תגית: וזהו פרצופה של המדינה

בשנים האחרונות אני עוסקת בעיקר בציור דיוקן עצמי. עסקתי בזה גם שנים רבות קודם לכן, וזה בעצם היה הטריגר שלי לערוך על כך מחקר.

במחקרי בין השאר ביקשתי להבין איזה משמעויות נלוות לתהליך הזה שבו יוצר מתמקד בציור דיוקן עצמי. כיוונתי כמובן לאלה הציירים שעסקו בכך באופן אינטנסיבי (אם לא אובססיבי) במשך חיי יצירה שלמים. בין אלה ידועים כמובן רמברנדט, ואן גוך, פרידה קאלו, פרנסיס בייקון, ועוד. אך הם לא רבים. מרבית הציירים נוגעים, במהלך שנות עבודתם, בציור דיוקן עצמי אך מעטים הופכים את זה לדרך חיים.

כאשר זה הופך לדרך חיים זה מעורר הרבה מאד שאלות. וכידוע לשאלות יש תשובות. הקושי הוא למצוא את השאלות אבל משהן נמצאות, קצרה הדרך למתן התשובות. וגם באשר לתשובות, יש לדעת, שלשום שאלה מסוג השאלות האלה, אין תשובה אחת, חד משמעית ומקבעת דעת.

ובכן, יצאתי למסע של שאלות (שזה הרי מחקר). לא כאן המקום לתאר ולפרט את המסע המחקרי ששהיתי בו למעלה משש שנים, אך די אם אומר שיש כאן כר נרחב לתהליכי חקר ה'עצמי'. ה'עצמי' הפסיכולוגי, ובמילים אחרות הנפש. מסע זה על כל תלאותיו והנאותיו מבחינתי, מאז, לא פסק.

כך, ולכן, ובדרך זו מצאתי את עצמי מצטרפת לתערוכה הקבוצתית ששמה  'זה פרצופה של המדינה'.

מה לי ולפרצוף של המדינה, תשאלו? (והרי אמרנו ששאלות זה טוב). ויתרה מזאת, מה לי ולציורי הדיוקן שלי ולפרצופה של המדינה? גם זאת אפשר לשאול.

בעיני, הציור הוא מטאפורה, ובעת שאני ,לכאורה וגם למעשה, עוסקת בעצמי ובציור דיוקני שלי, הרי אני בו בזמן משימה את עצמי כאובייקט כדימוי וכמשל לנפש האדם בכלל, ולתובנות אחרות ונוספות שחורגות מהאישי הפרטי והופכות להיות אוניברסליות. כבר מזמן, התהליך של ההתבוננות שלי בפנים, הפכו להיות מסע של חיפוש. החיטוט בפנים, בכל צל, וכתם, וצורה, ואור וצל הפכו להיות מפה שמובילה אותי גם לתוככי נפשי שלי פנימה, וגם לתובנות גדולות על האדם בכלל, ועל החיים.

והרי כבר אמר המשורר 'האדם הוא תבנית נוף מולדתו", ואל כך הוסיף פעם גדעון עפרת ואמר שיצירת העצמי והמשמעות לעצמי כרוכה בתרבות של אדם במולדתו שלו ואף בנופיה. דמותי שלי על כל מרכיביה נחצבה ועודנה נחצבת עם ומתוך נוף מולדתי.

כך הפכו להיות פני שלי שהם האובייקט שאותו אני מציירת, לסוג של מטאפורה – אני, תבניתי, נופי שלי החיצוני והפנימי – אלה הם נוף מולדתי שמהם ובהם נחצבתי, זו מבחינתי בין השאר פרצופה של המדינה.

 זוהי דוגמא של אחת העבודות שהוצגו בתערוכה זו

ניתן לצפות באוסף התמונות שהוצגו בתערוכה זו בגלריה 'אני, תבנית, נוף…"

אחת העבודות המרכזיות שהנני מציגה בתערוכה זו נקראת 'אדום וירוק משלימים'

ברשימתי 'מה הקשר בין דיוקן עצמי ובין פרצופה של המדינה" – אני מתארת בקצרה את הקשר בין ציורי דיוקן עצמי שלי, בין הציור הזה ובין התערוכה שבה עבודות אלה משתתפות.

עבודה זו הנה בגודל של 220X80 מבוצעת שמן על דיקט. לאחר מכן היא נוסרה וחולקה לחלקים, קדחתי חורים בשוליים וחיברתי אותה מחדש באמצעות חבל אדום. החיתוך, סימני החיתוך והחיבור מחדש בחבל מספרים סיפור אישי של דיוקן כמו שגם מהווים מטאפורה לסיפורה של מדינה- מולדת – מכורה.

תכנים אלה מופיעים גם בשיר, 'אני תבנית נוף' שגם הוא מוצג בתערוכה ונכתב בעקבות ובהקשר לציור זה.

אֲנִי תַּבְנִית נוֹף/ נורית צדרבוים

"רבבה כצמח השדה נתתיך

ותירבי ותיגדלי ותבואי בעדי עדיים

שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה….

ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך.

ואומר לך: בדמייך חיי   ואומר לך: בדמייך חיי!" "

(יחזקאל ט"ז)

אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה – נִתְפֵּרֶת

גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה – תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

אִמָּא אֲדָמָה מוֹרִיקָה אֲזוֹבֵיהָ עַל קִיר

בּוֹ דָּם אָדָם לֹא שָׁקַט לֹא נָדַם

כְּגוּף אִשָּׁה שֶׁקִּדְּשָׁה אֶת חוֹלָהּ

חִלְלָה קְדֻשָּׁתָה בְּזֶמֶר נוּגָה

נֶחְבֵּלָה וְקָשְׁרָה נָפְשָׁה

בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

חֲבָלֵיהָ הָיוּ לֵדָה וּמָשִׁיחַ,

וְהִיא תָּפְרָה בְּעֶרְגָּה אֶת סוֹדָה

בְּלֹא סְיָג וַשִּׂיחַ.

בֵּין וּבְאֵין קוֹץ וְדַרְדַּר, עָלֶה וַזֶּרֶד

וְאָדַמְתָּ טְרָשִׁים.

הִכְּתָה בַּסֶּלַע, וְשֹׁרָשִׁים

מַלְבּוּשִׁים עָשְׂתָה כִּשְׂרוֹךְ לִכְרוֹךְ

סְבִיב עֶרְוַתָהּ בְּתֹם

שַׁדַּיִים נָכוֹנוּ וְשַׂעֲרָה צִמֵּחַ, אַךְ

הֻתְּרָה חֲשׂוּפָת עֵירֹם

בְּקַו יָרֹק וְקַו אָדֹם בְּלֹא גְּבוּל.

הָיְתָה לִיְבוּל, הָיְתָה זְבוּל.

©כל הזכויות שמורות  לנורית צדרבוים