על התערוכה – 'רואים שקוף' – גלריה בהיכל העירייה
אוצרת : ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
"היכולת לראות היא היכולת להיות בתוך העולם" אומר מרלו פונטי במסה שלו שנקראת 'העין והרוח'. פונטי רואה בעבודת הצייר את השיתוף הבלתי אפשרי של הראייה עם הנראה, ובזה ייחודו." שיתוף של ההוויה עם ההופעה. זו מביאה בפניו עדות של חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה. חקירה שתכונתה הייחודית היא בהשגת יכולת הכרתו של הנראה, רק דרך אקט הגורם לנראה להופיע על פני בד הציור"[1].
בתערוכה 'רואים שקוף' – האמנים מציגים את האופן שבו הם רואים את המציאות ומראים אותה. השקוף יכול להיות התופעה או הדבר עליה הם מתבוננים, השקוף הוא הדבר שהסירו ממנו את מעטה המציאות הגלויה. כמו שגם שקיפות זו אמינות, בהירות, ראיה רבת ממדים. כזאת המאפשרת לראות מעבר, או מתחת ואחרת. את צמד המילים 'רואים שקוף' אפשר גם לקרוא כשילוב בין ראייה/ התבוננות ופרשנות, מציאות וניגזרותיה.
בתערוכה זו האמנים בוחנים את נושא השקיפות תוך שילוב בין חומר צורה ותוכן, באמצעים שונים, בטכניקות שונות ובשילוב חומרים. הדיאלוג בתערוכה נע בין מבטו של הצופה, לבין מבטו של היוצר ובתווך המבט הנשקף מהיצירה עצמה. נשאלות שאלות – האם היוצר רואה שקוף, יותר, מבפנים, ומעל ומעבר? האם היוצר מבקש להראות יותר מהצפוי ומהנראה לעין. האם היוצר חודר את המראה כדי לחשוף נראות נוספת? האם העבודה משקפת, משתקפת או גם וגם.
האמנים מנסים לבטא בדרכים שונות מצבים אישיים או חברתיים, לאפשר לצופה לראות עוד, לחשוף את המוסתר ולהפכו לגלוי, לחדד את המעורפל או המשוכפל, ולהראות פנים רבות ושונות של אותו דבר.
בעבור היוצרים השקיפות בתערוכה זו היא היכולת לשחק עם המציאות, לראות אותה כשקופה, כחדירה, וכרבת פנים. חלק מהם מציגים את המציאות בשכבות, כאשר הן גלויות גם כשהן מונחות אלה על אלה או אלה בתוך אלה. אחרים עוסקים בדמויות שקופות שקולם לא נשמע או מועם, מבקשים לחשוף את המעטה ולהעניק להם קול. אמנים עוסקים בנוף ובחפצים כמטאפורה וכדיון על מהותו וטבעו של המבט תוך שהם שואלים מי המתבונן, איך הוא מתבונן מה רואה, כיצד, מה מראים לו וכיצד הוא מפרש זאת.
שקיפות במובנים של חשיפה וגילוי, במובנים של ראייה אחרת ומעבר, במובן של השתקפות ריבוי ושכפול. שקיפות כחומר כצורה וכאמירה, או כלשונה של אחת היוצרות "שקוף – אבל רואים".
האמנים המשתתפים הם: ד"ר אולי ברמסון, אריק שניידר, ברכה שרף, דוד מכבי, דליה סינקלר אילון, חני אלישע, יוסף קפיליאן, מירה שטרן, מריה מרצ'נקו, ד"ר נורית צדרבוים, רבקה נבו, שמעון אלדר.
