ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
המאמר התפרסם בכתב העת 'בין סגול לתכלת' – גליון 29, 2025
פתח דבר
בהשקה של כתב העת 'בין סגול ובין תכלת' שציין עשור לפעילותו עמדה שאלה בחלל האירוע ובעטיה התכנס פאנל לדיון " למי (על מה) אני עמל'? לאמור, מהי המוטיבציה לפרסם פרוזה ושירה בספרים ומרשתת.
עמיקם יסעור ניהל את הדיון עם פאנל מכובד ועוד קודם לכן עדכן את שוחרי הדעת בהרהוריו ובחקר שניהל תחילה בינו לבינו . כדרכו הציג סדרה של שאלות למחשבה וכרקע. בתחילת דבריו הוא מצטט את קהלת באומרו 'לֹא טוֹב עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה' (קהלת, יב', יב') ובהמשך לאמירה אלמותית זו הוא ממשיך את השאלה שאכן מעסיקה יוצרים וכותבים, ובלשונו "קיימת תחושה כי יוצאים ספרים רבים מדי. תחושה זו נובעת הן מכמות הכותבים והכותבות והן מהקלות להוציא ספרים והן מריבוי הוצאות עצמיות" זה היה הבסיס לדיון המעניין ולדובריו שתרמו מטעמם.ן ומנסיונם.ן.
לא אחזור כאן על דברים חשובים ומעניינים שנאמרו שם, אך ארצה להגיש ולהציג נקודות מבט נוספות כמו גם הרהורי עומק, שאכן זו שאלה ולא רק במובן הפרקטי, אם להוציא ולהדפיס ספרים, או למי אני עמל, היינו מי ואם יש קוראים. ארצה לדון בכך בהיבטים נוספים, מצאתי שהנושא חשוב, מעסיק רבים ורבות מהכותבים, העמלים, וגם אם אין זה דיון שיכול להביא מענה לשאלות, שאת כולן ללא רחם פרש יסעור בדברי ההקדמה שלו (ולכולן יש מקום), הרי שיש מקום לשאול ולעסוק בשאלה, לעומקה, כפי שאני מבקשת לעשות בדבריי כאן.
"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, אֵין קֵץ"[1] – דברי קהלת – עיון ודיון
אחזור לדברי 'החכם באדם' הלא הוא קהלת, אשר אינם פשוטים כלל ועיקר. קודם לכן אציין שעל פי המסורת היהודית קהלת המיוחס לשלמה המלך נכתב לפני כ – 3000 שנה, ולפי המחקר האקדמי המודרני חובר לפני כ – 2,400 שנה. כך או כך תוהה אני מדוע כבר אז יצא קוהלת בקריאה נחרצת זאת, מהי באמת אומרת והנה אנו עדיין כותבים את עצמינו לדעת ומוצאים ספרים הרבה.
בטרם אענה על שאלה זו מטעמי, ומנקודת ראות מאוד אישית ככותבת כיוצרת[2], אנסה להבין מה ביקש לומר קהלת. לצורך כך סקרתי באופן מעמיק פרשנים מתקופות שונות.
להלן הפסוק אשר נכתב בפרק האחרון בספר קהלת בשלמותו "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, אֵין קֵץ; וְלַהַג הַרְבֵּה, יְגִיעַת בָּשָׂר" (שם). פסוק זה מופיע כחלק ממסקנות הספר, לאחר שהמחבר חוקר באריכות את חכמת החיים וַהֲבָלֶיהָ. לפי הסמיכות וההקשר של הפסוק נראה שהוא מציב אזהרה או עצה אחרונה לפני סיכום הספר, להיזהר מפני העיסוק הבלתי – נגמר ב "עשיית ספרים" ובלמידה יתרה המייגעת את הגוף.
נראה שפסוק זה מציב עמדה פרדוכסלית: איך זה שספר מקראי – שהוא עצמו "עוד ספר" –מזהיר מפני ריבוי ספרים ולימוד שאין להם קץ. סתירה זו שנובעת מעצם העובדה שהיא נאמרת ועוד נכתבת בספר הספרים, וממשיכה להדהד בחצרות סופרים ומשוררים עוד היום בזמן אמת, הובילה אותי לבחון אותה מבחינה פילוסופית, ותיאולוגית, כצעד ראשון לדיון, שמרגע שנפתח מעל בימת הקוראים בהשקת כתב העת, הוא ממשיך להתקיים במרחב האינסופי של ביני לביני.
הקריאה התמימה יכולה להשמע כמו 'הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ'. כלומר לא לעשות הרבה ספרים. השאלה היא מהיכן הפסוק נקרא, כיצד מתייחסים לניקוד המשפט, ובאיזה הקשר הוא נקרא. לפיכך ניתן גם לקרוא זאת כך: בני, הנני מזהיר אותך ומציג בפניך תובנה, יש משהו לא טוב לאדם בעשיית ספרים בלי גבול. ואז השאלה היא על סמך מה החכם באדם ובעל ניסיון חיים אומר זאת, ולמה כוונתו כשהוא אומר 'עשות ספרים' – האם הכוונה להפקת ספרים, או אולי הביטוי 'עשות ספרים' הוא ביטוי שמתאר לימוד ורכישת דעת וחכמה (כמו 'עשה לך רב'), ובאמת איך ייתכן שאיש הספר והחכמה והדעת אומר זאת, מאיזה ניסיון חיים מגעת אליו תובנה זו, שכה חשוב לו לציין אותה בפרק האחרון של ספרו.
יתכן שקהלת מבקש לומר, כפי שגם עולה מדברים רבים אחרים שנאמרים מפיו, שלמגמה זו אין גבול וסיום, אולי כיוון לומר שאם תתחיל לכתוב את כל מה שיש לדעת – לעולם לא תסיים, ובכך הטקסט אולי מצביע על האינסופיות (או אי האפשריות) שבניסיון לכלול את כל החכמה האנושית בין דפי ספרים.
רש"י וחז"ל ופרשנים נוספים מבקשים לפרש את הפסוק ולא משום שהמילים עצמן אינן מובנות, אלא משום הסתירה המוטמעת בשאלה זאת. איך ייתכן שהחכם באדם שבעצמו כותב ספר מזהיר מפני "עשיית ספרים"? רש"י מנסה לראות בפסוק זה רמיזה לברית התורה שבעל פה ולכך שלא הכל נכתב בתנ"ך, החכמה היא אין סופית, ובכך הוא גם מסביר את המשמעות והחשיבות של התורה שבעל פה. ובהתאם לדרש התלמודי ובהקשר לקנון המקראי האומר שאין להוסיף ספרים חיצוניים על גוף כתבי הקודש, בבחינת כל המוסיף ספר "אין לו חלק בעולם הבא" (מסכת סנהדרין).
אבן עזרא שהיה פרשן פשט, רואה את הפסוק הזה כהמשך טבעי לתובנותיו האישיות של קהלת על הגבלת יכולתו של השכל האנושי. ועל כן פשוטו כמשמעו העיון והלימוד המופרזים מתישים את הגוף ואין להם תוחלת סופית. להבנתו אומר קהלת לאחר שחקר את אורחותיו של אדם ועולם, הישמר מלחשוב שתוכל להקיף הכל על ידי כתיבת עוד ועוד ספרים שכן זהו מרדף אין סופי שעלול להתיש אותך לחינם, עליך להכיר במגבלות ולהסתפק באמת שכבר נאמר. הימנעות זו מכתיבה וקריאה מלמד על גישה רציונלית המעריכה את חכמת האנוש אך בו בזמן מצביעה על גבולותיה.
מבחינה פילוסופית, הפסוק משקף תמה ידועה בקהלת: ההבל שבהשתלחות האנושית אחר דעת מוחלטת. כבר בתחילת הספר תהה קהלת על מרדף החכמה והידע, ובפרקו האחרון הוא שב ומדגיש: לאדם אין אפשרות לדעת הכל או לשלוט בכל באמצעות שכלו וספריו. בכך מציג קוהלת עמדה כמעט סקפטית קיומית, המאתגרת את אידיאל הידע האינסופי. יש הרואים בפסוק זה סוג של הומור עצמי דק – שלמה, החכם באדם, כותב בספרו שלו שיש שגבול לכמה ספרים כדאי לכתוב…. אולי הוא רומז שהוא עצמו כתב די והותר, ושאין צורך שהקורא יחפש עוד ועוד ספרי חכמה – המסר הרי כבר נאמר. אחרים רואים בו ביקורת על התרבות ההלניסטית שהציפה את העולם בספרות ענק ובפילוסופיה למכביר. קהלת מופיע כאן אולי כמי שמפנה את לב התלמיד חזרה אל תורת ישראל המצומצמת והברורה יחסית.
פרשנים אקדמיים בוחנים את הממד התיאולוגי של פסוק זה. הם מצביעים על כך שלאורך הספר, קהלת מדבר לא אחת בגנות החכמה העודפת "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', יח'), דבר שגם הרמב"ם מדבר עליו בספרו 'מורה נבוכים' (חלק א' פרק נא')[3] שם הוא כותב שיש אמיתות שאפילו הספקן המחפש יבין , למשל
העובדה שריבוי הספרים והעיון הבלתי פוסק מייגע את הגוף ללא תכלית. כלומר, אפילו התבונה מחייבת להודות בכך שיש גבול יכולת האנושית ושמעבר לו נדרשת הכרה באמת עליונה.
אופיו הפרדוכסלי של הפסוק אכן הפך להיות נושא לדיון מרתק. מפרשים לאורך הדורות שאלו האם אכן קוהלת מגנה את עצם חיבור הספרים, בעוד הוא עצמו כתב ספר? חלקם פתרו זאת בכך שכוונת קוהלת היא כמובן לכתיבה שלא לשם שמים או ללא הבחנה 'ספרים הרבה' כאלה שלא מוסיפים באמת לחכמה, אלא מתפזרים שלא לצורך.
הפסוק אם כן זכה לפרשנות מגוונת ולעיתים אף סותרת והיא משקפת את המתח התמידי שבין צימאון הדעת לבין הצורך במשמעות ותכלית. והנה היום כשלושת אלפים שנה אחרי, אנו כותבי ספרים מצטטים את המשפט הזה ותוהים בינינו אנו 'הטוב לעשות ספרים' .
אפשר שנתייחס למושג 'עשות ספרים' במובן של קריאה, ואז השאלה תהיה שאלתם של הקוראים. אפשר להתייחס לזה במובן של קניית דעת, ואז השאלה מכוונת לכל אחד שחפץ לקנות דעת באמצעות ספרים, ואפשר שהשאלה תהיה מכוונת ישירות ובפשטות לאלה העוסקים במלאכה, כותבי הספרים, ובמקרה שלנו היוצרים סופרים ומשוררים.
אחרי שלמדתי את הפסוק מתוך עיון מעמיק בדברי הפרשנות השונים, הבנתי ורווח לי, שאין הכוונה לנו, כותבי הספרים, האדם הפשוט שאינו חכם תורני, או מלך רב דעת, ברשימתי כאן אי מבקשת להתייחס לכותבי הספרים קהילת הסופרים, (משוררים וכותבי פרוזה) שבינותם אני מסתופפת, כאל אנשי יצירה – יוצרים.
