נשות המגילה הן שתיים ושתי ואסתר, שתיהן יוצאות מן ההסתר.
נורית שואלת לגבי סוד המגילה, מה נגנז ומה הרז?
ומשחקי המלים, והלשון נופל על לשון, רב אצל הכותבת, שהיא בקיאה בכל רזי המלים, המשחקים שהם שעשוע מיוחד ל ולקוראים.,
ושתי, המלכה מסרבת להופיע כמצות בעלה אחשוורוש, ופה אביא את הנימוק לסירובה מפרשנותו של אברבנאל הגורס, שוושתי היא זו השייכת לזרע המלוכה, ואילו אחשורוש, שבהמשך מכנה אותו הכותבת נחשורוש, הוא זכה בכתר, רק בזכות נישואיו למלכה וושתי. ולכן וושתי, הרואה עצמה מלכה מתוקף ייחוסה המשפחתי, לא ממהרת, ואפילו מסרבת ומזלזלת בפקודת בעלה.
לכן, פניה של וושתי בהסתר, וגם, כשבעלה כועס, היא לא תציג עצמה לראווה, בוודאי לא יפי גופה.
על פי הכותבת, היא מוכנה לוותר על הכס, אך לא על כבודה.-שומרת עקרונות ועל ייחוסה (תוספת שלי).
נורית מעלה אפשרות נוספת שוושתי, שאינה יראה את המלך אלא את העינא בישא.
טבע המגילה להתל, וכך גם להתגלגל, מה גלוי בה, מה סמוי, כשהיא חופנת רז וצופנת סוד ומכאן להמן-תככן זממן, דמות שטן-מ, לקקן זרע עמלק, יודע להתלקק למלך חסר מרפא. בעזרת היועץ המהימן והמיומן, מגלה את אסתר החסודה, מוצנעת תחת הינומה (אולי רמז לאיסתר-אלת הפריון).
כך ההסתר ממשיך, שהרי אסתר מסתירה, שומרת זהות מוצאה. וגם הקשר לדודה מרדכי נשמר בהסתר(רמז לצפנת פענח-הא הוא יוסף). דברים הולכים ומתערבלים, מתבלבלים, (ובמאמר מוסגר ,אין הבדל בין להרוג מלך בגילופין, לבין לחסל עם לחלוטין). אט אט נחשף המרד, ביגתן ותרש, המן רב אמן, תחבולן, ומרדכי על דרך הסתר, מנצל מעמדו הרם, לבשר בחלד-על מעמדו האחד בלבד –של האלוהים.
ביום מן הימים, יתגלה מתוך ההסתר אוזן המן, הטעים והפריך אותו אנו אוכלים, לזכר ההסתר ההוא.
יש פה מתכנן-הדוד מרדכי, אסתר בהסתר מכניסה להילוך ראשון אט אט היא עוברת , עדין בהסתר, ומכניס להילוך שני, כמו במכונית מהירה, היא מניעה הילוך שלישי, ודואגת לספר למלך מי האיש הזומם רעה לעמה. מרדכי מן ההסתר מתפרסם ברחבי שושן הבירה , מוליך אלי שאול, את המן הרשע
ספר יצירתי, מלא בחכמה, נקרא בהנאה רבה, עם חיוך על השפתיים, והלשון היושבת לה בין המשפתיים, ומגייסת לה מלים חורזות, תענוג גם לעיניים. ולצלילי האוזניים.
(המאמר מופיע בתוך הספר 'הנשים הסמויות – מאין' , של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים)
הכותרת הזהה של התערוכה והספר "הנשים הסמויות מאין" מייצגת מהלך רב-ממדי של הנכחת קול. הספר והתערוכה פועלים ככוחות המשלימים זה את זה – האחד באמצעות המילה הכתובה, והשני באמצעות הדימוי החזותי.
