני כמו ספירלה של החיים. עיניים שבאות לספר לי סיפור. עולם מסקרן מפגיש הציור הראשון את עיני הקוראים. דמות אחת  שמציגה בפני הרואים אותה היכרות עם אישה גלויה ונסתרת. הספר נפתח

 בזהות חידתית  מי את אישה? האם זו האישה  הנעלה נעלה נעלה.    מי את ולמה בחרה הסופרת להתחיל דווקא אתך? כדי להבין את קורות הספר הזה , יש להבחין בסיפור מסגרת וסיפור פנימי. שאלת הזהות החידתית לוקחת אותי לתהות על קנקנו של סיפור המעשה באישה ואיזו סוג אישה היא? כבר בהתחלת הספר מופיע ברקוד המציין השקה של הסיפור הזה כהשקה של ספר בנפרד. חושבת שהספור הזה הקדים את זמנו. הוא סיפור הכתוב כמשל ונמשל למבוגרים והוא משמש בספר הזה כסיפור מסגרת. סיפורה של אישה רבת מעלות וכישורים, ידיה בכול. אישה נעלה בעלת מידות מובחרות ומיוחדות. האנשים המכירים אותה מעריצים אותה בשל סגולותיה הנעלות ופשטות הליכותיה. אישה מוארת  שאורות מעשיה נראים למרחקים. פועל אחד בשלוש משמעויות שונות פותח לנו צוהר אל זהותה ועומק עולמה. " נָעֲלָה- נַעֲלָהּ- נָעֲלָה" , יש כאן אמצעי רטורי מובהק לשון נופל על לשון, שיוצר משחק מילים מבריק בין המשמעות של השורש נ.ע.ל. כביכול סיפור תמים עולה מהכותרת אישה נעלה  את נעלה  וננעלה בתוך עולמה.

 אך לא כך הם פני הדברים. לשורש הזה נ.ע.ל  יש משמעות בסיפורי תמר ויהודה ובסיפורה של רות המואביה. " ספר נשים", הוא הספר הרביעי בסדרת ספריו ההלכתיים של הרמב"ם, משנה תורה. בספר זה עוסק הרמב"ם בדיני אישות, בדיני קידושין, בדיני גירושין וייבום וחליצה.  הנעל קשורה לטקס הזה. כשאדם הלך לבית עולמו והיה נשוי, בן משפחה חייב לייבם את האישה אם הייתה עם ילדים הוא חייב לדאוג לשלומם. אם בן המשפחה לא בגיר הוא מחלץ את האישה מגורלה להישאר אלמנה והיא יכולה להתחיל בחיים חדשים. בימינו  בנפול אדם  בקרב והוא הותיר אחריו אישה וילדים ובן המשפחה אינו בגיר, האלמנה נשארת אלמנה ואם קשרה נפשה בקשר עם איש לא מהמשפחה ראויה היא להינשא מחדש. סיפור המסגרת מביא את קולה של הסופרת, קול שפותח צוהר לעולמה העשיר בצבעים וקולות בד בבד עם ציורי דיוקנה. פעם היא עצובה ופעם היא שמחה. פעם היא מהורהרת ופעם קשובה וריבוא הצבעים והקולות הם  האותות המזמינים את העיניים הנוכריות להתבונן בעיניים אחרות בסיפור העמוק של הנשמה-הסיפור הפנימי.

הסיפור הפנימי הוא דואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי ובין המשוררת הכותבת שירה לבין השיר בהיבט הסמוי. לפנינו יצירת מופת דומה ברוח התבונתית שלה לספרו של לואיס קרלוס סאפון "צילה של הרוח". אותה רוח אמונה שנחצבת במנהרות הנשמה  היא זו המולידה רעיונות במוחו של המשורר או הסופר. שניהם יונקים ממנה את אורות הבערה. את אש החיים ושניהם רגישים מאוד ליצירה שנולדת מהם.

