ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
ספר השירים 'המילה שאני אומרת' של שתי המשוררות דליס ויוכי בן דור – הוא שירה – רקוויאם – בנות, דור שני לשואה. "שיח פואטי משותף" כפי שנכתב על גב הכריכה "שתיהן דור שני לניצולי שואה". הספר מהווה מרחב פואטי אינטימי שבו הזיכרון, הכאב, הילדות והזהות נארגים זה בזה ליצירת שיח פיוטי רב רבדים. כל משוררת מביאה אל הספר את קולה הייחודי, יחד הן יוצרות דיאלוג סמוי ועמוק שמרחיב את גבולות ההבעה על חוויות החיים בצל הטראומה ההורית.
מתוך השונה, שהרי מדובר בשתי משוררות שונות, כל אחת וחותמה הפואטי, חיפשתי את הדומה. וכאשר מצאתי את הדומה ביקשתי גם בו למצוא את השונה ובכך להרחיב את הדעת ואת השיח.
בחרתי שיר שהנושא הבולט בו הוא האם.
להלן השירים – 'בכל מה שחי' – יוכבד בן-דור ; 'הקול של אמא' – דליס
בכל מה שחי/ יוכבד בן-דור
אִמָּא שֶׁלִּי בְּקִרְעֵי רִקְמָה עַל גּוּפָה,
בָּנְתָה גֶּשֶׁר לַעֲבֹר מֵעַל הַמַּחְשָׁבוֹת מֵעַל הַצְּעָקוֹת
לְהֵסִיחַ דַּעְתָּהּ מִסִּימָנֵי הַשְּׁבִירָה
וְלָלֶכֶת אֶתִּי בַּחַרָבַה וּבְכָל מָה שֶׁחַי
מְסַמֶּנֶת צַלֶּקֶת אֶגְרֹף עַל פִּי.
גַּם אֱלֹהִים מְחַפֵּשׂ לִבְרֹא לוֹ קוֹל לְלֹא בָּשָׂר
לְלֹא עֲצָמוֹת זוֹרֵחַ וְכָבָה וּלְבַסּוֹף נִשְׁמָט.
____________________________________________________________
הקול של אמא / דליס
הַקּוֹל שֶׁלָּךְ הָיָה בַּכֹּל
גַּם בְּעֵינַיִךְ שֶׁנִּרְאוּ סְגוּרוֹת
וְרָאִית
וְרָאִיתָ אוֹתָנוּ בַּחֲצַר הַבַּיִת
"יְלָדִים מְשַׂחֲקִים מְבִיאִים שִׂמְחָה"
אָמַרְתְּ
וְרָצִית שִׂמְחָה בַּבַּיִת
כִּי לְאַבָּא אָבְדָה הַמִּשְׁפָּחָה.
_____________________
בשני השירים המשוררת הילדה דאז עוסקת בדמות האם ונכתבת מתוך חווית הדור השני לשואה. אך צורות הביטוי, הזכרון, והפרשנות שונים.
שירה של בן דור שוזר דימויים מופשטים ומטאפוריים. האם מופיע כדמות שברירית אך חזקה, נושאת את פצעי העבר בגופה ובנפשה. השיר נפתח בדימוי עז " אמא שלי בקרעי רקמה על גופה", וממשיך בתיאור האם כבונה גשר מעל למחשבות ולצעקות. היא מנסה להסיח דעתה מהשבר, אך אותותיו נכרים. השיר חותם בתמונה של אל המחפש קול – שבר קיומי המעיד על עומק הפצע. שיר זה מנכיח את העומס הרגשי של הדור השני, את הרצון להבין ולהתקרב, ואת המאבק המתמיד עם מורשת השבר. הדימויים אינם תיאורים יומיומיים, יש להם אופי סמלי עמוק (מסמנת צלקת אגרוף על פי) והשיר כולל התייחסות רוחנית – קיומית לחיפוש האל השותק.
שירה של דליס בוחר בלשון ישירה יותר ונרטיבית. "הקול שלך היה בכל" – כך נפתח השיר, ומכאן נבנית תמונה של אם נוכחת, שרואה שומעת גם בעיניים עצומות. היא מבקשת לשמר שמחה בבית, כמענה לשכול של האב ש"אבדה משפחתו". השיר נוגע בזכרון ילדות ובניסיון ליצור נורמליות בבית חשוך בזיכרונות. האם מתוארת כדמות מייצבת, מלווה, המבקשת להקל את משא הבית באמצעות שמחת הילדים.
בעוד שבן דור מציירת את האם כדמות סימבולית, רבת משמעויות, הנעה בין פצע לקדושה, דליס מתארת אם מעשית, אוהבת שמנסה להחזיק את הבית בחיים. שתי האימהות הן קורבנות של אותה טראומה, אך תגובתן שונה – ואיתן גם עולמן של הבנות.
שתי צורות של כתיבה. שתי משוררות נושאות זכרון של דור שני, שתי נשים, שכותבות על נשים – האם. ואני שואלת מה הסיבה שהן כרכו את כתיבתן זו בזו, יחד ובנפרד. תחת כריכה אחת שתי משוררות שונות, הנושאות סיפור דומה וחוות אותו באופן שנה. ואני שואלת, איזו אמירה מסתתרת מעצם החיבור וההחלטה להופיע בספר אחד. זו שאלה שאני שואלת את עצמי כמי שמנסה לבחון את הדברים מתחת לפני השטח, ובעצם לחפש לשאלה זו צידוק.
וכשמחפשים, מוצאים. לאמור, העובדה שהם יחד כאן כבר אומרת מתוך עצמה שיש לכך סיבה, וייתכן שהסיבות שאני אמצא הן לאו דווקא הסיבות שהיו של היוצרות, וזה מה שמעניין ביצירה משהי יוצאת לאור העולם. המרחב הפרשני, שהוא מרחב השיח, פתוח ובעידן שכולנו מכירים את האמירה 'מות המחבר', הקורא הפרשן חופשי להניח הנחותיו. מכאן, מצאתי שהעובדה ששתיהן כורכות את הגיגיהן וזיכרונותיהן בספר אחד מעלה רבדים חשובים:
המגוון וריבוי הקולות – החוויה של להיות דור שני משותפת לשתיכן, אבל דרכי ההתמודדות והסגנון הפואטי שונה. השילוב ביניכם מלמד על המורכבות והגיוון בתוך הדור השני לשואה.
שיח ודיאלוג סמוי – למרות שהשירים כתובים ב'שערים נפרדים', עצם הימצאותם יחד בספר אחד יוצרים דיאלוג. הקורא יכול למצוא הדים, וניגודים, להבין את הרוח המשותפת מחד, ובו בזמן את הייחודיות של כל קול. כך נוצר שיח פואטי שמדבר בדרך הפיוטית של זכרון וזהות, ילדות ועוד.
הדגשת החוויה הטרנס דורית – עצם העובדה שיש כאן אוסף אמירות של שתי נשים שונות, כשאנו רגע שומעים את הקול הזה, ורגע את הקול האחר מעמיק את החוויה ומסמל את העובדה שיש כאן חוויה של דור שלם, הרבה קולות. פוליפוניה של כאב ועיבוד הטראומה.
פורום לשיתוף ולריפוי – האמירה המשותפת, והעיסוק באותו נושא בדרכים שונות, אופני ביטוי שונים מייצר תחושה של סולידריות בין המשוררות, ומייצר פורום לקוראים אחרים המשתייכים לדור השני או מתעניינים אחרים שמבקשים דרך לעבד חוויות.
העובדה ששתי המשוררות משלבות את שירתן באותו ספר, תוך חלוקה ל 'שערים' נפרדים, מעצימה את המתח ואת ההרמוניה בין הקולות. אין כאן עניין סתמי של איגוד השירים יחד, אלא מעשה עריכה שיש בו אמירה: החוויה הדורית של בני הדור השני לשואה אינה אחידה, אך הדיאלוג הפנימי בין זיכרונות, קולות ופרשנויות הוא חיוני.
דרך שתי האימהות – זו הנושאת את השבר וזו המנסה להגן מפניו- אנו פוגשים את הפנים הרבות של הדור השני. כל אחת מהמשוררות מוסיפה נדבך שונה, אישי ומורכב, למאגר הכולל. הקריאה בהן יחד, מאפשרת לנו לזהות את הפצע המשותף וגם את האפשרות השנוה לכל אחת לעבור דרכו
הספר מהדהד את שאלת הזהות, מעבד זיכרון כואב באמצעים פיוטיים, ומציע מקום לריפוי. הוא מבקש לתת קול – פי שמעיד שמו – למי שגדלו בצילו של אסון שלא דובר דיו. השירה כאן פועלת כביטוי רגשי וככלי של עדות, של הבנה ושל חיבור בין הדורות ובין הקולות השונים.
החיבור בין הקולות השונים – מייצר אמירה חזקה ומרובת פנים. מאירה את ההיבטים השונים, ועל כך אני אומרת ומחברת בין שתי הכותרות של השירים ' הקול של אמא, בכל מה שחי'. ואני טוענת שאתן המשוררות – הבאתם את קולכן הפיוטי, האישי, הרגשי, קולן של נשים משוררות אמהות בפני עצמיכם מבקשת לשאת את קולכן אתכן בכל מה שחי.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 