גם הילדה הצבעונית הזאת מבטאת אימה – אמרה לי א'

"גם הילדה הצבעונית הזו מבטאת אימה". כך אמרה לי חברתי כשהתבוננה בעוד ציור דיוקן עצמי, אחד מתוך אוסף הציורים של המשתתפים בסדנאות. בהמשך הוסיפה וטענה "גם הילדה הצבעונית הזו, הצועקת הכירו, ראו". זה היה הדיון שהתפתח סביב תמונה שהצגתי בעמוד האוהדים שלי בפייסבוק 'נורית צדרבוים – דיוקן בדיוק כאן'. בסדרה תחת הכותרת 'הדיוקן היומי'.

לעניין אותו ציור אמרה חברה אחרת, שיש כאן "אשה בגוף ילדה, קצת מגושמת, פנים עגולות וממלאות. ובאמת היא לא שמחה למרות הצבעים הרבים. עיניה פעורות לרווחה אבל קצת חסרות הבעה, ואולי קרות". חברה אחרת, קראה דברים נוספים ותיארה את הדמות כך "ראיתי בצבעים את חג הפורים את הבולט והשונה בדו קיום" לקינוח, הייתה גם זו שאמרה "חושנית, סקרנית, מפוכחת, עירנית ומאירה".

דיוקן אחד, שלל צבעים, מרקם של הבעות ובעיקר מרקם של פרשנות שהרי בסופו של דבר הציור הוא אחד  אבל מבעיו השונים הם "בעיני המתבונן". זה כוחו של טקסט ויזואלי, הוא פתוח לפרשנות וכפי שלימד אותנו אומברטו אקו, לעולם הוא תר אחר הפרשן היצירתי, ולא זו בלבד אלא גם מפלרטט אתו.

ובכל זאת, יש נקודה אחת משמעותית שעלתה כאן בין הדעות השונות והיא עוסקת בעניין ה"אימה". "מדוע" שאלה אותי חברתי "גם הילדה הזאת מבטאת אימה"? ובמקום אחר הוסיפה ואמרה "אני מוצאת זאת בהרבה מאד  מן הדיוקנאות שאת מציגה".

אני מוצאת שזו שאלה חשובה מאד ומשמעותית ולפיכך גם ראויה להתייחסות.

ראשית, עלי להבהיר שהדיוקנאות שהתחלתי להציג לאחרונה, הם ציורי דיוקן עצמי משל המשתתפים השונים בסדנאות בהנחייתי. סדנאות, לקבוצות של סטודנטים ללימודי תרפיה באמנות, למשל, קבוצות של סטודנטים לתיאטרון, וקבוצות של מתעניינים אחרים. קהל מאד מגוון. אך, בגילוי נאות, אומר כאן ואציין שגם מתוך ציורי דיוקן עצמי שלי עצמי, ניבטת כנראה איזה סוג של אימה-עצב-ואולי סוג של חרדה. או במילים אחרות, אומר עולה משם משהו כבד, קשה. ובמילים עוד יותר אחרות אומר (ואחר כך אסביר זאת בהרחבה) שזהו סוג של בחינה עצמית דקדקנית, סוג של התבוננות חוקרת שאינה עושה הנחות כל שהן. אוסיף ואומר גם שאותה הבחנה שעשתה חברתי –  בין אם היא נוגעת לציורי דיוקן עצמי של משתתפי הסדנאות, ובין אם היא נוגעת לציורי דיוקן עצמי שלי – משהו מהמבט הקשה- כואב- חרד – נוקב אכן נמצא שם.

על מנת להבין זאת אוסיף ואציין נקודה נוספת. ציורי הדיוקן שאני מדברת עליהם, הם ציורי דיוקן עצמי כאשר הצייר עומד מול מראה. צריך לציין שבאמנות המודרנית, לא כל ציור דיוקן עצמי מחייב עמידה מול מראה, ולא כל ציור דיוקן עצמי חייב להיות דימוי של פנים. במקרים שאותם אני מציגה, העמידה, מול הראי הוא תנאי הכרחי.