הספר כתוב בפרוזה שירית המספרת על עולמן של נשים. לכאורה עולם שגרתי ויש בו עושר ברבדים העמוקים של נשמתן. התאריכים הכתובים מתחת לכל שירה מהסוג הזה מתעדים שהעולמות הנחשפים לפנינו נכתבו בזמן אמת, בזמנה של מגפת הקורונה. "ֶאֶפְשָׁר בְּתוֹךְ הָאֵין לְחַפֵּשׂ. שֶׁאֵין צֹרֶךְ בַּמַּסֵּכָה לְהִתְחַפֵּשׂ. שֶׁאֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל נְכוֹחָה בְּלֹא מְבוּכָה, וְלָדַעַת, בְּעֵת סְעָרָה נִרְעֶשֶׁת, עָלֶיהָ לָכוֹף רֹאשָׁהּ, לְבַטֵּל שִׁדְרָתָהּ הַעִקֶּשֶׁת וּלְהַבִּיט פְּנִימָה. כְּדֵי שֶׁתּוּכַל בְּיָמִים אֲחֵרִים לְהָשִׁיט מַבָּטָהּ קָדִימָה."(שם).

מחד זו סגירות של האנושות כולה בתוך בתיה. מחד זו סגירות של אישה בתוך עצמה שלומדת להכיר את עצמה טוב יותר. ראייה לעומק של רגשותיה עלבון, כלימה, חרפה ובושה. דווקא הדואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי מראה ניגודיות עצומה בין דיוקן האישה. הטקסטורה של הציור מראה מחד בהירות ומאידך ערפול. השיר לעומת הציור מביע את הסגירות בתוך עולמה של הכותבת. כאילו יש מעלית אל רגשותיה והיא יורדת בה אל מרתפי נפשה כדי ללמוד אותם מקרוב." וְהֵבִינָה שֶׁהִיא אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בּוּשָׁה, שֶׁהַבּוּשָׁה הִיא חֵלֶק מִמֶּנָּה. חֶלְקָה טוֹבָה. הִיא זוֹ הַמְּרַפְּאָה מִפְּנֵי חֵטְא וְחֶלֶם הַגַּאֲוָה" (עמ' 25). בציור עין רואה ועין אחרת עטויה במסווה כאילו יוצרת אשליה של עיוורון רגעי. הקווים המשורטטים במסגרת הציור ועל פניה נראים לי כמו תכי תפירה. על תכי התפירה ארחיב בהמשך. " בְּיָמִים שֶׁל סַגְרִיר, עֵת יָשְׁבָה בּוֹדְדָה בֵּין קִיר לְקִיר, מָצְאָה שַׁבְרִיר שֶׁל זְמַן וְשִׂיחַ שֶׁהָלַךְ

וְגָדַל, הָלַךְ וְהִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ. בְּיָמִים שֶׁל סְגִירָה וְהֶסְגֵּר, כְּשֶׁשָּׁלַט בָּעוֹלָם סֵדֶר חָדָשׁ וְאַחֵר, נָגְעָה קַלּוֹת בְּדַשׁ הַזְּמַן,

כְּלוֹמַר בְּקָצֵהוּ הַזּוֹחֵל. זְמַן שֶׁלֹּא מוֹחֵל. זְמַן שֶׁאוֹכֵל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בְּקִצְבַת הַשָּׁנִים הַשְּׁמוּרָה לָהּ עִמָּהּ, חָשְׁבָה בְּקֻרְטוֹב שֶׁל אֵימָה."(עמ' 26) מהמקום הזה מתחיל תהליך של ריפוי.

 בציור עמ' 29 יש נוכחות ונחישות החלטה. מי שמתחיל בתהליך מרפא את הנפש צריך קודם כל לרצות. הציור מבליט את הרצון להיות נחושה.

בציור נראים שני דיוקנאות עם התחלה של גוף בכל המסגרת יש תכי תפירה כמו משהו שמצולק וצריך לתפור אותו וכמו משהו שתכי התפירה באים לאחות פצע. אף אדם לא מושלם.

אישה בוחרת דרך. להתבונן בדרך זו הדברות ישירה והחלטית. לא כל אישה יכולה לעשות מסע פנימי עם עצמה. מדיטציה היא דרך של שקט. מציעה מסע של שלווה,   של רוגע פנימי. יש המתחברים אליה ולומדים לנשום תוך  כדי ההליכה בה כשדמיון ומציאות מתערבבים בה. " הַדֶּרֶךְ מִתְהַלֶּכֶת לְעִתִּים לְעַצְמָהּ בְּעַצְמָהּ בְּעָצְמָה, וְהוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְגַיְא, לְהַר, לְעֵמֶק, אֵינָהּ מַתִּירָה לְדַלֵּג. אֵינָהּ מָרְשָׁה לְקַפֵּץ מֵעַל מִכְשׁוֹל, מְבַקֶּשֶׁת לַעֲצֹר, מְאַשֶּׁרֶת לַעֲבֹר."(עמ' 31).

התחבטות והתלבטות בלבוש היא חלק מהחלטה. וזו החלטה שדורשת אומץ. להסיר בגדי אלמנות ולבחור בבגד חגיגי שעושה טוב" אם בקיץ הזה תלבשי לבן ותתפללי לטוב" כך מבקשת נעמי שמר בשירה המסמל התחדשות ושינוי. כדי לבצע מהלך כזה של שינוי נדרש אומץ בקבלת החלטה.." וּבַקַּיִץ הַזֶּה יֵצְאוּ מִן הָאֲרוֹן, בָּזֶה אַחַר זֶה, כְּמוֹ בַּמַּחֲזֶה, בֶּגֶד אַחַר בֶּגֶד, לָבָן אַחַר לָבָן, לִהְיוֹת עַל גּוּפָהּ מַלְבּוּשׁ וּמָגֵן, וּלְסַפֵּר שֶׁכֵּן, לָבָן, זֶה שֶׁנִּלְבַּשׁ וְהִתְקַדַּשׁ, הוּא לָהּ הַשָּׁחֹר הֶחָדָשׁ." הוא לה בגד טהור של כוהנים.

ציור בעמ' 35 מביא את עולמה של אישה דתיה אשר שביס לראשה. עיניה נוכחות ופעורות אך פניה תפורות. נשאלת השאלה האם תפירת הפנים היא דרך של הסתרת צלקות נפשיות או פיזיות? " הוֹלֶכֶת לְבַד. דּוֹרֶכֶת בַּמָּקוֹם כְּדֵי לְהַמְרִיא. אוֹסֶפֶת בַּדֶּרֶךְ אֶת שֶׁצָּץ, אֶת שֶׁנֶּחְפָּץ, וְאֶת שֶׁאוֹתָהּ מָחַץ אֶל תּוֹךְ נַפְשָׁהּ פְּנִימָה. כְּאִלּוּ בַּת מֶלֶךְ הִיא, כְּמוֹ יוֹדַעַת לְהַלֵּךְ בֵּין פִּתְחֵי רְחוֹבוֹת נַפְשָׁהּ הַפְּזוּרִים לְכָל עֶבֶר, מְקַבְּצִים אֶת נִדְבַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בָּהּ, בְּעֵת שֶׁהִיא הַהוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ, סוֹבֶבֶת מֻקֶּפֶת הֲמוֹן עַם וְעֵדָה."(עמ' 36) חיפשתי מענה בפרוזה השירית של הדוברת ואני משערת, שבעולמה טרם נישואיה באה מעולם דתי שלאחר אובדנה האישי, תחם אותה פנימה. אך נימי נפשה ביקשו לפרוץ החוצה, וממרחק של שנים היא מביטה לאחור בניגוד לאשת לוט היא מצליחה לראות את הדרך שהייתה בה ואת הדרך הלא נודעת שלבה חפץ ללכת בה. קולות מתעוררים בה, באישה שקיבלה החלטה של שינוי בחייה. קולות מים רבים עולים בגדות מחשבותיה. הבכי מציף את רקותיה מנקה את נפשה. היא בחרה דרך להשמיע את קולה. קולות ערים בה והיא קשובה להם  מתוך השלמה בצדקת הדרך שלה. קולו של היגון הכאוב מדומה לכתם אקורל על דף הציור. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת." הדוברת היא פעם שיר ופעם ציור והיא רבת חלקים. רבת זהויות. ככזאת ,היא משתמשת בטכניקה של גוף שלישי "היא", טכניקת הכתיבה מרחיקה את הדוברת המעורבת מגוף ראשון "אני" ומקלפת קליפות מלבושיה מגוף שלישי "היא" בכך היא נוגעת בדמות של אישה אוניברסלית החולפת לידה באמירה או בשתיקה, במראה  או באמצעות המדיה התקשורתית היא משמשת לה כפה, כשופר המביע כאב ארוך שהיה אצור במשך שנים בתוכה וכשהיא מתמרדת , הכאב פורץ החוצה ומצלק את גופה הפיזי שיד הזמן לא הצליחה להעלים את הכאב.

הציור המהופך בע' 47 מפגיש את הקוראים או הצופים בציור בדמות דיוקן אחת  שיש לה שתי נקודות התבוננות. הציור בצד ימין הוא אותו ציור בצד שמאל  במהופך. הציור בצד שמאל מקביל אל הציור במהופך שנמצא בצד ימין. הטקסטורה  של קווים קצרים וארוכים ומיקומם מאפשר לראות פעם חסימת פה ופעם פה גלוי. הציורים במהופך מרחוק נראים כמו שדיים של אישה. רק כשמתקרבים אל הציורים רואים את העיניים. בשני הציורים ההפוכים יש חסימת עין ימנית בציור השמאלי  ובציור הימני החסימה כפולה של עין ימנית ופה. החסימות האלה מראות שעדיין בעולם הנאור, יש תרבויות שלא מאפשרות חופש פעולה לנשים, שאין להן זכות דיבור. שהן בלתי נראות. גם אישה עם צאדור בחברה שמרנית, יכולה לדבר עם עיניים. הצאדור שמאפשר צוהר לנשים בחברה מוסלמית  הוא רשת שחורה שמסתירה את העיניים והגלביה השחורה מסתירה את גופה של האישה, כולאת אותה בתוך מסורות שבטיות לאומניות שלא מאפשרות לאישה להתבטא בחופשיות. "הַחַיִּים הוּא הַזִּירָה שֶׁלָּהּ, וּבְאֵין בְּרֵרָה מַר כְּאֵב הִתְקַפֵּל. נָתְנָה לוֹ סֻלָּם לָרֶדֶת מֵהָעֵץ, הִדְלִיפָה עֵצָה עִם קְרִיצָה, וּבִקְּשָׁה מִמַּר כְּאֵב לַשֶּׁבֶת בְּשֶׁקֶט בַּצֵּל."(עמ' 49).  נדרש אומץ גדול להביא קול ולהתמודד עם אלימות החיים. אומרים שהזמן הוא הרופא הכי סבלני של החיים. תהליך הריפוי שלו איטי. אך הוא מרפא.

קהלת החכם באדם אמר בכתביו" כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" במסעה המתבונן בתחנות חייה, מזיזה הדוברת בשיריה את הדמות של האישה האנונימית, המוסווית והופכת להיות "אני" בגוף ראשון. " אֲנִי הַדָּתִיָּה הַחָפְשִׁיָּה לְהַלֵּל." התחנה הזאת שהיא ניצבת בה, היא תחנת הגילוי השם אותה במרכז הבמה. במילים הדוברת הפכה את "היא" מגוף שלישי  לגוף ראשון "אני", אין לה צורך להסתתר עוד. והרוח הפועמת בה, היא רוח החיים המורה לה שהיא צריכה לאסוף את עצמה ולהמשיך הלאה. הכתיבה והציור הם כלים מרפאים. הדואט בין שניהם מוליד תובנות מעניינות. הציור המונכח בעמ'  53 מקיים דיאלוג פתוח עם תכי התפר המסווים  אמת לאמיתה בעין אחת שרואה ובעין אחרת עצומה. האמת היא אותה אמת." מְאֻפֶּקֶת עַל עָבָר שֶׁתָּם / מִתְרַפֶּקֶת עַל עָתִיד שֶׁקָּם / וְעוֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ בְּשֶׁקֶט   אֵינְסוֹפִי / לָדַעַת שֶׁכָּךְ בּוֹנִים שֶׁלֶד וְאֹפִי." שלד של אופי רגשי בונים אישה בשלה להילחם על חייה ולדרוש שינוי לעצמה. השינוי לא יבוא מאיפוק ושתיקה. השינוי יבוא באמירה. הציור תופר שתיקה ומשאיר פנים מצולקות, המילים שהיא כותבת משחררות ומרפאות. אף אחד לא אמר, שכשיוצאים לתהליך ונלחמים ברגשות וברצונות, אף אחד לא אמר שהתהליך יהיה קל. התהליך הוא אבן דרך, שבה נפצעים, נופלים וקמים. כי כדי ליצור אופי נחוש צריך להיאבק ולהילחם על דרך.