ד"ר אולי ברמסון
אולי ברמסון משחקת בצבע, ומאפשרת לצופה לראות את דברים משתקפים, משתנים, מוארים ומוצללים, כשהם שומרים על צורה ומשתנים בו זמנית. "אני מאתגרת את הצופה ברקע ההולך ומתכלה. כשם שהוא מביט באובייקט ישירות וסביב, מתרחשת בזויות עיניו הילה צבעונית, השואבת מצבעוניות האובייקט המודגש, או מתכלה ככל שהיא מתרחקת מהמוקד… אני מאפשרת לצופה לדמיין מה מסתתר ברקע ובהמשך".
ברמסון מנהלת שיח חזותי עם הצופה, ומציעה לו לגלות בעבודותיה את רזי האמן ולפענח זאת מנקודת מבטו שלו. השימוש בטכניקות ציור המשלבות משיכות מכחול, טכניקה מעורבת, הדפס וקולאז', יחד מייצרים מצב מתעתע לכאורה. היוצרת מציגה מצבים חדשים שנולדו מתוך מצבים קיימים ומוכרים, ומראה באמצעות שפתה האמנותית שדברים יכולים להיראות אחרת. בעוד שהם נראים אחרת הם לא מאבדים את צורתם המקורית, הם מתפתחים ממנה, מתרחבים, משתנים ובו בזמן משתמרים.
בחלק מיצירותיה נוצר רושם שהדימויים משתקפים לעצמם בתוך עצמם, מתוך עצמם. כך זו הופכת להיות סימפוניה של השתקפויות "מאיפה שלא תסתכל" בין אם זה הדימוי בינו לבין עצמו, בין אם זה הצייר שרואה בו זמנית מראות כפולים, בין אם זה הצופה, אותו מזמינה היוצרת להיות שותף בתהליך ההתבוננות, הפענוח והפרשנות, כשהנחת העבודה שלה היא "לשקיפות כלפי אדם, ישנם לעולם לפחות שני צדדים סותרים".
איור 1 – כדים במוזיאון
איור 2 – כדים בויטרינה
אריק שניידר
אריק שניידר מציג עבודה חזותית – רעיונית בה הוא מבטא אמירה שהיא בין מחווה למחאה. הדמויות והאמירה משתקפות בתוך תהליך של הסתרה לכאורה, הסמלה, החפצה, וחשיפה. שניידר מציג בכמה טכניקות – מיצב הכולל אובייקטים, אסמבלאג', ציור ורישום. הדימוי המרכזי המונח על מצע עץ ישן ומשומש הם כלי עבודה. מצע העבודה, חלקי דלתות עץ ישנים הוא חלק אינהרנטי בתכני היצירה, אלה הכלים מגלים תוך שהם מסתירים. הם מספרים ומעידים על בעלי מלאכה שתוצרת עבודתם משקפת ומספרת אותם מבלי שנראה אותם. הכלים מסמלים עבודה, אנשים, ואולי אלה הם האנשים השקופים.
כלי העבודה, המצע ליצירה, ושולחן העבודה מופיעים כמוטיב – דימוי – מקצב –צורה, בבחינת readymade . כל האובייקטים שהם בבחינת 'החפץ המוכן' משמשים כחומר ליצירה הנוכחית אך בו בזמן שומרים על זהותם המקורית, המספרת את תפקידם בעבר, ובכך מחדדים ומעמיקים את הרעיון – המסר – התוכן. מעתה הם גם מה שהם היו על כל המשתמע וגם מה שנהיו – היינו יצירת אמנות.
מברשות הצבע בבחינת 'החפץ המוכן' מגויסות כחומר וכדימוי ליצירה החדשה. וככאלה, הן מספרות סיפור. הן יכולות לספר בו זמנית את סיפורו של היוצר עצמו כמו גם סיפורם של אחרים שידם אוחזת במברשת או מכחול, ובכלל זה גם את סיפורו של הצופה. המברשות סדורות בסוג של מקצב, ודגם החוזר על עצמו על מצע עץ מייצגות צייר, או צַבָּע, צֶבַע, ופעולה, ובעיקר על האדם – היוצר שידו אחזה בהם ופעלה. מיהו האדם? מי הם? האם הם שקופים במובן שאפשר לראות את עולמם הפנימי, או שמא הם שקופים במובן של בלתי נראים? האם העיסוק שלהם בצבע או ציור הופך אותם לנראים יותר, למוכרים יותר, או שמא הם ייעלמו, ורק החפצים שבהם השתמשו יישארו לזיכרון.
