"תשלים את דמותך", תשלים עמה – צייר את דיוקן ה 'עצמי' שלך

הפילוסוף וההומניסט איש הרנסנס, פיקו דלה מירנדלה, מציג את האדם כמי שניצב מול האל במרכזו של עולם כבעל רצון משלו ושר ניתנה לו בחירה חופשית לעשות כל שביכולתו וברצונו. בנאום על כבוד האדם, שאותו נשא בשנת 1486, הוא מתאר את האדם כ"נזר הבריאה" וכ "שותף לבריאה". האדם, כך הוא טוען, בניגוד לכל שאר היצורים החיים יכול לעצב את עצמו כפי רצונו כאילו אמר לו האל בעת הבריאה "כוננתיך במרכזו של העולם, כדי שתיטיב להתבונן במה שמכיל העולם…כדי שבכוחות עצמך, באופן חופשי, כצייר טוב או כפסל זריז, תשלים את דמותך שלך".

איש לא נועץ באדם ולא שאלו אם אכן ברצונו להגיע ולהגיח אל העולם, כמו שכבר אמרו חז"ל "בעל כורחך אתה נולד". העולם שאליו "נזרק" האדם בעת לידתו ,כפי שמתאר זאת סארטר, מציב בפני האדם שהוצב אל פתחו עובדות קיומיות וגורליות. כל מה שאדם קיבל מהעולם והביא עמו אל העולם לא נקבע מתוך שיתוף פעולה עמו. הזמן, המקום, התקופה, הסביבה, המשפחה – ניתנו לו כעובדות חיים כמו שגם סל תכונותיו האישיות והגנטיות נוצקו בו מבלי שניתנה לו כל יכולת לבחור, או לערער.

אלה הם החומרים העובדתיים של חייו, מה שהופך אותם לחומרי הגלם שלו בעבודת היצירה את דמותו ואת חייו. את החיים האלה שנתנו לו הוא מתבקש לחיות ולבנות כיצירת אמנות, כפי שאומר פוקו. בכך פוקו מכריז שהאדם אינו עוד אמן, אלא שהוא עצמו צריך להיהפך ליצירת אמנות. הנה כי כן מתבקש האדם להמשיך וליצור ממה שהנו, את מה שהוא יכול להיות. מוטלת עליו זכות כחובה לנצל את הכוחות היצירתיים שאכן טמונים בו ובאמצעותם ליצור את חייו כחומר בידיו, כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כוהן. שטרנגר, מוסיף ואומר כבריקולאג'ר. כאותו אמן שאוסף את החומרים שמקיפים אותו, יהיו אשר יהיו, ומהם הוא בונה את יצירתו. יצירה שבה החומרים שנאספו מתוך המציאות מונחים זה בצד זה, גלויים וחשופים, משתלבים ומשולבים – מאוגדים יחד ליצירת אמנות – בריקואלג'.

אדם, משהוא בא אל העולם, בשונה מבעלי החיים, עדיין רבה המלאכה מלפניו וזאת בהבדל מבעל החיים שמגיע עם תום גדילתו למלוא מימושו. בעל החיים מקיים ומממש את כל היכולות שנקבעו לו ואשר נטבעו בו, הוא מגיע למצבו המכסימלי ויותר מכך לא יוכל להיות. האדם, לעומת זאת, כפלא הייחודי בבריאה, מגיע לעולם עם הפוטנציאל שטמון בו, ומנקודת התחלה זו עליו לשאוף להיות יותר, ותמיד יותר. אדם צריך ויכול, לגדול ולצמוח מתוך המאגר האינסופי של יכולותיו. כשמו, אדם, הוא ממשיך להיות אותה אדמה פורייה שעליה הוא יכול להצמיח את עצמו ולהפוך את גרעין נפשו לעץ ענף שיהיה דמותו.

מתנת האל היא הפוטנציאל שקיים באדם שמקפל בתוכו הבטחה ביחס לכל מה שאדם יכול להיות. הקסם והיופי הוא בכך שלאדם ניתנו כוחות ויכולות לממש הבטחה זו. אך הרצון והדחף לעשות זאת, תלויים בו עצמו. כך, יכול האדם מהיותו גרעין- עצם, לצמוח להיות לעץ, להתעצם, להיות עצום ורב, להיות ה 'עצמי' האמיתי, העצמאי.

פסיכולוגים עסקו ועוסקים במושג 'עצמי' ומתכוונים לעצמי הפסיכולוגי. כולם משתמשים במטאפורות שמתארות עומק כדי להסביר את מקומו של העצמי בתוך הנפש פנימה. יונג תיאר אותו כגרעין האמת הפנימי שנמצא במעמקים. ויניקוט מדבר על ה 'עצמי האמיתי' שנמצא מתחת לשכבות הרבות שנוצרו על ידי ה 'אני המזויף'. לפיכך הוא בודד, סמוי ומנוכר אך בו בזמן הוא גם האותנטי והיצירתי. שטרנגר תיאר אותו כ 'עצמי העמוק' ששוכן בעמקי הגוף. מיטשל מתארו בשתי מטפאורות ה 'עצמי מרחבי' ששאיפתו היא לחבר בין החלקים המפורדים של אישיותו וה 'עצמי זמני' שנע בזמן משתנה ומתפתח.

יצירת העצמי שעליה אני מדברת כאן, עוסקת ונוגעת בהתפתחות נפשית – גדילה, צמיחה והעצמה. התפתחות שהאדם בעצם מצווה עליה. 'דע את עצמך' הורה סוקראטס ואפלטון תלמידו המשיך ברוח זו לטעון ש"חיים שאין בהם חקירה, לא ראוי לו לאדם לחיותם".

כדבריו המוקדמים של מירנדלה שאחז במטאפורה "צייר ופסל זריז" – אני מכוונת את דבריי אל פעולה אמנותית אחת ומסוימת – ציור דיוקן עצמי. כפי שכבר אכן פעלו כך אמנים בני דודו רמברנדט ודירר. ברצוני לומר שציור דיוקן עצמי היא צורת התנהגות ופעילות שגם משמשת מטאפורה להתפתחות נפשית, וגם מאפשרת זאת הלכה למעשה. באמצעות ציור דיוקן עצמי אדם יכול לעצב את דמותו. שפת האמנות כמו גם חומרי האמנות הם אלה שיכולים לשמש אותו כ "חומרי בנייה באתר הנפש", כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כהן. לחומרים אלה מצטרפים חומרי הנפש שהם הרגש, החוויה, המחשבה והדמיון. לורנד מתארת אותם כחומרים הפוטנציאלים של המציאות. השילוב בין חומרים אלה מאפשרים להפיק ציור שאותו לורנד מתארת כתוצר שהוא פרשנות משלימה למציאות. כך פעולת ציור דיוקן עצמי, שבה משולבים חומרים פטנציאליים אלה, הופכת להיות תוצר שמשלים את מה שקיים במציאות, ובו בזמן הוא מהווה כלי שמאפשר לאדם להשלים את עצמו בתוך מציאות חייו.

השלמה זו היא לא רק בבחינת להיות יותר, היא גם השלמה במובן של להיות שלם. יונג, מסביר שההתפתחות הנפשית היא השאיפה להגיע למימוש, גיבוש הייחודיות, כוליות ואינדיווידואציה. תהליך התפתחותי זה, הינו מסע שבו האדם פוגש את החלקים הרבים והמפורדים באישיותו ושואף לחברם ליחידה מגובשת ושלמה. שלמה במובן של חלקים מנוגדים, קוטביים, שמשלימים זה את זה. זוהי שלמות שבה החיפוש הוא תהליך אינסופי, של התרחבות וצמיחה. הגילוי של העצמי כבר מצוי בעצם החיפוש. קוהוט מתאר תהליך זה כחוויה והתהוות שיש בה אמפטיה ויצירתיות. כולם מסכימים עם באלינט שתהליך זה פונה ל 'אזור היצירה' שנמצא בנפש.

ציור דיוקן עצמי, נתפס לרוב כמלאכתם של אמנים מיומנים שמנסים ללכוד את דמותם שנשקפת במראה, ולהעתיקה אל בד הציור. לא באלה אני מתכוונת לעסוק כאן ובמאמריי הבאים. אם כי, אזכיר אותם בהמשך ואף אשתמש בעבודתם לצורך הדגמה והמחשה. אך כאן (וגם בהמשך), ולצורך העניין, אני מבקשת להפקיע, את תחום ציור הדיוקן העצמי ממקומו המכובד בשדה האוטונומי של האמנות ולהשתמש בו באופן גלוי ומוצהר ככלי לחקירה ויצירת העצמי. אמנים עוסקים בחקר עצמם דרך כל סוג של פעילות אמנותית. כל ציור הוא למעשה דיוקן עצמי של האמן. מאמרי זה, שהוא מאין הקדמה למאמרי הבאים, מעמיד את התחום הייחודי הזה של 'ציור דיוקן עצמי מול מראה' כבסיס וכנקודת מוצא לתהליך התפתחותי שבו היצירה היא חקירה והחקירה היא יצירה.