העבודות החזותיות המוצגות בתערוכה וקטעי המלל הפרוזה פואטיים המוטבעים בספר מנהלים דיאלוג מתמשך רב ממדי ועל זמני על זהות, זיכרון קול ונראות. הדימויים אשר מופיעים לכאורה כדיוקן אישי מהווים בו בזמן גם מרחב מטאפורי לקולות נשיים רבים – קולות שאולי שתקו מרצון, או הושתקו, הודרו או נותרו מודחקים. מול הרבדים השונים של הטקסטים ניתן לזהות בתערוכה יצירות עשויות בשכבות : חומרי גלם מחוספסים, חוטים שנקשרים ונפרמים, מבנים ארוגים, קווי מתאר שנטווים ומשתנים אשר משקפים את המורכבות בבנייה ובפירוק של זהות.
כמו כתם צבע מים שטבעו להתפשט כך הנשים המופיעות בספר ובתערוכה מתפשטות, משתנות, נחבאות, נטמעות בשכבות שקופות של זיכרון וזהות. הן נעות בין חשיפה להיעלמות, בין נוכחות להימחקות, מותירות אחריהן עקבות דהויים או נועזים, אלה תלויים באופן שבו הן מתקבעות על פני הבד בצורה ובחומר, על פני הדף במילה ובאומר "כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עָצְמוֹ עַל דַּף לְבֵן מְחֻסְפָּס. הוּא לֹא יָדַע וְגַם אַתְּ מָתַי הוּא נֶעֱצַר, וְנִתְפַּס, מָתַי זֶה נִגְמָר. יוֹצֵא לֶחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לַהִתְהַווֹת."
התכנים המילוליים שעולים מן הטקסט הספרותי מתכתבים עם התכנים החזותיים המופיעים ביצירות המוצגות בתערוכה –דיוקנאות מרובדים בטכניקה מעורבת ובשילוב חומרים, חוטים נתפרים מחברים ומנתקים, שכבות צבע במשיכות מכחול אקספרסיביות כל אלה הופכים להיות טביעת יד וחומר חזותיים שמתפשטים על פני מצע הציור אשר ומותירות עקבות של נוכחות נשית קיימת, או נעלמת, מגלה או מסתירה "שׁוּב אַתְּ חוֹתֶכֶת, אָמַר הַדְּיוֹקָן אוֹ הַצִּיּוּר אוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא נִקְרָא(ע). שׁוּב אַתְּ יוֹצֶרֶת, אַחַר כָּךְ דּוֹקֶרֶת, לִפְעָמִים בְּחוּט, וְשׁוֹזֶרֶת, לִפְעָמִים בַּסַּכִּין שֶׁמְפַלָחַת אֶת צוּרוֹתַי בְּסֵדֶר מוֹפְתִּי. " בדומה למילים אלה המייצגים את השיח בין היוצרת והנוצר, כך גם הדיוקנאות בתערוכה נוצרו מתוך פירוק והרכבה, מתוך קריעה וחיבור מחדש. היד המניחה צבע, המושכת קו, התופרת בחוט, הקושרת, משחררת – כל אלו הופכים את הדיוקן לזירת פעולה שבה הצורה נאבקת להיוולד, להיחשף, ואולי גם להימחק "כָּךְ נוֹלְדָה יְצִירָה בָּהּ שָׂפוֹת הִתְעַרְבְּבוּ זוֹ בְּזוֹ, הַנִּרְאֶה וְהַנִּכְתָּב, הַנְּחֶזֵה וְהַנִּשְׁמָע, הַקּוֹל, הַמִּלָּה וְהַצּוּרָה."
