" כשם שפרצופיהם שונים זה מזה, כך…." ומה הקשר בין דיוקן למסיכה?

"כשם שפרצופיהם שונים כך………" ומהו הקשר בין דיוקן למסכה?

אני מביאה כאן תקציר של מאמר שאותו אני כותבת בימים אלה.

התקציר כאן מתבסס על עשייה אמיתית של קבוצת תלמידי תיכון, בישיבה תיכונית שחרטה על דגלה גם את לימודי האמנות והמדעים.

ובניגוד למה שרווח בצבור, הנה גם תלמידי תיכון ישיבתי, שעוסקים בלימודי קודש יחד עם לימודי חול נותנים ידם ביצירה, באמנות, במוסיקה בתיאטרון ואפילו עושים פסל וגם תמונה, מבלי שחלילה הם או הרבנים הממונים עליהם חושבים שהם עוברים על איסור כל שהוא.

ואכן, יש דיון רחב, עמוק וממצה שעוסק בשאלת הדין "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" איש אינו טומן ראשו בחול וגם לא ידו בצלחת. ערים לדיון ומודעים לפסיקות השונות של הרבנים במהלך הדורות (על כך אפרסם מאמר נפרד).

בפורים השנה, בחרנו את נושא המסכה. טבעי היה לבחור בנושא 'מסיכה' כאשר מדובר בחג פורים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בישיבה תיכונית שבה המשפט "ונהפוך הוא" הפך להיות מושג וצו עליון. על פניו נראה שאם מדובר ב 'נהפוך הוא' אז זה הזמן קודם כל כן לעשות מסיכה, ולא במובן של דווקא אלא במובן שמהדהד להפוך המזל של היהודים שמגורל שמד ניצלו ואף התעלו.

עניין המסכה היה הזדמנות לעסוק בפיסול ולשם כך הוזמן לבית הספר אמן המסכות הידוע רפי אשרף,  אשר במשך כחודש וחצי לימד את התלמידים שלב אחר שלב כיצד ליצור מסיכה. החל משלב החמר, דרך יציקת גבס ויצירת תבנית נגטיב, דרך עבודה בעיסת נייר ליצירת המסכה וכלה באיסוף המסכות לגוף אחד שלם – פסל.

המסכה הייתה בין השאר עילה ללימוד הטכניקה, כמו שגם הפכה להיות נושא לדיון.

ומה עניין דיוקן למסכה?

יונג הפסיכואנליטיקאי הידוע מתאר את אישיותו המוחצנת של האדם במונח 'פרסונה'. המילה 'פרסונה' במקורה הלטינית פירושה 'מסיכה'. יונג רצה לומר בכך שאישיותו המוחצנת והתנהגותו של האדם כפי שהוא מציג את עצמו כלפי חוץ, היא בעצם סוג של מסיכה. אין אלו הם פניו של ה'עצמי הפנימי האמתי', אלה הם רק גינוני התנהגות ואופי שנבנה שלב אחר שלב בתהליכי ההתפתחות ואלה למעשה מכסים על הגרעין הפנימי האמיתי, הטבעי, הילדי, האותנטי. זוהי הפרסונה (כלומר מסיכה).

ויניקוט מתאר זאת במילים ברורות ואומר ה'אני המזויף'. כאשר הוא מורכב משכבות שכבות שנבנו על גרעין ה'אני האמתי'. השפה העברית גם היא תורמת לנו מידע לעניין זה כשהמילה 'פָּנִים' עצמה פנים רבות לה. הן פני השטח ,הדבר החיצוני הגלוי והנראה, אשר מכסות ואוחזות בתוכן את הַפְּנִים (תוך). אלה הם ה 'אניים' הרבים שנוצרו מתוך אישיותנו הבסיסית, אלה הם הפנים (במובן צדדים) ם השונים שקיימים בכל אחד ואחד.

האמנים האקספרסיוניסטים התרחקו מרחק רב מציורי דיוקן עצמי שהיו סוג של חיקוי המציאות, וניסו בציורי הדיוקן שלהם לבטא דווקא את תמונת עולמם הפנימית לפיכך אפשר לראות שציורי הדיוקן שהם ציירו בין אם היו אלה ציוריי דיוקן עצמי ובין אם ציורי דיוקן של אנשים שישבו מולם כמודל לציור, נראו ספק פנים ספק מסיכה.

צייר אחר מוכר וידוע ,פיקאסו, מבטא דרך ציוריו את הקשר בין אדם-פנים –מסיכה. אם דרך ציוריו שבהם על משטח אחד דו ממדי הוא מצייר בו זמנית שני מצבים נוגדים – פרופיל וחזית, ואם בדרך שבו הוא מציג פרשנות ציורית לדמויות מוכרות שאותן הוא מצוייר. ואינך יודע אם פנים אלה או מסיכה, או שמא הנך אכן יודע שפנים הם גם מסיכה.

המסכות שאותם יצרו התלמידים בפרויקט המסכות שלהם, ביטאו הבעות פנים שונות ומשונות, שינויים ועיוותים באברי הפנים וביחס שביניהם ומכל אלה יצרו מגדל, עמוד, של דמויות שהפך להיות 'פסל הפנים' – בו המראה החיצוני של הפנים מספר בו בזמן הרבה גם על הַפְּנִים.

ולבסוף סכמו זאת באחד ממאמרי חז"ל ואמרו "כשם שפרצופיהם שונים זה מזה, כך גם דעותיהם שונות ומשונות זו מזו".

אוסיף ואומר בהשראת הגישות הפסיכולוגיות שאותן ציינתי כאן, שכשם שנכון הדבר לגבי ריבוי של אנשים, כן ניתן לומר זאת גם לגבי האדם היחיד כפרט, שכן פנים רבות לו לאדם, חלקים רבים משמשים באישיותו פנימה, ואילו דיוקן דמותו של אדם, על פי גישתו של יונג, היא הדרך והיכולת של אדם להכיר את החלקים השונים שלו, לאחד ביניהם, לקבל אותם וליצור אדם מגובש ושלם שיודע שגם הקטבים שבאישיותו הם חלק מהשלם.

להלן סרטון שמציג את תהליך יצירת המסיכות

http://static.animoto.com/swf/w.swf?w=swf/vp1&e=1335814939&f=wuToAvz0d9R9pKBVC5S6bg&d=166&m=p&r=360p+480p&volume=100&start_res=480p&i=m&ct=NuritArt&cu=www.nuritart.co.il&options=

לצפייה בתמונות נוספות לחץ כאן

"ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת ממנו" – אמרה לי א' ושאלה "את מכירה את זה"?

 

אריאלי חברתי הקטנה והחמודה ,בחיים וגם בפייסבוק (וכי פייסבוק זה לא החיים? – נראה שגם אלה הפכו להיות חיים), שלחה לי יום אחד פתק ובו סדרה של תהיות ושאלות. וכן, אני כאן, בין השאר, בסדרה שכבר אולי הפכה להיות מוכרת לחלק מכם "אתם שואלים ואני עונה" שאותה אני מציגה בפתקים ובסרטונים (חטטו בדף האוהדים הזה ותמצאו). לכן, ובכלל, מצאתי לנכון לצרף לכאן את סדרת שאלותיה המרתקות של אריאל ולנסות להשיב עליהם, במידת האפשר.

כי צריך לדעת, שלאף שאלה אין תשובה אחת חד משמעית ומקבעת דעת. כמספר המוחות החושבים, כך יכולות להיות התשובות. לשאלות החשובות האלה של אריאל, יכולתי לענות רק מתוך מאגר הידע הסובייקטיבי שלי ( שנשען לא פעם גם על ידע אובייקטיבי).

ובכן מה שאלה אריאל בפרץ שאלותיה?

" אני כל הזמן מרגישה דחף לצייר. אני מאד אוהבת לצייר אבל יש לי בעיה. אני מפחדת לקחת עיפרון ולצייר. ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת יותר, אם הוא לבן הדף אז אני מפחדת ללכלך אותו עם ציור שעלול לא לצאת טוב. אני מציירת על פתקים ודפדפות כי רק ככה איכשהו אני מצליחה להתגבר על הפחד להרוס דף "טוב"… אם יוצא לי רישום יפה, ואני רוצה להוסיף לו צל ועוד דברים אני מפחדת לגעת בו שלא יהרס. בקיצור אני מאד משותקת… ודווקא יש לי נושאים שבא לי לצייר אותם אבל הפחד להרוס משתק אותי. יש לך רעיון אולי, מה אני יכולה לעשות במצב כזה? את מכירה את זה?

וההודעה היא בדואר הפנימי של ה"פייס" ולשם אני מתעלת את תשובתי. השאלה/ות גדולה/ות, המקום צר מלהכיל, הזמן קצר מהרגיל, "המלאכה רבה ובעל הבית צועק" (כמו שנאמר), ואני רוצה לענות ולא יודעת מאיפה להתחיל. הרי מה שהיא שאלה זה בכלל עולם ומלואו.

אז בשלב ראשון, וכדי לא להשאיר אותה כש"חצי שאלתה (תאוותה) בידה " (ביטוי שלקוח מהמקורות למי שלא יודע), אמרתי שתחילה אענה לה בקצרה, עד כמה שאוכל, כאן בהודעה פנימית. אחר כך נראה מה הלאה.

וכך עניתי:

"הי אריאלי, כמובן שמה שכתבת לי כאן מצריך תשובה ארוכה ומפורטת ובכלל שיחה. ולא כאן המקום. אנסה בכל זאת לומר לך קצת ובקיצור, בשביל לא להשאיר אותך ללא מענה.

בקיצור 'אין לך מה לפחד מהדף'. הדף הוא רק דף. הוא כלום. בינינו, גם הציור הוא רק ציור, וגם זה כלום. לנכדתי תמיד הייתי אומרת במצבים כאלה, ש"על הנייר הכל אפשר". את היא השולטת על הדף, את היא המלכה שלו, זה העולם שלך שבו את האלוהים שיכול לברוא שם מה שהוא רוצה. תעשי בדף שמות, תתעללי בו, שימי עליו הכל, הרי "נייר סובל הכל" אז שיסבול. למה שאת תסבלי? למה שאת תפחדי? שהוא יפחד ממך. תעשי בו מה שאת רוצה ואז, או אז תראי איזה ציור מעולה יצא לך. ציור לא צריך להיות יפה, במושגים של מלכת יופי, ציור צריך להכיל את מה שאת רוצה שיוכל בו. אז קדימה. לדרך".

אחר כך, הלכתי לדרכי.

לאחר ימים חזרתי להציץ בהתכתבות הזאת שלנו. אהבתי. אהבתי את השאלות. אודה ואומר שאהבתי גם את התשובות ועשיתי לי/לנו כמה "לייקים" בעיני רוחי. ואז נפלו עיני שוב על פרץ שאלותיה התמות והיפות של אריאל, ונזכרתי שהרי לא רק ציירת הנני, גם משוררת. וראיתי איך נולד שיר מכל שאלה. אז זכרתי מה שכבר לימדוני מורי והורי שתמיד "בשאלת חכם כבר נמצאת חצי תשובה". והשירים? כן השירים כבר בדרך.

לידיעתכם. הפתק הזה הוא הגרסה האחת של תשובתי לאריאל, ויש לדעת שאני מפרסמת זאת כאן, ברשותה ובידיעתה, משום שלדעתי שאלותיה הם לא רק שאלות אישיות שלה. רבים שואלים זאת, רבים מתחבטים בשאלות אלה ולכן מצאתי שיש בזה גם עניין לצבור.

ואחרון חביב. התשובות שתיארתי כאן, הם אלה שנשלפו מהמותן ומיד. בפתק הבא אתייחס לשאלותיה אלה מנקודת מבט נוספת.

הציור שמצורף כאן הוא ציור של אחת מהמשתתפות בסדנאות שלי, שממש, אבל ממש לא מפחדת מהנייר ולא משום דבר. היא כלשונה ( וגם כלשוני) "מתאבדת על הנייר"

הציור של ר' - מתוך סדנת דיוקן עצמי
מתוך סדרת הציורים של ר' - מטפלת בתנועה - שהשתתפה בסדנת דיוקן עצמי אצל ד"ר נורית צדרבוים ( יוצרת וחוקרת בינתחומית).

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

 

"את אינך רואה עיניים, אף, פה, פרצוף, הבעה – את רואה כתמים"

נועה (שם בדוי) היא אשה בסביבות גיל החמישים, משכילה, שני תארים שניים, בעלת קשת רחבה מאד של תחומי דעת, אמנית בנשמתה ועוסקת בטיפול בהבעה. היא אינה אמנית בפועל וגם לא ציירת. הגיעה אלי לסדנת עיצוב דיוקן עצמי במטרה להיחשף לתחום זה. נועה אשה מאד פתוחה, יצירתית, נועזת וסקרנית. הפעם היא החליטה לצאת למסע אישי, חווייתי, יצירתי מסע לגלוי ועיצוב העצמי ובחרה בכלי הזה שאותו אני מציעה – דרך ציור דיוקן עצמי.

לנועה אין ניסיון בציור, אין יומרות להיות ציירת אך יש לה אנרגיות ליצירה ולביטוי עצמי וסקרנות עצומה ביחס לנפש האדם פנימה. נפשה שלה ונפשם של אחרים גם כן. היא מחליטה לצאת למסע. עם הרבה עניין וסקרנות, לא בלי חששות.

המפגש של נועה עם עצמה, בסדנת דיוקן עצמי, מתחילה תמיד במפגש עם בבואתה שלה מול המראה. הראי הוא חלק בלתי נפרד מהסדנא. הדמות שנשקפת אליה מן המראה היא המודל שלה לציור. כך נוצר באופן מידי שיח אישי, כך מתאפשר לה לא רק לראות את עצמה כדי שתוכל לצייר, אלא גם לשוחח עם עצמה. השפה שבה היא מדברת במפגש הזה היא שפת האמנות.

זו שפה אחרת, היא פועלת ממקום אחר, ולכן באמצעותה ניתן גם להעלות תכנים אחרים. תכנים שבדרך כלל סמויים מעינינו, לא ידועים אפילו לנו עצמינו.

מאחר ונועה לא עוסקת בציור, החשש הראשון שלה היה "איך אני אצייר את עצמי"? המחשבה שלה הייתה שעליה לדעת ולהכיר את דרכי וכללי הציור. המטרה שלי הייתה לשחרר אותה מפחדים, חששות ועכבות ולא להציג בפניה את משימת הציור כמשימה שצריך להצליח בה. "ההצלחה היא העשייה" , אני אומרת לה. "ההתנסות, התהליך, ההוויה, הנגיעה בחומרים והדרך שבה את היא זו שעושה בחומר כרצונך". "אבל" אני מוסיפה ומדגישה "עלייך לפעול על פי הנחיותיי".

ביקשתי מנועה להתבונן עמוקות וארוכות בפניה, אלה שנשקפות אליה מהמראה ולראות אותם כמערכת של כתמים. "את לא רואה אף, עיניים, פה. את לא רואה עכשיו איברים, את לא רואה עכשיו את הפנים של נועה. את רואה צורות וצבעים. תתרגמי את מה שאת רואה לצורות אמורפיות צבעוניות. הניחי כתמים על הנייר כשהם נמהלים אלה באלה, כשהם עולים אלה על עלה כשהם סמוכים זה ליד זה. כל דבר שאת רואה בפנייך תרגמי אותו לכתם צבע, לצורה צבעונית ותצרי מהם מפת פנים חדשה".

הדגשתי בפניה שהמטרה כאן היא לא להעתיק את המציאות אלא לשאוב ממנה, לראות אותה כנקודת מוצא ולהרחיב אותה. הבטחתי לה ואמרתי "כשתדעי לראות באופן מטושטש, או אז יתבהרו לך דברים רבים". נועה התבוננה בי והקשיבה. ניסתה להבין מה אני אומרת, וכל שהיא הבינה היה – שביום מן הימים היא עוד תבין.

המטרה הייתה לשחרר את נועה מחרדות, מעכבות ומפחדים של "אני לא יודעת", "אני לא אצליח". פשוט תתבונני, תרגישי את מה שאת רואה ותתרגמי את זה לכתמים צבעוניים כשהם ערוכים וסדורים על הנייר. תעבדי בחופש מוחלט.

על פי העבודות שנועה ביצעה, כבר במפגש הראשון ועל פי תגובותיה והתנהגותה, ניכר היה שהיא אכן השתחררה. משוחררת מפחדים של כישלון, היא עמדה בפני משימה שבה היא יכולה להמציא, לברוא, לחדש, וליצור ולא להימצא בפעולת חיקוי והעתקה. כל אלה ריתקו אותה. שחררו אותה. ושמחו אותה.

נועה רוצה לדבר את נפשה פנימה ולהכיר את עצמה. אולי לגדל את העצמי הפנימי ולגדול עמו. היא רוצה לדעת את עצמה. במילים זה כנראה קשה. שפת האמנות, ובדרך שאני הצגתי אותה בפניה, הקלה עליה ואפשרה לה לנהל את השיח התוך אישי הזה, כמו גם להמציא אותו.

נועה, מודעת לקושי שלה לדבר והנה היא מוצאת סימוכין לכך גם בציור שלה "יש עניינים עם הפה, קשה לדבר. לא יודעת אם זה דם או לשון. קושי עם השפה זה נראה כמו מילים שנתקעות". הפה כפי שהיא מפרשת אותו בשפת הציור, וכפי שהיא מפרשת אותו משפת הציור נראה לה חסום וחוסם. אך לעומת זאת העיניים נוקבות "היא יכולה להישיר מבט, פוקחת עיניים, מתבוננת". נועה אכן מעידה על עצמה שהיא רואה הכול למרחקים, לעומק, מעל לפני השטח ומתחתיו, אך כאשר היא נמצאת בין קהל היא חוששת לדבר.

נועה יצא למסע שבו מפת ההתמצאות שלה היא לסירוגין הפנים שנשקפות אליה מן המראה והציור שהולך שם ומתהווה. הוא מתהווה והיא מתהווה אתו. בכל מפגש עוד צעד. בכל מפגש נועה צועדת באופן רב ממדי קדימה, לעומק ולגובה.

ולבסוף היא מסכמת את המפגש ואומרת "אני נורא אוהבת את המפגשים. זה מקום נוח לי. מתאים. הנגישות, הגודל, החוסר שיפוטיות. משהו מאד מרגיע שאפשר גם ללכלך בו".

אני מבינה שנועה אומרת לי שכאן מותר להיות גם קצת 'ילדה רעה' , מותר ללכלך וזה מרגיע. נועה בוחנת, בודקת, לומדת, ומעצבת את הדיוקן העצמי שלה. באמצעות פרשנות כפולה . פעם היא מפרשת את מראה עיניה באמצעות ציור, ופעם נוספת היא מפרשת את הציור. בדרך זו היא לומדת להכיר את צדדים והחלקים השונים שלה, גם את הרעים, ולחבב אותם, לכן אני אומרת שבמשפט החשוב שמלמד אותנו ואומר 'ואהבת לרעך כמוך' הכוונה היא לא רק לרע החבר שמחוצה לך, אלא גם אולי לחלק הרע שבתוכך שאליו את אמור לחבור. אותו אתה אמור להכיר ולחבב. זאת כדי להיות אדם שלם.

דיוקן של נועה
דיוקן של נועה 1

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים