ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
(הרשימה פורסמה ב'קול ההמון' – ועברה לכאן ערב סגירתו)
כֹּל שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ זֶה מַיִם, רַק מַיִם. אַחַר כָּךְ הוּא כְּבָר מִתְנַהֵל.
אֲבָל, אֲנִי יְכוֹלָה לִקְבֹּעַ אֶת הַכַּמּוּת וְאֶת הַכִּוּוּן. זֶה כָּל שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה כְּשֶׁכֶּתֶם צֶבַע אַקְוָרֵל עוֹמֵד לִטְבֹּעַ. הוּא כְּבָר יַעֲשֶׂה בַּשְּׁלוּלִית שֶׁקִּבֵּל מַתָּנָה, כִּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
כְּמוֹ בְּחַיִּים…
כֵּן לָמַדְתִּי מִמַּר אַקְוָרֵל – תְּנוּ לוֹ אֶצְבַּע, יָד, עֶצֶם מַשֶּׁהוּ, אַחַר כָּךְ עִזְבוּ אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ הַצִּבְעוֹנִית וּתְנוּ לוֹ לִהְיוֹת. אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ – תְּקַבְּלוּ הַפְתָּעוֹת (זֶה אִם אַתֶּם אוֹהֲבִים הַפְתָּעוֹת. וַאֲנִי, לָכֶם אֲגַלֶּה בְּסוֹד, אוֹהֶבֶת מְּאֹד וְגַם יוֹדַעַת אוֹתָן לִרְאוֹת).
מָה עוֹד לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ, מִכֶּתֶם קַל וְאוּלַי גַּם דַּל. שֶׁמְּעַט זֶה הַרְבֵּה, וְהוּא יָכֹל לִהְיוֹת הָמוֹן. תְּנִי לוֹ לָנוּחַ, עִזְבִי אוֹתוֹ, לְכִי לְמָקוֹם אַחֵר, וּתְנִי לוֹ לְהִתְהַווֹת, אַל תִּתְעָרְבִי, יֵשׁ לוֹ חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ, גַּם הוּא לוֹמֵד, תּוֹךְ כְּדֵי שְׂחִיָּה, תּוֹךְ כְּדֵי הַחַיִּים הַמִּתְהַוִּים, הוּא לוֹמֵד אוֹתָם בְּקַוִּים וּכְתָמִים, וְקוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ מָקוֹם.
כְּמוֹ בַּחַיִּים……
כְּשֶׁנִּגְמָרִים לוֹ הַמַּיִם, כְּשֶׁהַכֹּל מִתְיַבֵּשׁ, אוֹ אָז הוּא מִתְמַמֵּשׁ וְחוֹתֵם אֶת מַסְלוּלוֹ. נִגְמְרוּ לוֹ הַמַּיִם, הִסְתַּיֵּם הַהֵרָיוֹן, הוּא נוֹצַר. עַכְשָׁו הוּא נִבְצָר. כְּבָר לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שׁוּם דָּבָר אַחֵר. זֶה מָה שֶׁהוּא. בִּבְחִינַת, זֶה מִי שֶׁאֲנִי, זֶה מָה שֶׁאֲנִי, מָה שֶׁקָּרָה קָרָה, וּמָה שֶׁיֵּשׁ יֵשׁ.
לֹא כְּמוֹ בַּחַיִּים………
מָה עוֹד לִמֵּד אוֹתִי, כֶּתֶם אַקְוָרֵל קָטָן, כְּאִלּוּ הָיִיתִי יַלְדָּה חֲדָשָׁה בְּגַן (בַּגַּן הַצְּבָעִים, בַּגַּן הַחַיִּים, בַּגַּן הַיְּצִירָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִגְמָרָה)?
לִמֵּד אוֹתִי שֶׁבַּזְּמַן שֶׁהוּא עוֹבֵד, כְּלוֹמַר שָׁט, כְּלוֹמַר צָף, כְּלוֹמַר מִתְעַרְבֵּב וְלֹא מִתְעַיֵּף, אִם תּוֹסִיפִי לוֹ עוֹד קְצָת מַיִם (לִפְנֵי שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת וְעוֹזֶבֶת אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ), הוּא יַעֲלֶה עַל עַצְמוֹ, בִּדְרָכִים שׁוֹנוֹת, וְיִצֹּר שְׁכָבוֹת, וְאֶת כֻּלָּן תּוּכְלִי לִרְאוֹת. כִּי הוּא לֹא מַסְתִּיר. הוּא חָשׂוּף, וְשָׁקוּף. יֵשׁ לוֹ קוֹמוֹת, וּשְׁכָבוֹת, מִתַּחַת מִמַּעַל כִּמְעַט כְּמוֹ בָּצָל. וְאֶת כֻּלָּם הוּא מַרְאֶה כּוֹלֵל הַמַּאֲבָק בֵּין מִי יִכָּנֵס בְּמִי, וּמָה יַעֲלֶה עַל מָה.
כְּמוֹ בַּחַיִּים....
עוֹד לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַמְתַּחְתּוֹ שְׁלַל שֶׁל הַפְתָּעוֹת. הוּא טוֹרֵחַ לָנוּעַ, לָשׁוּט עַל מֵימַיו, לֹא תָּמִיד בִּמְנוּחָה, לֹא תָּמִיד בְּבִטְחָה, אֲבָל כָּל עוֹד מַיִם מִפְּעָמִים בְּעוֹרְקַיו הוּא יָנוּעַ וְיָזֻעַ, עַד אֲשֶׁר תִּתְיַבֵּשׁ לוֹ הַקַּרְקַע, אָז יִדְבַּק בְּאַדְמָתוֹ, יַצִּיב נֶאֱמָן וּמַפְתִּיעַ. כֵּן, גַּם אֶת עַצְמוֹ הוּא מַפְתִּיעַ בַּדֶּרֶךְ הַלֹּא סְלוּלָה שֶׁבָּהּ הוּא בּוֹחֵר לָלֶכֶת. הוּא נִשָּׂא עַל פְּנֵי הַמַּיִם, נִלְקָח, הוּא דּוֹחֵף, נִדְחַף, וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו יַגִּיעַ וְיִנְחַת מְיֻבָּשׁ, יִהְיֶה בַּעֲבוּרוֹ דָּבָר חָדָשׁ. יָם שֶׁל הַפְתָּעוֹת.
כְּמוֹ בַּחַיִּים…..
וְעוֹד הוּא לָחַשׁ לִי דַּקָּה לִפְנֵי שֶׁיָּבַשׁ. שֶׁאוֹתוֹ לֹא מֵעִנְיָן הַדִּיּוּק, הוּא לֹא יוֹדֵעַ מָה זֶה גְּבוּלוֹת, הוּא מְיַצֵּר אוֹתָם בְּאַקְרַאי עַד הַהִתְכָּלוּת. בְּכָל פַּעַם הוּא מַגְדִּיר לוֹ גְּבוּל חָדָשׁ, קָבוּעַ וּזְמַנִּי, עַד לַדַּף הַבָּא.
נִכְרַךְ גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַכֶּתֶם הַתָּם בִּתְלוּלִית מַיִם קְטַנָּה וּבְתוּלִית. נִפְגְּשׁוּ פְּגִישַׁת אַקְרָאִי אוֹ בְּאֵרוּעַ מְתֻזְמָן וְהָפְכוּ לִהְיוֹת אֶחָד הַיּוֹצְאִים לַמַּסָּע. לְרֶגַע קָט יָדְעוּ אֶת הַהַתְחָלָה, אַךְ לָעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ מָה יְהֵא בְּהֶמְשֵׁךְ וּבְגוֹרָלָהּ. מַסָּע שֶׁאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה, וְאֵין לוֹ יַעַד מֻגְדָּר. מַסָּע שֶׁרַק צֶבַע שֶׁיָּשַׁב עַל מַיִם יוֹדֵעַ שֶׁלּוֹ זֶה מֻתָּר.
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 