הדימויים בתערוכה מהדהדים למילים, וגם להיפך. כל אחד מיצירות אלה, הכתובות או החזותיות נוצרו בזמנים שנים, בהקשרים שונים, ולאורך זמן. אך כולם מציגים בדרכים שונות ומגוונות את שכבות הנפש, את ריבוי הקולות, את מה שנאמר מתוך מה שנשתק ולהיפך. מילים שבספר כמו מילים שפלשו אל היצירות, דיוקנאות על הקיר כמו אלה שפלשו אל בין דפי הספר מבטאים מסע ומתארים מסע חקרני של אישה, של נשים והשמעת קול גם כשהוא נחבא או נעלם. הצבעים מושכים קו, מוחקים אותו, משאירים סימן, והופכות את הסמוי לגלוי, אך בעוד אלה הן אמירות מטאפוריות גם הגלוי נוצר עמו סוד. "גַּם מִלִּים שֶׁלֹּא נִרְאוֹת, נִמְצָאוֹת עָמֹק בִּפְנִים, וְאִם לֹא עַל הַפָּנִים, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁעַל כָּל פָּנִים…"
הספר והתערוכה הם חלק מאותו מסע יצירתי, בו המילה הכתובה והדימוי הוויזואלי שואלים שאלות דומות: כיצד נבנית זהות? כיצד ניתן לתת מקום למי שנותרה שקופה? מהו הדיוקן שמספר את סיפורו כיחיד ואת סיפורן של נשים רבות? שניהם מספרים בשפות דומות ושונות המעורבות זה בזה איפה הן הנשים הסמויות מעין, ומה יש להן לומר, ואיך זה נאמר.
התערוכה מוצגת במקביל להשקת הספר, ובספר מופיעים כמה צילומים מתוך התערוכה. חיבור זה מאפשר מבט כפול – העין הקוראת, העין המתבוננת מתוך הבנה ששני האפיקים אלה שזורים זה בזה.
"קוֹלוֹת סְמוּיִים, דְּיוּקְנָאוֹת גְּלוּיִים" – תמונות בתערוכה
התערוכה מציגה גוף עבודות, שבו פורטרטים נשיים הופכים להיות זירת פעולה ובה מתרחשת חקירה אינטנסיבית של זהות, זיכרון, קיימות ושייכות. בעבודות אלו, הקו והצבע חוברים לטקסטים, חוטים, קרעים, ושכבות חומריות, שחושפים מרחב שבו הזהות אינה סטטית, וחד משמעית, היא תהליך מתמשך של היווצרות, מחיקה, ושיבה. עבודות אלה מציעות מבט כפול: פן אחד מציג אולי סיפור אישי ואינטימי של דמות, פן אחר הופך להיות זירה קולקטיבית להיסטוריה נשית, לזיכרון ולחיפוש אחר מקום בתוך הזמן, אלה הן נשים פרטיות ואוניברסליות כאחד, המתארות מצד אחד רגע אחד וזכרון, ומצד נוסף, אוסף רגעים, זמן ועולם.
דיוקן – בין קרע לתפירה
שם היצירה: דיוקן על כן – שבר ותיקון .
דמות דיוקן נשקפת מתוך מסגרת עגולה, שמעניק לה נוכחות פולחנית, כמו מסכה טקסית. הדיוקן חצוי בתפרים אדומים אשר מדמים מצבים של שבר ותיקון. פעולת התפירה ומופעה החזותי יכול להיקרא כמטאפורה לתהליך של זהות נבנית, אין זו זהות חד משמעית מוחלטת אלה מבנה שעובר תיקון מתמיד. מבט השקט, מלא עוצמה ועצב, אשר מזכיר את קולן של הנשים הסמויות מאין – נוכחות בו-זמנית סמויה ודוברת. היצירה ניצבת על רגליים, מתקיימת כאובייקט תלת-ממדי בחלל, משקפת ומשתקפת, כמו חודרת לשכבות הנפש והזמן. זהו ציור דיוקן של אישה אך גם ישות עצמאית, מורכבת משברי זהות וזיכרון, ונוכחות – כמו דיוקן המכריז 'אני עומד על הרגליים'.
האובייקט מורכב מחומרים שונים ומנוגדים , אשר לכאורה לא נועדו לשכון יחדיו. עץ ומסמרים, חוטים ,צבע וכן ציור. כן הציור מתפקד כ 'חפץ מן המוכן' ((readymade ששומר על ערכיו הקודמים ומתחבר ליצירה החדשה. בקצה החישוק ניתן לראות תפרים המתפקדים כמסגרת, כתפרי איחוי וכתחום מגביל, מטאפורה שמדברת על מסגרת חיצונית שכמו כובלת את הדמות. המבנה המעגלי מהדהד מראה, מעורר שאלות על דימוי עצמי, זהות וזיכרון, כמו לחישה לראי: "אמור נא לי…".
חוטים האדומים נמשכים מטה יוצרים תחושה של זרימה ופרימה, כמו דם סמלי, חוטי חיים, חוט השני, או 'חוט אריאדנה' המוביל דרך המבוך. נראה שעבודה זו מדברת על הגבול הדק שבין פצע לתיקון, טראומה וריפוי, עבר והווה, בין חדש לישן, ובניסיון לאחות קרעים ולשמר את הזיכרון.
שכבות של גילוי והסתרה
שם: דיוקן בתנועה – פנים בשכבות
יצירה זו בנויה כמגילה או כספר פתוח, שבו כל דף נושא דיוקן אחר. אופי עיצוב היצירה מזמין את הצופה להיות שותף בהתהוות ובהתגלות של הדמויות. הוא מוזמן לדפדף, לחשוף ולהסתיר, ובכך הוא יוצר לעצמו נרטיב משתנה, כמו זהות שמתהווה ומתפרקת ללא הרף. תהליך זה של דפדוף מדמה את פעולת הקריאה כשהפעם היא מבוצעת ביצירה החזותית ומהווה מטאפורה לקריאת הזהות הנשית כמרחב של שכבות וזיכרון.
זוהי יצירה אינטראקטיבית, מתקיימת בתנועה, משתנה בכל רגע ומייצרת מצבים שונים של גילוי. פעולת הדפדוף יוצרת חוויה של חקירה, מעין מסע פנימי שבו חלקים מסוימים צפים ואחרים נותרים סמויים בדומה למנגנון הזיכרון. בכל שכבה בעבודה מופיע דיוקן אחר: וריאציות של אותה דמות, או אולי דיאלוג בין נשים שונות. צבעים אינטנסיביים, רישום אקספרסיבי, ושימוש בטקסטים ובתפרים, כל אלה מוסיפים ממד אישי טעון ברגש. תהליך זה מהדהד למילים מתוך הספר: "כֶּתֶם צֶבַע מַיִם יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ לְחַפֵּשׂ עָצְמוֹ עַל דַּף לְבָן מְחֻסְפָּס… יוֹצֵא לֶחָפְשִׁי לִהְיוֹת, לִטְעוֹת, לַהִתְהַווֹת." זהות דינמית, נעה בין שכבות של גילוי ומחיקה, ומתפתחת כל הזמן. דינמיות זו יכולה להיקרא כמטאפורה למצבים של תנועה ומנוחה, גילוי וכיסוי, חשיפה והסתר, ואפילו מצבי משובה של הצצות.
העבודה תלויה ומעוצבת על מבנה דמוי סולם שיכול לסמל התקדמות והתפתחות, או סוג של מסע אל תוך העצמי המלווה בגילוי הדרגתי. התפרים הישרים שנתפרו במכונת תפירה על גבי הציור מנוגדים לרישום החופשי והאקספרסיבי ובכך הם יוצרים מתח בין חופש למבנה, בין כאוס לשליטה, אסור ומותר, נכון או לא נכון. פעולה זו שאינה מקובלת מעוררת שאלות. האם התפרים הם הגבלה או דווקא כלי המאפשר סדר בתוך המרחב הפרוע של הזהות? האם פעולה זו מתארת פצע או איחוי?
טכניקת הציור משלבת בין שימוש בשאריות צבע, שארית הפלטה במשיכות ספונטניות ועיבוד סופי באמצעות גירים. פעולה זו מדמה מצב של הענקת חיים חדשים למה שנשאר מאחור. מנקודת מבט חומרית זוהי טכניקה שמשלבת מקריות עם כוונה; מבחינה רעיונית, ניתן לראות זאת כניסיון לבנות זהות מתוך חומרים שנדחקו לשוליים, לשמר זיכרון שהיה עלול להיעלם, ליצור שכבות בין הישן לחדש, ולהפוך לקיים ונמצא את מה שיכול היה להיעלם.
בהקשר של 'הנשים הסמויות מאין', ניתן לקרוא את העבודה כהדהוד לסיפורן – נשים שחוו הכחשה והיעלמות, זוכות להנכחה מחודשת. נשים מזמינות בקולן החזותי והמילולי המטאפורי לבוא, להציץ ולדפדף בסיפור חייהן. הספר והתערוכה משיבים אותן לזירה כעדות היסטורית וכתהליך מתמשך של גילוי, זכירה והגדרה עצמית.
חוטים קשרים, וגבולות גוף
שם: דיוקן ע. בין כתמים לקש(י)רים
הדיוקן משולב עם חומרים – חוטים, קשרים, פקעות ואבנים, צבע, חומר וכתב ( קטעים מתוך שירה), אלה יוצרים מתח בין מבנה לכליאה, בין פגיעות לחוסן, בין חופש לגבולות, מסגרות ופריצתן, כתב וצורה, מילה וצבע.
דימוי הפנים, משורטטות במשיחות עזות, מביעות מאבק – זהות שמתפרקת ונבנית מחדש. עיניים כלואות בין חוטים מתוחים, כמו מנסות להביט מעבר למחסום, ייתכן שאל מה שמעבר לגבולות שהוצבו בפניהן. החוטים האדומים, יכולים לסמל כאב וזיכרון, אך אלה גם מחברים בין האלמנטים, יוצרים רשת של קשרים שמסמלים חיים ותנועה – ריגשית ומחשבתית. הם יכולים להיות סורג מגביל או מארג מחבק – מהדקים ושומרים, אך גם כולאים ומונעים תנועה. דואליות שמדברת על מצבים שונים בחיים. בהדהוד לספר ניתן לראות זאת כמו הנשים המדברות, או השותקות, המסתירות והמגלות, או מצבים נוגדים בזמנים שונים, דרך קולות שונים, או באותו קול עצמו. סבך החוטים, סבך המילים, קשר והתרתו, או מצבים כאוטיים שהופכים להיות סדורים ואסתטיים.
כמו הנשים שבספר, היצירה שואלת: האם הדמות נאבקת להשתחרר מהכבלים החברתיים והתודעתיים, או שהיא בעיצומו של תהליך של בנייה מחודשת? הדימוי אינו נשאר בתוך המסגרת – הוא פורץ ממנה, הופך מאובייקט דו-ממדי למבנה תלת-ממדי, כמו קול חבוי שמבקש לפרוץ אל מחוץ לגבולות שהוקצו לו.
פקעות קטנות תלויות בתחתית היצירה, כמו קפסולות זיכרון, אלה מזכירות עבודות רקמה מסורתיות – שימור של עבר נשי טמון בתוך החומר. בתוכן אבנים שיכולות להיות משא כבד, מטען של זיכרונות שאי אפשר למחוק או משקלות לאיזון. כך נרקם דיאלוג בין כבלים לכוחות השחרור, בין היסטוריה לאפשרות של שינוי. "כָּךְ נוֹלְדָה יְצִירָה בָּהּ שָׂפוֹת הִתְעַרְבְּבוּ זוֹ בְּזוֹ, הַנִּרְאֶה וְהַנִּכְתָּב, הַנְּחֶזֵה וְהַנִּשְׁמָע, הַקּוֹל, הַמִּלָּה וְהַצּוּרָה."