שני ציורים בעמ' 57 מראים למתבוננים בהם, דיוקן של אישה לפני התהלך ואחרי תהליך השינוי. לפני התהליך היא בלתי נראית והצלקות בפניה מטשטשות את קיומה. התפירה  האחידה בציור פניה של אישה ללא חיים. עיניה פקוחות אך עמומות כאילו נשבו בנקודה דמיונית. ממצב של הרדמות הדמות הנשית הופכת לממשית במבט חודר שאי אפשר להתעלם ממנו. וכשהיא מתבוננת מול מראה, היא פוגשת את עצמה. אי אפשר להתעלם מהבבואה שנראית במראה.

 הדרך ארוכה היא, כמו מסע עיקש ופתלתל. אך מה שעוזר לה להיות פה לנשים רבות, הן המילים אותן היא כותבת והציורים אותם היא מציירת וכדי להבליט את מסעה הפנימי היא מטשטשת במכונת תפירה התופרת את מפת הרגשות של הפנים כל פעם מחדש ומבליטה את הצלקות של החיים שממאנות ללכת מהדמות. גם התיעוד של התאריכים הופך את יומן המסע האישי הזה בזמן קורונה לתיעוד נוכח של "רשומון חיים".

בעמ' 67 יש ציור המורכב מלוחות רבים והוא נקרא פוליפטיכון (polyptych) . הציור מורכב  מארבעה חלקים של אותו ציור שמראים תהליך לפני שינוי ואחרי שינוי. זה ציור מאוד מסקרן.

צדרבוים אוהבת מאוד את האומנות החזותית. היא לא רק מציירת אלא גם תופרת את ציוריה כדי להבליט כליאה ושחרור. ארבעת חלקי הציור הם אותה בבואה. שלושה חלקים הטריפטיכון מציגים אישה נעולה, כלואה בתוך עולמה בלי זכות דיבור. תכי החוטים האדומים והירוקים של מכונת התפירה מסמלים דיכוי, אלימות, עלבון והשפלה הלוח הרביעי מסמל את החופש. יציאה מחושך תרבותי אל אור של עולם נאור.

כציירת, היא חיה חיים של צבע. לצבעים הנמרחים על הבד יש שפה משלהם. שפה הבוראת עולמות של רז ורוח, נסתר וגלוי. ציורים נולדים על הבד ומספרים סיפור. יערות הצבע  חושפים עולמות גלויים ורבדים של עולמות נסתרים. לא תמיד יודע האומן  אחרי משיחות הצבע שנמרחו על הבד אם ציורו הסתיים. לעתים זה ציור בהמשכים שמתפרש על פני זמנים לא מוגדרים. כמו דרך השיר. לפעמים נבראות מילים באבחה אחת ולפעמים הן נבראות בלידה ממושכת. הדואט הזה בין שיר לציור מנהל איתה דיאלוג שמצריך אותה להיות קשובה לעצמה " אֲנִי צְרִיכָה דַּף אוֹ נְיָר וַעֲרֵמוֹת שֶׁל צֶבַע וְעֶפְרוֹנוֹת, אִתָּם אֲנִי הוֹלֶכֶת לַחֲפֹר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת." מסע פנימי מוביל לחקר הבריאה של שיר וציור. שני הכלים האלה, הם כלי ריפוי.  יוצאים מנפש הציירת-המשוררת  ומרפאים את נשמתה.

פגשתי בספר הזה את תהליכי עבודתה של הציירת צדרבוים. בתחילה היא מציירת,  מצלמת את הציור. כעבור זמן מה היא גוזרת את הציור ואחר מדביקה לוח אחר של הציור בתפירה של מכונת תפירה. גם המחקר בספר הזה אודות הנשים הבלתי נראות מציג תהליך זהה של חקירה של עולם הרוח והחומר. לנפשה האומנותית היא קוראת גבירה השולטת ברזי השיר והציור ודרך שני הכלים האלה, היא מאפשרת לצדרבוים לערוך מסע פנימי מטאפורי אל העבר שלה. שם פגשה את תחנות חייה ויצרה שינוי מהותי בנפשה. ניצחון הרוח על החיים. מאוד נהניתי מהספר הזה, מהעושר הלשוני המשובח של הפרוזה השירית ומציורי הפורטרטים של צדרבוים המפוזרים בספר כמו מורי דרך מובילים אותי אל דואט בין צבעי השיר לבין צבעי הציור.