על שולחן עבודה ישן מעץ גס, מפוזרים רישומי דמויות, כך נוצר דיאלוג סמוי- גלוי בין כלי העבודה, בין היצירות, בין היוצר ובין היוצרים העלומים שנותרים שקופים – בבחינת לא נראים או שניתן לראות מבעדם – זה גם זה.
שולחן העבודה שכמו נלקח מהסטודיו והובא לגלריה פותח צוהר לפינת העבודה של האמן. הכלים המעוצבים כחפץ, או מצוירים במקצב אורנמנטי, מתכתבים עם שולחן העבודה שהרי מדובר בעבודה, בעובדים, ביוצרים, בכלים, ובתוצרים כשאלה משמשים בערבוביה עם אלה. זו השקיפות, במובן של 'תיאור מצב' כהווייתו. המיצב הוא מטאפורה המדבר בין השאר גם על פינת העבודה של היוצר, זו שבדרך כלל נסתרת מעיני הצופה בתערוכה. הצבת פינת עבודה בקדמת הבמה – היינו בתערוכה מתאר אקט של שקיפות- בבחינת כאן קורים הדברים.
מיצב זה על משקל ה'כסא הריק' – מספר לנו שיש כאן מישהו מאחורי הכלי המסוים. בנוסף, מראה שניידר ביצירתו זו שאביזרי היצירה וכלי היצירה יכולים להיות בעצמם חומר ליצירה החדשה, ומאחורי כל אלה עומד תמיד אדם.
חשוב לציין שאריק שניידר יצר את המיצב כמחווה לחברה, אומנית, מיכל ויזר ז"ל.
ברכה שרף
ברכה שרף הולכת עם השקוף "עד הסוף". בפשטות, לכאורה, רושמת ומציירת מתוך התבוננות עמוקה 'חפצים שקופים'. במילים אחרות, שרף מראה את החפצים הנראים למרות שהם שקופים. החפץ השקוף הוא גם 'הקנקן' וגם ה ' בתוכו'. יש משהו ישר, תמים, אמיתי בחפץ שקוף שעשוי מזכוכית. הוא שביר. והנה לנו מטאפורה על אדם וחיים, ייתכן שיש בשקיפות גם שבריריות. הדימויים שאותם שרף מציירת באדיקות ריאליסטית, על נייר פשוט, מייצגים הוד והדר שנובע דווקא מהפשטות, הישירות, והדבקות העמלנית.
החפץ השקוף הנבחר להיות הדימוי ביצירה נקרא גם כמטאפורה וכסמל לתהליכים אישיים מורכבים ומרתקים כמו גם תהליכים אנושיים, אוניברסליים.
שרף מספרת, "התחלתי לצייר בקיבוץ כי רציתי להרגיש שרואים אותי", הציור בעבורה הפך אותה משקופה לנראית. שרף מציירת חפצים שקופים, רוצה לומר היא רואה אותם, היא מראה אותם, היא מנכיחה אותם, נותנת להם כוח ונוכחות. חפץ יומיומי, שימושי הופך ביצירה זו להיות בולט בשקיפותו – וכך פעולת הציור, התוצר עצמו מאפשרים ליוצרת אשר נתנתה להם נוכחות וכוח, להפגין את כוחה שלה. להיות נוכחת, שקופה שאינה שקופה ואולי עדיין שברירית משהו.
בתוך תהליך הרישום – ציור – ופעולת היצירה מנהלת היוצרת שיח אישי אינטימי "כשאני מציירת זו מלאכה עדינה, חקירה ומימוש טכניקות, נותנת לכל פריט תשומת הלב לשקף אופי וקיימות ולהאדיר את עצמו באופן של "תראו אותי…גם אם אני נראה שקוף, אינני שקוף בכלל".
גוף העבודות מוצג בתוך מסגרות ומעליהן זכוכית, רוצה לומר שתהליך ההשתקפות הוא פיזי – חומרי – רעיוני. בעבודת רישום ובמיומנות גבוהה מצליחה שרף להפוך את השקוף ואת הלא נראה, לנראה. ואת הפשוט והיומיומי, לבעל נוכחות.
שרף, מראה שגם השקוף יכול להיות נוכח וזוהר, בבחינת 'מים שקטים חודרים עמוק'.
דוד מכבי
בסדרת ציורים קטנה וצנועה דוד מכבי מציג עבודות שבהם השקיפות נוצרת דרך אופן הביטוי הציורי והחומרי. שלושה ציורי נוף וציור אישה בחומרים שונים אך דומים – גואש, אקריליק ואקוורל. מכבי מפשיט מהדימוי המקורי את צורתו, והופך אותו למערכת כתמים וצבעים מתערבבים, נשפכים, שקופים וזורמים. השיקוף מבחינתו הוא האופן שבו מציאות מוכרת משנה פניה, והופכת להיות אחרת. שקופה היא לו ועירומה " המשותף בים הציורים , הוא שיש בהם מידה של הפשטה, הן של הדמות והן של הנוף, מה שמקנה להם אופי מיוחד מעבר למה שנראה לעין". ההנחה היא שלדברים הגלויים והמוכרים יש נראות נוספת, לעינו של הצייר היא גלויה ושקופה, ונחשפת להיות כזאת דרך אמצעי הציור. מכבי מבקש להראות מציאות חדשה ואחרת מתוך מציאות נתונה.
דליה אילון סינקלר
בעבודתה 'אינטימי' דליה אילון סינקלר מזמינה אותנו לראות דברים באופן שונה. כדרך 'מעשה חושב', אילון סינקלר מתבוננת באסתטיקה של החיים ומייצרת מהם אסתטיקה חדשה. השקיפות אותה מציגה איילון מתחילה לכאורה בחדר האמבטיה, צילום של חלק מגופה במים. סביבת הצילום כבר מדברת בעצמה ומעצמה על שקיפות. פעולת הצילום, זווית הצילום, התאורה והצבעוניות משקפים סצנה מסויימת שבה הנראה מרמז על מה שאינו נראה. סינקלר בוחרת רגעים אישיים, של עצמה עם עצמה, רגעים שבה היא משתקפת לעצמה. גופה משתקף אליה מתוך המים, ומאחר וזה רגע אינטימי שלה עם עצמה, היא משתקפת לעצמיותה. "את מכלול העבודות לנושא 'אינטימי' שאבתי מתוך תצלומי תקריב מקוריים המשקפים את עולמי האינטימי בחדר האמבטיה…. כאן אני משתכשכת עם השתקפויות אצבעות הרגלים שעוטרו בגווני לקה שונים. האצבעות לבושות ופושטות צורה כדוגמניות חשופות מול עדשת המצלמה לצילום 'סלפי'".
הצילום המקורי הופך להיות חומר ליצירות הדיגיטליות בהם היא "משחקת" עם הדימויים – בונה, מחברת, מפרקת, מעצבת, ומשכפלת, כשדימויי האצבעות והעלים הופכים להיות מוטיבים משתכפלים במקצב עיטורי החוזר על עצמו ובונה צורה חדשה ואחרת "טפטים, קליידוסקופים, נופים ופרחים".