החוטים קושרים בין עבר להווה, בין חומר לרוח, בין דימוי למילה, מדגישים שהזהות אינה קבועה אלא מרחב מתפתח של צמתים, חיבורים והדהודים.
המבט הישיר והחודר
שם: דיוקן ע. בנקודות אחיזה
דמות מביטה קדימה בעוצמה, ובו בזמן מקרינה שבריריות. פנים מאורכות, קמטים והבעת הפנים שמשדרת ניסיון חיים, כאב וחוסן פנימי. זהו דיוקן עצמי כשם שהוא גם ייצוג קולקטיבי של נשים, של זיכרון ושל עדות. מסגרת לבנה מחוספסת, חלון ישן מקיפה את הדמות ונתפסת כמי שנאבקת להכיל את הדמות, ובו בזמן נטמעת בה, והופכת לחלק ממנה. כמסגרת של חלון, ובתור 'רדי מייד' היא מביאה עמה את משמעות תפקידו של החלון ליצירה, לאמור 'החלון הוא האדם עצמו'. חוטים צהובים [1]מתוחים סביב העבודה ויוצרים תחושה של אחיזה וכבילה גם יחד- כניסיון להחזיק את הדמות במקום, או אולי לשחרר אותה. נראית כאילו מוקפת, סגורה וחסומה ובו בזמן פתוחה, חלויה, חשופה כזאת שמתבוננת אל ועל, כזו שמאפשרת שיתבוננו בה – כמוה כמו ה'נשים הסמויות מאין'.
העבודה מוקפת בקטעי טקסט קרועים, כאלה שהוצעו מהקשרם וקיבלו כאן הקשר חדש. הם מופים בתפקיד כפוול כצורה וכתוכן. השימוש בטקסט מעניק ליצירה אופי של מסמך חי, זיכרון שמבקש להישמע, אולי עדות לדברים שנמחקו או נותרו בלתי מסופרים. לומר ציור זה סיפור, סיפור חיים זה ציור, וכל אלה הם קול שראוי שיישמע, באומר ובחומר.
קרעים, שכבות ומיתרים משולבים ביצירה, יחד הם יוצרים דיאלוג ומתח בין מצבים מנוגדים – בין חשיפה להסתתרות, בין חומר לרוח, בין עבר להווה, סגור ופתוח, קשה ורך. חוטים מתוחים ושזורים מיצרים תנועה ומרקם חזותי אסתטי שמדבר על מלאכת נשים, כמו שגם התפירה היא – רמז לאיחוי, תיקון וריפוי. גם כאן עולה שאלת קיומן של נשים שהיו ואינן, שקולן נבלע או הושתק, שנעלמו מן העין—ואנו נשאל: מאין?
העבודה מדברת בשפת השכבות של חומר, זיכרון וזהות נשית. חושפת את המאבק המתמיד בין שליטה לאובדן שליטה, בין פירוק לבנייה, בין מה שנראה למה שמוסתר. היא מעלה שאלות על המבט הישיר מול המחיקה, על הצורך לתת צורה ולמצוא קול בתוך מסגרות החיים, ההיסטוריה והגוף.
ביצירה משובצים קטעי משפטים שנאספו מתוך כותרות עיתונים, אלה הוצאו מהקשרם, לאחר מכן נבחרו בקפידה וצורפו ליצירה כשהם מתפקדים כצורה וכתוכן. בתום תהליך היצירה משפטים אלה נדלו מחדשמתוך היצירה ושימשו כחומר גלם מילולי ליצירת שיר. שיר שנולד מתוך הציור[2].
שיר זה נולד מתוך איסוף המילים מהעבודה החזותית ונראה שעל אף האקראיות הוא משקף את מהותה – תהליך של ליקוט, חיבור ופירוק, אשר מדמה ניסיון לתפור מחדש זהות מתוך קרעים. האופן שבו המילים נאספו באקראיות רק מחדד את הדיוק שבחיבורים שנוצרו, כמו הדמות הניבטת מתוך היצירה מרובדת, מחולקת, נפרמת ונאספת מחדש. הקשר שהתגלה ונחשף, בין מילים שהיו לכאורה אקראיות וספונטניות, ובין היצירה המוגמרת מתאר שיח טקסטואלי תת הכרתי המודע לעצמו מתוך עצמו.
"זמן אמת, זמן אמת בשבוע הקשה"- כמו הדמות המביטה קדימה מתוך שכבות של צבע, חומר וזמן, נוכחת אך גם שברירית. המסגרת השבורה שמנסה להכיל את הדמות מקבילה לדימוי החוזר של הדלת הפתוחה והסגורה, למתח שבין חשיפה להסתרה, בין שמירה למחיקה "היום היה פתוח ואני סגרתי את הדלת". הדמות, כמו המילים, נמצאת במסע בין זיכרון לתקווה, בין "הבטחה לאכזבה", כמו תהליך של חיפוש פנימי שבו חלקים מסוימים צפים ואחרים נבלעים.
החוטים הצהובים, המתוחים כמו קווי תפר, מזכירים את המשפט "להרטיב את העצמות היבשות". הם כמו קווי חיים המחזיקים את הדמות, אך גם מסמנים כבלים מגבילים, כמו ניסיון לאחוז במה שחומק. המילים שנבחרו באקראיות מתוך העבודה מהדהדות את המתח בין שליטה לאי-שליטה, בין מה שנראה למה שנותר נסתר – תמה שחוזרת גם באופן שבו היצירה עצמה נבנתה, בין שכבות צבע לטקסטים חבויים.
"לשמוע את הקול האחר" – כמו המילים הקרועות ששובצו בתוך היצירה החזותית, קול שמנסה לפרוץ מעבר למסגרת, מעבר למחיקה, מבקש להישמע. כמו הנשים הסמויות מאין, כמו הזיכרון שמבקש להתקיים גם כשהוא נדחק לשוליים. השיר, שנאסף מתוך היצירה, הופך להיות קול בפני עצמו, עדות חיה לזמן אמת, לדמות שמבקשת להופיע מתוך שכבות של חומר, מילה וזמן.
העבודה והשיר משלימים זה את זה – שניהם תהליכיים, שניהם נולדים מתוך חיבור של שברים, ושניהם מנסחים מחדש דיאלוג בין חומר ורוח, בין תמונה ומילה, בין הזיכרון הפרטי לקול הקולקטיבי.
סיכום: מסע של פירוק, בנייה וחיפוש
התערוכה, 'הנשים הסמויות מאין' היא חקירה עמוקה של נראות ושל זהות נשית. העבודות בה חושפות את המתחים שבין חשיפה להסתרה, בין זהות גמישה לגבולות ברורים, בין מבנה חומרי לרוח משתנה. כמו המילים הנכתבות בשולי הדיוקנאות, כמו החוטים הקושרים ומשחררים, כך גם הדמויות עצמן הן אינן קבועות, הן נעות, בין שכבות, בין פרגמנטים, בין חומר לרוח. במובן זה התערוכה אשר מציגה באופן ברור וגלוי דיוקנאות נשיים מדגימה בו בזמן פעולה מתמשכת של שימור, שינוי, והנכחה מחודשת של מה שאולי היה סמוי, אך כעט דורש לראותו מחדש, ובכך הופכת את כל האירוע – הספר והתערוכה, המילים והצורה – לקולות נראים.
ד"ר בינת לאה בת-חיים – אוצרת וחוקרת תרבות
[1] השלב הזה של שזירת החוטים ביצירה נוצר בשנת 2024, השנה שעשרות ישראלים נשבו ונחטפו לעזה, זמן מלחמה. הסרט הצהוב היה הסמל למאבק להשבת החטופים.
[2] המילים המובלטות הם המילים שנלקחו כטקסטים שלמים מתוך היצירה, המילים האחרות חוברו כמילות קישור לצורך יצירת השיר.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 