על הנשים הסמויות – מאין / יהודית מליק-שירן

המאמר התרפסם בכתב העת 'על הדרך', גיליון 20 ( 2025 ) עמ' 41 – 46, הוצאת בת אור

ספרה של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים, מביא את קולן של הנשים במהלך מסעותיה בארץ ובעולם, פגשה נשים. חלקן היו ממשיות: פניהן, קולותיהן וסיפוריהן נחרתו בזיכרונה. אחרות היו דמויות מדומיינות, כאלה שנבראו מתוך מחשבותיה והרהוריה. הן הגיעו אליה דרך שיחות, מראות חולפים ואפילו שתיקות. עם הזמן גילתה שנשים אלה, ממשיות ומדומיינות, חולקות תכונה משותפת: הן בלתי נראות. קולן נעלם, סיפורן אינו מסופר ולעיתים נדמה שאיש לא רואה אותן באמת. איש לא שומע אותן ויש שאפילו הן לא שומעות או מקשיבות לעצמן.

מתוך מפגשים אלה נולד הצורך של צדרבוים לשלב בין הסיפורים השונים. הסיפורים שלהן, הסיפורים שלה וגם מה שביניהם – בין הדמיוני למצוי. היא  בנתה פסיפס של חוויות, רגעים, זיכרונות, הרהורים. בין אמת ומציאות, בין חזון לחלום. 'הנשים הסמויות

מאין' – זו קריאה להקשיב לקול הפנימי שלה, שלך ושלי.

משמעות השם

מקור השם לספר הזה נובע מהשראה לספר אחר, הספר של ספרו של אטילו קאלווינו 'הערים הסמויות מעין'. כמו קאלווינו, גם צדרבוים בחרה בדרך מטאפורית, ספרותית ופואטית כדי להביא את קולן של הנשים.

"הערים" של קאלווינו אינן ערים "אמיתיות" במובן הגיאוגרפי. אלה ערים פנטסטיות וסמליות. שני הספרים אוחזין בשני הקצוות – חשיפה והסתרה. כל עיר אצל קאלווינו חושפת

איזו אמת עמוקה, "אין דבר מסוכן יותר מעיר שאינך מביט בה באמת". הקולות המובאים בספרה של צדרבוים נשמעים מתוך המילים וחושפים אמת חווייתית אוניברסלית. ההתבוננות בנשים

הסמויות מאפשרת לראות את מה שהעולם לעיתים קרובות מתעלם ממנו. כך גם כל עיר וסיפורה, וביחד נבנה פסיפס אנושי מטאפורי. "הערים כמו בני האדם: יש בהן סיפורים שהם לעד, ויש סיפורים שנמוגים". כל אישה וקולה הם סיפור ועולם נפרד, ויחד הן מייצגות את הכמיהה והצורך לראות, להיראות ולהישמע. שני הספרים דוברים בשפה פיוטית ומטאפורית. זהו חלק מתהליך ההסוואה, שהוא למעשה אקט של גילוי.

הזמנה למסע

ספר זה נכתב מתוך הרצון לתאר רגעים ארוכים של קשב. כל אישה שפגשה, היא אישה  אמתית או דמיונית, סיפרה משהו על עצמה, עליי, ועל העולם. ישנן נשים שסיפורן הדהד את סיפורה האישי, אחרות חשפו בפניה עולמות שלא הכירה. המפגשים לימדו אותה, שכל סיפור נשי, הוא ייחודי ואוניברסלי בו בזמן. בתוך כל סיפור אישי טמון קול משותף, הדהוד, שמחבר בין חוויותיה של אישה אחת לחוויותיהן של רבות אחרות.

מכאן עלה הרצון לתת לנשים את קולן, להשמיע אותו. ליצור מחשבה, לעורר כמיהה והזדהות רגשית. הספר הוא קריאה להקשיב לנשים שאולי לא זכו שיראו אותן, אך זכו לתהודה בציור אומנותי. בספר פזורים ציורי פוטרט שונים של פנים

נשיות. רק  מהתבוננות בציור אפשר לראות את התהודה של הפנים,  של האישה. לפעמים נדמה כי הדיוקן הוא פניה של הציירת צדרבוים בתחנות חייה. פני האישה בדיוקן הראשון הן הזמנה למסע בשבילי הספר הזה: להכיר, להתוודע, לאמץ, להפנים ולחבק. כך אני רואה את ההזמנה לקריאה עמוקה של ספר זה. אומרים שהעיניים הן מראה לנפש.  עיניים גלויות ועיניים בלתי נראות כאילו יד הזמן האלימה העלימה את זהותן הנשית. העיניים הלא נראות מספרות את הסיפור המצולק של החיים.

אז בספר הזה המראות שאני חווה במפגשי הציורים הן עיניים בתוך עיניים גלויות ונסתרות והן בדמיוני כמו ספירלה של החיים. עיניים שבאות לספר לי סיפור. עולם מסקרן מפגיש הציור הראשון את עיני הקוראים. דמות אחת  שמציגה בפני הרואים אותה היכרות עם אישה גלויה ונסתרת. הספר נפתח

 בזהות חידתית  מי את אישה? האם זו האישה  הנעלה נעלה נעלה.    מי את ולמה בחרה הסופרת להתחיל דווקא אתך? כדי להבין את קורות הספר הזה , יש להבחין בסיפור מסגרת וסיפור פנימי. שאלת הזהות החידתית לוקחת אותי לתהות על קנקנו של סיפור המעשה באישה ואיזו סוג אישה היא? כבר בהתחלת הספר מופיע ברקוד המציין השקה של הסיפור הזה כהשקה של ספר בנפרד. חושבת שהספור הזה הקדים את זמנו. הוא סיפור הכתוב כמשל ונמשל למבוגרים והוא משמש בספר הזה כסיפור מסגרת. סיפורה של אישה רבת מעלות וכישורים, ידיה בכול. אישה נעלה בעלת מידות מובחרות ומיוחדות. האנשים המכירים אותה מעריצים אותה בשל סגולותיה הנעלות ופשטות הליכותיה. אישה מוארת  שאורות מעשיה נראים למרחקים. פועל אחד בשלוש משמעויות שונות פותח לנו צוהר אל זהותה ועומק עולמה. " נָעֲלָה- נַעֲלָהּ- נָעֲלָה" , יש כאן אמצעי רטורי מובהק לשון נופל על לשון, שיוצר משחק מילים מבריק בין המשמעות של השורש נ.ע.ל. כביכול סיפור תמים עולה מהכותרת אישה נעלה  את נעלה  וננעלה בתוך עולמה.

 אך לא כך הם פני הדברים. לשורש הזה נ.ע.ל  יש משמעות בסיפורי תמר ויהודה ובסיפורה של רות המואביה. " ספר נשים", הוא הספר הרביעי בסדרת ספריו ההלכתיים של הרמב"ם, משנה תורה. בספר זה עוסק הרמב"ם בדיני אישות, בדיני קידושין, בדיני גירושין וייבום וחליצה.  הנעל קשורה לטקס הזה. כשאדם הלך לבית עולמו והיה נשוי, בן משפחה חייב לייבם את האישה אם הייתה עם ילדים הוא חייב לדאוג לשלומם. אם בן המשפחה לא בגיר הוא מחלץ את האישה מגורלה להישאר אלמנה והיא יכולה להתחיל בחיים חדשים. בימינו  בנפול אדם  בקרב והוא הותיר אחריו אישה וילדים ובן המשפחה אינו בגיר, האלמנה נשארת אלמנה ואם קשרה נפשה בקשר עם איש לא מהמשפחה ראויה היא להינשא מחדש. סיפור המסגרת מביא את קולה של הסופרת, קול שפותח צוהר לעולמה העשיר בצבעים וקולות בד בבד עם ציורי דיוקנה. פעם היא עצובה ופעם היא שמחה. פעם היא מהורהרת ופעם קשובה וריבוא הצבעים והקולות הם  האותות המזמינים את העיניים הנוכריות להתבונן בעיניים אחרות בסיפור העמוק של הנשמה-הסיפור הפנימי.

הסיפור הפנימי הוא דואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי ובין המשוררת הכותבת שירה לבין השיר בהיבט הסמוי. לפנינו יצירת מופת דומה ברוח התבונתית שלה לספרו של לואיס קרלוס סאפון "צילה של הרוח". אותה רוח אמונה שנחצבת במנהרות הנשמה  היא זו המולידה רעיונות במוחו של המשורר או הסופר. שניהם יונקים ממנה את אורות הבערה. את אש החיים ושניהם רגישים מאוד ליצירה שנולדת מהם.

הספר כתוב בפרוזה שירית המספרת על עולמן של נשים. לכאורה עולם שגרתי ויש בו עושר ברבדים העמוקים של נשמתן. התאריכים הכתובים מתחת לכל שירה מהסוג הזה מתעדים שהעולמות הנחשפים לפנינו נכתבו בזמן אמת, בזמנה של מגפת הקורונה. "ֶאֶפְשָׁר בְּתוֹךְ הָאֵין לְחַפֵּשׂ. שֶׁאֵין צֹרֶךְ בַּמַּסֵּכָה לְהִתְחַפֵּשׂ. שֶׁאֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל נְכוֹחָה בְּלֹא מְבוּכָה, וְלָדַעַת, בְּעֵת סְעָרָה נִרְעֶשֶׁת, עָלֶיהָ לָכוֹף רֹאשָׁהּ, לְבַטֵּל שִׁדְרָתָהּ הַעִקֶּשֶׁת וּלְהַבִּיט פְּנִימָה. כְּדֵי שֶׁתּוּכַל בְּיָמִים אֲחֵרִים לְהָשִׁיט מַבָּטָהּ קָדִימָה."(שם).