ואם אליהם מכוונת השאלה שעלתה לדיון 'למי אני עמל' או 'למה אני עמל' – אזי הדיון הוא מבחינתי מהמקום שבו אני מבקשת לעסוק בו הוא במושג 'העמל' תחילה, בהנחה שרק אחרי שאברר את עניין העמל עצמו אוכל להשיב אולי על השאלה 'למה' או 'למי' – אם בכלל אכן יש לה מקום.
כאן אני באה לומר, שאיני מבטלת את השאלה לא מלכתחילה ולא בדיעבד, אך מבקשת לבחון אותה מבחינתי מנקודת ראות אישית של יוצרת.
"…הֲלֹם בְּאַדִּיר דֹּפֶק־אָדָם, גְּדַלְנָה פֶּרֶא צִפָּרְנָיִם, אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל…"[4]
ראש וראשון ארצה להתעכב על המילה 'עמל' שהרי היא נמצאת בכותרת הדיון באירוע המדובר. המילה עמל בלשון המקרא ובעברית הקלאסית נושאת מטען שלילי; על פי אבן שושן המילים הנרדפות והקונוטטיביות למלה 'עמל' הם יגיעה, טרחה, תלאות, סבל, ועוול. גם במקומות אחרים ניתן למצוא זאת: יגיעה ומאמץ בלתי מסופקים – כָּל-עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם-הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא (קהלת ו', ז') ; קושי לא מתגמל – כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (תהילים ב', כב'); קושי החיים ופגעיהם, תלאות "וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ" (דברים כו ז) ; סבל וכאב – "לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן?" (ירמיה כ' יח'), "'כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף, (איוב מ"ג, ה' ); עוול במשמעות המוסרית – היפוך הצדק וחוסר תוחלת "חָמָס וְרִיב בָּעִיר… וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ" (תהילים נה', י' – יא') ) : הִנֵּה יְחַבֶּל-אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהילים ז' טו'). ולבסוף, קהלת עצמו עוסק בשאלה זו באומרו " … וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת-נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם-זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא" ( קהלת, ד', ח').
בעברית המדוברת בימינו אלה כאשר משתמשים במילה 'עמל' ואפילו 'עמלנות' הכוונה היא עבודה שמלווה במאמץ. מכאן ולכן ברצוני להציע שאם בענייני יצירה עסקינן, כמשוררים, כסופרים ואני אף אוסיף את עיסוקי כיוצרת ואומנית חזותית, הרי שהפעולה, העשייה, "העבודה" (העמל) הם מבחינתי לא עמל אלא יצירה[5] ובריאה. לפיכך הייתי רוצה
להסב את השאלה ולשאול, לצורך העניין 'למי ( או לְמה, או לָמה) אני יוצר'. ולהתמקד בפעולה, ביצירה, שהיא מבחינתי תהליך ודרך. וכאן אבקש לדון ב' דרך'. היצירה, התהליך שהם על פי דרכי ודעתי 'דרך' – היא מבוע פנימי, הוא תהליך חי מתפתח, מתחדש, מעשה של חקירה, אהבת הדבר, וצורך. ( אתייחס לכך בהרחבה בהמשך).
השאלה שנשאלה בדיון בהתייחס לדברי קהלת, עדיין רלוונטית ואני מבקשת לבחון אותה לא מהמקום המאוכזב אלא מהמקום החוקר המבקש מחד להבין ומאידך להתוודות במובן של ה 'קול האישי'.
שאלה זו היא שאלה אוניברסלית וטבעית, אך יש לה משקל מיוחד כאשר מדובר בכתיבה בכלל ובשירה בפרט. כתיבת שירה היא מטבעה תהליך של חשיפה, עבודה נפשית אינטנסיבית, ועל כן, יש שהיא גם הופכת להיות 'עמל סיזיפי ממש'. המשורר מפקיד במילים חלקים משמעותיים מעולמו הפנימי ומשחרר אותן לעולם. מרגע זה ואילך השיר הופך להיות נתון לגורלו – מי יקרא אותו, מי יקשיב, מי יבין ? זו למשל הרחבה של השאלה 'למי'.
התחושה של 'עמל ללא תמורה או קהל מספק' מלווה יוצרים רבים, בעיקר בתחום השירה. התופעה המוכרת היא המעגל הסגור שבו משוררים קוראים למשוררים, סוג של "מועדון סגור" והשאלה היא האם זה מספק את היוצר, האם זו שליחות השיר?
מנקודת מבט פסיכולוגית נאמר, שהאדם היוצר, ובמקרה זה המשורר, זקוק להכרה ( recognition),קוהוט[6] אשר פיתח את 'פסיכולוגיית העצמי' מדגיש את חשיבותם של 'אובייקטים עצמיים' שאלה הם דמויות משמעותיות שמספקות לאדם תחושת ערך וקיום. עבור האמן, הקהל או המבקרים יכולים לשמש כאובייקטים עצמיים, כאשר ההכרה מהם מחזקת את תחושת הערך והמשמעות של היוצר והיצירה. על פי קוהוט, ללא שיקוף והכרה מהסביבה, האדם עלול לחוות תחושת ריקנות ופירוק עצמי. במקרה של האומן, היעדר תגובה או התעלמות מהיצירה יכולים להוביל לתחושת חוסר ערך או ספק עצמי.