ציור דיוקן עצמי התופעה, הפעילות והתוצר הם גם מטאפורה לתהליכים של התפתחות נפשית ובו בזמן הם גם כלי שבאמצעותו יכול האדם לשרטט את דמותו, להשלימה ולהשלים עמה.

המאמר פורסם לראשונה ב'מאמרים' ב – 27.6.2009

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

ראי ראי הגד נא לי – הזעקה הלא נשמעת למימוש ומשמעות

היא הייתה המלכה הרעה, אם-טיפוס של כל האמהות החורגות. ידידה הקרוב והאמיתי היה הראי וכל שרצתה לדעת הוא "אם היא האישה הכי יפה בממלכה". רצתה לקבל אישור למה שנתפס בעיניה כדבר החשוב מכל (שהרי היא מלכה, ומלכות אמורות להיות יפות, הכי יפות). אך לא ביופי החיצוני אני מבקשת לעסוק כאן. הצורך של המלכה לראות ולשמוע ממישהו אחר, איך היא, איך היא נראית, מי היא ומהי, הוא מטאפורה לחיפוש אחר העצמי, למשל. היא מציגה עמדה נרקיסיסטית שבאה ממקום של גרנדיוזיות ואשר מבקשת לדעת, לקבל אישור, להיות בטוחה שהיא הכי הכי. היא שואלת מפני שאינה יודעת, היא שואלת משום שהיא זקוקה למשהו (מישהו) אחר שישקף לה את עצמה, כמו גם את רצונותיה הכמוסים ביותר.

אך לא שאלתה הספציפית של האם המלכה היא מענייני כאן, וגם לא תשובתו של הראי שדווקא לא אמר לה את שרצתה לשמוע. והרי "בשאלת חכם חצי תשובה" ולכן אפשר לטעון שהמלכה בעצם שתלה את דבריה/מחשבותיה שלה בתוך דבריו של הראי. רוצה לומר שהתשובה כבר הייתה עמה, בתוכה פנימה, היא ידעה שהיא לא. מכאן שלא הגרנדיוזיות היא שהניעה אותה לבקש את חסדיו של הראי, אלא הידיעה האמיתית הפנימית הכואבת שאמרה לה מה היא לא.

ענייני כאן הוא בעצם השאלה, בפנייה, במשמעות שלה, בתפקידו המרכזי של הראי ובמפגש המכונן והייחודי הזה. סוג של מפגש שבדרך כלל הוא אדם מול מראה, ואילו כאן הוא יהיה ? צייר מול מראה שעסוק בציור דיוקן עצמי. זהו מפגש מכוון ומתוכנן, שבו התירוץ והכיסוי הוא משימת הציור, אך מעליו ומתחתיו מהדהדת השאלה 'מי אני', 'מה אני' ומתנהגת כמו 'איך אני' ? כל אלה הן שאלות שמבטאות ומתארות חיפוש אחר העצמי.

המראה היא לכאורה כלי טכני, שמאפשר לצייר להיות המודל לציור שאותו הוא מתכוון לצייר. ראשיתה בתקופת הרנסנס, הזמן שבו היא אכן שוכללה והפכה להיות כלי מחזיר ומשקף. זאת שקיומה האפשרי נרמז כבר במימי האגם הצלולים שמהם נשקף נרקיסוס לעצמו – כמו שאומר הפילוסוף מרלו-פונטי. לטענתי, היציאה של הצייר להרפתקת ציור דיוקן עצמי מול מראה היא סוג של הכרזה שמקפלת בתוכה הרבה יותר מפתרון בעיות טכניות. אכן, הציירים שהתמחו בעבר בציור דיוקנאות, השתמשו בדמותם שלהם לשם לימוד, תרגול ושיפור מיומנויות. אך הם כמו רבים גם אחריהם לאורך ההיסטוריה של האמנות, עסקו בחקר עולמם הפנימי, בניתוח עצמי, בגילוי וחשיפת העצמי שלהם, במודע ושלא במודע (ואינני נוקבת כאן בשמותיהם, על כך ארחיב במאמר נפרד).

נרקיסוס המיתולוגי והמלכה האם האגדתית חטאו במקצת לציירי דיוקן עצמי, בכך שהטביעו עליהם חותם כמי שעסוקים באהבה עצמית יתרה, משוקעים בעצמם, ורוויים בעצמם ומעצמם. כאן אבקש בקצרה ל"הסיר את קלונם" "לטהר את מעמדם" ולהסביר שאין המדובר כאן באהבה עצמית יתרה, ואף לא בצורך להתקשט בנוצות טווס. הצייר שמצייר דיוקן עצמי מול מראה ? עסוק בשאלה, בחיפוש ובחקירה. פעולה הציור היא פעולה חקרנית כפי שמציין פיקאסו באומרו שכשהוא מצייר אין הוא עושה יצירת אמנות, אלא חוקר. הצייר שמבקש את בבואתו במראה כשהוא מצויד בנטיות לבו, בצורך לצייר ובשאיפה להתבטא מגיע ממקום של מצוקה, ולעתים אף כאב, של אני מיוסר שמחפש את עצמו האמיתי (ארחיב על כך בנפרד).

הוא זה שנענה ומציית להוראה הסוקראטית האומרת 'דע את עצמך'. הוא זה שזועק לחיים בעלי משמעות. הוא זה שמבקש להקשיב לאותה זעקה פנימית, שצומחת מתוך גרעין האמת שמצוי בתוכו פנימה. גרעין שמכוסה בשכבות וגינונים שבנו את אישיותו המוחצנת, המוגנת והמגוננת. אישיות שאותה מגדיר יונג במונח 'פרסונה' שמובנה המקורי מגיע מהשפה הלטינית ופירושו 'מסכה'.

אם כן, הצייר שניגש למראה לפגישה עם בבואתו מייצר פגישה בין אני הסובייקט עם בן דמותו האובייקט. היא פגישה שאליה הוא מגיע מחומש ב "איזמל הניתוח" שלו, שהם כלי הציור, חומרי הציור ושפת הציור ? כל זאת במטרה להסיר את המסכה. הוא שואל שם מי אני ויוצא למסע מחקרי שבו הציור הוא כלי המחקר שלו (כיצד זה קורה? גם על כך במאמרים הבאים).

הצייר הישראלי עופר ללוש שעסק במשך כשלושים שנה בציור דיוקן עצמי מפריך גם הוא את אות הקין הנרקיסיסטי שמוטבע על ציירי דיוקן עצמי האובססיביים. הנרקיסיזם היא לא אהבה עצמית אלא בעיה בזיהוי עצמי, מסבירים אלה שמנתחים את עבודתו. עבורו זוהי הדרך היחידה האפשרית לעצם גילוי וגיבוש העצמי שלו.

בשלב זה, עוד בטרם אתייחס לפעולת הציור עצמה, ולתוצר שהופק מתוך פעילות זו (כאמור, אדון בזה באחד ממאמריי הבאים), אני מבקשת למקד את הדיון באותו שלב ראשוני ובסיסי – ההליכה אל המראה והמפגש עם הדמות שעולה מתוכה. מרלו ? פונטי מיחס למראה כוח של רוח רפאים שמושכת את בשרו של הצייר החוצה ומתאר אותה כמכשיר כישוף אוניברסאלי שהופך את הדברים למופעים ואת המופעים לדברים. מפגש זה מייצר ומאפשר לצייר כסובייקט להציב את עצמו מול עצמו כאובייקט, להתבונן על עצמו ממרחק, לראות את בבואתו הזמנית במראה, כחלק אחר של עצמו, שאותו לאקאן מכנה 'עצמי האחר', ה 'עצמי' הקטן'. זהו נציגו הדמיוני של קולו של התת מודע, זה הזועק לממשות ולמשמעות.

ראי ראי - נורית צדרבוים 1987
ראי ראי - נורית צדרבוים 1987
דיוקן עצמי ושברי מראה - נורית צדרבוים 1987
דיוקן עצמי ושברי מראה - נורית צדרבוים 1987

המאמר פורסם לראשונה באתר 'מאמרים' ב – 23.6.2010

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים