גבעת הגמדים – 'סדר עולמי חדש'

גבעת הגמדים – סדר עולמי חדש

ד"ר נורית צדרבוים – יוצרת וחוקרת רב תחומית

רשימה זו נכתבה לקראת השקת הספר 'גבעת הגמדים' של המשוררת והסופרת יהודית מליק-שירן. ההשקה נערכה בבית הסופר בת"א בתאריך – 21.1.14

רשימה זו פורסמה בלוויית סרטון ותמונות באתר 'חדרים' – 

לקראת השקת הספר 'גבעת הגמדים' של המשוררת יהודית מליק שירן

"גברת דמיון ואדון מציאות מפגינים יחד ידע ובקיאות. החיים הם ממלכה לא שפויה הרודפים אחר התמכרות הזויה" מצחיק לא? גברת דמיון יחד עם אדון מציאות. כמו חזון אחרית הימים, אולי, וגר זאב עם כבש. אולי? זוג חביב עיתונאי וצלמת. הוא אולי בוחן מציאות, והיא אולי מנציחה אותה כמציאות הזויה. או לחילופין "הדמיון הוא 'מלך' והמציאות דווקא 'מלכה' ו"כשהם מתערבבים או אז מתחילה דווקא החגיגה הגדולה" –(ציטוט). שם זה קורא. שם, בגבעת הגמדים בעצם הכול יכול לקרות. על כך כתבתי על גב הכריכה בספר 'סדר עולמי חדש'.

הומור זו היכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראיה רחבה ויחס של אהדה סלחנית. חוקרים הומור מסבירים שהוא תלוי חברה, תרבות, אישיות ומצבים. לפיכך אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות . הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכול אך יחד עם זאת אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי להבחין בו ולהבין אותו. אחד המרכיבים שבונים אמירה שיש בה ממין ההומור הוא כאשר נוצר קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.

הוזמנתי לטיול 'בגבעת הגמדים', אספתי לחיקי את ההזמנה יוצאת הדופן הזאת, ושמתי פעמי לשם נחושה לפגוש חלום במציאות. עוד לא נמוגו צלילי השיר האהוב עלי מימי ילדותי 'מאחורי היער, חת שתים שלוש, שם ישבו שלושה גמדים חת שתיים שלוש'. מצוידת בצלילי השיר הנוסטלגי שסביבו רקמתי חלומות אין סוף, הלכתי בצעד בטוח הישר לגבעת הגמדים. כאן בספר, לא מאחורי שום יער. כאן מתחת לאף. שלושה חרגולים ירוקים הסבירו לי פנים, ישבו בתוך נעל עור וקיפצו בין קווי הטלפון השונים שעליהם היו אמונים. אלה היו מורי הדרך שלי. הבטיחו רבות, מוזיאונים, גלריות, מעין קסם לחיי נצח, כך חשבתי, וחרגולית שלא רק שהיא מדברת, היא גם אמונה על שבע שפות.

סמכתי על 'אדון מציאות וגברת דמיון' נראו לי ונשמעו לי אמינים משהו, הלכתי כעיוורת לפגוש את המציאות ההזויה מכתיבה לי את עצמה ומספרת לי משהו אחר וחדש על החיים. בתור סיירת שבאה למסע המופלא הזה מלווה על ידי החרגולים שכבר הצלחתי להתיידד אתם, לקחתי על עצמי משימה. רציתי לבחון, לדעת ולבדוק מה קורה שם, לראות אם אכן המקום הזה הזוי, רציני, מצחיק, מה?

זכרתי היטב את מה שאמר ג'קומו קזנובה "כדי לגרום לאנשים לבכות, עליך לבכות; כדי לגרום להם לצחוק עליך להעמיד פנים רציניות". חיפשתי אם כן את הפנים, האמירות, הבריות הרציניות שמשוטטות שם בגבעת הגמדים וידעתי שמתחת למעטה הרצינות שלהם, כוונתם להצחיק אותי. ולא סתם להצחיק, אלא לצייד אותי בדרכם ההזויה בתובנות חשובות לחיים.

ואני פוגשת ארנב, לא ברור לי מה תפקידו, כלבלב מורה דרך, כך אמרו, ציפורי שיר שמפזרות תמרורים וקוף שמשנן (ציטוט), לא יודעת מה ועורך בירורים, גם לא יודעת איזה. וכל זאת למה? כי ביער המחשבה, כך כתוב, צריך קודם כל שתהייה הקשבה. לא סתם. זה כלל חשוב. צריך להפעיל ריכוז, עניין והגיון – כך כתוב.

והנה ערוכים סדורים לפנינו כללים חשובים לחיים, כללים שיכולים להתאים לכל כתת לימודים, גם בעולם האחר האולי פחות אמיתי, עולם האנשים ההולכים על ארבע רואים בשניים, ואולי לא רואים רחוק כל כך. כאן, בעולם הזה שאליו נקלעתי, גבעה של גמדים, עולם שרק נשמע ונתפס כקטן 'גמדים' מתגלה כעולם גדול ורחב. הכללים, להפעיל 'ריכוז, עניין, הגיון, הקשבה ולבסוף מחשבות'. פתאום הבנתי שהמילים האלה ריכוז, הגיון, כבר לא מילים כאלה מפחידות, בוודאי לא כאשר כלבלב הוא מורה הדרך, צפרים מפזרות תמרורים וקוף משנן משהו שאינני יודעת מהו.

כמו שמכריזים אנשי גבעת הגמדים "אצלנו אין שיעורים בקבלנות. אצלנו תלמידים לומדים ברצינות" כמו למשל ברווזים שלומדים לשחות. ואתה שואל לומדים? ברווזים? כן. כי בגבעת הגמדים לומדים הכול ברצינות, גם את הדברים המצחיקים ביותר. שם מורה הוא מורה, הגמדון, גם אם אינו זוכר היכן המחברת, גם אם הוא שוכח לזכור, גם אם אינו מגיע לשיעור, הוא המורה וגם לשיעור שמתבטל צריך שיהיה מורה.

ולפתע הבנתי את המשפט שציטטתי קודם לכן, שכדי להצחיק צריך להעמיד פנים רציניות. ויותר מזה המשכתי וחשבתי שכדי להפנים רצינות צריך להגיד אותה בצחוק.

לצפייה בסרטון שמתעד את הערב לחץ כאן

שירת תהילה כתפילה – מדוד עד שלמה

 רשימה זו נכתבה כ'פתח דבר' לספרו של המשורר שלמה דוד. הספר ב'שדות שירתי' , קישון , 2013 . חיפה.

שירת תהילה כתפילה – מדוד עד שלמה

"….הַגִּיל הָפַךְ לְגִיל  קָשׁוּב לְכָל צְלִיל…."

ד"ר נורית צדרבוים

"הגיל הפך לגיל" אומר המשורר שלא בכדי נושא הוא את שמותיהם של קהלת ושל נעים זמירות ישראל – שלמה דוד. בחמשה שערים מוליך אותנו המשורר, בשביל המילים, בשירתו-ביתו-משכנו "השיר משקף את כל עולמי  את כל כלי  את נפשי  את לבי ואת א-לי"

עברתי בחמשת השערים מצאתים ערוכים וסדורים כסדר חיים, יומן שיש בו הודיה, חכמה ותפילה. מצאתי עצמי מדלגת בין העולמות, לרגעים חשתי את מזמורי תהילים מתנגנים בשפת הקודש בתמהיל מדוקדק של שפת היום ואחזתי בחוט המקשר בין שפת עבר שאותה ובה מהלל המשורר לבין שפת הכאן ועכשיו, מלוטשת גם היא.

בחמשת השערים מדבר שלמה דוד על שירתו מתנת האל שהיא לו הקיום הבלעדי. הוא מודה, מחפש, תוהה, מטיף ומעל הכול מנהל שיח עם בוראו. גם כאשר הוא אומר שההשראה היא מעצמו הוא ממהר לזכור ולהזכיר שלבו הוא משכן לאלוהים. הכתיבה מבחינתו היא סוג של מתנה הדדית. האל נתן לו את כח המילים והוא מחזירם אליו כמנחה – בשירה. מילים שניתנו לו כנזר הבריאה מתרוממת מבחינתו אל שמיים ארוזות כתודה. יש שהוא מודה על החסד, יש שהוא מהלל ומשבח ויש שהוא מתחנן "לקבל ארכה" ומבטיח שבתמורה ימשיך ויכביר ל "הלל את היושב במרומים".

שלמה דוד שוטח בכל מילה אפשרית את ערגתו וכמיהתו לשירה שאותה הוא מדמה ל "חמצן חייו" היא "קיומו". בעבורו השירה היא הדרך "לעלות מדרגות לשחקים" להגיע אל האלוהים. המשורר מדבר על שירתו שהיא חמצן חייו, על שירה בכלל ורואה עצמו מטיף בשער על גורל השפה – השירה – המשוררים וספריהם.  הוא קשוב לנפש המשורר וקורא למרד המשוררים, לתחיית השירה ומבקש "ליצור עולם יותר יפה".

שלמה דוד מחפש את הטוב היפה והצרוף ועושה זאת הלכה למעשה בשירתו, אך "קשוב לכל צליל" הוא יודע וזכר גם את הפחד ואת הכאב. בצד רוממות הרוח נשמע צליל נוגה המבקש "לדחות כל מחשבה או חלום אל חשכת התהום". כן יודע המשורר ש "לא ירחק היום" ולא יוכל "לרקום חלום".

ובכל זאת "הגיל הפך לגיל" ואכן הוא קשוב "לכל צליל". שלמה דוד פותח לקורא חמשה שערים להיכלות נפשו, ומוליך את הקורא מתוך הנוף הפנימי שלו ונפש שירתו, אל נופי הארץ. מתבל את מילותיו מתוך המקורות שאליהם הוא קשור בעבותות, כפי שהוא מספר והופך "אותיות קדושות" לאמרות פיו. גם אז, כאשר הוא מהלך בין נופי הארץ הוא ממשיך את השיח עם היושב במרומים, מהלל את הבריאה ואת היוצר, "אין צייר נפלא מאלוהים" אוחז הוא באֹמנותו, באֵמוּנתו.

רק בשער השלישי נפנה המשורר לזכור ולהזכיר את עברו, ולהודות לאבות אבותיו על שהורישו לו נחלה ערכים ודרך ארץ בבחינת גירסא דיינקותא.  נוגע בזהירות בזוועות שלעולם לא ישכח, מדבר על "פצעים מהעבר שטרם הגלידו". היגלידו? ומשתמש בשירה כעגלת מסע למנהרת הזמן. על כנפיה הוא יכול לחזור לזיכרונות הקשים, ובעזרתה להתגבר על הכאב שיהיה חרוט לעד על לבו. עם זיכרונות העבר, עם מראות ההווה, על כנפי השירה הוא עדיין צמא, צמא ללמוד, לשתות מן הבאר, ולכתוב.

בשער הרביעי המשורר פונה אל האדם. ממרום גילו וניסיונו, בשופר מילותיו, באהבת האל והבריאה, כשהוא נוצר זיכרון מורשת אבות, פונה אל עצמו ואל זולתו ומבקש את תיקון הנשמה. כמו אומר הוא "כל עוד דולק הנר אפשר לתקן". ברוח קהלת או ברוח החסידות הוא מדבר על אהבת אדם ועם, על נתינה ועל ה "מסע אל הנפש" שבו הוא מציע "שא אתך הרבה רגש".

אכן, שירה גועשת ורוגשת, מתובלת באהבת אדם – עם – שפה – מורשת. שירה שלא נוטשת את מקורותיה, נשענת על שורשיה ומעמיקה אותם ומייצרת נוף עשיר רווי באהבה אין סופית. אהבה שחובקת מילים שחובקות אנשים וחיים. כמצוות "ואהבת" "קח את גורלך בידך… היטיב עם אחרים".

"הגיל הפך לגיל" אומר המשורר אכן. אך הוא גם רומז "קשוב לכל צליל". המשורר שמח על כל רגע שבו מתנת האל מתקיימת בו "אני אדם חופשי… חש את חרותי" כי "העליון ילחש וירמוז כתוב עוד ברוב עוז". אלה הם הרגעים בהם המשורר נמלא עזוז שמחה ומניף את כדגל ניצחון את עטו בעת שירתו. אך הוא קשוב לכל צליל, ויש רגעים, ורבים כאלה, בהם הוא מתחנן בפני בוראו, כפי שזה מופיע בשער האחרון, לכתוב עוד שיר ו "אל תיתן לי ללכת… להשלים את שירי האחרונים…. לכתוב עוד את שירי קבל נא אותם כתפילותיי".

אין לו ברירה למשורר שלמה דוד, שבחר למהול שירי תהילה כדוד בחכמת חיים כשל שלמה בקהלת. הוא ימשיך וישמיע את קול תהילתו כי "העט נאחז בו בכל כוחו". כוחו של המשורר הנפלא הזה, באהבת האל, אהבת אדם, אהבת השירה כתפילה, כמים חיים וכמעיין המתגבר. ובגילו הצעיר הוא מתבונן בגיל ובשמחה בעיניים של נער מאוהב, קשוב לכל צליל שאותו הוא מעלה על הכתוב.

שלמה דוד מסיים בשער החמישי "מבטחי בבוראי' ואנו בוטחים בקול שירתו קשובים גם אנו בכל גיל לכל צליל הנשמע בשדות שירתו.

ד"ר נורית צדרבוים

בשדות שירתי - שירים - שלמה דוד
בשדות שירתי – שירים – שלמה דוד