סינקלר משקפת דרך עיצוב, סמלים ומטאפורות את עולמה האישי השברירי והמורכב – מעברים, רגעי שבר, מול צמיחה והתחדשות. אילון סינקלר משתקפת משקפת ומשתפת, והופכת את הסגור והאינטימי לשקוף ואוורירי. העבודה מעוצבת ומודפסת על וילון המתכתב עם הווילון המוכר בחדר האמבט, ומונחת בתערוכה על משטח זכוכית, כשכל אלה מהדהדים לסצנה הראשיתית בחדר האמבט.
חני אלישע
'שקוף – אבל רואים' – מצהירה חני אלישע ומדברת על שקיפות בחומר ובדימוי- בצורה ובתוכן. גוף עבודות האקוורל מוצגות על הקיר כסוג של רשימות על לוח העבודה של האמן בסדנתו. אלישע מציגה דיוקנאות, מבטים, חלקי מבט, עיניים. אלה שהביטה אליהם בעת שציירה אותם, אלה שהביטו בה כאשר שימשו לה מודל לציור, אלה שניבטים אלינו מעל מצע הציור, אלה שאנו מביטים בהם "סדרת הפורטרטים שציירתי בצבעי מים, מבטאים לעיתים רכות אינסופית, ולעיתים קשיחות, נוקשות והבעה בלתי מתפשרת. לעתים ניצבט עצב רב דרך העיניים, ולעיתים רק רצון לראות אור בקצה המנהרה, לפעמים העיניים אומרות הכל…."
מצבים אנושיים משתקפים לנגד עיניה בעת שהיא עוסקת במלאכת הציור, רוצה לומר בעת שהיא מתבוננת. מצבים אנושיים משתקפים לעינינו כמי שמתבונן בדמויות אלה.
הציורים בטכניקת האקוורל, מנכיחה ומדגישה את השקיפות, מתוך שזה טבעו של צבע זה, אשר נותר שקוף ומאפשר לראות את שכבות הצבע, את מה שמתחת ומה שממעל. רבדים של כתמים ושל צבעים, מנכיחים באופן חזותי את העובדה ש 'מה שאתה רואה הוא לא כל מה שיש', שמתחת למראות הברורים קיימים המראות הבלתי נראים. עבודת האקוורל מגלה לנו באופן חזותי ומובהק שיש את מה שמתחת ומה שממעל "הצבעוניות השקופה מאפשרת להעמיק ולנסות להבין את הרגע בו נמצאת הדמות הניבטת מן הציור".
הנחת העבודות כגוף עבודות בחדר העבודה מהדהדת גם היא לנושא 'השקיפות', האמנית לא מתייפייפת, לא ממסגרת, לא מציגה את הדברים להיות יפים כחפץ נוי, אלא פועלת בשקיפות ומביאה לחלל התצוגה בגלריה סצנה חיה מתוך סדנת העבודה.
יוסף קפיליאן
גוף העבודות של יוסף קפיליאן מתריסות. קפיליאן לא בוחר חומרים שקופים, לא צבעים שקופים, ולמעשה באמצעות עבודת צבע צורנית גרפית משהו, בשכבות אטומות, הוא מבקש להראות מצבים של נראות אחרת. קפיליאן יאמר, לראות שקוף הווה אומר לראות את הדברים אחרת, להראות אותם אחרת, לחשוב שהמציאות העובדתית הברורה יכולה להתפרש אחרת. זה הסוד. בעבור האמן הדברים הם שקופים, הם יכולים לספר סיפור אחר, והשקיפות היא סודו של האמן, כאילו רק לעיניו נשקפים מראות אחרים, ולאחר שזיהה אותם או רקם אותם בעיני דמיונו הוא משקף אותם לאחרים. לפיכך הוא רואה דמויות וצללים, דמויות תיאטרליות תזזיתיות שלרגע קפאו. קפיליאן הופך דמויות אנושיות וסצנות מחיי היום יום לסמלים שבהם הצופה הוא זה שמוזמן לספר לעצמו את הסיפור, ככל שיבחר.
מירה שטרן
מירה שטרן בצמצום חומרים – 'דלות החומר', וברגישות של קו מדוייק זועקת זעקה חברתית. עבודת מיצב – העבודות המעוצבות בקו שחור ישר אחד, חתוך נייר, מונחות על קרטון גלילי קרוע, ועליהם ריבועי זכוכית. גוף העבודות מונח על סדין המונח על הרצפה בחלל התצוגה. את הדמויות אותם בחרה להציג עיצבה באמצעות חיתוך נייר "כך שהוא מותיר דמויות נטולות צבע " לאמור חסרות אישיות, וייחוד, בבחינת 'מי הם', 'אין הם'. העבודות מונחות על הרצפה, ומשם יוצאת הקריאה 'אל תדרכו עלי'. היא משמשת קול ליוצאי אתיופיה האומרים "אתם כחברה ישראלית לא רואים אותנו, אם הייתם רואים אותנו, יכולנו היום להציל חיים שם".
הבחירה בחומרים דלים, קרטון גלילי כמצע, נייר טואלט, רצפה, זכוכית – מסמלים את האוכלוסייה המוחלשת. אוכלוסייה שקופה שאינה נראית, שאיננו רואים אותה. שטרן מדגישה שהעבודה מוקדשת ליוצאי חבל תיגראי, ואף מציינת את שמותיהם. שטרן ביצירתה העדינה והצנועה זועקת זעקה חברתית והופכת להיות קול לאוכלוסייה "שקופה" ומושתקת.
ריבועי הזכוכית המונחים על היצירות שעל הריצפה, מתארים באופן חומרי את העובדה שאנשים אלה שקופים. בו בזמן מצבם גם שביר ועדין, ועל כן 'אל תדרכו עלי' – אם תדרכו אשבר. שברי הזכוכית בקצה אחת העבודות, אשר אירעו בחלל התצוגה, במהלך התערוכה, ממחישים הלכה למעשה את הסיפור כולו. היוצרת צפתה שזה יקרה כשהניחה את היצירות על הרצפה, וראתה בזה את המשך חייה של היצירה, ושל האמירה.
מריה מרצ'נקו,
מריה מרצ'נקו מתארת ומסמלת באמצעות ידיים מערכות יחסים בין אנשים. ידי האדם מתארים קשר. מרצ'נקו מבקשת לומר ששקיפות צריכה להיות הבסיס לכל מערכת יחסים בין שני אנשים אם יש ברצונם לבנות קשר חזק ובוטח. על כך מוסיפה מרצ'נקו לומר "יחד עם זאת הם חייבים להגן על האינטימיות שלהם מפני שקיפות לאחרים".
בעבודתה היא מדברת על שני מצבים, המקום בו שניים מייצרים קשר אינטימי שבו הם עצמם שקופים זה לזה, כאשר אין זה אומר ששקיפות זו חייבת בהכרח לבוא לידי ביטוי בעולם הרחב יותר, החיצוני. האמנית מדברת על זוגיות, מערכת יחסים, קשר, אינטימיות ושפה. הידיים מספרות, מדברות, משקפות וגם מסתירות.
צורת העבודה באקריליק, משיכות המכחול והצבעוניות מספרים גם הם בדרכם את עניין השקיפות. עבודת צבע שנעה בין צבע אטום לצבע שקוף, בתחושה של עירפול וטשטוש. תנועת הידיים מהדהדת לציורי של מיכאל אנג'לו, בריאת האדם בקפלה הסיסטינית, דבר שמעניק משמעות נוספת ליצירה, ומהדהדת לקיום האנושי, בריאה – יצירה – לידה – אדם ואלוהים.
ד"ר נורית צדרבוים
נורית צדרבוים מציגה מיצב ( משנת 1987) שבו החומרים עצמם מתארים מצבים שונים של שקיפות. הסיטואציה המרומזת באובייקט המוצג היא דיוקן עצמי מול מראה. זוהי סצנה מוכרת בעולם הציור שבו האמן ניצב כסובייקט מול עצמו כאובייקט, ומשתקף לעצמו. ההשתקפות היא לא רק המצב הפיזי המוכח שבו הפנים נשקפות במראה, אלא גם כתהליך של בחינה חקירה ועיון של האומן הבוחן את הפנים כדי להכיר את הַפְּנִים. המתבונן אל דמותו הנשקפת, מנתח אותה דרך פעולת הציור, נשקף לעצמו, משתקף לעצמו ולאחר מכן מאפשר לאחרים להשקיף גם הם כצופים משתתפים.
שברי המראה באובייקט, מתארים בדרך מטאפורית חזותית את מצבי העצמי השונים שיכולים להשתקף ולהשתנות חליפות, כמו גם על מצבים נפשיים, של פירוק ובנייה. קטעי הכתב הם ציטוטים מתוך שירתה של האמנית שגם הם משקפים פנים אחרות לדיוקן הנחקר והמתהווה. המראה השבורה מציגה מחד את השבריריות שיכולה לעלות מתוך מצבי שקיפות, אך בו בזמן מסמלת חרכים ופינות הצצה.
המצבים שבהם רואים שקוף, אפשר לראות עוד, ומעבר, ואחרת עולה מתוך מיצב זה באמצעות השימוש במראות, שמציגים לא רק שכפול, קיטוע, וריבוי אלא גם עומק.
בתהליך נוסף ומתמשך האמנית התבוננה ביצירה וצילמה אותה, תוך שהיא משתקפת כמצלמת במראות שהם חלק מעבודת הדיוקן. צילומים אלה הוכפלו והודפסו על פרספקס שקוף, ועוצבו במבנה שחוזר על עצמו ומראה בפועל מצבים שונים של מבט, ראייה, שיקוף והשתקפות. בעבודה זו האמנית נשקפת משתקפת ומשתפת, כמו גם מציצה. הצופה שמגיע לעבודה זו, הופך להיות חלק מהיצירה כאשר גם הוא נשקף ומשתקף במראה, ועל לוחות הפרספקס.
בעבודה 'החלון הוא האדם עצמו' ( 2017 ), ניתן לראות שיש עיסוק חוזר בדימוי הדיוקן כאשר כאן נמסרת הכרזה האומרת האדם הוא חלון. חלון לעצמו כמו גם חלון לאחרים. יכול הוא להשתקף לעצמו, יכולים להציץ בו.
רבקה נבו
רבקה נבו, מדברת על המציאות דרך עבודת הציור. מבחינתה השקיפות או לראות שקיפות אין זה בהכרח מצב חיובי " לעתים זה מושג מאוד הפכפך…. ניתן לחשוב שבשקיפות יש רק אמינות ובהירות ..אך לא תמיד זה כך, לא תמיד אנו חייבים לשקף הכל, יש תחומים שבהם העמימות טוב וחשובה" נבו בחרה לעסוק ב'שקיפות נפשית' אשר בה ניתן להבחין "הכלה או דחיה, החבאה או החצנה, שמחה או עצב, הכל תלוי ברגש ובנראות ועוד"
ביצירתה נבו, בחרה ציורים קיימים, המסמלים מציאות עובדתית קיימת, והחליטה לעבור עליהם בשכבת צבע נוספת. במשיכות מכחול נועזות תוך שהיא מעלימה חלקים מסוימים, מעצימה אחרים, מגלה ומסתירה. העבודה בשכבות אמורה להציג בו זמנית שני מצבים, שתי מציאויות, מציאות שקופה שטוחה וקרובה ומציאות צבעונית ועמוקה. נבו מדברת בשפת הצורה והצבע על עולמה הנפשי, על מצבי שבר ומצוקה, על תהליכי התגברות "הציור לא מכסה על כל מה שהיה, על שברים של צבע ויופי, הם נשארו כזיכרון לגעגוע ולתקווה".
השקיפות אצל נבו היא למעשה חלון קטן או גדול שמספר את העבר, שהוסתר בהווה, אך לא נכחד. שמתאר את שהיה ואת התקווה למה שעתיד להיות, ובתוך כל זה יצירה שיש בה רבדים של מראות, צורות, וצבע כשהם למעשה פרטיטורה למנגינת הרגש שבה על פי נבו, לא הכל צריך להיות שקוף וגלוי – ומאידך הטפח שנחשף מגלה טפחיים, כמו הצעקה שבשתיקה.
שמעון אלדר
שמעון אלדר מציג שתי עבודות. בשתי העבודות הוא עוסק במים, אם אלה המתרחצות, או אם זה מקום שהוא מים 'ונציה בסין'. המים עצמם כבר מייצרים שרשרת של אסוציאציות בהקשרים שונים של השתקפות.
בעבודה 'ונציה בסין' – מעל פני המים, מציג אלדר דבר והיפוכו. מים לכאורה נתפסים כמראה שקופים ומלאי יופי, כאשר מתקרבים אל מקור מים זה מתגלה שהם עכורים. הציור, שהוא לכאורה ציור ריאליסטי המתאר מקום ונוף, הופך להיות אמירה חזקה, המתארת מצבים שונים בחיים , כמו למשל 'לא כל הנוצץ זהב הוא', ולא כל מה שנראה יפה וזוהר ושקוף הוא אכן כזה, ולא תמיד מה שאנו רואים הוא כן מה שיש, וכמובן שמרחוק הדברים נראים אחרת, ומה שלא רואים משם רואים מכאן. רוצה לומר שהשקיפות כאן, היא המצב שבו אנו מבינים ומכירים בעובדה שלדברים פנים רבות. לכאורה אנו פוגשים ציור של נוף ומקום, ובו בזמן הציור הוא מטאפורה למצבים בחיים, לתודעה ולדרכים בהם אנו מתבוננים, או רואים מציאות. ציור תמים לכאורה של נוף קסום, מציג גם כאן את השאלה, האם אנו יודעים להתבונן, האם המציאות מאפשרת לנו לראותה.
בעבודה "המתרחצות" מתכתב אלדר עם ציוריו של סזאן רנואר ועוד. אלה הנשים שאפשרו לאמנים "להשקיף" עליהם ולצייר אותן, אלה הנשים שרחצו במים (השקופים) ואשר גופם היה חשוף. השאלה הנשאלת היא אם נשים אלה אכן היו שקופות. מצד אחד הם מאד נראות, שהרי יש להתבונן ולראותן היטב על מנת שאפשר יהיה לצייר אותן, אך בו בזמן נשמתן נשארה שקופה, בלתי נראית.
אלדר "דואג לצניעותן " של המתרחצות המיתולוגיות ומכסה אותן בבד, נותן להן כסות והופך את היצירה למעורפלת משהו. לכאורה הוא מכסה, אך הבד שקוף, והציור מבצבץ מבעדו. ניתן לקרוא עבודה זו כמטאפורה למצבם של המתרחצות הנראות, החשופות, השקופות, המתגלות אולי לעצמן במים השקופים, אלה שלאורך דורות תשארנה חקוקות בזכרון הצופים – המתרחצות.
אסכם כל זאת בדבריו של מרלו – פונטי האומר שהצייר " נותן קיום למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה"
להלן קישור לסרטון המציג עבודות בתערוכה – https://www.youtube.com/watch?v=K3sWM47RfgU&t=55s
קישור לראיון על התערוכה בפודקאדט של ד"ר מיקי מירו – על תרבות אמנות ופילוסופיה – https://www.youtube.com/watch?v=rOwsah48LOE
[1] מוריס מרלו פונטי, העין והרוח, עמ' 25
דֶּרֶךְ הַפָּנִים – כּוֹתֶבֶת בַּעֵט 