מחד זו סגירות של האנושות כולה בתוך בתיה. מחד זו סגירות של אישה בתוך עצמה שלומדת להכיר את עצמה טוב יותר. ראייה לעומק של רגשותיה עלבון, כלימה, חרפה ובושה. דווקא הדואט בין ציור לשיר בהיבט הגלוי מראה ניגודיות עצומה בין דיוקן האישה. הטקסטורה של הציור מראה מחד בהירות ומאידך ערפול. השיר לעומת הציור מביע את הסגירות בתוך עולמה של הכותבת. כאילו יש מעלית אל רגשותיה והיא יורדת בה אל מרתפי נפשה כדי ללמוד אותם מקרוב." וְהֵבִינָה שֶׁהִיא אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בּוּשָׁה, שֶׁהַבּוּשָׁה הִיא חֵלֶק מִמֶּנָּה. חֶלְקָה טוֹבָה. הִיא זוֹ הַמְּרַפְּאָה מִפְּנֵי חֵטְא וְחֶלֶם הַגַּאֲוָה" (עמ' 25). בציור עין רואה ועין אחרת עטויה במסווה כאילו יוצרת אשליה של עיוורון רגעי. הקווים המשורטטים במסגרת הציור ועל פניה נראים לי כמו תכי תפירה. על תכי התפירה ארחיב בהמשך. " בְּיָמִים שֶׁל סַגְרִיר, עֵת יָשְׁבָה בּוֹדְדָה בֵּין קִיר לְקִיר, מָצְאָה שַׁבְרִיר שֶׁל זְמַן וְשִׂיחַ שֶׁהָלַךְ

וְגָדַל, הָלַךְ וְהִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ. בְּיָמִים שֶׁל סְגִירָה וְהֶסְגֵּר, כְּשֶׁשָּׁלַט בָּעוֹלָם סֵדֶר חָדָשׁ וְאַחֵר, נָגְעָה קַלּוֹת בְּדַשׁ הַזְּמַן,

כְּלוֹמַר בְּקָצֵהוּ הַזּוֹחֵל. זְמַן שֶׁלֹּא מוֹחֵל. זְמַן שֶׁאוֹכֵל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בְּקִצְבַת הַשָּׁנִים הַשְּׁמוּרָה לָהּ עִמָּהּ, חָשְׁבָה בְּקֻרְטוֹב שֶׁל אֵימָה."(עמ' 26) מהמקום הזה מתחיל תהליך של ריפוי.

 בציור עמ' 29 יש נוכחות ונחישות החלטה. מי שמתחיל בתהליך מרפא את הנפש צריך קודם כל לרצות. הציור מבליט את הרצון להיות נחושה.

בציור נראים שני דיוקנאות עם התחלה של גוף בכל המסגרת יש תכי תפירה כמו משהו שמצולק וצריך לתפור אותו וכמו משהו שתכי התפירה באים לאחות פצע. אף אדם לא מושלם.

אישה בוחרת דרך. להתבונן בדרך זו הדברות ישירה והחלטית. לא כל אישה יכולה לעשות מסע פנימי עם עצמה. מדיטציה היא דרך של שקט. מציעה מסע של שלווה,   של רוגע פנימי. יש המתחברים אליה ולומדים לנשום תוך  כדי ההליכה בה כשדמיון ומציאות מתערבבים בה. " הַדֶּרֶךְ מִתְהַלֶּכֶת לְעִתִּים לְעַצְמָהּ בְּעַצְמָהּ בְּעָצְמָה, וְהוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְגַיְא, לְהַר, לְעֵמֶק, אֵינָהּ מַתִּירָה לְדַלֵּג. אֵינָהּ מָרְשָׁה לְקַפֵּץ מֵעַל מִכְשׁוֹל, מְבַקֶּשֶׁת לַעֲצֹר, מְאַשֶּׁרֶת לַעֲבֹר."(עמ' 31).

התחבטות והתלבטות בלבוש היא חלק מהחלטה. וזו החלטה שדורשת אומץ. להסיר בגדי אלמנות ולבחור בבגד חגיגי שעושה טוב" אם בקיץ הזה תלבשי לבן ותתפללי לטוב" כך מבקשת נעמי שמר בשירה המסמל התחדשות ושינוי. כדי לבצע מהלך כזה של שינוי נדרש אומץ בקבלת החלטה.." וּבַקַּיִץ הַזֶּה יֵצְאוּ מִן הָאֲרוֹן, בָּזֶה אַחַר זֶה, כְּמוֹ בַּמַּחֲזֶה, בֶּגֶד אַחַר בֶּגֶד, לָבָן אַחַר לָבָן, לִהְיוֹת עַל גּוּפָהּ מַלְבּוּשׁ וּמָגֵן, וּלְסַפֵּר שֶׁכֵּן, לָבָן, זֶה שֶׁנִּלְבַּשׁ וְהִתְקַדַּשׁ, הוּא לָהּ הַשָּׁחֹר הֶחָדָשׁ." הוא לה בגד טהור של כוהנים.

ציור בעמ' 35 מביא את עולמה של אישה דתיה אשר שביס לראשה. עיניה נוכחות ופעורות אך פניה תפורות. נשאלת השאלה האם תפירת הפנים היא דרך של הסתרת צלקות נפשיות או פיזיות? " הוֹלֶכֶת לְבַד. דּוֹרֶכֶת בַּמָּקוֹם כְּדֵי לְהַמְרִיא. אוֹסֶפֶת בַּדֶּרֶךְ אֶת שֶׁצָּץ, אֶת שֶׁנֶּחְפָּץ, וְאֶת שֶׁאוֹתָהּ מָחַץ אֶל תּוֹךְ נַפְשָׁהּ פְּנִימָה. כְּאִלּוּ בַּת מֶלֶךְ הִיא, כְּמוֹ יוֹדַעַת לְהַלֵּךְ בֵּין פִּתְחֵי רְחוֹבוֹת נַפְשָׁהּ הַפְּזוּרִים לְכָל עֶבֶר, מְקַבְּצִים אֶת נִדְבַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בָּהּ, בְּעֵת שֶׁהִיא הַהוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ, סוֹבֶבֶת מֻקֶּפֶת הֲמוֹן עַם וְעֵדָה."(עמ' 36) חיפשתי מענה בפרוזה השירית של הדוברת ואני משערת, שבעולמה טרם נישואיה באה מעולם דתי שלאחר אובדנה האישי, תחם אותה פנימה. אך נימי נפשה ביקשו לפרוץ החוצה, וממרחק של שנים היא מביטה לאחור בניגוד לאשת לוט היא מצליחה לראות את הדרך שהייתה בה ואת הדרך הלא נודעת שלבה חפץ ללכת בה. קולות מתעוררים בה, באישה שקיבלה החלטה של שינוי בחייה. קולות מים רבים עולים בגדות מחשבותיה. הבכי מציף את רקותיה מנקה את נפשה. היא בחרה דרך להשמיע את קולה. קולות ערים בה והיא קשובה להם  מתוך השלמה בצדקת הדרך שלה. קולו של היגון הכאוב מדומה לכתם אקורל על דף הציור. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת. כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עַצְמוֹ עַל דַּף לָבָן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יֵדַע וְגַם אַתָּה מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לַחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לְהִתְהַוּוֹת." הדוברת היא פעם שיר ופעם ציור והיא רבת חלקים. רבת זהויות. ככזאת ,היא משתמשת בטכניקה של גוף שלישי "היא", טכניקת הכתיבה מרחיקה את הדוברת המעורבת מגוף ראשון "אני" ומקלפת קליפות מלבושיה מגוף שלישי "היא" בכך היא נוגעת בדמות של אישה אוניברסלית החולפת לידה באמירה או בשתיקה, במראה  או באמצעות המדיה התקשורתית היא משמשת לה כפה, כשופר המביע כאב ארוך שהיה אצור במשך שנים בתוכה וכשהיא מתמרדת , הכאב פורץ החוצה ומצלק את גופה הפיזי שיד הזמן לא הצליחה להעלים את הכאב.

הציור המהופך בע' 47 מפגיש את הקוראים או הצופים בציור בדמות דיוקן אחת  שיש לה שתי נקודות התבוננות. הציור בצד ימין הוא אותו ציור בצד שמאל  במהופך. הציור בצד שמאל מקביל אל הציור במהופך שנמצא בצד ימין. הטקסטורה  של קווים קצרים וארוכים ומיקומם מאפשר לראות פעם חסימת פה ופעם פה גלוי. הציורים במהופך מרחוק נראים כמו שדיים של אישה. רק כשמתקרבים אל הציורים רואים את העיניים. בשני הציורים ההפוכים יש חסימת עין ימנית בציור השמאלי  ובציור הימני החסימה כפולה של עין ימנית ופה. החסימות האלה מראות שעדיין בעולם הנאור, יש תרבויות שלא מאפשרות חופש פעולה לנשים, שאין להן זכות דיבור. שהן בלתי נראות. גם אישה עם צאדור בחברה שמרנית, יכולה לדבר עם עיניים. הצאדור שמאפשר צוהר לנשים בחברה מוסלמית  הוא רשת שחורה שמסתירה את העיניים והגלביה השחורה מסתירה את גופה של האישה, כולאת אותה בתוך מסורות שבטיות לאומניות שלא מאפשרות לאישה להתבטא בחופשיות. "הַחַיִּים הוּא הַזִּירָה שֶׁלָּהּ, וּבְאֵין בְּרֵרָה מַר כְּאֵב הִתְקַפֵּל. נָתְנָה לוֹ סֻלָּם לָרֶדֶת מֵהָעֵץ, הִדְלִיפָה עֵצָה עִם קְרִיצָה, וּבִקְּשָׁה מִמַּר כְּאֵב לַשֶּׁבֶת בְּשֶׁקֶט בַּצֵּל."(עמ' 49).  נדרש אומץ גדול להביא קול ולהתמודד עם אלימות החיים. אומרים שהזמן הוא הרופא הכי סבלני של החיים. תהליך הריפוי שלו איטי. אך הוא מרפא.

קהלת החכם באדם אמר בכתביו" כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" במסעה המתבונן בתחנות חייה, מזיזה הדוברת בשיריה את הדמות של האישה האנונימית, המוסווית והופכת להיות "אני" בגוף ראשון. " אֲנִי הַדָּתִיָּה הַחָפְשִׁיָּה לְהַלֵּל." התחנה הזאת שהיא ניצבת בה, היא תחנת הגילוי השם אותה במרכז הבמה. במילים הדוברת הפכה את "היא" מגוף שלישי  לגוף ראשון "אני", אין לה צורך להסתתר עוד. והרוח הפועמת בה, היא רוח החיים המורה לה שהיא צריכה לאסוף את עצמה ולהמשיך הלאה. הכתיבה והציור הם כלים מרפאים. הדואט בין שניהם מוליד תובנות מעניינות. הציור המונכח בעמ'  53 מקיים דיאלוג פתוח עם תכי התפר המסווים  אמת לאמיתה בעין אחת שרואה ובעין אחרת עצומה. האמת היא אותה אמת." מְאֻפֶּקֶת עַל עָבָר שֶׁתָּם / מִתְרַפֶּקֶת עַל עָתִיד שֶׁקָּם / וְעוֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ בְּשֶׁקֶט   אֵינְסוֹפִי / לָדַעַת שֶׁכָּךְ בּוֹנִים שֶׁלֶד וְאֹפִי." שלד של אופי רגשי בונים אישה בשלה להילחם על חייה ולדרוש שינוי לעצמה. השינוי לא יבוא מאיפוק ושתיקה. השינוי יבוא באמירה. הציור תופר שתיקה ומשאיר פנים מצולקות, המילים שהיא כותבת משחררות ומרפאות. אף אחד לא אמר, שכשיוצאים לתהליך ונלחמים ברגשות וברצונות, אף אחד לא אמר שהתהליך יהיה קל. התהליך הוא אבן דרך, שבה נפצעים, נופלים וקמים. כי כדי ליצור אופי נחוש צריך להיאבק ולהילחם על דרך.

שני ציורים בעמ' 57 מראים למתבוננים בהם, דיוקן של אישה לפני התהלך ואחרי תהליך השינוי. לפני התהליך היא בלתי נראית והצלקות בפניה מטשטשות את קיומה. התפירה  האחידה בציור פניה של אישה ללא חיים. עיניה פקוחות אך עמומות כאילו נשבו בנקודה דמיונית. ממצב של הרדמות הדמות הנשית הופכת לממשית במבט חודר שאי אפשר להתעלם ממנו. וכשהיא מתבוננת מול מראה, היא פוגשת את עצמה. אי אפשר להתעלם מהבבואה שנראית במראה.

 הדרך ארוכה היא, כמו מסע עיקש ופתלתל. אך מה שעוזר לה להיות פה לנשים רבות, הן המילים אותן היא כותבת והציורים אותם היא מציירת וכדי להבליט את מסעה הפנימי היא מטשטשת במכונת תפירה התופרת את מפת הרגשות של הפנים כל פעם מחדש ומבליטה את הצלקות של החיים שממאנות ללכת מהדמות. גם התיעוד של התאריכים הופך את יומן המסע האישי הזה בזמן קורונה לתיעוד נוכח של "רשומון חיים".

בעמ' 67 יש ציור המורכב מלוחות רבים והוא נקרא פוליפטיכון (polyptych) . הציור מורכב  מארבעה חלקים של אותו ציור שמראים תהליך לפני שינוי ואחרי שינוי. זה ציור מאוד מסקרן.

צדרבוים אוהבת מאוד את האומנות החזותית. היא לא רק מציירת אלא גם תופרת את ציוריה כדי להבליט כליאה ושחרור. ארבעת חלקי הציור הם אותה בבואה. שלושה חלקים הטריפטיכון מציגים אישה נעולה, כלואה בתוך עולמה בלי זכות דיבור. תכי החוטים האדומים והירוקים של מכונת התפירה מסמלים דיכוי, אלימות, עלבון והשפלה הלוח הרביעי מסמל את החופש. יציאה מחושך תרבותי אל אור של עולם נאור.

כציירת, היא חיה חיים של צבע. לצבעים הנמרחים על הבד יש שפה משלהם. שפה הבוראת עולמות של רז ורוח, נסתר וגלוי. ציורים נולדים על הבד ומספרים סיפור. יערות הצבע  חושפים עולמות גלויים ורבדים של עולמות נסתרים. לא תמיד יודע האומן  אחרי משיחות הצבע שנמרחו על הבד אם ציורו הסתיים. לעתים זה ציור בהמשכים שמתפרש על פני זמנים לא מוגדרים. כמו דרך השיר. לפעמים נבראות מילים באבחה אחת ולפעמים הן נבראות בלידה ממושכת. הדואט הזה בין שיר לציור מנהל איתה דיאלוג שמצריך אותה להיות קשובה לעצמה " אֲנִי צְרִיכָה דַּף אוֹ נְיָר וַעֲרֵמוֹת שֶׁל צֶבַע וְעֶפְרוֹנוֹת, אִתָּם אֲנִי הוֹלֶכֶת לַחֲפֹר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת." מסע פנימי מוביל לחקר הבריאה של שיר וציור. שני הכלים האלה, הם כלי ריפוי.  יוצאים מנפש הציירת-המשוררת  ומרפאים את נשמתה.

פגשתי בספר הזה את תהליכי עבודתה של הציירת צדרבוים. בתחילה היא מציירת,  מצלמת את הציור. כעבור זמן מה היא גוזרת את הציור ואחר מדביקה לוח אחר של הציור בתפירה של מכונת תפירה. גם המחקר בספר הזה אודות הנשים הבלתי נראות מציג תהליך זהה של חקירה של עולם הרוח והחומר. לנפשה האומנותית היא קוראת גבירה השולטת ברזי השיר והציור ודרך שני הכלים האלה, היא מאפשרת לצדרבוים לערוך מסע פנימי מטאפורי אל העבר שלה. שם פגשה את תחנות חייה ויצרה שינוי מהותי בנפשה. ניצחון הרוח על החיים. מאוד נהניתי מהספר הזה, מהעושר הלשוני המשובח של הפרוזה השירית ומציורי הפורטרטים של צדרבוים המפוזרים בספר כמו מורי דרך מובילים אותי אל דואט בין צבעי השיר לבין צבעי הציור.

"נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ"[1] – על עמל ויצירה ומה שביניהם


ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

המאמר התפרסם בכתב העת 'בין סגול לתכלת' – גליון 29, 2025

פתח דבר

בהשקה של כתב העת 'בין סגול ובין תכלת' שציין עשור לפעילותו עמדה שאלה בחלל האירוע ובעטיה התכנס פאנל לדיון " למי (על מה) אני עמל'?  לאמור, מהי המוטיבציה לפרסם פרוזה ושירה בספרים ומרשתת.

עמיקם יסעור ניהל את הדיון עם פאנל מכובד ועוד קודם לכן עדכן את שוחרי הדעת בהרהוריו ובחקר שניהל תחילה בינו לבינו . כדרכו הציג סדרה של שאלות למחשבה וכרקע. בתחילת דבריו הוא מצטט את קהלת באומרו 'לֹא טוֹב עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה' (קהלת, יב', יב') ובהמשך לאמירה אלמותית זו הוא ממשיך את השאלה שאכן מעסיקה יוצרים וכותבים, ובלשונו "קיימת תחושה כי יוצאים ספרים רבים מדי. תחושה זו נובעת הן מכמות הכותבים והכותבות והן מהקלות להוציא ספרים והן מריבוי הוצאות עצמיות" זה היה הבסיס לדיון המעניין ולדובריו שתרמו מטעמם.ן ומנסיונם.ן.

לא אחזור כאן על דברים חשובים ומעניינים שנאמרו שם, אך ארצה להגיש ולהציג נקודות מבט נוספות כמו גם הרהורי עומק, שאכן זו שאלה ולא רק במובן הפרקטי, אם להוציא ולהדפיס ספרים, או למי אני עמל, היינו מי ואם יש קוראים. ארצה לדון בכך בהיבטים נוספים, מצאתי שהנושא חשוב, מעסיק רבים ורבות מהכותבים, העמלים, וגם אם אין זה דיון שיכול להביא מענה לשאלות, שאת כולן ללא רחם פרש יסעור בדברי ההקדמה שלו (ולכולן יש מקום), הרי שיש מקום לשאול ולעסוק בשאלה, לעומקה, כפי שאני מבקשת לעשות בדבריי כאן.

"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, אֵין קֵץ"[1] – דברי קהלת – עיון ודיון

אחזור לדברי 'החכם באדם' הלא הוא קהלת, אשר אינם פשוטים כלל ועיקר. קודם לכן אציין שעל פי המסורת היהודית קהלת המיוחס לשלמה המלך נכתב לפני כ – 3000 שנה, ולפי המחקר האקדמי המודרני חובר לפני כ – 2,400 שנה. כך או כך תוהה אני מדוע כבר אז יצא קוהלת בקריאה נחרצת זאת, מהי באמת אומרת והנה אנו עדיין כותבים את עצמינו לדעת ומוצאים ספרים הרבה.

בטרם אענה על שאלה זו מטעמי, ומנקודת ראות מאוד אישית ככותבת כיוצרת[2], אנסה להבין מה ביקש לומר קהלת. לצורך כך סקרתי באופן מעמיק פרשנים מתקופות שונות.

להלן הפסוק אשר נכתב בפרק האחרון בספר קהלת בשלמותו "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, אֵין קֵץ; וְלַהַג הַרְבֵּה, יְגִיעַת בָּשָׂר" (שם). פסוק זה מופיע כחלק ממסקנות הספר, לאחר שהמחבר חוקר באריכות את חכמת החיים וַהֲבָלֶיהָ. לפי הסמיכות וההקשר של הפסוק נראה שהוא מציב אזהרה או עצה אחרונה לפני סיכום הספר, להיזהר מפני העיסוק הבלתי – נגמר ב "עשיית ספרים" ובלמידה יתרה המייגעת את הגוף.

נראה שפסוק זה מציב עמדה פרדוכסלית: איך זה שספר מקראי – שהוא עצמו "עוד ספר" –מזהיר מפני ריבוי ספרים ולימוד שאין להם קץ. סתירה זו שנובעת מעצם העובדה שהיא נאמרת ועוד נכתבת בספר הספרים, וממשיכה להדהד בחצרות סופרים ומשוררים עוד היום בזמן אמת, הובילה אותי לבחון אותה מבחינה פילוסופית, ותיאולוגית, כצעד ראשון לדיון, שמרגע שנפתח מעל בימת הקוראים בהשקת כתב העת, הוא ממשיך להתקיים במרחב האינסופי של ביני לביני.

הקריאה התמימה יכולה להשמע כמו 'הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ'. כלומר לא לעשות הרבה ספרים. השאלה היא מהיכן הפסוק נקרא, כיצד מתייחסים לניקוד המשפט, ובאיזה הקשר הוא נקרא. לפיכך ניתן גם לקרוא זאת כך: בני, הנני מזהיר אותך ומציג בפניך תובנה, יש משהו לא טוב לאדם בעשיית ספרים בלי גבול. ואז השאלה היא על סמך מה החכם באדם ובעל ניסיון חיים אומר זאת, ולמה כוונתו כשהוא אומר 'עשות ספרים' – האם הכוונה להפקת ספרים, או אולי הביטוי 'עשות ספרים' הוא ביטוי שמתאר לימוד ורכישת דעת וחכמה (כמו 'עשה לך רב'), ובאמת איך ייתכן שאיש הספר והחכמה והדעת אומר זאת, מאיזה ניסיון חיים מגעת אליו תובנה זו, שכה חשוב לו לציין אותה בפרק האחרון של ספרו.

יתכן שקהלת מבקש לומר, כפי שגם עולה מדברים רבים אחרים שנאמרים מפיו, שלמגמה זו אין גבול וסיום, אולי כיוון לומר שאם תתחיל לכתוב את כל מה שיש לדעת – לעולם לא תסיים, ובכך הטקסט אולי מצביע על האינסופיות (או אי האפשריות) שבניסיון לכלול את כל החכמה האנושית בין דפי ספרים.

רש"י וחז"ל ופרשנים נוספים מבקשים לפרש את הפסוק ולא משום שהמילים עצמן אינן מובנות, אלא משום הסתירה המוטמעת בשאלה זאת. איך ייתכן שהחכם באדם שבעצמו כותב ספר מזהיר מפני "עשיית ספרים"? רש"י מנסה לראות בפסוק זה רמיזה לברית התורה שבעל פה ולכך שלא הכל נכתב בתנ"ך, החכמה היא אין סופית, ובכך הוא גם מסביר את המשמעות והחשיבות של התורה שבעל פה. ובהתאם לדרש התלמודי ובהקשר לקנון המקראי האומר שאין להוסיף ספרים חיצוניים על גוף כתבי הקודש, בבחינת כל המוסיף ספר "אין לו חלק בעולם הבא" (מסכת סנהדרין).

אבן עזרא שהיה פרשן פשט, רואה את הפסוק הזה כהמשך טבעי לתובנותיו האישיות של קהלת על הגבלת יכולתו של השכל האנושי. ועל כן פשוטו כמשמעו העיון והלימוד המופרזים מתישים את הגוף ואין להם תוחלת סופית. להבנתו אומר קהלת לאחר שחקר את אורחותיו של אדם ועולם, הישמר מלחשוב שתוכל להקיף הכל על ידי כתיבת עוד ועוד ספרים שכן זהו מרדף אין סופי שעלול להתיש אותך לחינם, עליך להכיר במגבלות ולהסתפק באמת שכבר נאמר. הימנעות זו מכתיבה וקריאה מלמד על גישה רציונלית המעריכה את חכמת האנוש אך בו בזמן מצביעה על גבולותיה.

מבחינה פילוסופית, הפסוק משקף תמה ידועה בקהלת: ההבל שבהשתלחות האנושית אחר דעת מוחלטת. כבר בתחילת הספר תהה קהלת על מרדף החכמה והידע, ובפרקו האחרון הוא שב ומדגיש: לאדם אין אפשרות לדעת הכל או לשלוט בכל באמצעות שכלו וספריו. בכך מציג קוהלת עמדה כמעט סקפטית קיומית, המאתגרת את אידיאל הידע האינסופי. יש הרואים בפסוק זה סוג של הומור עצמי דק – שלמה, החכם באדם, כותב בספרו שלו שיש שגבול לכמה ספרים כדאי לכתוב…. אולי הוא רומז שהוא עצמו כתב די והותר, ושאין צורך שהקורא יחפש עוד ועוד ספרי חכמה – המסר הרי כבר נאמר. אחרים רואים בו ביקורת על התרבות ההלניסטית שהציפה את העולם בספרות ענק ובפילוסופיה למכביר. קהלת מופיע כאן אולי כמי שמפנה את לב התלמיד חזרה אל תורת ישראל המצומצמת והברורה יחסית.

פרשנים אקדמיים בוחנים את הממד התיאולוגי של פסוק זה. הם מצביעים על כך שלאורך הספר, קהלת מדבר לא אחת בגנות החכמה העודפת "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', יח'), דבר שגם הרמב"ם מדבר עליו בספרו 'מורה נבוכים' (חלק א' פרק נא')[3] שם הוא כותב שיש אמיתות שאפילו הספקן המחפש יבין , למשל

העובדה שריבוי הספרים והעיון הבלתי פוסק מייגע את הגוף ללא תכלית. כלומר, אפילו התבונה מחייבת להודות בכך שיש גבול יכולת האנושית ושמעבר לו נדרשת הכרה באמת עליונה.

אופיו הפרדוכסלי של הפסוק אכן הפך להיות נושא לדיון מרתק. מפרשים לאורך הדורות שאלו האם אכן קוהלת מגנה את עצם חיבור הספרים, בעוד הוא עצמו כתב ספר? חלקם פתרו זאת בכך שכוונת קוהלת היא כמובן לכתיבה שלא לשם שמים או ללא הבחנה 'ספרים הרבה' כאלה שלא מוסיפים באמת לחכמה, אלא מתפזרים שלא לצורך.

הפסוק אם כן זכה לפרשנות מגוונת ולעיתים אף סותרת והיא משקפת את המתח התמידי שבין צימאון הדעת לבין הצורך במשמעות ותכלית. והנה היום כשלושת אלפים שנה אחרי, אנו כותבי ספרים מצטטים את המשפט הזה ותוהים בינינו אנו 'הטוב לעשות ספרים' .

אפשר שנתייחס למושג 'עשות ספרים' במובן של קריאה, ואז השאלה תהיה שאלתם של הקוראים. אפשר להתייחס לזה במובן של קניית דעת, ואז השאלה מכוונת לכל אחד שחפץ לקנות דעת באמצעות ספרים, ואפשר שהשאלה תהיה מכוונת ישירות ובפשטות לאלה העוסקים במלאכה, כותבי הספרים, ובמקרה שלנו היוצרים סופרים ומשוררים.

אחרי שלמדתי את הפסוק מתוך עיון מעמיק בדברי הפרשנות השונים, הבנתי ורווח לי, שאין הכוונה לנו, כותבי הספרים, האדם הפשוט שאינו חכם תורני, או מלך רב דעת, ברשימתי כאן אי מבקשת להתייחס לכותבי הספרים קהילת הסופרים, (משוררים וכותבי פרוזה) שבינותם אני מסתופפת, כאל אנשי יצירה – יוצרים.

ואם אליהם מכוונת השאלה שעלתה לדיון 'למי אני עמל' או 'למה אני עמל' – אזי הדיון הוא מבחינתי מהמקום שבו אני מבקשת לעסוק בו הוא במושג 'העמל' תחילה, בהנחה שרק אחרי שאברר את עניין העמל עצמו אוכל להשיב אולי על השאלה 'למה' או 'למי' – אם בכלל אכן יש לה מקום.

כאן אני באה לומר, שאיני מבטלת את השאלה לא מלכתחילה ולא בדיעבד, אך מבקשת לבחון אותה מבחינתי מנקודת ראות אישית של יוצרת.

"…הֲלֹם בְּאַדִּיר דֹּפֶק־אָדָם, גְּדַלְנָה פֶּרֶא צִפָּרְנָיִם, אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל…"[4]

ראש וראשון ארצה להתעכב על המילה 'עמל' שהרי היא נמצאת בכותרת הדיון באירוע המדובר. המילה עמל בלשון המקרא ובעברית הקלאסית נושאת מטען שלילי; על פי אבן שושן המילים הנרדפות והקונוטטיביות למלה 'עמל' הם יגיעה, טרחה, תלאות, סבל, ועוול. גם במקומות אחרים ניתן למצוא זאת: יגיעה ומאמץ בלתי מסופקים – כָּל-עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם-הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא (קהלת ו', ז') ; קושי לא מתגמל – כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (תהילים ב', כב');  קושי החיים ופגעיהם, תלאות "וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ" (דברים כו ז) ; סבל וכאב"לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן?" (ירמיה כ' יח'), "'כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף, (איוב מ"ג, ה' ); עוול במשמעות המוסריתהיפוך הצדק וחוסר תוחלת "חָמָס וְרִיב בָּעִיר… וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ" (תהילים נה', י' – יא') ) : הִנֵּה יְחַבֶּל-אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהילים ז' טו'). ולבסוף, קהלת עצמו עוסק בשאלה זו באומרו " … וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת-נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם-זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא" ( קהלת, ד', ח').

בעברית המדוברת בימינו אלה כאשר משתמשים במילה 'עמל' ואפילו 'עמלנות' הכוונה היא עבודה שמלווה במאמץ. מכאן ולכן ברצוני להציע שאם בענייני יצירה עסקינן, כמשוררים, כסופרים ואני אף אוסיף את עיסוקי כיוצרת ואומנית חזותית, הרי שהפעולה, העשייה, "העבודה" (העמל) הם מבחינתי לא עמל אלא יצירה[5] ובריאה. לפיכך הייתי רוצה

להסב את השאלה ולשאול, לצורך העניין 'למי ( או לְמה, או לָמה) אני יוצר'. ולהתמקד בפעולה, ביצירה, שהיא מבחינתי תהליך ודרך. וכאן אבקש לדון ב' דרך'. היצירה, התהליך שהם על פי דרכי ודעתי 'דרך' – היא מבוע פנימי, הוא תהליך חי מתפתח, מתחדש, מעשה של חקירה, אהבת הדבר, וצורך. ( אתייחס לכך בהרחבה בהמשך).

השאלה שנשאלה בדיון בהתייחס לדברי קהלת, עדיין רלוונטית ואני מבקשת לבחון אותה לא מהמקום המאוכזב אלא מהמקום החוקר המבקש מחד להבין ומאידך להתוודות במובן של ה 'קול האישי'.  

שאלה זו היא שאלה אוניברסלית וטבעית, אך יש לה משקל מיוחד כאשר מדובר בכתיבה בכלל ובשירה בפרט. כתיבת שירה היא מטבעה תהליך של חשיפה, עבודה נפשית אינטנסיבית, ועל כן, יש שהיא גם הופכת להיות 'עמל סיזיפי ממש'. המשורר מפקיד במילים חלקים משמעותיים מעולמו הפנימי ומשחרר אותן לעולם. מרגע זה ואילך השיר הופך להיות נתון לגורלו – מי יקרא אותו, מי יקשיב, מי יבין ? זו למשל הרחבה של השאלה 'למי'.

התחושה של 'עמל ללא תמורה או קהל מספק' מלווה יוצרים רבים, בעיקר בתחום השירה. התופעה המוכרת היא המעגל הסגור שבו משוררים קוראים למשוררים, סוג של "מועדון סגור" והשאלה היא האם זה מספק את היוצר, האם זו שליחות השיר?

מנקודת מבט פסיכולוגית נאמר, שהאדם היוצר, ובמקרה זה המשורר, זקוק להכרה ( recognition),קוהוט[6] אשר פיתח את 'פסיכולוגיית העצמי' מדגיש את חשיבותם של 'אובייקטים עצמיים' שאלה הם דמויות משמעותיות שמספקות לאדם תחושת ערך וקיום. עבור האמן,  הקהל או המבקרים יכולים לשמש כאובייקטים עצמיים, כאשר ההכרה מהם מחזקת את תחושת הערך והמשמעות של היוצר והיצירה. על פי קוהוט, ללא שיקוף והכרה מהסביבה, האדם עלול לחוות תחושת ריקנות ופירוק עצמי. במקרה של האומן, היעדר תגובה או התעלמות מהיצירה יכולים להוביל לתחושת חוסר ערך או ספק עצמי.

הצורך בהכרה הוא אכן צורך אנושי בסיסי והוא מקבל תוקף חזק במיוחד אצל יוצרים, משום שהיצירה עצמה היא סוג של שלוחה של ה'עצמי'. כאשר אדם יוצר, אין זה רק תהליך של ייצור מוצר, זהו אקט שבו הוא מגיש לעולם חלק מעצמו מכאן גם נובע הצורך החזק שלו שמישהו יכיר בקיומו ובמשמעות של פעולתו. ויניקוט[7] נוגע בכך בעיקר דרך הרעיון של שיקוף  (mirroring) . לטענתו כדי שאדם יתפתח באופן בריא, עליו לחוות את הסביבה כרואה אותו, משקפת אותו בחיוב ומאשרת את קיומו. בעבור היוצר הקהל (גם אם קטן), או אפילו אדם אחד משמעותי, ממלא תפקיד זה. ללא "מראה" היצירה עלולה להיחוות כחסרת הד, והיוצר כבלתי קיים. ההכרה אם כן, אינה רק חיזוק היא אישור קיומי. אוסיף על כך ואומר שהכרה בקיומו ובערכו אף מתדלקת את המשך פעילותו. בתהליך זה הפרט והכלל יוצאים נשכרים.

מנקודת מבט סוציולוגית אפשר לומר שמשוררים רבים מרגישים שהם חיים בתוך 'בועה' או ב 'קהילה סגורה', שם ואולי רק שם ישנה התעניינות בשירה. מנקודת מבט זו אפשר לתאר את עולם השירה כסוג של 'תת תרבות', אשר יש לה קודים, שפה, טקסטים, התכנסויות (אירועים, השקות, פסטיבלים, פנלים) וכתבי עת משל עצמה. במובן החברתי ( ולאו דווקא כלכלי) יש שיאמרו שזוהי תרבות אליטיסטית, לכן טבעי שמספר האנשים אשר מתעניינים בה יהיה מצומצם. כפי שגם מתאר זאת הסוציולוג פייר בורדייה[8] באומרו שהאומנים פועלים בתוך שדה חברתי שבו ההכרה החשובה ביותר היא זו שמגיעה מהקולגות ולאו דווקא מהקהל הרחב. נורית גוברין[9] למשל, מתארת את ברדיצ'בסקי כסופר למעטים וליחיד סגולה.

אפשר לומר שכמעט תמיד בהיסטוריה התרבותית, יצירות שירה איכותיות הופצו בתחילה לקהל מצומצם של משוררים ויוצרים אחרים, ורק בדיעבד לאחר שנים רבות הן הגיעו לקהל רחב יותר. די לחשוב על קפקא שכתב 'למגירה' או לחברים בודדים ורק לאחר מותו זכו כתביו להכרה עולמית (כפי שגם ידוע על לא מעט ציירים ואומנים). לכן, במובן

מסויים, סגירות זו אינה בהכרח דבר שלילי, לטעמי היא חלק טבעי מדינמיקה של 'יצירה משמעותית' שאינה מוכנה או אינה יכולה לוותר על איכותה ועל אופייה כדי להפוך לפופולרית.

כדי לדון בהיבט הפילוסופי ובמשמעות של ה'עמל' אחזור לשעה קלה לרעיונותיו של קהלת המזהיר ואומר 'עמל ללא קץ'. הווה אומר שזוהי פעילות סיזיפית שאין לה סוף או תכלית ברורה. לכן באומרו 'היזהר', מתכוון אולי לומר 'דע לך'. אם העמל הספרותי הוא במטרה להרוויח קהל רב, תהילה או ממון –  האכזבה תהיה גדולה. אך אם המשורר רואה בשירה פעילות שהיא תכלית לעצמה, ערך עצמי, ביטוי של קיום פנימי עמוק – אזי שאלת הקהל ורוכשי הספרים הופכת להיות משנית.

בראייה הפילוסופית העמוקה יותר ברוח האקזיסטנציאליזם, כל אדם חייב לבחור את משמעות חייו בעצמו. משורר שבוחר לכתוב שירה מתוך כורח פנימי עמוק, אינו צריך בהכרח שהעמל שלו יהיה "משתלם" במובן הכלכלי או החברתי – עצם הכתיבה והפרסום כבר הופכים להיות חלק ממימוש עצמי. על פי סארטר 'האדם נידון להיות חופשי' הוא אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו[10], בחירותיו מעצבות את משמעות קיומו, והוא האחראי לכך. הוא בוחר את ייעודו, הבחירה לכתוב היא פעולה קיומית בעלת ערך עצמי, והיצירה כפעולה וכתוצר הם הצהרת זהות.

ויקטור פרנקל מייסד הלוגותרפיה[11] מדבר על הצורך האנושי במשמעות ומדגיש שהמשמעות קודמת לתועלת, כאשר הכתיבה היא אמצעי לבטא משמעות פנימית האדם, על פי פרנקל האדם אינו מונע על ידי הנאה אלא על ידי הרצון למצוא משמעות. אלבר קאמי[12] רואה ביצירה ובכתיבה תגובה לאבסורד של הקיום ומצביע על הפער שבין שאיפת האדם למשמעות ובין אדישותו של היקום. ומטעים שדווקא כשהחיים חסרי מובן מוסרי מתאפשר לאדם לברוא משמעות מעשה ידיו – היצירה היא אחד הביטויים הגבוהים לכך. הכתיבה על כן, על פי דרכו, היא מרד קיומי, המשורר כותב מתוך בחירה חופשית ועיקשת לחיות וליצור בעולם חסר ודאות, וגם אם היצירה "לא תועיל" היא עצמה הוכחה לקיומך ולעמידתך האמיצה מול האבסורד, בלשונו "היצירה האמיתית היא מעשה של מרד".

בהיבט הספרותי אני אבקש לשאול האם עצם העובדה שקהל השירה הוא מצומצם אמורה להשפיע על כתיבת המשורר? העמדה המקובלת היא שעל המשורר להיות נאמן לאמת שלו ולא מתוך רצון להתאים את עצמו לקהל הרחב. וירג'יניה וולף אמרה שיצירת ספרות אמיתית חייבת לנבוע מאמת פנימית עמוקה, ולא מתוך רצון לספק 'טעם פופולרי', מה שידוע למעשה שכל משורר הכותב את נפשו והופך את שירו למראה ובבועת עצמו. וולף בספרה 'מכתב למשורר צעיר'[13] מדגישה ששירה גרועה היא תוצאה של שכחת העצמי, הכל מתעוות, לדעתה, אם מאבדים את הראייה של המציאות הפנימית הכנה והעמוקה. יש צורך לשמור על קשר עם האמת הפנימית כדי שהיצירה תהיה אותנטית. במאמרה 'ספרות מודרנית'[14] וולף קוראת לסופרים לכתוב מתוך השראה פנימית ולא בהתאם לציפייה של החברה או המול"ים.

עם זאת, ידוע שחלק מהמשוררים והסופרים לאורך ההיסטוריה כן בחרו לכוון את כתיבתם לקהל מוגדר ואף ראו בכך משימה אתית, חברתית ואפילו פוליטית. גם זו בחירה לגיטימית, אך עדיין חשוב להבחין בין כתיבה שיש לה שליחות חברתית ברורה, לבין כתיבה אישית אותנטית שאינה מונעת מתוך הרצון למצוא חן.

נקודות המבט שהצגתי כאן מתייחסות לשאלה 'על מה אני עמל' לא במובן של תהייה, אכזבה, תחושת חוסר תכלית, איבוד דרך, ספקנות או סתם בירור לשם בירור, אלא דרך נקודות מבט תרבותיות שונות אשר עונות על השאלה מתוך סוג של מבט- על שבוחן ולומד את התופעה. ניתן לראות זאת גם כמו מאן דהוא שמסביר לנו את עצמינו כיוצרים. העיון

בדוברים אלה שבאים משדות דעת שונים מראים כי יצירתו של המשורר בנוסף להיותה תגובה למציאות, היא אקט קיומי, אישי, חברתי, תרבותי ופיוטי שמתקיים כל עוד מתקיימת הדרך.

ומכאן אבקש ואפנה לדבר על הדרך.

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד"[15]

זה המקום שבו אני מבקשת להציג ולהציע את תשובתי האישית שלי שבה כמובן איני מגדירה את פעולתי כ'עמל' אלא כיצירה. הווה אומר בעבור מה או מי (או למה) אני יוצרת? (יצירה היא פעולה, היא עבודה, היא בריאת דבר חדש).

בעבורי, להיות משוררת ואומנית חזותית המילה 'להיות' היא המילה המשמעותית, כשהכוונה היא עצם ההוויה. אני מתארת זאת במילה 'הדרך', ואומרת 'להיות תמיד בדרך על כל ריבוי המשמעויות הנלוות למילה 'דרך'. מבחינתי זה ההמצאות בדרך, ללכת בדרך ולא ליעד כל שהוא. היעד שלי הוא עצם ההמצאות בדרך. היינו, בלב ליבו של תהליך העשייה. חז"ל אמרו ש "השכר לפי הצער" (לפום צערא אגרא)[16], ניטשה ראה את האדם כמי שחייב להיות בתהליך מתמיד. ביצירתו 'כה אמר זרתוסתרא'[17] הוא טוען ואומר שהיצירה היא הגאולה הגדולה מן הסבל, כדי שתהיה יצירה דרושים סבל רב ושינוי ועל היוצר לרצות להיות האם היולדת ולסבול את כאבי הלידה.  וסוקרטס תבע 'דע את עצמך' ולהבנתי הידיעה היא היצירה, זו הפותחת את שעריה אליך אתה.

על פי הבנתי הרגשתי ובעבורי כיוצרת, הדגש אינו התוצר אלא הדרך. היצירה אינה עוד מוצר שנמדד לפי איכות מסחרית או קהל אוהד, היא תיעוד חי של תהליך פנימי, חקירה נפשית, רגשית, אינטלקטואלית או רוחנית. כאשר הדרך היא הקובעת לא ישאל המשורר בעת שהוא עסוק ביצירתו 'מה יחשבו על יצירתי', אלא 'מה קרה לי בזמן שיצרתי' או 'כיצד השתניתי' או 'מה גיליתי על עצמי או על העולם בעת שיצרתי' או 'מה התרחש בעת שעסקתי ביצירה'.

מנגנון היצירה מורכב, רב שכבתי, רב משמעות, רבות נכתב על כך, לא כאן המקום להרחיב בזאת את הדיבור, אך ישנן תובנות רבות כמו גם תיאוריות המסבירות את הלך הרוח הנפשי המיוחד, של התהליך היצירתי, שהוא בפני עצמו מתגמל בזמן אמת, ומייצר את המעגל שאליו רוצים לשוב שוב ושוב.

ההוויה, התופעה של להיות 'בתוך זר היצירה' היא המצב שבו האדם היוצר מרגיש שהוא חי באופן מלא, מושג שנקרא 'זרימה' ('flow'), אותו תבע צ'קסמטמיהאי[18] אשר פיתח את הפסיכולוגיה החיובית ויצירתית. זהו מצב של 'חווית שיא' שבה אדם שקוע כל – כולו בפעילות שהוא מבצע. במצב זה האדם נמצא בתחושת נוכחות מלאה ובה רמת האתגר תואמת את רמת כישוריו. ישנם מאפיינים רבים לתחושה זו – מיקוד טוטלי, אובדן תחושת זמן, שליטה מלאה, היעלמות המודעות העצמית ותחושת סיפוק – אלה המאפיינים שמתאפשרים בשל ההימצאות ב'דרך' כלומר בפעולה וב 'זרימה' הנובעת ממנה.  

במצב מובחן ומוכר זה, היוצר אינו חושב במונחים של 'יעד' או 'מטרה' אלא במונחים של חוויה עמוקה של נוכחות, משמעות ותחושת חיים. כך הופך תהליך היצירה להיות הדרך שבה האדם מתבטא ומגלה את עצמו. לפי גישה ותחושה זו, ספר או תערוכה הם הסימנים והעדות לכך שהייתה דרך. הם ה'עקבות' שנשארו בשטח אחרי שעבר בהם אדם חי ויוצר.

גישה אישית זו לא מתמקדת ב 'ייצור ספרים'[19] או 'הפקת יצירות' כמטרה בפני עצמה. המטרה שלי או הייעוד שלי מתוך הקול הפנימי שלי שהפך להיות הקול הקובע, היא להיות בתוך תהליך מתמיד של יצירה כאשר התוצר הסופי הוא תוצאה משנית של התהליך. הוא העדות או התחנה בדרך, כמו שהוא גם הכלי המאפשר להיות בתוך השיח, באשר הוא. אוסיף ואומר שגם הקשר המילולי מעיד על כך. בעברית, כאמור, המילה יצירה היא גם הפעולה וגם שם עצם, כלומר התוצר. כלומר 'הא בהא תלייא'.

ברוח הדיבר האישי שלי כאן אוסיף ואומר שגישה זו שלי היא גם זו שמעניקה לי חרות אמיתית ומאפשרת לי לבטא עצמי בצורה אותנטית. אם נחזור לקהלת כסוג של סגירת חוליה בשרשרת השיח אפשר לומר שהבעיה היא אינה עצם עשיית הספרים, אלא ההתמקדות בהם כתוצרים סופיים בלבד. אך כל עוד התוצרים הם עדות לדרך אזי הם הופכים להיות חלק מ משמעותי מ 'חיי היצירה' ולא רק עוד ספרים על המדף.

שירו של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס[20] 'הדרך לאיתקה' עוסק במהותה של הדרך, בתהליך עצמו ולא בהגעה אל היעד. בשירו פונה המשורר אל הדובר כאילו היה אודיסאוס היוצא בדרכו לאיתקה – אי הבית, שהוא היעד הסופי, הגאולה או אולי הסיום. אך במקום לשים דגש על ההגעה ליעד קוואפיס אומר "כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא בְּדַרְכְּךָ אֶל אִיתָּקָה / אַחֵל שֶׁתְּהֵא דַּרְכְּךָ אֲרֻכָּה / רַבַּת הַרְפַּתְקָאוֹת, רַבַּת תַּגְלִיוֹת…" ומסיים בדברים אלה "אִיתָּקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ אֶת הַמַּסָּע הַיָּפֶה / אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. / וְאוּלָם אֵין לָהּ עוֹד מָה לְהַעֲנִיק."

ניתן לקרוא שיר זה כמניפסט ארספואטי. איתקה יכולה להיות כמו הספר שעדיין לא נכתב, היצירה הסופית, הגשמת החלום. אבל המשורר אומר: כאשר תגיע לשם, אולי תגלה שאיתקה עצמה אינה המטרה, היא הייתה הסיבה שהתחלת ללכת, היא זו שגרמה לך ליצור. הדרך – היא התהליך היצירתי, החקירה, העמל, הצמיחה – הדרך ארוכה, רבת תגליות והפתעות – והן עצמן עשירות יותר מכל יעד (כפי שמצויין בשיר). כל חוויה בדרך מעצבת אותך. "העמל", אם כן, לא מבוזבז גם אם התוצאה שונה מהצפייה. גם אם כשהגעת אל היעד אתה מגלה שהוא קטן, פשוט ולא מרשים (כפי שאיתקה מתוארת בשיר) איך בכל כל פחיתות. משום שכל מה שנצבר בדרך הוא היצירה האמיתית.

במילים שלנו אפשר לומר, לפחות על פי גישתי, גם אם לא היה קהל רב באירועי ההשקה או הפתיחה, גם אם לא נרכשו ספרים רבים או יצירות אומנות, גם אם לא נכתבו על כך מאמרים, וכדומה. ואם נחזור למילה 'עמל' על פי הקונוטציות שהוזכרו לעיל, אפשר לומר שיש בכך יגיעה, המלווה לעתים בתסכולים, חששות, אכזבות, אך ההליכה בדרך היא הנותנת. שירו זה קוואפיס הפך להיות לסמל בקרב יוצרים, אנשי רוח, מהגרים ומחפשים באומרו שהחיים עצמם הם הדרך, והאדם היוצר במיוחד הוא זה שנוסע ולא זה שמגיע.

נקודה זו מעלה מעצם טבעה שאלה אפיקורסית. אם כן, אם היצירה נעשית למען הדרך – למה להביא אותה לאור, לקהל, לעין הציבור? ומדוע לא למגירה בלבד.

לדעתי ולהבנתי גם כאשר היצירה נובעת מעומק אינטימי, פנימי, ולא לשם תועלת, ואולי אפילו לא מתוך רצון להכרה – היא בכל זאת שייכת למרחב התרבותי. אני מניחה שיוצר אמיתי בעת שהוא מביע את נפשו שלו הוא גם מנסח תודעה שנמצאת גם באחרים, ולא תמיד נאמרת. כאשר יוצר מביא את יצירתו אל קדמת הבמה, תערוכה, ספר הוא נכנס לשיח התרבותי ולשיח חברתי רחב. באופן הזה אנו מעניקים למילים האישיות קול ציבורי, ובדרך זו מחזקים גם קולות דומים של אחרים, כמו גם מציעים שפה חדשה להתבוננות, לרגש ולמחשבה. בדרך זו נוצר מעגל שגם הקהל מקבל סוג של הכרה, ומאפשר לקהל להכיר עצמו דרך היצירה של האומן.

במקרה הזה האומן היוצר הוא הצועד בראש המחנה במובן הרוחני כמי שמרגיש ורואה דברים אולי אפילו קודם זמנם. התוצר המופק, כאמור, הוא העדות לכך שמשהו חשוב התקיים והתרחש. לגישתי, כאשר הדרך טובה, עמוקה ואותנטית

אזי גם התוצר טוב. ככזה הוא הופך להיות חלק ממרקם חברתי תרבותי, שמאפשר צמיחה הדדית של היוצר והקהל. כאן גם נכנס העניין שהוזכר למעלה, הצורך בהכרה. כל זאת לאחר שבעת שהיוצר נמצא ב 'דרך' הוא פועל מתוך הקול האישי שלו ללא מטרה, כאשר חשיפת היצירה, שחרורה, והאפשרות לתת לה להיות חלק ממרקם טקסטואלי רב זמני, רב תחומי, יכול לענות על אותו צורך להכרה שהוזכר.

מאחר וכתיבתי כאן אישית, אני מרשה לעצמי לספר שאני באמצעות פעילותי האמיתית באמת מייצגת מי שנמצאת תמיד בדרך. יצירותיי חיות אתי, הן יכולות להיות מוצגות, ולאחר מכן נגרסות, ומתוך החומרים הגרוסים אני יוצרת יצירה חדשה[21], הן יכולות לעבור תהליכי שריפה "מקודשים" ולאחר מכן אני יוצרת מחדש מתוצרי התיעוד והצילום, הם יכולים להיות שכבבות על שכבות של ציור, בתהליכים של כיסוי וגילוי, רוצה לומר שאני מעידה דרך דרכֵּי העבודה שלי, שמזמנים את עצמם לגופו של עניין, ש 'אין לי חפץ בחפץ'. התוצר לא מקודש. הוא חלק מתהליך, הוא סוף הדרך ולעתים הופך להיות תחילתה של דרך חדשה וחוזר חלילה. כך אפשר לראות למשל ביצירתי 'תחילת נעילה'[22], ביצירה 'כל באישה ער בה'[23], ובעבודות שנקראו 'האש מפצחת תמונות בדממה'[24]. מבחינתי תהליכי היצירה, מחזוריות היצירה גופה, ההשתנות שלה, המופעים השונים שלה, הם תהליך אינסופי כפי שכתבתי בשירי "עֲבוֹדוֹת יְשָׁנוֹת הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵׁנוֹת"[25]. מרלו פונטי[26] מסביר ואומר ש "עבודת הצייר היא חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה"[27] – הווה אומר, ב 'דרך' עסקינן.

לסכום, ארצה להוסיף ולומר שמאחר ובשירה אנו עוסקים, שהשאלה שנזרקה לחלל לדיון בין משוררים, היא שאלה שנשאלת לא אחת על ידי המשוררים בעצמם את עצמם. שאלה זו עומדת בלב ליבה של השירה הארספואטית, ויש ששאלה זו היא בכלל התשתית העמוקה שמניעה את השירה.

שירה ארספואטית היא 'שירה על שירה', המשורר כותב על עצם היותו כותב, על תהליך הכתיבה, על השפה, על התשוקה, על הספק, על השתיקה ועל מקומה של היצירה בחייו. המשורר מתבונן בעצמו כמשורר ומנסח באופן פיוטי את הדילמות שמעסיקות אותו כיוצר.

משוררים רבים כמו דליה רביקוביץ, נתן זך, לאה גולדברג, יהודה עמיחי ואוסיף בצנעה ליד אילנות גבוהים אלה גם אני.  עוסקים ועוסקות בשאלות אלה והופכים את השאלה ליצירה. השאלה הנשאלת לא עולה על מנת לקבל תשובה, עצם הגייתה היא המנוע של הדרך והמבער של היצירה, השאלות 'למי אני כותב' 'האם זה משנה' 'האם מישהו מקשיב' ו 'מהו ערך הכתיבה' הן לא מחסומים בהקשר זה אלא מדרגות. השירה הארספואטית היא הדרך המתועדת, וכשכך היא סוג של תיאור מחשבות ויומן נפש שמסמן איך ומדוע ממשיכים ללכת.

ומאחר וכתבתי את דברי אלה מתוך הגות ומתוך הרהור אישי ותיעוד אישי, בחרתי לסיום להציג שיר אחד ארספואטי משלי, אשר מופיע בספרי 'שירליום – 365 יום סביב המילה' ( 2022)

דַּיי לְמִילַיי

זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם אֲנִי מְפַרְסֶמֶת אֵיזֶה שִׁיר,

זֶה שִׁיר שֶׁנִּכְתָּב לִי מִדֵּי זְמַן אֱמֶת בְּתָדִיר.

זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם בָּאלִי לִכְתֹּב,

זוֹ אוֹת וְעוֹד שֶׁעוֹלָלִי מִן הָאוֹב.

זֶה לֹא שֶׁמִּדֵּי פַּעַם יוֹצֵא לִי בְּמִקְרֶה

שִׁיר שֶׁהוּא רֶה וּצְלִיל שֶׁהוּא מִי – לָה.

אֲנִי פָּשׁוּט מַעְלָה הִרְהוּר כְּגֵּרָה,

וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֵמוּת לְשִׁירָה.

אֲנִי רַק חוֹשֶׁבֶת קַלּוֹת וְנוּגוֹת,

וְהוּא נִבְרַק בִּשְׁלַל נְקֻדּוֹת,

מֵנִיף עַל דִּגְלוֹ כַּנֵּס וַאוֹת

בִּשְׁבִילוֹ זֶה פָּשׁוּט לִהְיוֹת.

בְּרִגְשִׁי הִזְדַּהוּת

עִם מִלּוֹת יוֹצְאֵי הֲגִיגֵי

לֹא אֹמַר לָהֶם מַסְפִּיק וְדַי,

שֶׁלֹּא יֵאָמֵר אֵי פַּעַם

כְּזִכָּרוֹן לְדוֹרוֹת

מֵעֵין מִשְׁפָּט עֵדוּת לְצִטּוּט

דַּי לִי מֵהֵם וְלָהֶם מִמֶּנִּי דַּי

28.5.2024


[1] קהלת יב', יב

[2] גילוי נאות. עד כה פרסמתי עשרה ספרי שירה עיון ואומנות.

[3] https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/shaar-2.htm

[4] אברהם שלונסקי – השיר 'עמל' מתוך הספר 'אברהם שלונסקי – כתבים – שירים כרך ב" ספריית פועלים ( 1971)

[5] בשפה העברית המילה יצירה היא גם פועל וגם תיאור שם עצם. כלומר, פעולת היצירה, והתוצר הסופי.

[6] קוהוט, ה. ( 2007). פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. ( תרגום ועריכה מדעית: צילי זוננס ואלדד אידן). הוצאה לאור תולעת ספרים

[7] ויניקוט, ד.(1995). משחק ומציאות ( תרגום: יוסי מילוא) ( עריכה: רענן קולקה) . הוצאת עם עובד

[8] Bourdieu, P. (1993). The Field of Cultural Production. Columbia University Press.

[9] (גוברין, נ. (1998). בודד במערבו: ברדיצ'בסקי בזכרונם של בני זמנו. פרויקט בן־יהודה.)​

[10] סארטר, ז.פ. (1990) האקזיסטנציליזם הוא הומניזם ( תרגום ועריכה: יעקב גולומב) הוצאת כרמל, ירושלים.

[11] פראנקל, ו.( 1981) האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר. תל – אביב

[12] קאמי, א. (1970). האדם המורד (תרגום: צבי ארד). הוצאת עם עובד, תל – אביב

[13] Woolf, V.(1932). A Letter to a Young Poet. Hogarth Press

[14]https://en.wikipedia.org/wiki/Modern_Fiction_(essay)

[15] הדרך לאיתקה. קונסטנטינוס קוואפיס. תרגום: יורם ברונובסקי

[16] משנה – סדר נזיקין- מסכת אבות – פרק ה' , משנה ג'

[17] ניטשה, פ. (2012). כה אמר זרתוסטרא. (תרגום: דוד פרישמן) הוצאת עם עובד

[18] צ'קסמטמיהאי, מ. (2012). זרימה – הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית. ( תרגום: יונתן בר). הוצאת אפוס.

[19] גילוי נאות. אין זה אומר שאיני מפיקה ספרים. עד כה הוצאתי עשרה ספרים, ואני מניחה שאפיק גם בהמשך.

[20] https://www.mouflon.co.il/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%A7%D7%94

[21]

[22] צדרבוים, נ. (2016). תחילת נעילה – על זכרון ושכחה – יצירת אומנות כטקסט ויזואלי פרשני ורב ממדי. בתוך כתב העת 'שאנן', המכללה האקדמית לחינוך, כרך כ"ב ( 167- 194 ). נדלה בתאריך : 25.4.25 – https://www.shaanan.ac.il/laor/shaanan/

[23] צדרבוים, נ. ( 2024). אוטוארטוגרפיה – 'קול באישה ער בה': על אלימות ואילמות בתהליכי הסמלה'. בתוך כתב העת 'דברים'. כרך 17א' ( עמ' – 227 – 259). נדלה בתאריך: 25.4.25  – https://dvarim.oranim.ac.il/articles/%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a8-%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%9c/

[24] צדרבוים, נ. (2011). האש מפצחת תמונות בדממה. מתוך פסטיבל 'מה שלומי על הגבול' – נדלה בתאריך : 25.4.25 – https://www.youtube.com/watch?v=gSoytZn5e1A

[25] צדרבוים, נ. (2024) . ברגעים של אמת/ מתוך יומן הכזבים שלי. נדלה בתאריך: 25.4.25 – https://www.facebook.com/nuritart/posts/pfbid023V41pVwELrWpM4Fty8aCBHyCSTaQqrUmZtiCr1QDigKXf6RFWTUcUUrUJmszZDeVl

[26] מרלו פונטי, מ. (2004). העין והרוח. ( תרגום: עירן דורפמן). (עריכה מדעית: ד"ר חגי כנען). הוצאת רסלינג.

[27] שם, עמ' 25

[1] (משלי טז כו).

'בין עקירה להודיה – שירה כתפילה'

הספר: צעקת הימים – חגי רטנר

מתוך ארוע ההשקה בקיבוץ שפיים

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

עֲקִירָה

עַל כֻּרְסַת רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם /שׁוֹכֵב אֲנִי פְּרַקְדָּן. / כִּמְנֻסֶּה מִשֶּׁכְּבָר אֲנִי יוֹדֵעַ, / אַף אִם יִתְמַהְמֵהַּ /בּוֹא יָבוֹא הַכְּאֵב הַחַד,/ עֵת יִנְעַץ בִּי כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ / וְעַל פִּי יְעוֹלֵל דְּבַר רְפוּאָתוֹ. / הִנֵּה אֶמֶשׁ/ בַּחֲטָף נָטַל מִמֶּנִּי שְׁתֵּי שִׁנַּיִם קִדְמִיּוֹת. / שְׁתֵּי שִׁנַּי שֶׁמִּנִּי קֶדֶם / צְחוֹרוֹת הָיוּ, / וְאַחַר כָּהוּ לָהֶן וְכָעֵת הָיוּ כְּלֹא הָיוּ. / כְּשִׁנַּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ / כֵּן גּוּפִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּבוֹא יוֹמוֹ / גַּם הוּא אֱלֵי קֶבֶר יְעַקֵּר. / דָּבָר לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי, דָּבָר… / בִּלְתִּי נִשְׁמָתִי. / מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם / שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי / רַבָּה אֱמוּנָתְךָ

לכאורה יש לנו סיפור פשוט, חווייה מוכרת ואפילו לא נעימה – טיפול שיניים –סצינה פרוזאית. חגי, על פי הבנתי וקריאתי הפרשנית הופך אותה למעמד של התגלות קיומית שיש בה מודעות עמוקה לשבריריות הגוף ולעתידו כבן תמותה.

עקירת השניים הופכת להיות משל לגוף כולו, שנידון לעקירה, כלומר למוות. וכך הופכת המילה 'עקירה' להיות רב משמעית, כפעולה קונקרטית שנושאת עמה משמעות סמלית. מכאן ניתן להקיש שלא רק שיניים נעקרות, כך גם זכרונות, עבר, זהות, כמו גם המצב הלכאורה יציב שלנו בעולם.

המשורר, כפי שעולה מתוך שירתו, אינו נבהל ואינו מתקומם הוא 'כמנוסה משכבר' מבקש לומר שכאדם, הכאב, גם כשהוא חד אינו בבחינת הפתעה. עולה מכאן אם כן קבלה מפוכחת של הסבל כחלק ממהלך החיים. "אף אם יתמהמה בוא יבוא" אומר המשורר ונראה כאילו מצפה הוא לביאת המשיח. כבר כאן מרמז לנו על היכולת שלו לראות את הטוב והרע שבחיים כמקשה אחת, או אולי מרמז על כך שאם יתבל את הצפייה לכאב ברגשות תקווה, יעומעם משהו.

עוד אנו מזהים עיון ודיון בפער בין השיניים ש 'צחור היו', 'כהו' ו 'כלא היו'. גם דימויים קונקרטיים אלה יכולים להיקרא מטאפורית  כעבר שזורח ומבטיח, בטרם היה עבר, ולהווה שמוחק. זאת הידיעה שהגוף כולו ייעקר יום אחד, כל זאת מקנה לשיר ממד כמעט תנכי של עמידה מול סופיות.

ולבסוף הפתיח המוכר מתפילת שחרית 'מודה אני שהחזרת בי נשמתי בחמלה' מקבלת כאן תפקיד אחר. דווקא מתוך ההכרה בעקירה ובאין, בוקעת הודיה על עצם קיומה של הנשמה, היא זו שנשארת "דבר לא יישאר ממני דבר, בלתי נשמתי".

ניתן לומר שאולי אין זו תפילה שמקבלת את החיים כמובן מאליו, זו תפילה שנאמרת לאחר ההתמודדות עם הפחד, עם המוות. ניתן לשאול, האם החיבור בין עקירת שיניים לבין עקירת הגוף אלי קבר, ואז תפילה, הוא מחווה אירונית? או שאולי יש כאן ניסיון כן להתמיר כאב גופני לחיפוש רוחני? שהרי בסוף מדובר בנשמה. האם יש כאן עיון ודיון בין חומר לרוח, בין חול וקודש.

מכאן אך טבעי שאדבר על משהו כללי יותר שמאוד מתאים לחגי האיש והמשורר, לספר שמונח לפנינו ואף נגזר מהקטע האחרון של השיר שקראתי זה עתה. שירה כתפילה.

אני אישית כמשוררת מרגישה וחושבת מאז ומתמיד שיש הרבה מן המשותף בין שירה ותפילה. אז בואו נבדוק את זה כאן, יחד.

אצביע על מספר נקודות:

  • הלשון המקודשת: גם שירה וגם תפילה עושות שימוש בלשון שונה מהרגיל. לשון מרוממת, מקודשת, מרוכזת. אין זו לשון יומיומית, היא לשון שנבחרה בקפידה לבטא משהו שהוא מעבר למה שניתן לומר בפשטות. בתפילה, השפה נושאת רגש של כוונה, יראה, בקשה או הודיה בשירה, השפה נושאת תנועה פנימית, דימוי, מוסיקה, חידה, או גילוי

  • קולו של האדם יחיד בתוך ריבוי: גם בתפילה וגם בשירה מדובר בקול אישי מאוד, שמחפש הד, שותפות ותקשורת.
  • התפילה מופנית כלפי האלוהות, אך יש בה גם זעקה פנימית. השירה, גם אם אין לה יעד ברור, נכתבת מתוך דחף פנימי עמוק להיאמר, להישמע, להדהד. התפילה פונה לאל, השירה לא תמיד יודעת למי היא פונה, שתיהן נשענות על כמיהה עמוקה, ועל שיח ייחודי.
  • כוונה ועבודה פנימית:
  • המונח היהודי 'כוונה' מתאים ורלוונטי לשני התחומים. לא די לומר מילים, יש לשהות בהן, לכוון את הלב. משורר או משוררת אמיתיים ניגשים אל הדף כמי שנכנס אל קודש הקודשים.
  • שתיקה ורעד: כמו שתפילה אמיתית עולה לא פעם מתוך שתיקה פנימית, גם שירה אמיתית נולדת מהקשבה, מהדהוד, מהיעדר מילים. כשהמילים 'באות', הן באות עם רעד של אמת – " אלוהים שם מילים בפי"
  • הריטואל והמוסיקה: תפילה מתקיימת בתוך מבנה קבוע, טקסי ועם זאת מאפשרת רגש והתעוררות. שירה גם היא פועלת כמבנה (מקצב, משקל, חזרה ) ומכילה  תוכן נפשי טעון. בשתי צורות כתיבה אלה ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין קביעות ושינוי, ובין אישי וקולקטיבי

משוררים ישראליים רבים נתנו ביטוי לקשר הזה שבין תפילה ושירה, רחל, זלדה, יהודה עמיחי ועוד. אכן, אין צורך להיות 'דתי' כדי לכתוב שירה תפילית.

במובן זה אומר מטעמי ששירה היא המקום שבו גם חילוני יכול להתפלל, מבלי להרגיש שהוא משקר לעצמו. השיר נותן צורה לדבר שאין לו שם – כמו גם התפילה.

עכשיו אני מבקשת לסגור את המעגל ולחזור לחגי, האיש, הכותב והמשורר. אין זה נסתר מעין ואין זה סוד שחגי עשה מעבר חד ומשמעותי מתרבות הקבוץ החילונית, שהייתה פעמים רבות חשדנית כלפי טקס, קודש ומסורת, אל עולם התורה והאמונה. מעבר זה יוצר, לדעתי, אצל משורר כמו חגי תשתית חווייתית עשירה שיש בה מתחים, פרידות וגילויים.

תיאור עובדתי זה, היסטורי משהו מאפשר להתייחס לשיר בעוד מובן. שהרי שיר הוא מטאפורה. הוא מדבר מעל פני השטח על תופעה עובדתית מוכרת וידועה, ונושא על גבו, כדרכה של מטאפורה מסרים אחרים, סמויים. השיר הוא הפשט. ומה שאני אבקש לומר כאן עכשיו יהיה בבחינת הדרש.

השירה במעבר בין הקיבוץ לבית המדרש – העקירה בשיר יכולה להיקרא גם כ'עקירה תרבותית', עקירת זהות ישנה, שיניים קודמות לטובת זהות חדשה, אולי כואבת בתחילה, אך מחוללת עומק. מכאן שיש כאן כאב שאינו רק כאב פיזי של גוף אלא כאב של שינוי, ושל פרידה מעצמך הקודם.

וכך השירה הופכת להיות עוד סוג של תפילה כאמור. בדומה לאדם שחוזר בתשובה מגלה מחדש את השפה היהודית, את נוסחי התפילה, את הלשון העברית של המקרא, של המשנה, של הסידור. חגי, כמשורר, חוזר לאמונה, לשפה עשירה. עשירה במובן שהיא משמשת אותו לכתיבת שירה. כך וכאן שירתו יכולה לשמש גשר בין דיבור פואטי מודרני לבין קולות מסורתיים, ולהיות היא עצמה מעשה של תפילה מחודשת או נוספת.

השירה גם יכולה להיות כמו תפילה של בעל תשובה. ארשה לעצמי לומר, מחשבה שלי שלא כל תפילה היא של צדיק בטוח בעצמו. אני חושבת ומרגישה ואף רואה זאת בכל השער הראשון של ספר שירתו, שמשורר שעבר תהליך של תשובה, נשמעת לעתים כתפילה של אדם שיודע כמה הוא לא יודע. יש בה חיפוש, כנות, חוסר מנוחה, ומתוך כך גם אמת "עומד אני לפניך אלוהי עם כל טומאתי, כל עוונותיי, כל פניות זרות…. אצלול עד מצולות התהום עד יעלה ממך ממני קולי הצלול" ( לשם ייחוד קודשא בריך הוא..)

השיר 'עקירה' נא בין קבלה לבין חרדה, בין גוף חולה לנשמה מושבתת, ומתוך השבר הזה נולדת האפשרות לתודה 'מודה אני לפניך… רבה אמונתך" . זו אינה תפילה של שגרה, זו תפילה של אדם שמצא בה עוגן חדש. 'מודה אני' כחתימה של זהות חדשה. השיר נחתם כאמור, בפסוק מתפילת הבוקר, שהוא סמל מובהק של חיים מאמינים. אך מיקום הפסוק הזה הוא אחרי תיאור של כאב, עקירה והכרה במוות. עובדה זו מחזקת את התחושה שאין אלה מילים אוטומטיות, זוהי אמירה טעונה, חדשה, וכזאת שנרכשת אחרי מאבק.