הצורך בהכרה הוא אכן צורך אנושי בסיסי והוא מקבל תוקף חזק במיוחד אצל יוצרים, משום שהיצירה עצמה היא סוג של שלוחה של ה'עצמי'. כאשר אדם יוצר, אין זה רק תהליך של ייצור מוצר, זהו אקט שבו הוא מגיש לעולם חלק מעצמו מכאן גם נובע הצורך החזק שלו שמישהו יכיר בקיומו ובמשמעות של פעולתו. ויניקוט[7] נוגע בכך בעיקר דרך הרעיון של שיקוף (mirroring) . לטענתו כדי שאדם יתפתח באופן בריא, עליו לחוות את הסביבה כרואה אותו, משקפת אותו בחיוב ומאשרת את קיומו. בעבור היוצר הקהל (גם אם קטן), או אפילו אדם אחד משמעותי, ממלא תפקיד זה. ללא "מראה" היצירה עלולה להיחוות כחסרת הד, והיוצר כבלתי קיים. ההכרה אם כן, אינה רק חיזוק היא אישור קיומי. אוסיף על כך ואומר שהכרה בקיומו ובערכו אף מתדלקת את המשך פעילותו. בתהליך זה הפרט והכלל יוצאים נשכרים.
מנקודת מבט סוציולוגית אפשר לומר שמשוררים רבים מרגישים שהם חיים בתוך 'בועה' או ב 'קהילה סגורה', שם ואולי רק שם ישנה התעניינות בשירה. מנקודת מבט זו אפשר לתאר את עולם השירה כסוג של 'תת תרבות', אשר יש לה קודים, שפה, טקסטים, התכנסויות (אירועים, השקות, פסטיבלים, פנלים) וכתבי עת משל עצמה. במובן החברתי ( ולאו דווקא כלכלי) יש שיאמרו שזוהי תרבות אליטיסטית, לכן טבעי שמספר האנשים אשר מתעניינים בה יהיה מצומצם. כפי שגם מתאר זאת הסוציולוג פייר בורדייה[8] באומרו שהאומנים פועלים בתוך שדה חברתי שבו ההכרה החשובה ביותר היא זו שמגיעה מהקולגות ולאו דווקא מהקהל הרחב. נורית גוברין[9] למשל, מתארת את ברדיצ'בסקי כסופר למעטים וליחיד סגולה.
אפשר לומר שכמעט תמיד בהיסטוריה התרבותית, יצירות שירה איכותיות הופצו בתחילה לקהל מצומצם של משוררים ויוצרים אחרים, ורק בדיעבד לאחר שנים רבות הן הגיעו לקהל רחב יותר. די לחשוב על קפקא שכתב 'למגירה' או לחברים בודדים ורק לאחר מותו זכו כתביו להכרה עולמית (כפי שגם ידוע על לא מעט ציירים ואומנים). לכן, במובן
מסויים, סגירות זו אינה בהכרח דבר שלילי, לטעמי היא חלק טבעי מדינמיקה של 'יצירה משמעותית' שאינה מוכנה או אינה יכולה לוותר על איכותה ועל אופייה כדי להפוך לפופולרית.
כדי לדון בהיבט הפילוסופי ובמשמעות של ה'עמל' אחזור לשעה קלה לרעיונותיו של קהלת המזהיר ואומר 'עמל ללא קץ'. הווה אומר שזוהי פעילות סיזיפית שאין לה סוף או תכלית ברורה. לכן באומרו 'היזהר', מתכוון אולי לומר 'דע לך'. אם העמל הספרותי הוא במטרה להרוויח קהל רב, תהילה או ממון – האכזבה תהיה גדולה. אך אם המשורר רואה בשירה פעילות שהיא תכלית לעצמה, ערך עצמי, ביטוי של קיום פנימי עמוק – אזי שאלת הקהל ורוכשי הספרים הופכת להיות משנית.
בראייה הפילוסופית העמוקה יותר ברוח האקזיסטנציאליזם, כל אדם חייב לבחור את משמעות חייו בעצמו. משורר שבוחר לכתוב שירה מתוך כורח פנימי עמוק, אינו צריך בהכרח שהעמל שלו יהיה "משתלם" במובן הכלכלי או החברתי – עצם הכתיבה והפרסום כבר הופכים להיות חלק ממימוש עצמי. על פי סארטר 'האדם נידון להיות חופשי' הוא אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו[10], בחירותיו מעצבות את משמעות קיומו, והוא האחראי לכך. הוא בוחר את ייעודו, הבחירה לכתוב היא פעולה קיומית בעלת ערך עצמי, והיצירה כפעולה וכתוצר הם הצהרת זהות.
ויקטור פרנקל מייסד הלוגותרפיה[11] מדבר על הצורך האנושי במשמעות ומדגיש שהמשמעות קודמת לתועלת, כאשר הכתיבה היא אמצעי לבטא משמעות פנימית האדם, על פי פרנקל האדם אינו מונע על ידי הנאה אלא על ידי הרצון למצוא משמעות. אלבר קאמי[12] רואה ביצירה ובכתיבה תגובה לאבסורד של הקיום ומצביע על הפער שבין שאיפת האדם למשמעות ובין אדישותו של היקום. ומטעים שדווקא כשהחיים חסרי מובן מוסרי מתאפשר לאדם לברוא משמעות מעשה ידיו – היצירה היא אחד הביטויים הגבוהים לכך. הכתיבה על כן, על פי דרכו, היא מרד קיומי, המשורר כותב מתוך בחירה חופשית ועיקשת לחיות וליצור בעולם חסר ודאות, וגם אם היצירה "לא תועיל" היא עצמה הוכחה לקיומך ולעמידתך האמיצה מול האבסורד, בלשונו "היצירה האמיתית היא מעשה של מרד".
בהיבט הספרותי אני אבקש לשאול האם עצם העובדה שקהל השירה הוא מצומצם אמורה להשפיע על כתיבת המשורר? העמדה המקובלת היא שעל המשורר להיות נאמן לאמת שלו ולא מתוך רצון להתאים את עצמו לקהל הרחב. וירג'יניה וולף אמרה שיצירת ספרות אמיתית חייבת לנבוע מאמת פנימית עמוקה, ולא מתוך רצון לספק 'טעם פופולרי', מה שידוע למעשה שכל משורר הכותב את נפשו והופך את שירו למראה ובבועת עצמו. וולף בספרה 'מכתב למשורר צעיר'[13] מדגישה ששירה גרועה היא תוצאה של שכחת העצמי, הכל מתעוות, לדעתה, אם מאבדים את הראייה של המציאות הפנימית הכנה והעמוקה. יש צורך לשמור על קשר עם האמת הפנימית כדי שהיצירה תהיה אותנטית. במאמרה 'ספרות מודרנית'[14] וולף קוראת לסופרים לכתוב מתוך השראה פנימית ולא בהתאם לציפייה של החברה או המול"ים.
עם זאת, ידוע שחלק מהמשוררים והסופרים לאורך ההיסטוריה כן בחרו לכוון את כתיבתם לקהל מוגדר ואף ראו בכך משימה אתית, חברתית ואפילו פוליטית. גם זו בחירה לגיטימית, אך עדיין חשוב להבחין בין כתיבה שיש לה שליחות חברתית ברורה, לבין כתיבה אישית אותנטית שאינה מונעת מתוך הרצון למצוא חן.
נקודות המבט שהצגתי כאן מתייחסות לשאלה 'על מה אני עמל' לא במובן של תהייה, אכזבה, תחושת חוסר תכלית, איבוד דרך, ספקנות או סתם בירור לשם בירור, אלא דרך נקודות מבט תרבותיות שונות אשר עונות על השאלה מתוך סוג של מבט- על שבוחן ולומד את התופעה. ניתן לראות זאת גם כמו מאן דהוא שמסביר לנו את עצמינו כיוצרים. העיון
בדוברים אלה שבאים משדות דעת שונים מראים כי יצירתו של המשורר בנוסף להיותה תגובה למציאות, היא אקט קיומי, אישי, חברתי, תרבותי ופיוטי שמתקיים כל עוד מתקיימת הדרך.
ומכאן אבקש ואפנה לדבר על הדרך.
"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד"[15]
זה המקום שבו אני מבקשת להציג ולהציע את תשובתי האישית שלי שבה כמובן איני מגדירה את פעולתי כ'עמל' אלא כיצירה. הווה אומר בעבור מה או מי (או למה) אני יוצרת? (יצירה היא פעולה, היא עבודה, היא בריאת דבר חדש).
בעבורי, להיות משוררת ואומנית חזותית המילה 'להיות' היא המילה המשמעותית, כשהכוונה היא עצם ההוויה. אני מתארת זאת במילה 'הדרך', ואומרת 'להיות תמיד בדרך על כל ריבוי המשמעויות הנלוות למילה 'דרך'. מבחינתי זה ההמצאות בדרך, ללכת בדרך ולא ליעד כל שהוא. היעד שלי הוא עצם ההמצאות בדרך. היינו, בלב ליבו של תהליך העשייה. חז"ל אמרו ש "השכר לפי הצער" (לפום צערא אגרא)[16], ניטשה ראה את האדם כמי שחייב להיות בתהליך מתמיד. ביצירתו 'כה אמר זרתוסתרא'[17] הוא טוען ואומר שהיצירה היא הגאולה הגדולה מן הסבל, כדי שתהיה יצירה דרושים סבל רב ושינוי ועל היוצר לרצות להיות האם היולדת ולסבול את כאבי הלידה. וסוקרטס תבע 'דע את עצמך' ולהבנתי הידיעה היא היצירה, זו הפותחת את שעריה אליך אתה.
על פי הבנתי הרגשתי ובעבורי כיוצרת, הדגש אינו התוצר אלא הדרך. היצירה אינה עוד מוצר שנמדד לפי איכות מסחרית או קהל אוהד, היא תיעוד חי של תהליך פנימי, חקירה נפשית, רגשית, אינטלקטואלית או רוחנית. כאשר הדרך היא הקובעת לא ישאל המשורר בעת שהוא עסוק ביצירתו 'מה יחשבו על יצירתי', אלא 'מה קרה לי בזמן שיצרתי' או 'כיצד השתניתי' או 'מה גיליתי על עצמי או על העולם בעת שיצרתי' או 'מה התרחש בעת שעסקתי ביצירה'.
מנגנון היצירה מורכב, רב שכבתי, רב משמעות, רבות נכתב על כך, לא כאן המקום להרחיב בזאת את הדיבור, אך ישנן תובנות רבות כמו גם תיאוריות המסבירות את הלך הרוח הנפשי המיוחד, של התהליך היצירתי, שהוא בפני עצמו מתגמל בזמן אמת, ומייצר את המעגל שאליו רוצים לשוב שוב ושוב.
ההוויה, התופעה של להיות 'בתוך זר היצירה' היא המצב שבו האדם היוצר מרגיש שהוא חי באופן מלא, מושג שנקרא 'זרימה' ('flow'), אותו תבע צ'קסמטמיהאי[18] אשר פיתח את הפסיכולוגיה החיובית ויצירתית. זהו מצב של 'חווית שיא' שבה אדם שקוע כל – כולו בפעילות שהוא מבצע. במצב זה האדם נמצא בתחושת נוכחות מלאה ובה רמת האתגר תואמת את רמת כישוריו. ישנם מאפיינים רבים לתחושה זו – מיקוד טוטלי, אובדן תחושת זמן, שליטה מלאה, היעלמות המודעות העצמית ותחושת סיפוק – אלה המאפיינים שמתאפשרים בשל ההימצאות ב'דרך' כלומר בפעולה וב 'זרימה' הנובעת ממנה.
במצב מובחן ומוכר זה, היוצר אינו חושב במונחים של 'יעד' או 'מטרה' אלא במונחים של חוויה עמוקה של נוכחות, משמעות ותחושת חיים. כך הופך תהליך היצירה להיות הדרך שבה האדם מתבטא ומגלה את עצמו. לפי גישה ותחושה זו, ספר או תערוכה הם הסימנים והעדות לכך שהייתה דרך. הם ה'עקבות' שנשארו בשטח אחרי שעבר בהם אדם חי ויוצר.
גישה אישית זו לא מתמקדת ב 'ייצור ספרים'[19] או 'הפקת יצירות' כמטרה בפני עצמה. המטרה שלי או הייעוד שלי מתוך הקול הפנימי שלי שהפך להיות הקול הקובע, היא להיות בתוך תהליך מתמיד של יצירה כאשר התוצר הסופי הוא תוצאה משנית של התהליך. הוא העדות או התחנה בדרך, כמו שהוא גם הכלי המאפשר להיות בתוך השיח, באשר הוא. אוסיף ואומר שגם הקשר המילולי מעיד על כך. בעברית, כאמור, המילה יצירה היא גם הפעולה וגם שם עצם, כלומר התוצר. כלומר 'הא בהא תלייא'.
ברוח הדיבר האישי שלי כאן אוסיף ואומר שגישה זו שלי היא גם זו שמעניקה לי חרות אמיתית ומאפשרת לי לבטא עצמי בצורה אותנטית. אם נחזור לקהלת כסוג של סגירת חוליה בשרשרת השיח אפשר לומר שהבעיה היא אינה עצם עשיית הספרים, אלא ההתמקדות בהם כתוצרים סופיים בלבד. אך כל עוד התוצרים הם עדות לדרך אזי הם הופכים להיות חלק מ משמעותי מ 'חיי היצירה' ולא רק עוד ספרים על המדף.
שירו של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס[20] 'הדרך לאיתקה' עוסק במהותה של הדרך, בתהליך עצמו ולא בהגעה אל היעד. בשירו פונה המשורר אל הדובר כאילו היה אודיסאוס היוצא בדרכו לאיתקה – אי הבית, שהוא היעד הסופי, הגאולה או אולי הסיום. אך במקום לשים דגש על ההגעה ליעד קוואפיס אומר "כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא בְּדַרְכְּךָ אֶל אִיתָּקָה / אַחֵל שֶׁתְּהֵא דַּרְכְּךָ אֲרֻכָּה / רַבַּת הַרְפַּתְקָאוֹת, רַבַּת תַּגְלִיוֹת…" ומסיים בדברים אלה "אִיתָּקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ אֶת הַמַּסָּע הַיָּפֶה / אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. / וְאוּלָם אֵין לָהּ עוֹד מָה לְהַעֲנִיק."
ניתן לקרוא שיר זה כמניפסט ארספואטי. איתקה יכולה להיות כמו הספר שעדיין לא נכתב, היצירה הסופית, הגשמת החלום. אבל המשורר אומר: כאשר תגיע לשם, אולי תגלה שאיתקה עצמה אינה המטרה, היא הייתה הסיבה שהתחלת ללכת, היא זו שגרמה לך ליצור. הדרך – היא התהליך היצירתי, החקירה, העמל, הצמיחה – הדרך ארוכה, רבת תגליות והפתעות – והן עצמן עשירות יותר מכל יעד (כפי שמצויין בשיר). כל חוויה בדרך מעצבת אותך. "העמל", אם כן, לא מבוזבז גם אם התוצאה שונה מהצפייה. גם אם כשהגעת אל היעד אתה מגלה שהוא קטן, פשוט ולא מרשים (כפי שאיתקה מתוארת בשיר) איך בכל כל פחיתות. משום שכל מה שנצבר בדרך הוא היצירה האמיתית.
במילים שלנו אפשר לומר, לפחות על פי גישתי, גם אם לא היה קהל רב באירועי ההשקה או הפתיחה, גם אם לא נרכשו ספרים רבים או יצירות אומנות, גם אם לא נכתבו על כך מאמרים, וכדומה. ואם נחזור למילה 'עמל' על פי הקונוטציות שהוזכרו לעיל, אפשר לומר שיש בכך יגיעה, המלווה לעתים בתסכולים, חששות, אכזבות, אך ההליכה בדרך היא הנותנת. שירו זה קוואפיס הפך להיות לסמל בקרב יוצרים, אנשי רוח, מהגרים ומחפשים באומרו שהחיים עצמם הם הדרך, והאדם היוצר במיוחד הוא זה שנוסע ולא זה שמגיע.
נקודה זו מעלה מעצם טבעה שאלה אפיקורסית. אם כן, אם היצירה נעשית למען הדרך – למה להביא אותה לאור, לקהל, לעין הציבור? ומדוע לא למגירה בלבד.
לדעתי ולהבנתי גם כאשר היצירה נובעת מעומק אינטימי, פנימי, ולא לשם תועלת, ואולי אפילו לא מתוך רצון להכרה – היא בכל זאת שייכת למרחב התרבותי. אני מניחה שיוצר אמיתי בעת שהוא מביע את נפשו שלו הוא גם מנסח תודעה שנמצאת גם באחרים, ולא תמיד נאמרת. כאשר יוצר מביא את יצירתו אל קדמת הבמה, תערוכה, ספר הוא נכנס לשיח התרבותי ולשיח חברתי רחב. באופן הזה אנו מעניקים למילים האישיות קול ציבורי, ובדרך זו מחזקים גם קולות דומים של אחרים, כמו גם מציעים שפה חדשה להתבוננות, לרגש ולמחשבה. בדרך זו נוצר מעגל שגם הקהל מקבל סוג של הכרה, ומאפשר לקהל להכיר עצמו דרך היצירה של האומן.
במקרה הזה האומן היוצר הוא הצועד בראש המחנה במובן הרוחני כמי שמרגיש ורואה דברים אולי אפילו קודם זמנם. התוצר המופק, כאמור, הוא העדות לכך שמשהו חשוב התקיים והתרחש. לגישתי, כאשר הדרך טובה, עמוקה ואותנטית
אזי גם התוצר טוב. ככזה הוא הופך להיות חלק ממרקם חברתי תרבותי, שמאפשר צמיחה הדדית של היוצר והקהל. כאן גם נכנס העניין שהוזכר למעלה, הצורך בהכרה. כל זאת לאחר שבעת שהיוצר נמצא ב 'דרך' הוא פועל מתוך הקול האישי שלו ללא מטרה, כאשר חשיפת היצירה, שחרורה, והאפשרות לתת לה להיות חלק ממרקם טקסטואלי רב זמני, רב תחומי, יכול לענות על אותו צורך להכרה שהוזכר.
מאחר וכתיבתי כאן אישית, אני מרשה לעצמי לספר שאני באמצעות פעילותי האמיתית באמת מייצגת מי שנמצאת תמיד בדרך. יצירותיי חיות אתי, הן יכולות להיות מוצגות, ולאחר מכן נגרסות, ומתוך החומרים הגרוסים אני יוצרת יצירה חדשה[21], הן יכולות לעבור תהליכי שריפה "מקודשים" ולאחר מכן אני יוצרת מחדש מתוצרי התיעוד והצילום, הם יכולים להיות שכבבות על שכבות של ציור, בתהליכים של כיסוי וגילוי, רוצה לומר שאני מעידה דרך דרכֵּי העבודה שלי, שמזמנים את עצמם לגופו של עניין, ש 'אין לי חפץ בחפץ'. התוצר לא מקודש. הוא חלק מתהליך, הוא סוף הדרך ולעתים הופך להיות תחילתה של דרך חדשה וחוזר חלילה. כך אפשר לראות למשל ביצירתי 'תחילת נעילה'[22], ביצירה 'כל באישה ער בה'[23], ובעבודות שנקראו 'האש מפצחת תמונות בדממה'[24]. מבחינתי תהליכי היצירה, מחזוריות היצירה גופה, ההשתנות שלה, המופעים השונים שלה, הם תהליך אינסופי כפי שכתבתי בשירי "עֲבוֹדוֹת יְשָׁנוֹת הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵׁנוֹת"[25]. מרלו פונטי[26] מסביר ואומר ש "עבודת הצייר היא חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה"[27] – הווה אומר, ב 'דרך' עסקינן.
לסכום, ארצה להוסיף ולומר שמאחר ובשירה אנו עוסקים, שהשאלה שנזרקה לחלל לדיון בין משוררים, היא שאלה שנשאלת לא אחת על ידי המשוררים בעצמם את עצמם. שאלה זו עומדת בלב ליבה של השירה הארספואטית, ויש ששאלה זו היא בכלל התשתית העמוקה שמניעה את השירה.
שירה ארספואטית היא 'שירה על שירה', המשורר כותב על עצם היותו כותב, על תהליך הכתיבה, על השפה, על התשוקה, על הספק, על השתיקה ועל מקומה של היצירה בחייו. המשורר מתבונן בעצמו כמשורר ומנסח באופן פיוטי את הדילמות שמעסיקות אותו כיוצר.
משוררים רבים כמו דליה רביקוביץ, נתן זך, לאה גולדברג, יהודה עמיחי ואוסיף בצנעה ליד אילנות גבוהים אלה גם אני. עוסקים ועוסקות בשאלות אלה והופכים את השאלה ליצירה. השאלה הנשאלת לא עולה על מנת לקבל תשובה, עצם הגייתה היא המנוע של הדרך והמבער של היצירה, השאלות 'למי אני כותב' 'האם זה משנה' 'האם מישהו מקשיב' ו 'מהו ערך הכתיבה' הן לא מחסומים בהקשר זה אלא מדרגות. השירה הארספואטית היא הדרך המתועדת, וכשכך היא סוג של תיאור מחשבות ויומן נפש שמסמן איך ומדוע ממשיכים ללכת.
ומאחר וכתבתי את דברי אלה מתוך הגות ומתוך הרהור אישי ותיעוד אישי, בחרתי לסיום להציג שיר אחד ארספואטי משלי, אשר מופיע בספרי 'שירליום – 365 יום סביב המילה' ( 2022)
דַּיי לְמִילַיי
זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם אֲנִי מְפַרְסֶמֶת אֵיזֶה שִׁיר,
זֶה שִׁיר שֶׁנִּכְתָּב לִי מִדֵּי זְמַן אֱמֶת בְּתָדִיר.
זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם בָּאלִי לִכְתֹּב,
זוֹ אוֹת וְעוֹד שֶׁעוֹלָלִי מִן הָאוֹב.
זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם יוֹצֵא לִי בְּמִקְרֶה
שִׁיר שֶׁהוּא רֶה וּצְלִיל שֶׁהוּא מִי – לָה.
אֲנִי פָּשׁוּט מַעְלָה הִרְהוּר כְּגֵּרָה,
וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֵמוּת לְשִׁירָה.
אֲנִי רַק חוֹשֶׁבֶת קַלּוֹת וְנוּגוֹת,
וְהוּא נִבְרַק בִּשְׁלַל נְקֻדּוֹת,
מֵנִיף עַל דִּגְלוֹ כַּנֵּס וַאוֹת
בִּשְׁבִילוֹ זֶה פָּשׁוּט לִהְיוֹת.
בְּרִגְשִׁי הִזְדַּהוּת
עִם מִלּוֹת יוֹצְאֵי הֲגִיגֵי
לֹא אֹמַר לָהֶם מַסְפִּיק וְדַי,
שֶׁלֹּא יֵאָמֵר אֵי פַּעַם
כְּזִכָּרוֹן לְדוֹרוֹת
מֵעֵין מִשְׁפָּט עֵדוּת לְצִטּוּט
דַּי לִי מֵהֵם וְלָהֶם מִמֶּנִּי דַּי
28.5.2024
[1] קהלת יב', יב
[2] גילוי נאות. עד כה פרסמתי עשרה ספרי שירה עיון ואומנות.
[3] https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/shaar-2.htm
[4] אברהם שלונסקי – השיר 'עמל' מתוך הספר 'אברהם שלונסקי – כתבים – שירים כרך ב" ספריית פועלים ( 1971)
[5] בשפה העברית המילה יצירה היא גם פועל וגם תיאור שם עצם. כלומר, פעולת היצירה, והתוצר הסופי.
[6] קוהוט, ה. ( 2007). פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. ( תרגום ועריכה מדעית: צילי זוננס ואלדד אידן). הוצאה לאור תולעת ספרים
[7] ויניקוט, ד.(1995). משחק ומציאות ( תרגום: יוסי מילוא) ( עריכה: רענן קולקה) . הוצאת עם עובד
[8] Bourdieu, P. (1993). The Field of Cultural Production. Columbia University Press.
[9] (גוברין, נ. (1998). בודד במערבו: ברדיצ'בסקי בזכרונם של בני זמנו. פרויקט בן־יהודה.)
[10] סארטר, ז.פ. (1990) האקזיסטנציליזם הוא הומניזם ( תרגום ועריכה: יעקב גולומב) הוצאת כרמל, ירושלים.
[11] פראנקל, ו.( 1981) האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר. תל – אביב
[12] קאמי, א. (1970). האדם המורד (תרגום: צבי ארד). הוצאת עם עובד, תל – אביב
[13] Woolf, V.(1932). A Letter to a Young Poet. Hogarth Press
[14]https://en.wikipedia.org/wiki/Modern_Fiction_(essay)
[15] הדרך לאיתקה. קונסטנטינוס קוואפיס. תרגום: יורם ברונובסקי
[16] משנה – סדר נזיקין- מסכת אבות – פרק ה' , משנה ג'
[17] ניטשה, פ. (2012). כה אמר זרתוסטרא. (תרגום: דוד פרישמן) הוצאת עם עובד
[18] צ'קסמטמיהאי, מ. (2012). זרימה – הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית. ( תרגום: יונתן בר). הוצאת אפוס.
[19] גילוי נאות. אין זה אומר שאיני מפיקה ספרים. עד כה הוצאתי עשרה ספרים, ואני מניחה שאפיק גם בהמשך.
[20] https://www.mouflon.co.il/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%A7%D7%94
[22] צדרבוים, נ. (2016). תחילת נעילה – על זכרון ושכחה – יצירת אומנות כטקסט ויזואלי פרשני ורב ממדי. בתוך כתב העת 'שאנן', המכללה האקדמית לחינוך, כרך כ"ב ( 167- 194 ). נדלה בתאריך : 25.4.25 – https://www.shaanan.ac.il/laor/shaanan/
[23] צדרבוים, נ. ( 2024). אוטוארטוגרפיה – 'קול באישה ער בה': על אלימות ואילמות בתהליכי הסמלה'. בתוך כתב העת 'דברים'. כרך 17א' ( עמ' – 227 – 259). נדלה בתאריך: 25.4.25 – https://dvarim.oranim.ac.il/articles/%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a8-%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%9c/
[24] צדרבוים, נ. (2011). האש מפצחת תמונות בדממה. מתוך פסטיבל 'מה שלומי על הגבול' – נדלה בתאריך : 25.4.25 – https://www.youtube.com/watch?v=gSoytZn5e1A
[25] צדרבוים, נ. (2024) . ברגעים של אמת/ מתוך יומן הכזבים שלי. נדלה בתאריך: 25.4.25 – https://www.facebook.com/nuritart/posts/pfbid023V41pVwELrWpM4Fty8aCBHyCSTaQqrUmZtiCr1QDigKXf6RFWTUcUUrUJmszZDeVl
[26] מרלו פונטי, מ. (2004). העין והרוח. ( תרגום: עירן דורפמן). (עריכה מדעית: ד"ר חגי כנען). הוצאת רסלינג.
[27] שם, עמ' 25
[1] (משלי טז כו).
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 