הכוונה היא לייצר מפגש. מפגש בין ה'אני' ל 'עצמי' – מפגש בין מודע ללא מודע, מפגש בין הקול הגלוי המוחצן היודע לבין הקול המוצפן, הסמוי שאינו יודע. הכוונה היא לאפשר לאדם שמתבונן על עצמו (ואשר בכוונתו לצייר), להימצא בפגישה תוך אישית, שמובילה לשיח תוך אישי – שיח שבו השפה המדוברת היא השפה הוויזואלית, כלומר, שפת הציור.

לעמידה מול המראה יש הרבה מאד משמעויות, ולא ארחיב את הדיבור על כך כאן. אבל, אנסה להתעכב על מה שנוגע לעניינינו, ואולי הוא ישפוך אור על אותה תהייה "מדוע הדיוקן/ים מבטא אימה"?

לאקאן פיתח את תיאוריית 'שלב הראי'. שם הוא מסביר את המשמעות של המפגש הראשוני של הילד בשלבי ההתפתחות המוקדמים, עם דמותו שלו עצמו. שם הוא לומד לדעת שהוא סובייקט-אובייקט, שהוא זה הוא. עד שנפגש עם דמותו במראה, הוא למד על עצמו מתוך ההשתקפות, מתוך מי שנמצא מולו (אמו המטפלת בו). זה היה השלב שהוא לא ראה את עצמו כאחד נפרד בעולם אלא כחלק ממה שעומד לפניו. עתה הוא עומד מול עצמו ומבין שהוא זה הוא. לאקאן מציין שהמפגש הראשוני הזה של דמותו שלו עם דמותו הנשקפת אליו מן המראה, הוא מפגש משמעותי, מכונן, וגם קריטי. זהו מפגש שמסמן את תחושת הפיצול. מצד אחד הסובייקט מגלה את עצמו כגדול, שלם, נפלא ונאדר. דבר שמעורר אצלו תחושת גדלות ועוצמה (פרויד מכנה זאת 'הנרקיסיזם הבריא' – שלב הכרחי בתהליך ההתפתחותי). אבל, מצד אחד מתלווה לתחושה זו גם חרדה. חרדה קיומית של היעלמות (שהרי הדמות במראה גם מתפוגגת, היא לא קבועה). בנוסף, הדמות הזאת היא בכל זאת שם ולא כאן. לאקאן מסביר שהדמות שנשקפת במראה, מסמלת בעצם את 'הקול האחר', את ה 'עצמי' הסמוי, את הקול שעולה מירכתי תת ההכרה.

לא ארחיב בעניין זה, שכן זו תורה מורכבת ומעמיקה ( ניתן למצוא הרחבה במאמרי "ראי ראי הגד נא לי – הזעקה הלא נשמעת למשמעות' ). רק אומר בהקשר לעניין שעלה כאן. שהמפגש של הצייר עם עצמו מול המראה, הוא לעולם לא מפגש פשוט, הוא לא מפגש קל, וכאשר המפגש הזה מתבטא בשיח שמתקיים בשפת הציור, עולים קולות של אותו עצמי אחר, קולות בלתי מודעים שאליהם מצטרפת כנראה חרדה קיומית, שהיא חלק משמעותי ובסיסי בקיומנו.

הצייר שפוגש עצמו מול מראה ומתבקש לצייר את עצמו, ולא בבחינת "להעתיק את המציאות" ולא בבחינת לייפייף את המציאות, ולא בבחינת להתחנף אל עצמו, אלא שיח אמיתי וכן, שבמידה רבה אינו יכול לשלוט בו. משום שבמפגש זה כוחות היצירה וכוחה של שפת האמנות הם אלה הקולות המדברים. נוי מסביר שאלה הם מסלול החשיבה הראשוני ( היצרי, הדמיוני, הספונטני, הלא מודע). הם אלה הקולות שעולים כמי שנלכדו ברשת הציור, כמי שמצאו פתחי מילוט לומר משהו בשמו של ה'עצמי האחר', זה שקולו ברוב הזמן מושתק.

לא הייתי קוראת לזה מבטי אימה. הייתי אפילו מעיזה לומר שהמילים שנבחרו לתאר מצב מסוים מייצגים את אופני הראייה של קורא הטקסט – הפרשן – הצופה המתבונן. האופן שבו הפרשן אומר את הדברים ובוחר את המילים, או האופן שבו המילים נבחרו לו, הם גם מה שהפרשן מביא מעצמו, מאופן ראייתו שלו. הציור כתוצר מוגמר עומד פתוח לעולם כטקסט ויזואלי, טקסט שממשיך לחיות ולהתקיים, כחלק גדול מחייו תלויים במה שהפרשן יימצא שם. קריסטבה מלמדת אותנו, שהדברים אכן קיימים בטקסט ולעולם הם יהיו שם, בין אם יחשוף אותם הפרשן ובין אם לא. העומקים של הטקסט הם בלתי נדלים, ופרשנים שונים יכולים למצוא ולהוסיף עוד ועוד.

אישית, לא הייתי רואה בזה אימה, או לחילופין לא הייתי מגדירה את זה כאימה.  אבל כן הייתי רואה בזה משהו שלא מנסה לייפייף, משהו אמיתי, משהו ששואל, שתוהה, שבוחן, ואולי כן מספר גם על איזה כאב- עצב – חרדה – וקושי . דבר שבהחלט מאפיין תחושה של אדם שעומד מול עצמו עירום ועריה ומבקש לשוחח עם עצמו את השיחה הכי אמיתית וכנה שיכולה להיות. שיחה שבה, במידה והוא קשוב ליד שמובלת על ידי המכחול ועל ידי כוחות פנימיים אינטואיטיביים, הוא אומר דברים שאפילו הוא עצמו אינו יודע אותם. דברים שעלו מממלכת תת המודע.

תת המודע, מרשה לעצמו את "פליטות הפה" האלה, משום שבדומה לטכניקת החלום הוא מצליח לגלות על עצם קיומו באמצעות הציור שנוצר, אך באותו זמן הוא גם מכסה על עצמו ולא מוסר את התוכן באופן גלוי, שכן שפת הציור היא שפה של סמלים. זה הגילוי והכיסוי שדרים בכפיפה אחת או כמו שתיאר זאת לאקאן בלשונו הציורית " הוילון שמסתיר את היפהפייה".

Image.

"תשלים את דמותך", תשלים עמה – צייר את דיוקן ה 'עצמי' שלך

הפילוסוף וההומניסט איש הרנסנס, פיקו דלה מירנדלה, מציג את האדם כמי שניצב מול האל במרכזו של עולם כבעל רצון משלו ושר ניתנה לו בחירה חופשית לעשות כל שביכולתו וברצונו. בנאום על כבוד האדם, שאותו נשא בשנת 1486, הוא מתאר את האדם כ"נזר הבריאה" וכ "שותף לבריאה". האדם, כך הוא טוען, בניגוד לכל שאר היצורים החיים יכול לעצב את עצמו כפי רצונו כאילו אמר לו האל בעת הבריאה "כוננתיך במרכזו של העולם, כדי שתיטיב להתבונן במה שמכיל העולם…כדי שבכוחות עצמך, באופן חופשי, כצייר טוב או כפסל זריז, תשלים את דמותך שלך".

איש לא נועץ באדם ולא שאלו אם אכן ברצונו להגיע ולהגיח אל העולם, כמו שכבר אמרו חז"ל "בעל כורחך אתה נולד". העולם שאליו "נזרק" האדם בעת לידתו ,כפי שמתאר זאת סארטר, מציב בפני האדם שהוצב אל פתחו עובדות קיומיות וגורליות. כל מה שאדם קיבל מהעולם והביא עמו אל העולם לא נקבע מתוך שיתוף פעולה עמו. הזמן, המקום, התקופה, הסביבה, המשפחה – ניתנו לו כעובדות חיים כמו שגם סל תכונותיו האישיות והגנטיות נוצקו בו מבלי שניתנה לו כל יכולת לבחור, או לערער.

אלה הם החומרים העובדתיים של חייו, מה שהופך אותם לחומרי הגלם שלו בעבודת היצירה את דמותו ואת חייו. את החיים האלה שנתנו לו הוא מתבקש לחיות ולבנות כיצירת אמנות, כפי שאומר פוקו. בכך פוקו מכריז שהאדם אינו עוד אמן, אלא שהוא עצמו צריך להיהפך ליצירת אמנות. הנה כי כן מתבקש האדם להמשיך וליצור ממה שהנו, את מה שהוא יכול להיות. מוטלת עליו זכות כחובה לנצל את הכוחות היצירתיים שאכן טמונים בו ובאמצעותם ליצור את חייו כחומר בידיו, כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כוהן. שטרנגר, מוסיף ואומר כבריקולאג'ר. כאותו אמן שאוסף את החומרים שמקיפים אותו, יהיו אשר יהיו, ומהם הוא בונה את יצירתו. יצירה שבה החומרים שנאספו מתוך המציאות מונחים זה בצד זה, גלויים וחשופים, משתלבים ומשולבים – מאוגדים יחד ליצירת אמנות – בריקואלג'.

אדם, משהוא בא אל העולם, בשונה מבעלי החיים, עדיין רבה המלאכה מלפניו וזאת בהבדל מבעל החיים שמגיע עם תום גדילתו למלוא מימושו. בעל החיים מקיים ומממש את כל היכולות שנקבעו לו ואשר נטבעו בו, הוא מגיע למצבו המכסימלי ויותר מכך לא יוכל להיות. האדם, לעומת זאת, כפלא הייחודי בבריאה, מגיע לעולם עם הפוטנציאל שטמון בו, ומנקודת התחלה זו עליו לשאוף להיות יותר, ותמיד יותר. אדם צריך ויכול, לגדול ולצמוח מתוך המאגר האינסופי של יכולותיו. כשמו, אדם, הוא ממשיך להיות אותה אדמה פורייה שעליה הוא יכול להצמיח את עצמו ולהפוך את גרעין נפשו לעץ ענף שיהיה דמותו.

מתנת האל היא הפוטנציאל שקיים באדם שמקפל בתוכו הבטחה ביחס לכל מה שאדם יכול להיות. הקסם והיופי הוא בכך שלאדם ניתנו כוחות ויכולות לממש הבטחה זו. אך הרצון והדחף לעשות זאת, תלויים בו עצמו. כך, יכול האדם מהיותו גרעין- עצם, לצמוח להיות לעץ, להתעצם, להיות עצום ורב, להיות ה 'עצמי' האמיתי, העצמאי.

פסיכולוגים עסקו ועוסקים במושג 'עצמי' ומתכוונים לעצמי הפסיכולוגי. כולם משתמשים במטאפורות שמתארות עומק כדי להסביר את מקומו של העצמי בתוך הנפש פנימה. יונג תיאר אותו כגרעין האמת הפנימי שנמצא במעמקים. ויניקוט מדבר על ה 'עצמי האמיתי' שנמצא מתחת לשכבות הרבות שנוצרו על ידי ה 'אני המזויף'. לפיכך הוא בודד, סמוי ומנוכר אך בו בזמן הוא גם האותנטי והיצירתי. שטרנגר תיאר אותו כ 'עצמי העמוק' ששוכן בעמקי הגוף. מיטשל מתארו בשתי מטפאורות ה 'עצמי מרחבי' ששאיפתו היא לחבר בין החלקים המפורדים של אישיותו וה 'עצמי זמני' שנע בזמן משתנה ומתפתח.

יצירת העצמי שעליה אני מדברת כאן, עוסקת ונוגעת בהתפתחות נפשית – גדילה, צמיחה והעצמה. התפתחות שהאדם בעצם מצווה עליה. 'דע את עצמך' הורה סוקראטס ואפלטון תלמידו המשיך ברוח זו לטעון ש"חיים שאין בהם חקירה, לא ראוי לו לאדם לחיותם".

כדבריו המוקדמים של מירנדלה שאחז במטאפורה "צייר ופסל זריז" – אני מכוונת את דבריי אל פעולה אמנותית אחת ומסוימת – ציור דיוקן עצמי. כפי שכבר אכן פעלו כך אמנים בני דודו רמברנדט ודירר. ברצוני לומר שציור דיוקן עצמי היא צורת התנהגות ופעילות שגם משמשת מטאפורה להתפתחות נפשית, וגם מאפשרת זאת הלכה למעשה. באמצעות ציור דיוקן עצמי אדם יכול לעצב את דמותו. שפת האמנות כמו גם חומרי האמנות הם אלה שיכולים לשמש אותו כ "חומרי בנייה באתר הנפש", כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כהן. לחומרים אלה מצטרפים חומרי הנפש שהם הרגש, החוויה, המחשבה והדמיון. לורנד מתארת אותם כחומרים הפוטנציאלים של המציאות. השילוב בין חומרים אלה מאפשרים להפיק ציור שאותו לורנד מתארת כתוצר שהוא פרשנות משלימה למציאות. כך פעולת ציור דיוקן עצמי, שבה משולבים חומרים פטנציאליים אלה, הופכת להיות תוצר שמשלים את מה שקיים במציאות, ובו בזמן הוא מהווה כלי שמאפשר לאדם להשלים את עצמו בתוך מציאות חייו.

השלמה זו היא לא רק בבחינת להיות יותר, היא גם השלמה במובן של להיות שלם. יונג, מסביר שההתפתחות הנפשית היא השאיפה להגיע למימוש, גיבוש הייחודיות, כוליות ואינדיווידואציה. תהליך התפתחותי זה, הינו מסע שבו האדם פוגש את החלקים הרבים והמפורדים באישיותו ושואף לחברם ליחידה מגובשת ושלמה. שלמה במובן של חלקים מנוגדים, קוטביים, שמשלימים זה את זה. זוהי שלמות שבה החיפוש הוא תהליך אינסופי, של התרחבות וצמיחה. הגילוי של העצמי כבר מצוי בעצם החיפוש. קוהוט מתאר תהליך זה כחוויה והתהוות שיש בה אמפטיה ויצירתיות. כולם מסכימים עם באלינט שתהליך זה פונה ל 'אזור היצירה' שנמצא בנפש.

ציור דיוקן עצמי, נתפס לרוב כמלאכתם של אמנים מיומנים שמנסים ללכוד את דמותם שנשקפת במראה, ולהעתיקה אל בד הציור. לא באלה אני מתכוונת לעסוק כאן ובמאמריי הבאים. אם כי, אזכיר אותם בהמשך ואף אשתמש בעבודתם לצורך הדגמה והמחשה. אך כאן (וגם בהמשך), ולצורך העניין, אני מבקשת להפקיע, את תחום ציור הדיוקן העצמי ממקומו המכובד בשדה האוטונומי של האמנות ולהשתמש בו באופן גלוי ומוצהר ככלי לחקירה ויצירת העצמי. אמנים עוסקים בחקר עצמם דרך כל סוג של פעילות אמנותית. כל ציור הוא למעשה דיוקן עצמי של האמן. מאמרי זה, שהוא מאין הקדמה למאמרי הבאים, מעמיד את התחום הייחודי הזה של 'ציור דיוקן עצמי מול מראה' כבסיס וכנקודת מוצא לתהליך התפתחותי שבו היצירה היא חקירה והחקירה היא יצירה.

ציור דיוקן עצמי התופעה, הפעילות והתוצר הם גם מטאפורה לתהליכים של התפתחות נפשית ובו בזמן הם גם כלי שבאמצעותו יכול האדם לשרטט את דמותו, להשלימה ולהשלים עמה.

המאמר פורסם לראשונה ב'מאמרים' ב – 27.6.2009

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים