'בין עקירה להודיה – שירה כתפילה'

הספר: צעקת הימים – חגי רטנר

מתוך ארוע ההשקה בקיבוץ שפיים

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

עֲקִירָה

עַל כֻּרְסַת רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם /שׁוֹכֵב אֲנִי פְּרַקְדָּן. / כִּמְנֻסֶּה מִשֶּׁכְּבָר אֲנִי יוֹדֵעַ, / אַף אִם יִתְמַהְמֵהַּ /בּוֹא יָבוֹא הַכְּאֵב הַחַד,/ עֵת יִנְעַץ בִּי כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ / וְעַל פִּי יְעוֹלֵל דְּבַר רְפוּאָתוֹ. / הִנֵּה אֶמֶשׁ/ בַּחֲטָף נָטַל מִמֶּנִּי שְׁתֵּי שִׁנַּיִם קִדְמִיּוֹת. / שְׁתֵּי שִׁנַּי שֶׁמִּנִּי קֶדֶם / צְחוֹרוֹת הָיוּ, / וְאַחַר כָּהוּ לָהֶן וְכָעֵת הָיוּ כְּלֹא הָיוּ. / כְּשִׁנַּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ / כֵּן גּוּפִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּבוֹא יוֹמוֹ / גַּם הוּא אֱלֵי קֶבֶר יְעַקֵּר. / דָּבָר לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי, דָּבָר… / בִּלְתִּי נִשְׁמָתִי. / מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם / שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי / רַבָּה אֱמוּנָתְךָ

לכאורה יש לנו סיפור פשוט, חווייה מוכרת ואפילו לא נעימה – טיפול שיניים –סצינה פרוזאית. חגי, על פי הבנתי וקריאתי הפרשנית הופך אותה למעמד של התגלות קיומית שיש בה מודעות עמוקה לשבריריות הגוף ולעתידו כבן תמותה.

עקירת השניים הופכת להיות משל לגוף כולו, שנידון לעקירה, כלומר למוות. וכך הופכת המילה 'עקירה' להיות רב משמעית, כפעולה קונקרטית שנושאת עמה משמעות סמלית. מכאן ניתן להקיש שלא רק שיניים נעקרות, כך גם זכרונות, עבר, זהות, כמו גם המצב הלכאורה יציב שלנו בעולם.

המשורר, כפי שעולה מתוך שירתו, אינו נבהל ואינו מתקומם הוא 'כמנוסה משכבר' מבקש לומר שכאדם, הכאב, גם כשהוא חד אינו בבחינת הפתעה. עולה מכאן אם כן קבלה מפוכחת של הסבל כחלק ממהלך החיים. "אף אם יתמהמה בוא יבוא" אומר המשורר ונראה כאילו מצפה הוא לביאת המשיח. כבר כאן מרמז לנו על היכולת שלו לראות את הטוב והרע שבחיים כמקשה אחת, או אולי מרמז על כך שאם יתבל את הצפייה לכאב ברגשות תקווה, יעומעם משהו.

עוד אנו מזהים עיון ודיון בפער בין השיניים ש 'צחור היו', 'כהו' ו 'כלא היו'. גם דימויים קונקרטיים אלה יכולים להיקרא מטאפורית  כעבר שזורח ומבטיח, בטרם היה עבר, ולהווה שמוחק. זאת הידיעה שהגוף כולו ייעקר יום אחד, כל זאת מקנה לשיר ממד כמעט תנכי של עמידה מול סופיות.

ולבסוף הפתיח המוכר מתפילת שחרית 'מודה אני שהחזרת בי נשמתי בחמלה' מקבלת כאן תפקיד אחר. דווקא מתוך ההכרה בעקירה ובאין, בוקעת הודיה על עצם קיומה של הנשמה, היא זו שנשארת "דבר לא יישאר ממני דבר, בלתי נשמתי".

ניתן לומר שאולי אין זו תפילה שמקבלת את החיים כמובן מאליו, זו תפילה שנאמרת לאחר ההתמודדות עם הפחד, עם המוות. ניתן לשאול, האם החיבור בין עקירת שיניים לבין עקירת הגוף אלי קבר, ואז תפילה, הוא מחווה אירונית? או שאולי יש כאן ניסיון כן להתמיר כאב גופני לחיפוש רוחני? שהרי בסוף מדובר בנשמה. האם יש כאן עיון ודיון בין חומר לרוח, בין חול וקודש.

מכאן אך טבעי שאדבר על משהו כללי יותר שמאוד מתאים לחגי האיש והמשורר, לספר שמונח לפנינו ואף נגזר מהקטע האחרון של השיר שקראתי זה עתה. שירה כתפילה.

אני אישית כמשוררת מרגישה וחושבת מאז ומתמיד שיש הרבה מן המשותף בין שירה ותפילה. אז בואו נבדוק את זה כאן, יחד.

אצביע על מספר נקודות:

• הלשון המקודשת: גם שירה וגם תפילה עושות שימוש בלשון שונה מהרגיל. לשון מרוממת, מקודשת, מרוכזת. אין זו לשון יומיומית, היא לשון שנבחרה בקפידה לבטא משהו שהוא מעבר למה שניתן לומר בפשטות. בתפילה, השפה נושאת רגש של כוונה, יראה, בקשה או הודיה בשירה, השפה נושאת תנועה פנימית, דימוי, מוסיקה, חידה, או גילוי

• קולו של האדם יחיד בתוך ריבוי: גם בתפילה וגם בשירה מדובר בקול אישי מאוד, שמחפש הד, שותפות ותקשורת.
• התפילה מופנית כלפי האלוהות, אך יש בה גם זעקה פנימית. השירה, גם אם אין לה יעד ברור, נכתבת מתוך דחף פנימי עמוק להיאמר, להישמע, להדהד. התפילה פונה לאל, השירה לא תמיד יודעת למי היא פונה, שתיהן נשענות על כמיהה עמוקה, ועל שיח ייחודי.
• כוונה ועבודה פנימית:
• המונח היהודי 'כוונה' מתאים ורלוונטי לשני התחומים. לא די לומר מילים, יש לשהות בהן, לכוון את הלב. משורר או משוררת אמיתיים ניגשים אל הדף כמי שנכנס אל קודש הקודשים.
• שתיקה ורעד: כמו שתפילה אמיתית עולה לא פעם מתוך שתיקה פנימית, גם שירה אמיתית נולדת מהקשבה, מהדהוד, מהיעדר מילים. כשהמילים 'באות', הן באות עם רעד של אמת – " אלוהים שם מילים בפי"
• הריטואל והמוסיקה: תפילה מתקיימת בתוך מבנה קבוע, טקסי ועם זאת מאפשרת רגש והתעוררות. שירה גם היא פועלת כמבנה (מקצב, משקל, חזרה ) ומכילה  תוכן נפשי טעון. בשתי צורות כתיבה אלה ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין קביעות ושינוי, ובין אישי וקולקטיבי

משוררים ישראליים רבים נתנו ביטוי לקשר הזה שבין תפילה ושירה, רחל, זלדה, יהודה עמיחי ועוד. אכן, אין צורך להיות 'דתי' כדי לכתוב שירה תפילית.

במובן זה אומר מטעמי ששירה היא המקום שבו גם חילוני יכול להתפלל, מבלי להרגיש שהוא משקר לעצמו. השיר נותן צורה לדבר שאין לו שם – כמו גם התפילה.

עכשיו אני מבקשת לסגור את המעגל ולחזור לחגי, האיש, הכותב והמשורר. אין זה נסתר מעין ואין זה סוד שחגי עשה מעבר חד ומשמעותי מתרבות הקבוץ החילונית, שהייתה פעמים רבות חשדנית כלפי טקס, קודש ומסורת, אל עולם התורה והאמונה. מעבר זה יוצר, לדעתי, אצל משורר כמו חגי תשתית חווייתית עשירה שיש בה מתחים, פרידות וגילויים.

תיאור עובדתי זה, היסטורי משהו מאפשר להתייחס לשיר בעוד מובן. שהרי שיר הוא מטאפורה. הוא מדבר מעל פני השטח על תופעה עובדתית מוכרת וידועה, ונושא על גבו, כדרכה של מטאפורה מסרים אחרים, סמויים. השיר הוא הפשט. ומה שאני אבקש לומר כאן עכשיו יהיה בבחינת הדרש.

השירה במעבר בין הקיבוץ לבית המדרש – העקירה בשיר יכולה להיקרא גם כ'עקירה תרבותית', עקירת זהות ישנה, שיניים קודמות לטובת זהות חדשה, אולי כואבת בתחילה, אך מחוללת עומק. מכאן שיש כאן כאב שאינו רק כאב פיזי של גוף אלא כאב של שינוי, ושל פרידה מעצמך הקודם.

וכך השירה הופכת להיות עוד סוג של תפילה כאמור. בדומה לאדם שחוזר בתשובה מגלה מחדש את השפה היהודית, את נוסחי התפילה, את הלשון העברית של המקרא, של המשנה, של הסידור. חגי, כמשורר, חוזר לאמונה, לשפה עשירה. עשירה במובן שהיא משמשת אותו לכתיבת שירה. כך וכאן שירתו יכולה לשמש גשר בין דיבור פואטי מודרני לבין קולות מסורתיים, ולהיות היא עצמה מעשה של תפילה מחודשת או נוספת.

השירה גם יכולה להיות כמו תפילה של בעל תשובה. ארשה לעצמי לומר, מחשבה שלי שלא כל תפילה היא של צדיק בטוח בעצמו. אני חושבת ומרגישה ואף רואה זאת בכל השער הראשון של ספר שירתו, שמשורר שעבר תהליך של תשובה, נשמעת לעתים כתפילה של אדם שיודע כמה הוא לא יודע. יש בה חיפוש, כנות, חוסר מנוחה, ומתוך כך גם אמת "עומד אני לפניך אלוהי עם כל טומאתי, כל עוונותיי, כל פניות זרות…. אצלול עד מצולות התהום עד יעלה ממך ממני קולי הצלול" ( לשם ייחוד קודשא בריך הוא..)

השיר 'עקירה' נא בין קבלה לבין חרדה, בין גוף חולה לנשמה מושבתת, ומתוך השבר הזה נולדת האפשרות לתודה 'מודה אני לפניך… רבה אמונתך" . זו אינה תפילה של שגרה, זו תפילה של אדם שמצא בה עוגן חדש. 'מודה אני' כחתימה של זהות חדשה. השיר נחתם כאמור, בפסוק מתפילת הבוקר, שהוא סמל מובהק של חיים מאמינים. אך מיקום הפסוק הזה הוא אחרי תיאור של כאב, עקירה והכרה במוות. עובדה זו מחזקת את התחושה שאין אלה מילים אוטומטיות, זוהי אמירה טעונה, חדשה, וכזאת שנרכשת אחרי מאבק.

ובכל זאת השיר מסתיים ב'מודה אני' ובעיני הוא נתפס כמעשה של פיוס פנימי עם הגוף, עם הזמן, ואולי גם עם העבר החילוני. ומהשיר הזה שהוא השיר הראשון בשער שנקרא אמונה כתפילה תוכלו למצוא שירים רבים שמתכתבים עם התפילה, שמהדהדים אליה ואשר נקראים כתפילה בפני עצמה.